גלית אליאס

הזמנים דוחקים בנו להתפתח ו לעבור לרמה הבאה , לפרוץ את הדגמים והתפיסות המגבילות שלא מאפשרים לנו לחיות את החיים במלואם: ליהנות ממערכת יחסים מופלאה, לממש את עצמנו מקצועית, לחוות את החיים כהרפתקה מענגת  ... ו... הלוואי שהיו דוחקים בעדינות, מלטפים את השֵֹיעָר בְּרָכּוּת, נושקים בחום על המצח ונותנים יד ביד כמו שאמא ואבא עשו לנו 1,2, ו שָ....לוש.. הלוואי, אבל לא... הדרך שלהם להאיץ בנו להתפתח אל השלב הבא שלנו היא על ידי התגברות התסכול מהשלב הזה על ידי כך ששוב ושוב ניתָקֵל בו ואם היא } למשל, מתוסכלת מזה שכולם מתנכלים לה, אז עכשיו זה יהיה גם הבוס וגם בן הזוג ואפילו המוכר במכולת... או אם היא } מתוסכלת מהחוויה שלא רואים אותה, הרי שלאחרונה היא מרגישה כך  מכל הכיוונים... והתסכול רק הולך ומחריף.. אבל.. לא עוד! לא רק ש זה לא חייב להיות ככה, זה קורה במיוחד על מנת שיימאס לנו מהישן שמשאיר אותנו  בהישרדות וכיווץ על מנת שנעלה לשלב הבא שמאפשר לנו איכות, התרחבות ו שמחה גדולה כמו שבדימוי המקסים ששמעתי הבוקר, במקום לחיות את החיים כפקאן בתוך קליפה שיודע את

"אני כבר לא אוהבת אותו, אין לי כלפיו רגש, סגור לי הלב.. לא רק שסגור אני מרגישה צורך להתרחק בסיטואציות מסוימות במיוחד סביב אינטימיות אני ממש מרגישה סלידה. אין מצב שאני מתקרבת ורק מתפללת שהוא לא יתקרב כדי שלא אצטרך לדחות אותו  ולפגוע בו.." תוך כדי שסיפרה לי, פיזית, היא חשה מועקה ענקית בבית החזה כמו כדורסל שיושב שם ומעיק תזזיתי,  שחור, סמיך וכבד ו הרגשות שהמועקה הזו הכילה היו תסכול, כעס והתנגדות ומתחת לכעס בעיקר חוסר אונים ואז עלה זיכרון... לפני הרבה שנים, בסיטואציה אינטימית, היא מצאה את עצמה ממשיכה לנהוג כפי שמצופה ממנה, למרות שהיה בתוכה צורך ברור לעצור. כדי לא לפגוע, לא רק שהמשיכה, עשתה כל מה שניתן על מנת להסתיר את המעצור שבער בה, שהוא לא יבחין בכך שעלה בה צורך לעצור, כדי ש הוא לא יִפָּגָע ו האמונה שהיתה שם היא: הרצון שלי בא על חשבון אחרים ופוגע בהם, (לכן אני לא יכולה להישאר נאמנה לעצמי) "בעצם..." היא ממשיכה לספר לי, "המצב הזה מוכר לי כמעט בכל תחום בחיים, אני כל כך נאמנה לכולם, חוץ מלרצון שלי, כדי לא לפג

לפעמים התסכול מול בן הזוג כל כך גדול, שהדבר היחידי שבא בחשבון  הוא ללכת.   אולי קודם לצרוח על מי ש"הוביל" לשם, ואז ללכת, או שהוא ילך. העיקר לא לראות אותו מולי, כי אז הכעס והתסכול שוב מבעבע והעניינים עשויים לצאת משליטה... אז מה קורה לנו שם, שזה כל כך קשה? ואיך אפשר להגיע למצב שאנחנו שולטים בו ולא שהמצב שולט בנו? במהותנו אנחנו יצורים אבולוציונים, השאיפה להתפתחות מובנית במהותנו האנושית, על מנת שנוכל להתפתח  תת המודע מושך אותנו אל מי שיודע באופן מושלם ללחוץ לנו על הכפתורים, לגעת במקומות הלא פתורים שלנו אותם המקומות שבהם לא סופקו הצרכים שלנו כילדים, אותם המקומות בהם חווינו כאב, תסכול ובעיקר חוסר אונים כשלא ראו אותי,  כשלא הקשיבו לי, כשלא קיבלנו אותי כפי שאני במלואי והעבירו ביקורת  זה - (הרגש/ החוויה) הכי קשה עבורנו, לכן ניעזר בכל כלי ודרך על מנת להימנע ממנה ננסה להימנע מלהרגיש זאת כי זה בלתי נסבל עבורנו, נברח לראש , למחשבות, ל עודף עשייה , ל אכילה , ל ספורט , למה שיכול לשמור עלינו רחוק מחוסר האונים והתסכול ההוא.. אלא שזה האחרון,  מתקי

"...  כל כך חיכיתי לחופשה הזו, כל כך התאמצתי שהכל יהיה מוכן בזמן, שנוכל להיות ביחד, שקדושת החג תיגע בנו, שנצליח להתעלות מעל כל החיכוכים שמרחיקים בינינו לאחרונה, אבל מה שהיה בפועל - היה בדיוק ההיפך, הוא היה כל כך מרוחק, אפשר היה לחתוך את האוויר בסכין, כל דבר קטן עיצבן אותו והתלקח למריבה, הוא היה מרוכז בטלפון שלו, בספורט שלו... ולא רק שהחג לא היה שמח ומקרב, היה בדיוק ההיפך,  המרחק בינינו רק גדל.. כל כך התאכזבתי שממש פיזית אני מרגישה כאב בלב..." ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ אז נכון שהחגים מְפָנִים מקום - זמן ומרחב לביחד, אבל ב ניגוד לתפיסה הרווחת , לפיה - נתחתן עם מי שבו התאהבנו ונחייה יחד בשלווה ובאושר... בניגוד לה... להתפתחות שלנו יש תוכניות אחרות בשבילנו. או, כמו ש הדי שלייפר  ( - מוותיקות המטפלות באימגו ) קוראת להם - The Angels of Discomfort מלאכי ה "אי הנוחות" שלנו. מכירה אותם :-), פוגשת אותם מידי פעם... האינטנסיביות הזו שנמצאת באוויר  (עם ובלי קשר לחגים שחלפו לעת עתה) או " המלאכים " שהיא שולחת לנו, לא מאפ