גלית אליאס

לקראת השנה החדשה שבפתח,  כהזדמנות להתבוננות על מה יש אל מול מה שהיינו רוצים והתקדמות ולו בצעד אחד בכיוון ההגשמה של עוד מהרצוי, אני מביאה היום את 7 ההסכמות ~ בקשות שיש לנו באופן מודע ו/או לא מול בני הזוג שלנו ולהם מולנו,  אותן בקשות שכאשר אינן נענות - מהוות מקור למתח בין בני זוג ואכזבה..  אפילו עד כדי פירוק. את התוכן הזה אני מביאה מתוך קורס במערכות יחסים  של המכללה לביואורגונומי שנכתב על ידי @נוגי גזית ומוסיפה לתכנים הללו ממני על הדרך לשינוי ומימוש: 7 ההסכמות הללו מוגדרות בראי 7 המרכזים האנרגטיים - הצ'אקרות: הסכמה ~בקשה 1- להענקת בית בטוח, בקשה זו, משויכת למרכז הבסיס -  ולצורך ביציבות, בבית שנותן תחושה של שורשים, מקום ממנו אנו יוצאים ואליו חוזרים ומעניק לנו את הצרכים הבסיסיים - מקום ללון בו, לאכול, להיפגש אחד עם השנייה ועם חברים, להקים בו משפחה.  בסיס כסלע היציב בחיי . ההסכמה ~ בקשה 2 - יצר תשוקה ויצירה שתהיה בינינו תשוקה מינית ותשוקה להיות זה עם זו, שתהיה יצירה של פרי האהבה המשותפת - ילדים או אחרת וגם יצירה אישית של כל אחד בתחום עיסוקו. שתהיה תחושה שהחיים מענגים, נעימים, מפנקים. ש

 או: איך לחולל את המציאות הרצויה? (בנוסף להגדרת החזון מהפוסט הקודם) בדרך כלל מול רצון שטרם מומש ישנו פחד ו~או אמונה מגבילה או פלונטר אמוציונלי שמתנגשים עם הרצון. כשאני כותבת רצון, אני מתכוונת להחל  מרצון קרוב ונקודתי  - כמו איך להרגיש עכשיו טוב יותר - אם משהו מציק לך - מה הדרך לשחרר?, ועד רחוק יותר  - איך להגשים רצונות, משאלות וחלומות? אתחיל בהסתייגות מהדברים עוד לפני שאני כותבת אותם: כמו מזכירה לי ולנו שהמילים צרות מלתאר את המורכבות ובטח שברשומה קצרה שכזו, אז סליחה מראש על אי דיוקים או אפשרויות נוספות שלא נכתבות להן ותודה מראש להשראה שתכוון אותי לדייק עד כמה שניתן: ראשית כמסגרת, לפחות כך אני רואה את הדברים - נזכור שישנה התמונה הגדולה ובה מרכיבים נוספים מעבר לאלה שאנחנו רואים, כך שאנחנו פועלים בתוך המרחב שלנו - ובו מתקדמים כמיטב יכולתנו (ותיכף אפרט על כך) תוך שאנחנו מזכירים לעצמנו שמעבר למרחב שלנו, ישנם כוחות תבוניים שרואים תמונה רחבה יותר ויכולים לסייע לנו להתקדם להגשמה כשאנחנו בדרך הנכונה, או לסמן לנו לדייק - למשל על ידי כך שהם סוגרים בפנינו דלתות. כשדלתות נסגרות לי - כבר למדתי - זה

או בטרמינולוגיה של חנוכה וברוח החג הקרב - לאיזה ניסים את~ה מפלל~ת? בוא~י נקרב אותם יחד (פירוט מטה צעד צעד) עד כדי מימוש: עבורי, ראשונים הם - השבים, אלה שנותרו בעזה, אותם - ואני מרשה לעצמי לדבר בלשון רבים ולומר - אנחנו משתוקקים לראות חוזרים בריאים ושלמים בגוף ובנפש, עבורם ועבור אלה שכבר שבו - נישא תפילה להחלמה פלאית מהירה ומלאה, לצדם החיילים - שמורים ומוגנים בחזית ובבוא העת חוזרים הביתה, נקיים מרשמים משדה הקרב, בריאים ושלמים פיזית ונפשית, חוזרים לשגרת המשפחה, נוסיף את מדינת ישראל שמתפתחת, משגשגת, בטוחה ומוגנת, ובה פורח עם ישראל מאוחד ושטוף באהבת חינם ולאלה...  נוסיף עוד חלומות~רצונות אישיים - כל אחד משלו. זוהי דוגמית מתמונה של מציאות נכספת כשהיא ממומשת. כדי שנוכל לממש את התמונה הזו במציאות במהרה בימינו, עלינו ראשית לזכור שאמנם אנחנו חווים את המציאות  דרך 5 החושים - בעזרתם אנחנו קולטים את האפשרויות, אך... ישנן אינספור אפשרויות נוספות. לעומת התפיסה שלנו - זו שנעזרת ב 5 החושים ומבוססת על ה עבר - שמגדיר עבורנו הווה דומה ומייצר עבורנו שחזורים ל עתיד , כשהמנצח על אלה הוא החלק השמאלי של המו

בעוד שהמחשבות על החטופים ומה שעובר עליהם ולצידן הדאגה לחיילים שמכווצת לי את הבטן - מדירות אותי מהכתיבה, כי איך אפשר להמשיך להתייחס ל'זוטות' שכאלה שהיו ועדיין חלק מהחיים שלנו - המעגל השלישי והרביעי - כשכמעט 250 ילדים וילדות, נשים ואנשים נמצאים בשבי,  ומאות ואולי אלפים של חיילים לוחמים בחזית...  ולמרות זאת, בחרתי, תוך כדי שאני שולחת להם נון סטופ תפילות  לשיבה מהירה כשכולם בריאים ושלמים, לשבת ולכתוב לנו - המעגל המרוחק יותר שממשיך לפגוש את החיים בועטים,  על מה שבפרופורציות לזוועות עשוי להיות זוטות - ואני מקווה שכל מי שאלה הם פני הדברים עבורו - יסלח לי על כך - אבל עדיין מאד מאתגר...  ובמעבר חד הנה הדברים: נקודת מבט שהיא נר לרגלי ומאפשרת לי לחיות את החיים יחסית בשלום, היא זו שמזכירה לי - על עצמי ובכלל - שכל אחד מאתנו - הוא חלק מנשמה עוצמתית. כל אחד מאתנו הגיע לכאן על מנת להתפתח מתוך השיעורים שלו ומאחר והמפה ההסכמית - זו שבה כתובים השיעורים- 'פורחת מתודעתנו' כשאנחנו נולדים, הנשמה של כל אחד מאתנו בוחרת את המשפחה אליה תיוולד, ככזו שתזכיר לנו את השיעורים לאורך תקופת חוסר האונים ש

לכאורה המונח 'חוסן פנימי' עומד בניגוד מוחלט לרעידת האדמה שעברנו כולנו - כל אחד באופן אישי וכולנו כחברה - ובעצם... עדיין עוברים מאז ה 7.10. שברון הלב והאבל על אובדן חברים ובני משפחה יקרים, הכאב והדאגה לחטופים, הדאגה לחיילים הלוחמים, חוסר הוודאות והפחד קיומי שמרחף באוויר - מעצימים פי כמה את המתח שעוד קודם היה כבד מנשוא ומוציאים אותנו מהאיזון - וכאילו מרחיקים אותנו מהחוסן הפנימי... אלא ש, דווקא בגלל שהאדמה רעדה, (ועדיין...) יש לכל אחד מאתנו כפרט ולכולנו כחברה - ההזדמנות 'לארגן את עצמנו' מ ח ד ש. לייצב את הבסיס, להתנקות מדפוסים מיותרים שמתחדדים בעת הזו ולהתמיר אותם לכאלה שמשרתים אותנו, להתבסס במרכז שלנו ולדייק את עצמנו. דווקא בגלל שמוסכמות התנפצו, קונספציות התפוררו, אמונות התערערו - הפחדים, החרדות, האימה - שהשאירו אותנו אוחזים בדפוסים ובתפיסות התפוסות הללו - מאבדים מכוחם כיוון שממילא הבסיס כולו התערער. לצד הפחד שרעידת האדמה הזו מעלה - זוהי הזדמנות יוצאת דופן לבנייה מחדש אך באופן שיותר מדויק לנו. מתוך הצורך הטבעי האנושי בוודאות וביציבות, עשויה לנהל אותנו נטייה להיאחז במה שי

רק היום - כמעט שבועיים אחרי, אני מוצאת את עצמי נאספת לכתוב, לא שיש לי מילים שיצליחו לבטא את עצמת הסערה שבתוכי, או את עננת הכאב שמרחפת מעלי כבר כמעט שבועיים, מהולה בטעם המר של עצב וזעזוע.  גם אין לי מספיק מילים שיתארו את פחד המוות - חוץ מלספר איך הוא מפתיע אותי שוב ושוב והופך לי את הבטן כשהוא מחליט להגיע בלי להודיע מראש ... בעיקר חסרות לי מילים איתן אוכל לתאר, עד כמה הלב שלי יוצא אל משפחות הנרצחים ובתפילה נונסטופ לשובם של כל החטופים בריאים ושלמים, שיחזרו אמן ללא כל פגע. במקביל לעננה הזו ומתוך העוצמה של רעידת האדמה שהביאה, נחשפו והתבהרו לי תכנים  פנימיים מאד משמעותיים ועליהם ואותם אני רוצה לכתוב, מתוך אמונה שהכתיבה תעשה בי סדר והתכנים יעשו את הטוב שלהם הלאה. עוצמות הכאב והפחד (האישיות והקולקטיביות) כה גדולות,  שבאופן טבעי הן מעלות את רמות המתח שלנו, גם חוסר הוודאות ואי הידיעה או אי השקט לגבי טווח הזמן הקרוב (ובכלל..) מעלים את רמת המתח בגוף ובנפש. המתח הזה - כשאנחנו לא מעבדים ופורקים אותו, (ורובנו לא למדנו איך...) עשוי להתבטא בין היתר בחוסר סבלנות קיצוני יותר, או אגרסיביות מוגברת, ומאידך

השבוע האזנתי להרצאה קצרה של דר' אמוץ זיו אב, שהעלה רעיון מעניין בין יתר הפנינים שהוא מדבר עליהן - רעיון חשוב שיכול להקל עלינו במיוחד כשאנחנו בקושי - הוא מזכיר לנו וסליחה על חוסר הדיוק - כותבת במילים שהבנתי- שברמה הפיזיולוגית הגוף זקוק לסטרס אופטימלי , כפי שכאשר רוצים לבנות מסת שריר,  נדרש מאמץ עד כדי כמעט הרס השריר, כדי שתיבנה מוטיבציה תאית להתפתחות וצמיחה -  כך הגוף בכלל. למרות זאת, אנחנו, בעידן המודרני מקדשים את הנוחות - חם לנו - אנחנו מדליקים מזגן, קר לנו - נחמם את החדר, קשה לנו - נעלה במעלית או במדרגות הנעות וכו', כך שאנחנו למעשה מחבלים בצמיחה ובפוטנציאל ההתפתחות שלנו - ומאיצים את ההזדקנות (על כך היתה ההרצאה) מאחר והגוף זקוק לחוסר נוחות עד כדי מאמץ דוחק, כדי לצמוח ולשגשג . או, במילים אחרות: הקושי (/תסכול/מאמץ...) חיוני לצמיחה, לבריאות ולהתפתחות שלנו  כך אנחנו בנויים. כאן אני עושה מעבר זהיר לנפש, זהיר כי כולנו יודעים כמה סטרס נפשי כרוני מזיק לבריאות הנפשית והגופנית כאחד , מן הצד השני -  אנחנו גם יודעים שההיפך לא בריא לנו - כולנו מכירים את " סימפטום מלך הכיתה "

מאחלת לכולנו שנה בסימן של חיבור מהלב שהולך ומתרחב, שנה שבה נצליח יותר ויותר לדבר ולהקשיב  וכך נוכל לעבור דרך האתגרים ולמוסס את הקונפליקטים, לבסס את הגשר שעובר מלב אל לב ולנוע מאהבה 💓 הנה לכם תרגיל זוגי חגיגי שיהיה צעד ראשון ומשמעותי בדרך לשם: מצאו זמן ומרחב פנוי ונוח להקדיש לעצמכם, אפשר להדליק נר, למזוג לכם כוס יין או תה, שבו זה מול זו, התבוננו בעיניים, הוקירו במבט על הרגע, זכרו ששום דבר איננו ברור מאליו, הוסיפו חיוך, בחרו מי שולח ראשון, מה שמגדיר את האחר כמיכל ראשון והתחילו: שולח : מה שאני מעריך בך שעשית בשנה החולפת ועזר לי להרגיש אהוב זה....       מיכל:  משקף שולח : מה שאני מעריך בך שתרמת לקשר שלנו בשנה החולפת זה....                  מיכל: שיקוף שולח : איך שאני תרמתי לקשר בשנה החולפת זה.....                                        מיכל : שיקוף שולח : מבחינת חלקי בקשר, מה שהייתי רוצה להיפרד ממנו ולהשאיר מאחור זה..  מיכל : שיקוף שולח : הזיכרונות המרגשים שיש לי ממך מהשנה החולפת הם....                          מיכל : שיקוף שולח : איך שאני רוצה לראות את היחסים שלנו מתפתחים בשנה הבאה... 

כבר מהשבוע שעבר אני מסתובבת ביני לביני עם  "על מה לכתוב" שמנקר בי ... ולמרות ותוך שמתגלגלים להם במוחי  רעיונות מפריצות דרך שעברו אנשים בפגישות שלנו השבוע, לא מצליחה להתמקד באחד שרלוונטי ומדויק... ובמקום למהר ולהתחיל לכתוב מתוך ה over doing כפי שסביר שהייתי עד לא מזמן, הפעם זכרתי לשהות עם הגלגול המוחי הזה, כמה שהוא תזזיתי ולא נוח, אני כבר מכירה את זה.. ואותו  ופחות ופחות מזדהה אתו, כך שפחות מופעלת ממנו אוטומטית ובמקום לנוע לעשייה על עיוור, מסכימה לשהות, עם חוסר הידיעה, חוסר הוודאות והדחף לתנועה, עד שמשהו מתבהר בי, כזה שנובע מהלב גם הפעם, הוא הופיע...  מן גלינג משמח ומפעים - כצליל פעמונים מרענן - ואתו הרעיון - להביא הפעם תרגיל קליל ומשמעותי להתכוונות אישית ו/או זוגית לשנה הבאה. אז יצאתי אני וצילמתי בעצמי, כדי שהתרגיל יהיה ברור מה שהפעים בי עוד יותר את ההתרגשות - והיה לי סימן שזה בדיוק הדבר: רגע לפני שמעלה את הצילום שלי, כותבת את ההנחיה : קח/י/ו לכם כמה דקות , (רצוי לקראת ערב אבל אפשר מתי שבא) צא/י/ו לצלם (אפשר בנייד) מה הייתם רוצים לעצמכם בשנה הקרובה כלומר, לצלם משהו שמייצג א

 ואיך אפשר להפסיק לשחזר טראומות בינדוריות  ולהתחיל לכתוב מ ח ד ש את סיפור חיינו (וזוגיותנו בפרט)? אם אתחיל בתשובה לשאלה שבכותרת , אזי - 8 (!), 8 דורות אחורה נישאים הלאה ומקודדים כאינפורמציה בגנים שלנו, עם דגש על טראומה כתוכן שהוטבע עמוקות - כך ע"פ דר' פרנצ'סקה פונדס בהרצאה על הביולוגיה של טראומה בינדורית. אנחנו נולדים לקשר, נפצעים בקשר (כחלק משחזור סיפורי הדורות הקודמים) ויש לנו האפשרות להירפא בקשר (בכלל וזוגי בפרט) תת המודע מושך אותנו למי שיתן לנו אהבה מוכרת ואני מתכוונת ב"מוכרת" ל - דומה לזו שקיבלנו בילדותנו - זאת אומרת שבני הזוג יזכירו לנו באהבתם אלינו את אהבת ילדותנו - שלא פעם היתה חמוצה משהו.. לכן, הקשר הזוגי באופן טבעי יעלה על פני השטח את 'ה'תסכולים ו'ה'כאבים שלנו, אלו שחווינו כילדים, תוך שאנו בעצמנו משתתפים בריקוד הזוגי  באמצעות דפוסי החשיבה וההתנהגות ההישרדותיים שסיגלנו לנו כילדים. כך באופן טבעי נמצא את עצמנו לא פעם במאבקי כוח סוּפּר מתסכלים שחוזרים על עצמם בלופים, על אותם הנושאים הכואבים. ובעוד שהציפייה היא שבבית - עם בן הזוג יהיה לנו מקו