גלית אליאס

זוהי שאלת השאלות...! לפחות עבורי, אחרי שלא פעם הופתעתי לכאן או לכאן והתנפצו בי כמה וכמה תפיסות וסטיגמות שהיו מקובעות אי שם באחורי תודעתי.. כי לא פעם שואלים אותי, "תגידי, את האמת, נראה לך שיש לנו סיכוי?" והאמת שהתשובה לזה היא די מורכבת ולרוב נסתרת מהעין ובכל זאת אנסה לענות עליה כאן: אבל רגע... מן הסתם, כדאי שקודם אבהיר למה אני מתכוונת במילה "הצלחה" מבחינתי הצלחה - היא שהמרחב הזוגי הופך (או חוזר) להיות אוהב, מכבד , שיש בו חברות אמיתית, ושותפות , שיש בו מן תחושת חיבור, בטחון ואמון הדדי , כמו ידיעה פנימית   - אנחנו פה יחד בדבר הזה, יש על מי להישען כשצריך ו עם מי לחלוק - משמחה והתרגשות ועד צער או כאב או פחד... ביחד כזה שְ אֵש ה א ה ב ה מלבלבת כבסיס שלו. ולמרות שאני מניחה שהתיאור הזה לא שונה בהרבה מההגדרה הרווחת ל "זוגיות טובה", למרות שהכמיהה הזו כל כך נפוצה, עדיין נדירים הזוגות שמגיעים לשם... לא בהכרח בגלל שהם זן נדיר במהות שלהם, אלא מכמה סיבות ואולי אחת עיקרית, שאותה אנסה לתאר פה אז מעבר לזה שהידע והתפיסה שמאפשרת "

צאלון - בית - קפה - השראה בכל פעם שאני מרגישה תקועה, אני קמה, מניחה הכל בצד ויוצאת להליכה קצרה בחוץ. המרחבים הטבעיים המרהיבים שסובבים את מקום מגורי איכשהו מצליחים כל פעם מחדש לחלץ אותי מהתקיעות ואני חוזרת כשהיצירתיות שלי שוב נפתחה וזורמת כדי שגם את תוכלי ליהנות מהכל טוב הזה, החלטתי לפתוח את החצר שלנו ולהפוך אותה להיות מרחב עבודה משותף כמו "we-work" רק בטבע. אז ממש ביום ראשון הקרוב, אני מזמינה אותך לעשות ריסטארט עם הירוק של הטבע אצלנו בחצר כן, כן, כל אחת עם הלפטופ שלה, רק בִמְקוֹם שזה יהיה בין קירות ולְבַד, נעבוד במרחב משותף בחצר שטובלת בירוק כך, נוכל לחזור לשגרה עם הירוק של הטבע והנוחות של הבית: מקומות ישיבה נוחים, פונים אל הנוף, קפה ועוגה, תה צמחים חופשי אוויר צח, ציוץ ציפורים ומי שמגיעה ברבע ל 9:00 תוכל ליהנות ממדיטציה לחיבור למרכז, דיוק וריכוז שאעביר ללא עלות נוספת (בבחירה) כל זה תמורת 50 ש"ח בלבד ליום כולו. (או 120 ש"ח כמנוי חודשי ל כל ימי הראשון בחודש) כל יום ראשון, 9:00-14:00 מתניעים את השבוע במרחב המשותף בו לכל אחת יש מקום הישיבה שלה, מן שדר

ביחד עם כניסת החג, לצד ברכת חג שמח ונעים, הנה לך שני רעיונות נפלאים שיעזרו לך לחזור בקלות לשגרה מבורכת. 1. שביל אל הלב קבוצה לנשים שמתחברות לעצמן נפתחת ממש בקרוב בהרצליה, בימי שישי בבוקר אחת לשבועיים ניפגש במרחב של הכלה וקבלה - למדיטציה, שיתוף, למידה, תוכלי לדבר, או לא לדבר, מה שתבחרי :-) להביא את מה שעל לבך כך שהתכנים הכבדים יוכלו לעבור טרנספורמציה והנתיב אל לבך ילך ויתבהר יחד ניצור חיבור והקשבה ללב שיודע בדיוק מה נכון לנו ויכול להוביל אותנו בבטחה לחווית חיים מלאה ומספקת כך ש השנה הזו תהיה שנת מפנה, שנה של התרחבות, מימוש וא ה ב ה לפרטים נוספים יש ללחוץ כאן 2. ריסטארט עם הירוק של הטבע ממש ביום ראשון הראשון שאחרי החג אני פותחת מרחב עבודה משותף אצלנו בחצר כן, כן, כל אחת עם הלפטופ שלה, רק בִמְקוֹם שזה יהיה בין קירות ולְבַד, נעבוד במרחב משותף בחצר שטובלת בירוק כך, נוכל לחזור לשגרה עם הירוק של הטבע והנוחות של הבית : מקומות ישיבה נוחים, פונים אל הנוף, קפה ועוגה, תה צמחים חופשי אוויר צח , ציוץ ציפורים ו

אנחנו כמהים לחיבור, שיראו אותנו... שלגמרי יבינו... כמהים להרגיש ביחד. זוהי אחת הכמיהות העמוקות שלנו כבני אנוש. יחד עם זאת, כמה אנחנו תורמים לכך שזה יקרה? ואולי זה יותר נראה כמו שאנחנו מחכים שזה יקרה ומתפלאים למה זה לא קורה לנו? האמת היא, שאם לרגע נסתכל על עצמנו מהצד, נוכל לראות ולהבחין בכמה סיבות שמסבירות למה זה לא קורה לנו, או למה אנחנו מרגישים הרבה פעמים בדיוק ההיפך מחיבור ... הסיבות הללו הן כמו חסמים ש מאד נפוצים בתודעה הקולקטיבית היום ועד שלא נבחין בהם, ועד שלא נלמד איך לעבור דרכם הכמיהה לחיבור תישאר רחוקה ממימוש יחד עם זאת... ממש בקלות ניתן לשנות את המצב! אז הנה, בלחיצה כאן אני מסבירה (ללא עלות) על 3 החסמים הללו וגם מה נדרש על מנת לעבור דרכם ולהצליח להחזיר את השיח ותחושת חיבור מלב אל לב לחצי כאן כדי לקרוא על 3 החסמים שלא מאפשרים לכם להיות בתקשורת ששומרת על האהבה שלכם וכמובן מה ניתן לעשות כדי לעבור דרכם ולהישאר בחיבור וביחד אמיתי פה בשבילך אם יש לך ספק ואת רוצה להתייעץ, לחצי כאן והגיעי ישירות לתיבת המייל שלי , מאחלת לך חגים שמחים

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי שוחרת שלום, כילדה, נכדה לסבא וסבתא שעלו מפרס, אני זוכרת את סערת הרוחות שעוררה עלייתו לשלטון של חומייני  שתפס את מקומו של השאח,  מה שבין היתר גם  חיבל ביחסי ישראל איראן, לא פעם, מצאתי את עצמי מדמיינת  שאני נוסעת לדבר אתו ומחזירה את השלום  שהיה בין שני העמים בשנים שקדמו למהפכה. לא.. לא נסעתי :-) אבל נזכרתי בזה הבוקר, תוך הרהורי הסליחה שלי  וחשבון הנפש, שנתקלו בפוסטים שונים שחלקם הביא את אותו הלך הרוח שחָסֶר את מה שאני יודעת היום כילדה וכמתבגרת  (האמת שגם כבוגרת,  למעשה עד לפני שהתחלתי  במסע החזרה אל עצמי לפני כ 15 שנים...  וואוו הזמן עובר מהר כשנהנים ;-) המוטו שלי היה לפשר, "לא נורא, חבל על הכעס הזה" "תתעלי מעל זה" "אל תקחי ללב " אני זוכרת את עצמי אומרת לחברותי ולאחיותי כאלה ועוד משפטי מפתח שתכל'ס משתיקים את מה שקורה בפנים, או מדלגים על העומס הרגשי וממהרים לפתרון, לשקט שמגיע אחרי הסליחה כשכולם מחייכים שוב היום אני יודעת לומר שמה שהניע אותי שם מעבר לרדיפת השלום היה גם הק

" הנה… עוד פעם את צועקת …" מטיח בי הקול המתוק של הבן הקטן שלי, שנולד עם סנסורים סופר רגישים לכל מה שמתקרב להיות צעקה, בלי קשר לווליום ומספיק שהטון טעון ולו במינימום תסכול, הוא קולט אותו ונרתע. מורה קשוח ולא מוותר שכזה, מאלץ אותי יותר ויותר לנקות ממני את כל המצבורים שהיו (וחלקם עדיין) מציפים בי תסכול עד כדי צעקה. פעם, גם תגובה כזו ממנו היתה מיד מציפה אותי בהתנגדות מחד, ואשמה מאידך, כששיפוטיות חמוצה היתה מציפה אותי במין תחושת אכזבה מעצמי. " עוד פעם זה קורה לי?? מה יהיה אתי? " ואז הייתי מבטיחה לעצמי ומתחייבת שוב - בפעם המיליון - " זהו!, זו הפעם האחרונה, זה לא קורה לי שוב! " זה היה הריטואל הקבוע שלי בכל מיני מצבים בהם פעלתי בניגוד לאני המאמין שלי… כן, כן, זה שאני מאמינה בערכים מסוימים, לצערי לא מבטיח לי הצלחה לקיים אותם, חבל שכך.. אבל זו המציאות.. זה לא אומר שזה לא אפשרי לי להצליח (ובהחלט התמדה ונחישות הן חלק מהצלחת השינוי) אלא שהדרך הזו שבה הכנעתי את עצמי, הלקיתי, כעסתי וביקרתי פנימה ממש לא