"הוא אמר לי, שהבעיה שלי היא
שלא הצלחתי להכיל את הפצע שלו,
למלא אותו בחום, רכות ואהבה
ובגלל זה הוא בעצם עזב...
מעניין אותי מה את חושבת על זה.."
היא כתבה לי לפני כמה ימים
ואני, מיד תוך כדי שעניתי לה
הבנתי שיהיה נכון לכתוב על זה בהרחבה,
ביקשתי רשות לשתף
והנה זה מונח פה לפניך:
אז ככה...
אנחנו לא אמורים להכיל את האחר (!)
לא.
אלא...
אנחנו מוזמנים להכיל את מה שקורה בתוכנו
כשהאחר... כועס/ מתוסכל/ לא מרוצה/ עצוב.... וכו'...
כילדים זוהי בהחלט ציפייה לגיטימית -
שאמא תכיל אותי,
וכך תלמד אותי בעצם ללא מילים
להכיל את התסכול בעצמי.
וכשזה לא קורה
(ובינינו לרוב זה לא קרה...)
אנחנו נשארים מצד אחד עם הציפייה הזו שיכילו אותנו
ומצד שני לא מסוגלים להכיל את התסכול שלנו..
לכאורה תלויים באחר כשעולה תסכול.
ואז...
מה שנובע מכך באופן טבעי הוא
שאנחנו כל הזמן משליכים את התסכול על מי שמולנו
ומתערבבים אתו
למשל:
כשהוא } כועס,
במקום להכיל את הבהלה שמתעוררת בתוכה
ולהרגיע אותה,
היא { עושה כל שביכולתה
להסות אותו כדי שיפסיק לכעוס.
הסיפור הפנימי מספר לה
שאז תוכל להירגע...
האמנם?
האמת היא,
שגם אם זה היה עוצר את הכעס שלו,
מה שלרוב לא קורה כיוון שההשתקה הזו
רק מעוררת אותו עוד יותר...
אבל נניח שהפסיק לכעוס,
הבהלה שבתוכה רק נרדמת עד הפעם הבאה
שמישהו/ הוא יכעס.
לעומת זאת,
כשעשינו u-turn,
והיא היתה ערה למתחולל בתוכה,
נשמה, שהתה עם התחושות,
עם הרגשות,
אז היא יכלה בקלות להיזכר
שכילדה הכעס של אבא שלה היה מעורר בה אימה,
היא נזכרה שכשאבא היה חוזר הביתה היה מפחיד...
ואותו הפחד עדיין כלוא בתוכה
ובכל פעם שהאיש שלה כועס,
הבהלה והפחד של הילדה שהיתה מציפה אותה
והיא חסרת אונים שם.
לכאורה, הדרך "היחידה" שלה להינצל,
היא לנסות להפסיק את הכעס שלו,
זו הדרך היחידה שהיא הכירה עד כה
ולמרות שלא עזרה לה,
דבקה בה כי לא היה משהו אחר
והפחד כל כך גדול
שההרגל הזה מופעל אוטומטית.
כשלמעשה הדרך היחידה שבאמת תציל אותה
זה אם היא - הבוגרת שהיא היום - תפנה פנימה
ותרגיע את הבהלה ואת הילדה שבתוכה.
ככל שהמשכנו בתהליך,
ככל ששהתה בתחושות וברגשות
מנקודת המבט של האם הפנימית,
הצופה - חווה ומחבקת את הילדה שהיתה,
כך הבהלה נרגעה (ולו שכבה שלה)
כך התמוסס חלק מהפלונטר,
מה שמחליש את האוטומט
לכפות את עצמה על האיש שלה
ולאלץ אותו להפסיק לכעוס.
כי הבהלה שלה קשורה אליה
ולביוגרפיה שלה
והכעס שלו קשור אליו
ולביוגרפיה שלו
(יש פה מן הסתם הצד שלו
שלא הבאתי כאן,
צד עם סיפור אישי שלו,
שנוגע ומפעיל במדויק
את הסיפור האישי שלה,
למרות שאינו קשור אליה)
כשאנחנו עושים את ה u-turn הזה,
ניתנת לכל אחד מאתנו הזדמנות
להיות עם האמוציות שמתעוררות בתוכו,
לפגוש את הצללים, את הסיפורים הפנימיים,
לאוורר,
לנקות את מה שלא שלי,
את מה שכבר לא משרת אותי,
להרגיע,
לפזר את הערפל,
לאפשר להתבהרות להופיע,
לייצר חוסן פנימי
כזה שמאפשר לכל אחד מבני הזוג
להכיל את התסכול האישי שלו
כזכור:
אם זה היסטרי,
סימן שזה היסטורי
או בלעז:
If it's histerical >
It's historical
ולכן אם משהו מעורר אותי אמוציונלית,
גם אם זה טבעי ו"נורמלי" להיות נסערת מכך,
ישנה עוד אינפורמציה אישית שלי
שחשוב לי לפגוש, להכיל, לרפא
לאפשר לטרנספורמציה להתרחש,
לטובתי הגבוהה
ויחד עם זאת לטובת מערכות היחסים שלי.
ככל שאני יותר מכילה את החלקים
חסרי האונים, הלא פתורים שבתוכי,
אוכל להביא יותר הקשבה,
תשומת לב, הבנה,
ומי שאתי יוכל להרגיש יותר הכלה
אבל זה לא נכון לנו לחכות שזה יקרה -
שהאחר יכיל אותי,
אלא...
לעשות בדיוק את אותו הדבר בעצמנו:
להכיל את החלקים הלא פתורים שלנו
ולצמוח מהמקום הילדי התלוי
אל הבוגר היציב,
ואז,
מתוך חוסן פנימי,
הלב נפתח
ומסכים להתמסר לאהבה
לא בתנאי שהיא לא פגעת
אלא למרות שהיא כן...!
לחיי האהבה
והזוגיות המודעת
שמאפשרת לנו מקפצה להתפתחות אישית,
ומרחב לחיבור אמיתי מלב אל לב
פה בשבילך במגוון דרכים,
בין אם בפגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)
או בתהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)
או בהדרכות מוקלטות (כמו זו שבלחיצה כאן)
שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס,
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
