גלית אליאס

כמעט מעל כל זוג שמגיע אלי, מרחפת (עם או בלי מילים) השאלה: "אם אנחנו רבים כל כך הרבה - אולי אנחנו לא מתאימים?" או : "..אולי אנחנו צריכים להיפרד?" הקטע הוא, שלא רק שזו לא בעיה המריבות הללו, וכמה שזה לא נעים, מתסכל ולפעמים אפילו מייאש... המריבות הללו - הן מתנה מופלאה! או לפחות השער אליה.. לו רק אנחנו יודעים איך, הן אלה שיכולות לאפשר לנו להגיע לעומקים שבלעדיהן לא היתה לנו גישה אליהם, כך שהזוגיות הופכת להיות רכה ומלאה באהבה. זה שאנחנו רבים מעיד על כך שאנחנו מצליחים לגעת אחד בעולמו הפנימי של השני נכון, נגיעה לא נעימה בינתיים, אבל נגיעה, לא אדישות(!), לא זרות(!), אלא נגיעה. מה שנקרא גם "imago match" שבגדול משמעותו היא - שאנחנו נימשך אל מי שלאורך הזמן יהיה לנו קשה לחיות אתו, (!!) כי הוא יזכיר לנו בצורה מושלמת את אותם המקומות הלא פתורים בתוכנו. זאת אומרת, שלא רק שזו לא בעיה שאנחנו רבים - אלא שככה זה אמור להיות... it ment to be ...BUT It doesn't mean to last זה אמור להיות ככה, יחד עם זאת, לא מחוייב המציאות שיישאר ככ

יש ימים שמרחפת מעלי עננה... לפעמים אני יודעת מה הסיבה, לפעמים אני צריכה כמה דקות כדי להיזכר... ואז לרוב אני מזהה את מה שהעיב אבל גם אם אני לא מזהה, העננה ממשיכה לרחף... עם הזמן אני יודעת להגדיר שאיכשהו ברוב המקרים, העננה הזו קשורה אצלי לחווית דחייה זה יכול להיות משהו מז'ורי שמעיב ומכביד מאד או משהו מינורי שלמרות שהוא כזה העננה תעיב, תרחף מעלי, תכביד עלי ותוריד את מצב הרוח, ואת רמת האנרגיה הכללית שלי.. ההרגל הקולקטיבי הוא להתבאס, להזדהות עם הכבדות הזו ולהיכנע לה, ואז, להסתגר או לברוח לאחד מנתיבי המפלט "כדי לא להרגיש" את המועקה הזו כי היא כבדה ומציקה אלא שהבריחה הזו לא רק שלא באמת מעבירה את המועקה, היא דוחסת אותה פנימה ומוסיפה כמו עוד שכבה למרבץ הקדמוני של עוד ועוד מועקות ששוכנות במעמקינו לכן, למדתי לשנות כיוון - ברגע שעולה בי המודעות למצב, אני מגייסת סקרנות ונזכרת שיש לי פה הזדמנות לניקוי, כש הגוף , ה רגש , ה תודעה ומערכת ה אמונות שלי מדברות אלי ברגעים אלה בשפתן ואם רק אצליח להקשיב... לא רק שאבין מה עובר עלי, אוכל גם לשחרר

זו שאלה שחוזרת על עצמה שוב ושוב כשמצד אחד מעצם היותנו שניים, אנחנו במידה מסוימת (לפחות) מושפעים שלא לומר תלויים בשיתוף הפעולה של האחר.. ואז... אם הוא לא משתף פעולה, כועס, מאשים, בטוח ש"אם את תשתני הכל יסתדר" ובכלל בעמדה ש"הכל באשמתך", האם יש סיכוי לשינוי? ואם כן, (ברור שכך :-) מה נכון ובכל זאת אפשר לעשות? אתחיל בתזכורת ל "מה לא?" : לא בכוח (!) לא בהאשמה ושיפוט (!) גם לא בתחנונים (!!) כל אלה מייצרים התנגדות ומחמירים את המצב ולא... זה גם לא יספיק שנדבר בשקט, במיוחד אם העמדה ממנה נדבר מבוססת על ההנחה ש'אני יודעת הכל', ו.. "בוא אני רק רוצה שתבין.." ותהיה בניחוח מתנשא.. אז מה כן? בכל דינמיקה זוגית ישנם שני צדדים, ככל שנקדים לעשות U-Turn (כן, כן... למרות הפיתוי הגדול להישאר בתשומת לב על מה הוא עושה) ככל שנקדים לפנות פנימה אל עצמנו, ושם - לא רק להבין מה קרה לנו, אלא ממש ממש לפגוש , לעבד את הרגשות שגעשו בתוכנו ו להתמיר אותם, כך נגדיל את הסיכוי לשינוי. ( אצלנו , ב מרחב הזוגי וגם אצל האחר ) כי מה שבע