גלית אליאס

אפשר לומר על  התקופה הזו,  ששוטפת אותנו בגל השני - כמו גם בגל הראשון של הקורונה - הרבה דברים ולהתייחס אליה במיני נקודות מבט, זו שאני רוצה להביא - היא זו שאני נוכחת בה בעיקר - והיא - איך הגלים הללו וההשלכות שלהם  (סגר/ מגבלות/ מסיכות/ הקטנת מגע...) הם כמו מגבר עוצמתי למקומות הלא פתורים שלנו - כל אחד לאלה שלו. אם בני הזוג שלנו והאנשים שסביבנו גם הם סוג של מגבר לקולות הפנימיים שלנו, מה שנקרא לרוב "משקפים לנו" את הפְּנִים שלנו, אז המצב הקורוני הזה עושה את זה בעוצמה גדולה פי 7, רק שעם הקורונה זה יותר מתסכל... כי זה פחות מְסָפֶּק להאשים אותה :-) מצד אחד זה יותר מתסכל, כשאין את מי להאשים... אבל מצד שני - זה מאפשר לנו להיווכח בתכנים והפעם באמת לשנות את המצב !! לפתור את המקומות הלא פתורים בתוכנו, למוסס הרגלים הישרדותיים שכבר לא משרתים אותנו ולצאת מדפוסים שרק מקשים לנו על החיים שכל עוד אנחנו שבויים בהם  אנחנו מתנהלים דרכם על אוטומט. מצבי קיצון כמו הקורונה הזו מציפים אותם בווליום כה חזק שזה כמעט לא אפשרי שלא להבחין בהם, ולרוב גם לראות את האבסורד   (- כי הרי ההרגלים ההישרדותיים מספרים לנ

"...  בואי נתעסק במה שקורה עכשיו, מה שהיה מת, העבר שייך לעבר,  פָּאסֶה בואי נחייה את היום..." כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה שמביע את הרצון להתחיל מ ח ד ש, לבוא ממקום נקי ולהצליח לדבר, להבין, לחיות את החיים בקלילות... אלא ש... זה שאנחנו מפנים את הגב אל העבר, מתעלמים מהמשקעים שהשאיר בנו ומתנכרים לעולמנו הפנימי לא באמת מָעלים ומשחרר אותנו מהרשמים שהוטבעו בנו אז, לא מ הרגשות שנכלאו בתוכנו, לא מ התחושות שמציקות בגוף, לא מ התפיסות המחשבתיות שאימצנו אז שלרוב אינן מספרות את האמת, שלרוב מרחיקות אותנו מהמקום אליו אנחנו כמהים להגיע, גם לא מ האמונות שאימצנו כתוצאה מרשמי העבר ובטח שלא מדפוסי ההתנהגות ההישרדותיים שסיגלנו לנו ומאגדים את כל אלה יחד. אנחנו ממשיכים להיסחב עם המשקל הזה גם אם נפנה לו עורף יותר מזה, ככל שנתעלם ונשים פלומבה על העבר ככל שנתכחש לעולמנו הפנימי, כך הוא יצטרך "לצעוק" חזק יותר כדי ש"נשמע" כך נקבל עוד ועוד תזכורות מהחיים לאותם מקומות לא פתורים בתוכנו ש...  כן... מקורם בעבר  וליתר דיוק בתקופות בהן היינו חסרי אונים. במילים אחרות ככל שנתעלם מהקולות ה

זה מה שהוא אמר לי כשהתחילה הפגישה, " כשאתה אומר שנמאס לך ממנה למה אתה מתכוון? " שאלתי והוא מיד תיקן אותי בטון נחרץ: " זה לא שנמאס לי, זה הרבה יותר מזה, אני חש מיאוס כלפיה !! וככל שהיא מנסה לרצות אותי יותר, ככה המיאוס שלי ממנה גדל... ואז אני ממש מרגיש אשם... מה לא בסדר בי? למה אני לא מצליח לאהוב אותה?" (האמת היא שגם אם היתה מגיבה בצורה הפוכה ומתרחקת ממנו ככל שחש במיאוס כלפיה - גם זה היה עשוי להוביל להעצמת המיאוס תגובות ה Fים - Fight/ Flight/ Freeze- כולן  משמרות אותנו בתוך המלחמה) והאמת היא שבתודעת ההשלכה בה אנו חיים, המצב הזה לא נדיר ולא מעט בני זוג חיים ביחד כשהם - אם למשך זמן קצר ואם באופן תמידי - חשים מיאוס זה כלפי זה, ממה זה נובע? ואיך אפשר לשנות את המצב? אופס, אולי תפסת אותי על חם, כשבעצם עניתי עוד לפני ששאלתי את השאלה - נכון... (גם) מצבים כאלה נובעים מתפיסת החיים שמתקיימת כשאנחנו בתודעה ההשלכתית - זו שמספרת לך שמה שבחוץ אשם במה שקורה לך, זו שמספרת לך שהחוץ מדהים ! וגם... זו שמספרת לך שהחוץ " דוחה "/ " מאוס " כש למעשה, החוץ כלל איננו העיקר