גלית אליאס

 זה התחיל כסדנה "להפוך מִמְרָצָה למְרוּצָה". נפגשנו כולנו בבוקר מימי חול המועד, חמושות במצלמות הסלולר ותו לא.. והגענו לעומקים שהפתיעו אפילו אותי ... לטובה כמובן 😊 זו הפעם הראשונה בה הנחיתי סדנה כזו בפוטותראפיה, אז גם בי קיננו קצת חששות, אם כי בעיקר הייתי נרגשת כאילו משהו בתוכי ידע שזה הולך להיות מעניין... ~~~~~~~~ הדרך להפוך ממרָצָה למרוּצָה, למיטב הבנתי עובר בין היתר בחיזוק חווית העצמי, הערך העצמי, הלגיטימציה להיות מי שאני וקבלה שלי את עצמי בזרועות פתוחות. לכן תרגילי הצילום היו כאלה שבאו לחשוף את עולמנו הפנימי ומה שעלה לגמרי הפעים את הלבבות שלנו.  כמה חֹכמה נמצאת בתוכנו  ועד כמה ישנה ידיעה פנימית ברורה, שרואה את טובתנו הגבוהה וזוכרת את היותנו ראויות לאהבה. כילדות קיבלנו אינספור מסרים (נכון, גם כילדים) שהרחיקו אותנו מעצמנו, שלימדו אותנו שאנחנו צריכות להיות "כמו שצריך" לרוב בשונה ממה שאנחנו, שאנחנו כמו שאנחנו זה לא מספיק, שצריך להוכיח שאנחנו מספיק טובות ואת זה - נשיג בעבודה קשה ואינסופית מסרים שבאופן מודע ולא מודע יצרו בנו תבניות ודפוסי חשיבה והתנהגות בהן אנחנו פועל

 " למה את כל הזמן מתעסקת ב " איך " אני מדבר, ולא יכולה להקשיב ל מה שאני אומר?? " זה משפט שגור מאד בקרב בני זוג. אך לצד התסכול שהוא מבטא,  הוא מָפְתֶחַ שאפשר דרכו גם להבין וגם לשנות - או לפחות לקבל כיוון לשינוי האווירה   שמתקיימת במרחב הזוגי שלנו בתהליכים בהם אני מנחה זוגות לפי תורת ה" אימגו " -  ישנו דגש והתייחסות ל מרחב הזוגי המתקיים בינינו, אותו המרחב ש מרטין בובר אמר עליו: " הקשר בין שני אנשים חי לא אצל אחד מהם ולא בדיאלוג שביניהם אלא במרחב שביניהם " והמרחב הזה - מוסיף בובר ואומר - הינו מרחב מקודש בתקשורת בין בני זוג, חילופי הדברים - המילוליים והלא מילויים, הם (בין היתר) אלה שממלאים את המרחב שביניהם. ככל שנהיה מודעים לכך שלא רק  שישנם חילופי דברים שאינם מילוליים שממלאים את המרחב  - כמו הרמת גבות,  גלגולי עיניים, מבט נוקשה,  ועוד ועוד.. מעבר לאלה הלא מילוליים - גם למילים הנאמרות ישנו המטען האמוציונלי שלהן - כך שאני יכולה לומר את אותו המשפט שכאשר יהיה טעון בציניות ובזלזול - יזהם את המרחב הזוגי ומן הסתם ירחיק בינינו, יוסיף עוד שכבה לחומה ויל

או: איך להיות מרוצה מעצמי :-) ולהפסיק לְרָצוֹת אחרים: אחד הטעמים שמנהלים לי את החיים זה הטעם הזה של ה "אני לא מספיק", מן טעם שמבליח לתוכי ומציף בעננה שחורה ולרוב מופעל כשאני מקבלת מסר של ' לא מרוצים ממני ', או כשמשהו בתוכי לא מדויק ואז אני לא מרוצה מעצמי זה מן טעם כזה שכל כך מוכר לי ובעיקר כל כך מעיב עלי כשהוא מבליח.. מובן שאני עובדת על הנושא ומעבדת וממיסה עוד ועוד, מה שמאפשר לי יותר ויותר שביעות רצון ממני וגם.. בהירות: פעם הטעם המר הזה שהיה מגיע כשהייתי שומעת ביקורת, או סתם מזהה ולוּ נים של חוסר שביעות רצון ממני - היה לוקח אותי לסחרור של חשיבה סביב מה הייתי צריכה לעשות אחרת, ואיך בפעם הבאה אעשה ו... מה לעשות עכשיו.. עודף חשיבה ועודף עשייה .. אלה היו חלק מהמנגנון שלי ש לכאורה תפקידו היה להציל אותי כדי שלא ארגיש 'לא מספיק'.. מן הסתם... זה לא באמת עבד..  רק השאיר אותי יותר שבויה של הסיפור הזה שממש היה מוטבע בעומקָי - שאני 'לא מספיק'... בגלל התלות הזו באישור הסביבה (שבין היתר מקורה במבטים שקיבלתי כילדה שהיה בהם חוסר שביעות רצון ממני) למדתי להתאים את עצ