גלית אליאס

כשמשהו מכעיס אותי, ואני נופלת לבור של ההרגל הישן שלי.. אני מוצאת את עצמי יושבת ומחממת את עצמי, טוחנת לעצמי את המוח, ומלבה את הכעס גם אם היה רק גיץ פצפון ל.. בעירה עצומה. תוך כמה דקות אני נמצאת במקום צודק, קורבני ומתחסד, שכל מי שנקרה בדרכי – בסכנת כוויה דרגה 5.. חבל לו.. ובעיקר מי שעורר את הכעס – ה' ירחמו.. כעס – שהוא אנרגיה מתפרצת – כשהוא כבר בוער בנו – מתפרץ בתוקפנות אל מי שמולנו. שלוח רסן, במילים בוטות, מאשימות, מתלוננות , מתפרץ החוצה ב ניסיון להתפרק .. אלא ש.. כשהוא יוצא אל מי שמולנו.. הוא מיד חוזר אלינו חזרה והדחף לפרק אותו נתקל בהתנגדות מן הצד השני שרק מלבה אותו יותר ויותר והעניינים רק הולכים ומתחממים.. כך אנחנו מוצאים את עצמנו כועסים הרבה הרבה יותר מאשר בתחילת הסצנה. מה יש בו בכעס ? ולמה הוא לא עובד עבורנו ? למה הוא לא עובד עבורנו ? מניחה שזה טרוויאלי.. ובכל זאת חשוב לי שיהיה כתוב – כל פעם שאנחנו 'נעזרים' בכעס במערכות היחסים שלנו (כך גם בציניות, ביקורת ודומיהם..) אנחנו מרעילים את האווירה, מלכלכים את המרחב הזוגי או ה

בני זוג רבים מביעים תרעומת בכל פעם שאני חוזרת ומדגישה את האחריות שיש לכל אחד מהם, בכל פעם שאני הורסת להם את ה'כיף' שבלהאשים את האחר במה שקורה... כי האמת היא.. ש - תמיד (!), אבל תמיד - לכל אחד מבני הזוג יש 100% אחריות על ה 50% שלו בתוך כל סיטואציה זוגית. זאת אומרת שאף פעם לא יהיה אחד מבני הזוג אחראי יותר מהשני למה שקרה (שלא לדבר על אשמה שכלל לא מוזכרת כיוון שאנחנו לא מחפשים אשמים.) בכל דו שיח כל עוד הוא קיים, ישנם השניים ה'משוחחים' ביניהם - האשם - מאשים הנעלב - מעליב הבורח – רודף  וכו'... והדרך היחידה לצאת מהשיח הזה היא : לקחת אחריות על החלק שלי בסיטואציה לרפא, ולצמוח למקום שבו אני כבר לא משתתף בדו שיח הזה . (כלומר למשל-  אם הייתי האשם התורן, עלי לרפא את המקום שלוקח על עצמו את האשמה באופן אוטומטי.. כך שגם אם תופנה כלפי אצבע מאשימה לא אהיה 'מופעלת' על ידה ואוכל בשקט ובשלווה להגיב עניינית. ככל שנרפא את המקום האשם ולא נופעל על ידי אותה אצבע מאשימה.. היא תפסיק להאשים אותנו בעצם יצאנו מהלופ, כלומר שני בני

לאחרונה אני עובדת עם כמה זוגות שאצל כולם ה issue הזה משתלט על החיים : כל פעם ש הוא נכנס הביתה, עוד לפני שהוא אומר "שלום", ושואל חלילה "מה שלומך ?".. הוא סורק את הסביבה, ומתחיל להעיר – למה הנעליים זרוקות פה בכניסה? למה כל הדלתות פתוחות ? "מה קורה עם כל האורות הדלוקים ? לא זוכר שקיבלתי קביעות בחברת החשמל.." ואז הקול עולה עוד יותר ונימת ההאשמה כבר לגמרי על פני השטח עם השאלה – כמה פעמים אני צריך לבקש את אותו הדבר  ?? עד לרגע כניסתו, היא והילדים היו שמחים ורגועים, ומהרגע שנכנס, נכנסת אתו דריכות, ועננת האשמה שרובצת ומחניקה בגרון, ברגע.. כל האווירה בבית משתנה .. לפעמים, מרוב שהיא מכירה אותו, המתח ממה שעתיד לקרות כשיכנס, מתחיל עוד קודם, והיא מתכוננת, מסדרת, מארגנת, כדי שלא יהיה לו על מה להעיר.. אבל כל פעם זה אותו הריטואל.. ותמיד יהיה מה שלא יהיה בדיוק כמו שהוא מצפה וככל שהיא מנסה לרצות אותו..  ה תסכול רק הולך וגדל . מן תחושה שכלום לא יעזור , של חוסר מוצא ... לצערי , יש לי ווידוי..  גם אני הייתי שם..