יום רביעי, 24 באוקטובר 2018

זה הזמן לעלות לרמה הבאה - מצטרפת?

הזמנים דוחקים בנו להתפתח
ולעבור לרמה הבאה,
לפרוץ את הדגמים והתפיסות המגבילות
שלא מאפשרים לנו לחיות את החיים במלואם:

ליהנות ממערכת יחסים מופלאה,
לממש את עצמנו מקצועית,
לחוות את החיים כהרפתקה מענגת 
...

ו... הלוואי שהיו דוחקים בעדינות,
מלטפים את השֵֹיעָר בְּרָכּוּת,
נושקים בחום על המצח
ונותנים יד ביד כמו שאמא ואבא עשו לנו 1,2, ו שָ....לוש..

הלוואי,
אבל לא...
הדרך שלהם להאיץ בנו להתפתח אל השלב הבא שלנו
היא על ידי התגברות התסכול מהשלב הזה

על ידי כך ששוב ושוב ניתָקֵל בו



ואם היא } למשל,
מתוסכלת מזה שכולם מתנכלים לה,
אז עכשיו זה יהיה גם הבוס
וגם בן הזוג
ואפילו המוכר במכולת...

או

אם היא } מתוסכלת מהחוויה שלא רואים אותה,
הרי שלאחרונה היא מרגישה כך 
מכל הכיוונים...
והתסכול רק הולך ומחריף..

אבל..
לא עוד!
לא רק שזה לא חייב להיות ככה,

זה קורה במיוחד על מנת שיימאס לנו מהישן
שמשאיר אותנו בהישרדות וכיווץ

על מנת שנעלה לשלב הבא
שמאפשר לנו איכות, התרחבות
ושמחה גדולה

כמו שבדימוי המקסים ששמעתי הבוקר,
במקום לחיות את החיים כפקאן בתוך קליפה
שיודע את טעם הפרי המשובח
אבל לא נהנה ממנו כי הקליפה חוסמת,

כך נוכל לקלף את המיותר,
את החלקים הנוקשים, 
להביא את התוכן המופלא שלנו במלואו,
ליהנות בעצמנו ממימוש הייחודיות שלנו
וגם...
לאפשר לאחרים ליהנות מהטוב הזה.

רגע רגע...
לפני שהיא } רצה לעזוב את העבודה,
לפטר את הבוס
ולסגור דלתות מאחור...

אני מדברת קודם כל ואולי בעיקר
על עבודה פנימית.

כי רק שחרור התפיסות המגבילות המתקיימות בקרבנו
יאפשרו לנו משהו חדש בחיים.

אם לא נעבור דרך שתאפשר זאת,
נמשיך לפגוש בכל מקום אחר את אותו התסכול,

יותר מזה,
כל עוד אנחנו לא עובדים פנימה,
כל עוד אנחנו מתנהלים דרך התפיסה הישנה,
יש לנו חלק של לפחות 50% בכל סיטואציה

גם אם לכאורה "ברור" שהוא אשם,
למשל:
גם אם הוא קובע בשבילי בלי לשאול
ואני נשארת בחוסר אונים וכעס גדול,
בין אם אני נכנעת ובין אם אני נלחמת,
יש לי ה 50% שלי,
התרומה שלי לסיטואציה.
תמיד.

כי כשהוא מחליט בשבילי
משהו בי מתכווץ וכועס,
התגובה שלי נמצאת "באוויר"

וגם בגוף שלי, בשכמות

וברגש - ככעס, חוסר האונים, יאוש...

הן במישור המנטלי - דפוסי החשיבה הישנים שלי תואמים את הסיטואציה
שבה אני לכאורה קורבן
(והן לגמרי מוצדקות כיוון שבבסיסן חוויה מוקדמת בחיי
בה באמת הייתי חסרת אונים וקורבן של הסיטואציה
כיוון שהייתי ילדה. מצודקות אבל כבר לא updated,
"לא מעודכנות")

ובמישור האנרגטי - האמונות העמוקות שלי 
ש"תומכות" במצב
שלא לומר מייצרות אותו..

מה שאנחנו נעשה הוא -
נקבל את המפתח אל הצופן הזה
ונחולל שינוי

כי כשאני עובדת על ה 50% שלי,
המכלול כולו משתנה,
איזה כיף!

עוד רובד משמח פה,
הוא ההבנה שאם אנחנו }{ רבים על זה,
רוב הסיכויים שגם לצד השני המצב לא אופטימלי
ויש פה עבור שנינו הזדמנות מופלאה לצמיחה לשלב הבא.

אבל...
איך אפשר לשנות?

הרי התפיסה הישנה כל כך משכנעת,
זה מרגיש כאילו יש לנו רטיות על העיניים
ואנו רואים פיסות מציאות ולא את האמת כולה,
רואים דרך התפיסה המעוותת
ומשוכנעים ב"אמיתות שיקריות"

בדיוק לשם כך נתחיל לצעוד יחד,
בדיוק לשם כך אני פותחת קבוצת פריחה לנשים
שתאפשר לכל אחת לקפוץ לרמה הבאה שלה

ואז...
כשאני } קופצת,
מי שמולי { יכול לעלות אתי מעלה,

ככה שהבוקר שלי יהיה יותר משמח,
והאמהוּת שלי יותר ממלאת וכיפית
ומערכות היחסים שלי יותר בוגרות ומזינות.

נסלול את הדרך להגשים את חלום חיינו,
נשחרר את התפיסות שעומדות בדרכנו,
נכניס שלום שלום שלום 
במקום הישרדות ומלחמה

ננקה את המיותר,
נקלף את הקליפות הנוקשות
כך שגם אנחנו וגם מי שסביבנו
נוכל ליהנות מהפרי הבשל והנפלא
שבתוכנו.

קורץ לך?

לחצי פה, כתבי לי ל galitel2@gmail.com
ונבדוק יחד אם אכן מתאים עבורך להצטרף.

מתוכננת להיפתח קבוצה למפגשים אינטרנטיים
(במערכת סופר קלה לשימוש,
לא צריך שום ידע מוקדם במחשבים בשביל זה
פשוט לוחצים על הלינק ומצטרפים
אפשר גם בטלפון)

בימי שלישי ב 21:00 בערב.
מתחילות ב 6/11/18
במשך 9 שבועות
(עם הפסקה ב 11.12)

21:00, אחרי שמשכיבים את הילדים
ומְפָנִים זמן רק לך ולצמיחה שלך!

אבל... כאמור זה לא מתאים לכולם,
לכן כתבי לי ונבדוק אם זה באמת בשבילך,

את } ...

מחכה לשמוע ממך :-)
כדי שיחד נעלה לשלב הבא!




גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

יום חמישי, 18 באוקטובר 2018

"אני כבר לא אוהבת אותו... "

"אני כבר לא אוהבת אותו,
אין לי כלפיו רגש,
סגור לי הלב..

לא רק שסגור

אני מרגישה צורך להתרחק

בסיטואציות מסוימות במיוחד סביב אינטימיות

אני ממש מרגישה סלידה.
אין מצב שאני מתקרבת
ורק מתפללת שהוא לא יתקרב
כדי שלא אצטרך לדחות אותו 
ולפגוע בו.."

תוך כדי שסיפרה לי,
פיזית, היא חשה מועקה ענקית בבית החזה
כמו כדורסל שיושב שם ומעיק
תזזיתי, 
שחור,
סמיך
וכבד

והרגשות שהמועקה הזו הכילה
היו תסכול,
כעס והתנגדות
ומתחת לכעס בעיקר חוסר אונים

ואז עלה זיכרון...

לפני הרבה שנים,
בסיטואציה אינטימית,
היא מצאה את עצמה ממשיכה לנהוג
כפי שמצופה ממנה,
למרות שהיה בתוכה צורך ברור לעצור.

כדי לא לפגוע,
לא רק שהמשיכה,
עשתה כל מה שניתן על מנת להסתיר את המעצור שבער בה,
שהוא לא יבחין בכך שעלה בה צורך לעצור,
כדי שהוא לא יִפָּגָע

והאמונה שהיתה שם היא:
הרצון שלי בא על חשבון אחרים ופוגע בהם,
(לכן אני לא יכולה להישאר נאמנה לעצמי)



"בעצם..."
היא ממשיכה לספר לי,
"המצב הזה מוכר לי כמעט בכל תחום בחיים,

אני כל כך נאמנה לכולם,

חוץ מלרצון שלי,

כדי לא לפגוע אני אומרת 'כן'.."


"האמת היא..." היא ממשיכה,
"שזה היה נכון עד לא מזמן,
מאז פשוט תפסתי מרחק,
וייצרתי לי מרחב משלי, רק שלי,
אני לבדי פה,
פה ברור לי מה אני רוצה 
וכל עוד אני לא פוגשת את הרצון הנגדי של האחר,
אין 'משא ומתן' בתוכי
ואין כל צורך להתפשר ולוותר
כי ממילא זה הרצון שלי ולו אני נותנת מקום..."

במילים אחרות,
היא עברה מקיצוניות אחת אל האחרת
ממקום שעושה בעיקר את מה שהאחר רוצה
למקום שעושה רק את מה שהיא רוצה
על ידי כך שבודדה את עצמה ממנו

אלא שבשני הקצוות הללו,

אין באמת מזור.
בשניהם מתקיים התסכול,
בשניהם מוד הישרדותי שהנחת היסוד שלו:
"או אני או אתה",

האם זו האמת?

ואיך (אם) אפשר להישאר נאמן לרצון שלי
וללמוד לבטא אותו בתוך מערכת יחסים?

איך אפשר להישאר נאמן לעצמי
בתוך קשר עם אחר?
למרות שגם לו יש רצונות
ולפעמים הם נוגדים (לפחות לכאורה) את הרצון שלי.

התשובה גלומה במה שנמצא תחת הרצון.

כל עוד אנחנו באחד מהקצוות,
או שאני מרָצָה ואז עושה מה שהוא רוצה,
או שאני מתמרדת ואז עושה דווקא מה שהוא לא רוצה
כשמוחזקת פה היטב הנחת ה "או - או" -
שנינו מפסידים, התסכול מתמשך.

אלא ש...
כשאנחנו חוזרים ומתחברים פנימה לרצון שלנו,
כבר מעצם החיבור לעצמי
נְגָלֶה שפעמים רבות הרצונות שלנו כלל לא מנוגדים (!)

וגם איפה שכן (לכאורה),
כשנצליח לזהות מהו הצורך שנמצא מתחת לרצון,
נגלה שלרוב - שוב - איזה כיף -
אין לנו שום ויכוח !

כי בסטייט אוף מיינד הזה שקשוב לעצמו,
נוכל באמת באמת להקשיב גם לאחר
ולבטא את עצמנו מתוך שקט
(על פני ההתנגחות ההיא 
שהינה חלק מהריצוי/ התמרדות שחייבת "לנצח במלחמה")

ככל שאנו מרפאים את המקום שאימץ את המסקנה
שאין לי זכות לממש את הרצון שלי כי הוא פוגע באחר,
וסביר להניח שהיתה לנו סיבה טובה לכך,
סביר להניח שזה היה מסר שהועבר מאלוהאמא/אבא

ככל שנרפא את המקום ההוא נגלה את האמת

נגלה שבתוך השקט הזה
יש מלא אפשרויות
שבמוד ההישרדותי ההוא לא היו לנו בפריים

ואז פ ת א ו ם...
הרצונות יכולים להתקיים יחד.
עונג צרוף..

והשיא...
שהדחייה שהיא חוותה כלפיו, 
נעלמה כלא היתה
והתחלפה בניצני האהבה הישנים שלה אליו..

זאת, כיוון שהדחייה ההיא
נבעה בעיקר מהכעס שהיה לה על עצמה
על הביטול של הרצון שלה לאורך השנים,
כעס שהושלך עליו כמי שלכאורה גרם לכך,

(אנחנו אלופים בהשלכות
והחוכמה היא לזהות אותן ולהגיע לשורש העניין שבתוכי)

והיום, ככל שהיא נאמנה לרצון שלה
ונוכחת במלואה בקשר,
הכעס מתפוגג
ו... הלב שוב נפתח.

נפלאות דרכיה של האהבה.

למרות שמזה שנים אני מלווה זוגות, גברים ונשים
בתהליכים שכאלה,
בכל פעם אני נפעמת מחדש,
ושמחה לגלות את המקור האמיתי לקושי
ולהצליח לשנות שם כיוון

הצופן לריפוי שוכן בתוכנו,
עלינו רק לדעת איך לפענח אותו
ולהתמיר אותו לכזה שמשרת אותו.

את המפתח לצופן הזה מקבלים בדרך הזו,
בין אם בתהליכים זוגיים 
(לחצי כאן לפרטים נוספים,
תהיי מופתעת לגלות כמה מהר זה קורה)

ובין אם אישיים
לחצי כאן ותגיעי ישר למייל שלי כדי שנוכל לתאם
וכבר להתחיל לחולל שינוי יחד

אז...
אם יש משהו שחורק לכם בקשר
והייתם רוצים להיפרד מהתפיסות התפוסות
ולהחליף אותן בחדשות שמשרתות אתכם,

אם חשוב לכם להחזיר את האהבה למקומה,
עכשיו זה הזמן המושלם לכך!

פה בשבילכם

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן   










יום רביעי, 10 באוקטובר 2018

אני לא יכולה לסבול אותו יותר! האם זה הזמן להיפרד?

לפעמים התסכול מול בן הזוג כל כך גדול,
שהדבר היחידי שבא בחשבון 
הוא ללכת. 

אולי קודם לצרוח על מי ש"הוביל" לשם,
ואז ללכת,

או שהוא ילך.

העיקר לא לראות אותו מולי,
כי אז הכעס והתסכול שוב מבעבע
והעניינים עשויים לצאת משליטה...

אז מה קורה לנו שם, שזה כל כך קשה?


ואיך אפשר להגיע למצב שאנחנו שולטים בו
ולא שהמצב שולט בנו?

במהותנו אנחנו יצורים אבולוציונים,
השאיפה להתפתחות מובנית במהותנו האנושית,

על מנת שנוכל להתפתח 
תת המודע מושך אותנו אל מי שיודע באופן מושלם
ללחוץ לנו על הכפתורים,
לגעת במקומות הלא פתורים שלנו

אותם המקומות שבהם לא סופקו הצרכים שלנו כילדים,
אותם המקומות בהם חווינו כאב, תסכול
ובעיקר חוסר אונים
כשלא ראו אותי, 
כשלא הקשיבו לי,
כשלא קיבלנו אותי כפי שאני במלואי
והעבירו ביקורת 

זה - (הרגש/ החוויה) הכי קשה עבורנו,
לכן ניעזר בכל כלי ודרך על מנת להימנע ממנה

ננסה להימנע מלהרגיש זאת
כי זה בלתי נסבל עבורנו,
נברח לראש, למחשבות,
לעודף עשייה,
לאכילה,
לספורט,
למה שיכול לשמור עלינו רחוק מחוסר האונים והתסכול ההוא..

אלא שזה האחרון, 
מתקיים בתוכנו
וכל עוד לא עיבדנו ו"פירקנו" אותו מהמערכת,
לטובתנו הגבוהה- 
לא באמת יתן לנו מנוח
ומידי פעם "ירים את הראש" ויופיע

ואז, 
הכעס יכול לבוא "להגנתנו",
בניסיון לכסות על חוסר האונים שמתקיים שם
ולתת לנו אשליה של אונים.

לא שהוא באמת משפר את המצב, (ולרוב אף מחמיר אותו)
אבל כך בנויים האוטומטים שלנו,
כשדבקות במטרה "להגן עלינו" מלהרגיש
את הקושי ההוא נמצאת בראש סדר העדיפויות..

העניין הוא,
שזה לא באמת עובד...
אולי פעם
כשהייתי חסר אונים באמת, כילד, כמתבגר
הכעס והבריחה היו האפשרויות היחידות שהיו לי,
אבל היום,
הם מכניסים אותי רק עמוק יותר לתוך המערבולת
וממש ברור שמצבי לא משתפר
שלא לדבר על מערכות היחסים שלי...

כדי לעזור לנו,
אנו נמשכים לבני זוג 
שבתחילת דרכנו יחד היו מושלמים עבורנו,

ועם הזמן ממשיכים להיות מושלמים עבור ההתפתחות שלנו,
גם אם זה מרגיש בדיוק ההיפך,

נימָשֵך אל מי ש"ידע" לאהוב אותנו
באותו האופן בו אהבו אותנו הורינו,
כשהדגש (של ההתפתחות לפחות) הוא 
על החמיצות של האהבה שקיבלנו.

כלומר אם אחד התסכולים שלי כילדה היה
שהרגשתי לא נראית,
שהיתה חסרה לי נראות,
שחוויתי בדידות ואשמה על כך שאם לא רואים אותי
כנראה אינני ראויה לאהבה..


סביר להניח, שאמשך למי שיאהב אותי בצורה דומה

כן, כן....
שוב ארגיש לא נראית, לא ראויה,
לא מספיק... אשמה, עצובה..,

יותר מזה,
וזה חשוב חשוב חשוב לראות -
סביר להניח שכך אני מתייחסת לעצמי (!!)
בדיוק כמו שראיתי כילדה את "הגדולים" מתייחסים אלי.


וכמו מגנט,
מה שהצפינו בי כילדה,
מושך אלי את מה שאני יודעת לחוות
ואני חווה את חיי שבויה בתפיסות שהוטבעו בי כילדה
ומשחזרת שוב ושוב את אותם התסכולים
ממני פנימה אלי
ומן החוץ.

נשמע עצוב ומדכא למדי..

אלא ש....
טדאם...

כאן מגיע הפאנץ' -
זה לא חייב להיות ככה!!!

זה ככה בחלק ה"ראשון" של החיים,
כל עוד אנו חווים עצמנו חסרי אונים,

אבל,
בתוך מערכת יחסים זוגית
מגיעות אלינו אינספור הזדמנויות להיכנס אל החלק השני של החיים
החלק בו אנו פוגשים את התסכול לא על מנת להיפגע ממנו
אלא על מנת לרפא אותו

למרות שאנו חווים עצמנו נתונים בידי הצד השני,
"הוא לא אוהב אותי, מה אני יכולה לעשות???"
"הוא לא רואה אותי, ..."
"הוא כל הזמן ..."
"הוא אף פעם..."

החידוש שמביאה אתה הזוגיות המודעת
היא בראש ובראשונה את ההבנה
שאנחנו לא קורבן ומקרבן (!)

הבנה שמאפשרת לנו לצאת מה state of being הזה
אל הגדול/ה שמחולל ומייצר את מציאות חייו,

נכון,
זה לא מספיק לומר לעצמי,
"זהו, מעכשיו אני חי את חיי כפי שחלמתי תמיד",
כיוון שה"צופן" המוצפן בתאים הוא שקובע
ולא המילים,

נכון,
זה כמעט בלתי אפשרי לחולל את השינוי הזה לבד,
כיוון שאנו שבויים בתפיסות המוטעות שלנו,
אותן פרשנויות ילדיות שמשאירות אותי
בדינמיקה ההישרדותית כקורבן/ מקרבן

ובכל זאת,
הנה לך שאלה שמחזיקה בחובה אפשרות
לרופף מהן מעט מהתפיסות ההן וההרגל המתסכל:

מה חסר לך באהבתו אליך?
אחרי שענית לעצמך (פרגון/ נראות/ יחס חם, חיבה...)

שאלי את עצמך -
עד כמה את מעניקה מהם לעצמך?


רק להבחין, ללא שיפוט,
ואם אפשר הביאי אליך ההיפך משיפוט - 
סליחה ומחילה לעצמך
והבטחה להעניק לך את מה שחסר לך ממנו.

נכון, זה לא קל,
זה מוטבע עמוק בתוכנו,

ועדיין -

ישנה דרך להגיע לאותו הצופן ולהתמיר אותו
מצופן שמייצר עבורי חיי הישרדות
לצופן שמאפשר לי איכות, רווחה, אהבה


זה בדיוק המקום בו אני בוחרת איך להגיב,
ולא מופעלת אוטומטית..

וכשלומדים איך -
(רמז - זה לא רק רציונלי ומילולי)
זה כל כך הרבה יותר פשוט ממה שנדמה.

בהחלט נדרשת נחישות והתמדה,
כי מה לעשות -
כפי שהחוק הראשון של ניוטון מלמד אותנו
להרגל יש הכוח האינרטי שלו,
ואנו זקוקים לתנועה נגדית שתמשיך ותתקיים
בנחישות ומתוך שקט ליצירת השינוי,

ועם זאת, 
השיפור ניכר כבר מההתחלה,
כך שהוא מזין אותנו במוטיביציה
שממשיכה להניע את הגלגל
ואז טוב לנו יותר וזה מזין את הנחישות שממשיכה,
ומניעה את הגלגל עוד ועוד,
כך שהתנועה אל עבר איכות החיים
מורגשת יותר ויותר וניבטת אלינו מכל עבר :-)


אם אני חוזרת לשאלה שבכותרת,
"האם זה הזמן להיפרד?"

הרי שכשאני פותרת את התסכול המתקיים בתוכי,
הכל נראה אחרת מסביב
וסביר שכל החלטה שאקבל (אם) כשעיני פקוחות
תהיה טובה ומדויקת יותר,
עבורי ועבור מי שסביבי

היום שמעתי משפט נחמד
שאני רוצה להשמיע לך ועל משקלו להעביר את ההיפך:

הוא נאמר על שנאה:

(זה הולך בערך ככה, שמעתי את ערן שטרן אומר אותו)
לשנוא זה כמו לשתות רעל
ולחכות שמי ששונאים אותו ימות..

ועל אותו המשקל -


לאהוב (להרגיש אהבה) זה כמו לשתות נקטר
וסוף סוף להפסיק לחכות (בקבצנות)
שהוא יאהב אותי


לא כי אני לא זקוקה לאהבתו,
אלא כי עד שאני לא אעניק לעצמי אהבה, קבלה וסליחה,
לא אוכל ליהנות ממנה 
כשהוא יאהב אותי.

את הדרך הזו שמובילה לחיים מזינים ומשמחים
אפשר לעבור בזוג,
גם באינטנסיב הזוגי,
יומיים ואתם במקום אחר,
מקפצה קוואנטית לזוגיות שלכם!
פרטים בלחיצה כאן

ואפשר באופן פרטני.
בלחיצה כאן תגיעי למייל שלי ומשם נמשיך יחד :-)


פה בשבילך

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן









יום רביעי, 3 באוקטובר 2018

"התאכזבתי כל כך..."

"... 
כל כך חיכיתי לחופשה הזו,
כל כך התאמצתי שהכל יהיה מוכן בזמן,
שנוכל להיות ביחד,
שקדושת החג תיגע בנו,
שנצליח להתעלות מעל כל החיכוכים שמרחיקים בינינו לאחרונה,

אבל מה שהיה בפועל -
היה בדיוק ההיפך,

הוא היה כל כך מרוחק,
אפשר היה לחתוך את האוויר בסכין,
כל דבר קטן עיצבן אותו והתלקח למריבה,

הוא היה מרוכז בטלפון שלו, בספורט שלו...
ולא רק שהחג לא היה שמח ומקרב,
היה בדיוק ההיפך, 
המרחק בינינו רק גדל..

כל כך התאכזבתי שממש פיזית
אני מרגישה כאב בלב..."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~


אז נכון שהחגים מְפָנִים מקום - זמן ומרחב לביחד,
אבל בניגוד לתפיסה הרווחת, לפיה -
נתחתן עם מי שבו התאהבנו
ונחייה יחד בשלווה ובאושר...

בניגוד לה...
להתפתחות שלנו יש תוכניות אחרות בשבילנו.

או,
כמו שהדי שלייפר (- מוותיקות המטפלות באימגו) קוראת להם -
The Angels of Discomfort

מלאכי ה "אי הנוחות" שלנו.

מכירה אותם :-),
פוגשת אותם מידי פעם...

האינטנסיביות הזו שנמצאת באוויר 
(עם ובלי קשר לחגים שחלפו לעת עתה)
או "המלאכים" שהיא שולחת לנו,
לא מאפשרים לנו "להירדם"
ומדרבנים עד כדי מאלצים אותנו
להתפתח,
לצמוח להיות מדוייקים יותר לעצמנו,
קרובים יותר לאני האותנטי השלם שבי.

בדוגמאות המילים תמיד ברורות יותר,
אז הנה אחת:

אם כילדה } לא ראו אותה,
כשכבר הסתכלו, המבט היה שיפוטי,
לא רך ומקבל, אלא נוקשה, 
כזה שנחווה כדוחה,
ומיד העלה בה את הפרשנות "אני לא מספיק"
ויחד אתה אשמה, בושה,
תסכול וכאב מאד גדול,

באופן פאראדוקסלי (אולי)
אם כך חוותה את אלוהאמא/אבא מתייחסים אליה,
ככה למדה להתיחס לעצמה.

ותוך שהיא באופן לא מודע 
"מאמצת" את ההסתכלות הזו,
היא למעשה משחזרת שוב ושוב את התסכול,
בעוד שהיא שבויה בתוך התפיסה והדגם
שמתקיים בה ב 4 הרבדים:

ברובד הפיזי-  היא חשה מחנק בגרון,
ברובד הרגשי - היא מרגישה אשמה, בושה, תסכול, כאב...
ברוב המנטלי - מתקיימת בה המחשבה "אם אהיה טובה אז (אולי) יקבלו ויאהבו אותי"
ברובד הרוחני - מתקיימת בה האמונה: "אני כפי שאני זה לא מספיק"

ואם זה מה שמתקיים בתוכה,
כל עוד היא שבויה בתפיסה הזו,
סביר להניח שאלו יהיו ההתנסויות שלה,
ובין היתר תִימָשֵך אל מי שימשיך לקיים את אותה החוויה עבורה

הוא { מצידו,
חווה כילד חוויה דומה,
רק שה"מסקנות" הלא מודעות שלו היו "הפוכות" ואצלו -
ברובד הפיזי - חש את כאב הדחייה בבטן
ברובד הרגשי - מרגיש אשמה, בושה, תסכול, אכזבה
ברובד המנטלי - המחשבה הלא מודעת שלו סביב העניין היא
                       "אם אתרחק אהיה מוגן מפני הדחייה" 
                       "אם אדחה ראשון לא אחווה דחייה כלפי.."
ברובד הרוחני - מתקיימת בו האמונה "אני כפי שאני לא מספיק ולא ראוי לאהבה"

כל עוד הם שבויים בתפיסה, כל אחד בשלו,
אותה חווית דחייה ממשיכה להתקיים בקרבם וביניהם.

(כמובן שהמורכבות גדולה ומסועפת וזה רק צוהר להתבונן דרכו)

אז...
איזה מזל שיש תסכול !!!
איזה מזל
שמלאכי אי הנוחות שולחים לנו עוד ועוד ממנו,
כדי שיימאס לנו,
כדי שלא נסכים לחיות כך יותר,
כדי שנצליח לעבור דרכו

ו ל ר פ א

כדי שנוכל להיזכר 
כי דווקא דרך המסת חווית הדחייה
נזכה לחוות קבלה אמיתית

דרך המסת ושחרור הבדידות
נוכל לחוות ביחד ממלא
ביני לביני
וביני לבין האחר

כשנעבור דרך התסכול שהניתוק מעלה בנו ונרפא,
נוכל לחיות בחיבור מזין,
חיבור לעצמי, לעוצמה שבי,
לגדולה שלי, לאני השלם שמתפתח עוד ועוד
וחיבור למה ומי שמעבר לי.

שם יכולה לשכון האהבה.
שם נוכל להעז לפתוח את הלב ולתת לה לפרוח.


אמן!

אם מלאכי אי הנוחות ביקרו אותך לאחרונה,
ראיתי אותם הרבה בזמן האחרון :-),

חשוב לי שתדעי
שישנה דרך מופלאה לנצל את התזכורות הללו

דרך שמאפשרת בְּרָכּוּת ובקלילות
לפתוח את הפלונטר,

להתיר אותו מכל אחד מארבעת הרבדים,
לרפא, לנקות, 
לעבור מסטייט אוף מיינד של הישרדות לכזה של איכות
ולבנות משכן פנימי וחיצוני בו האהבה יכולה לפרוח,

את הדרך הזו אפשר לעבור בזוג:

כך תצליחו לחולל את השינוי המיוחל בזוגיות שלכם

ביומיים אינטנסיביים שיש בהם הכל

כל מה שצריך לדעת,

ומספיק תהליכים משני חיים

שיקפיצו את הקשר הזוגי שלכם

מקפצה משמעותית קדימה



אגב,
יש לכם אחריות מלאה
אם אחרי 3 שעות  תמצאו שלא נכון לכם להישאר,
ניפרד כידידים והעלות תהיה 
כעלות של פגישה זוגית רגילה.

                      ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ואפשר גם בעצמך, רק את ואני:
תהליך אישי

רק את ואני
ומתוך הדרך שאת עוברת
משהו משתנה בחייך, (גם בדינמיקה הזוגית)
ויש לך היכולת להוביל את עצמך לכיוון חדש ובהיר

אני רואה את הנשים שבאות בגפן
ואת השינוי המרנין שעובר הבית שלהן בעקבות כך
ואני מ ת מ ו ג ג ת!
           
                         ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ויש גם תכנית מוקלטת לנשים שרוצות לחולל את השינוי
בזוגיות שלהן:


נכון שהכי כיף בתהליך זוגי,
אבל, אם הוא לא בעניין, ממש אין סיבה להישאר באותו המקום,
אפשר לחולל את השינוי לו מייחלים בתהליך אישי פרטני,

למעשה, אפשר ללכת כברת דרך משמעותית לשם תוך 3 שבועות 

כך את חוזרת להיות זו
שכותבת את תסריט חייך!

תענוג צרוף
וכל כך פשוט ונגיש. 

הצעד הראשון לשם בלחיצה פה

מאחלת לך חזרה לשגרה מבורכת,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן