גלית אליאס

מעצם ההבטחה זה לזו והמחויבות שנוצרה בינינו כאילו הנמכנו את הווליום של ההתרגשות זה מזו, ומאז.. יש משהו מה " ברור מאליו " שנכנס לתמונה הזוגית שלנו ומאפיל עליה במידה מסוימת תוסיפי על זה את העובדה שתת ההכרה שלנו תמשוך אותנו אל מי שילחץ לנו במקצועיות ובדייקנות על הכפתורים ויפעיל את המקומות הלא פתורים בתוכנו וקיבלנו סצינה שנס בהחלט לא יזיק לה. . אז איך מאפשרים לנס כזה להתרחש ? נס שיחזיר את הניצוץ לעיניים , שיחזיר אותנו להיות החברים הכי טובים , שיודעים איך לדבר – לספר מה עובר עלינו , שיש להם כתף להניח את הראש , שכיף להם להיות ביחד, והם יכולים להרגיש את ה חיבור ביניהם אפילו בלי מילים.. נס שיצית את אש התשוקה.. 3 צעדים קריטיים שיכולים לקרב את הנס (הזה ובכלל ..) תנאי ראשון וקריטי שיאפשר לנס להתרחש וגם להישאר אתנו אחר כך הוא היכולת שלנו לראות את זה קורה . נכון – יכולים לקרות גם ניסים שלא ציפינו להם אבל לרוב יכולנו לדמיין אותם קורים לנו, ואם לא – הם התאדו מאתנו אחרי זמן קצר כי לא יכולנו להכיל את מה שהביאו אתם לכן –

היא : כל כך צריכה שהוא יבין אותה , כשהוא יושב מולה אפילו שהוא פיזית שם, ושומע עם האוזניים, יש משהו שחסר לה ואז כשהיא מספרת לו על החברה שהעליבה אותה והוא – כמו תמיד מוצא סיבה להגן על החברה.. היא כל כך כועסת, וכל כך מרגישה לבד, כי היא כל כך צריכה שהוא יבין אותה.. אבל הוא ממש לא איתה .. הוא לא יכול לשמוע "שליליות" כמו שהוא קורא לזה, זה מזכיר לו את העצב העמוק שאמא שלו היתה שרויה בו כשהיה ילד העצב הזה שהרגיש לו כמו מוות העצב הזה שאיים על החיוניות שלו , שאיים על החיוניות של אמו.. ומאז – כל תוכן שמתפרש בעיניו כ "שלילי" , הוא מיד מתרחק ממנו כמו מאש כי זה מסוכן כי זה יכול לשאוב אותו לשחור משחור הזה כי יש שם תחושה של אבדון .. זהו הריקוד הזוגי שלהם כל אחד מהם לוחץ על הכפתורים הכי רגישים של האחר וככל שהוא לא יוכל להקשיב לה באמפטיה היא נפגעת ממנו, מרגישה לבד ומפנה כלפיו "אנרגיות שליליות" והוא – זוכרת ? לא מסוגל לשאת "שליליות" כזו ומתנתק ממנה עוד יותר ואז היא מרגישה עוד יותר לבד.. זהו הריטואל הזוגי שלה

"את צריכה לשים לב שתמיד כשאת... " או "הנה, תראי איזה כיף להם .. למה את לא מנשקת אותי כככה ? ... " מכירה את זה ? את האמירות הללו שמנסות לתקן אותך.. ואפילו אם יאמרו בעדינות לכאורה , כשהן נאמרות-  את מרגישה כמו בבת אחת נבנות חומות לתפארת ביניכם נפערים בך חרכי ירי ואת מוכנה להתקפה חזרה.. מנגנון ההישרדות הזה מופעל על ידי המוח הקדמון ומוכן לפעולה בכל פעם שיחוש איום אם ע"י ביקורת, דחיה, התרחקות וניכור או כל דרך אחרת ש הסאב טקסט שלה יהיה – "את לא מספיק.." כולנו רוצים שיקבלו אותנו כמו שאנחנו ויאהבו בדיוק את מה שיש אנחנו כמהים לחיבוק, לביחד, לשותפות כזו שתאפשר לנו לחוות שקט וביטחון. אנחנו כמהים לבן זוג  שיבין וימלא את הכמיהה העמוקה שלנו לחיבוק חם ואוהב (זה הדדי כמובן וגם הצורך שלו הוא כזה, וכשהוא מנסה לתקן הוא בעצם מביע את החוסר שהוא מרגיש, רק שהדרך בה הדברים נאמרים מייצרת את ההיפך ובהמשך אתן לזה מענה) אלא ש.. מי זו באמת ה"אני " הזו שכל כך רוצה שהוא יקבל אותי כמוני ? עד כמה אני מקבלת א

ראשית תודה על ההיענות הנדיבה לבקשה שלי מהשבוע שעבר לראיון קצר וכן.. יש תמורה בעד האגרה.. תוך כדי השיחות הללו התחדדו לי כמה תובנות משמעותיות , והנה אני כבר כותבת לך את הראשונה - האמת, זו חזרה על עצמה כמה פעמים, בין היתר בשיחה עם נירה (כן, זה שמה הבדוי כמובן..) כדי שכולנו נוכל ללמוד מזה אני מביאה בקצרה את הסיפור שלה - אז ככה - היום הם גרושים כבר למעלה מעשור.. האם היא בטוחה שזה היה הצעד הנכון להם אז ? ממש לא. . הוא נשוי לאחרת וכרגע לא במסגרת האפשרויות ובכל זאת המחשבה הזו עוברת בראשה מידי פעם הם גרים בקיבוץ הקשיים והסוגיות הלא פתורות ביניהם התחילו מעט אחרי שנולדה בתם וכן.. הם שיבשו להם את היום וגם את הלילה -" חשבתם על טיפול אז ?" שאלתי -" טיפול ? בקיבוץ ? לא בא בחשבון !" ולכן הם משכו את זה עוד קצת... ועוד קצת... ומצאו כל מיני דרכים לעקוף את הבעיות  עד שיום אחד.. באופן מפתיע ובלתי צפוי.. היא נכנסה הביתה ו ראתה אותו שותה קפה עם מישהי .. זהו. היא קיבלה אז את ההחלטה בשניות , מבחינתה היה זה צעד שובר