לפני שאת מבקשת סליחה השנה... משהו שכדאי לקחת בחשבון

יום כיפור מזמין אותנו לעצור, להתבונן ולבקש סליחה.

מאָחַרים מעצמנו.

אבל כדי לסלוח לעצמנו באמת, 

אנחנו זקוקות לעוד משהו,

כי קשה מאוד לסלוח לעצמי כל עוד אני מסתכלת על מה שעשיתי, 

על הבחירות שלי ועל מי שהייתי 

מאותה נקודת מבט שממנה שפטתי את עצמי עד כה..

מאז שאני זוכרת את עצמי - מלווה אותי קול ביקורתי

שמספר לי כמה אני לא מספיק טובה,

זה מן טעם כללי כזה שהייתי קמה אתו בבוקר

והיה מדרבן אותי לעשות ולעשות ולעשות,

לכאורה כדי להוכיח שאני מספיק טובה,

כמובן שללא הועיל כי העשייה לא באמת הצליחה להרגיע את הספק ההוא

ש... אני לא מספיק

הקול הזה לא עשה לי הנחות גם בתחילת הדרך ההתפתחותית שלי

כשסיפר לי ש... הגשמה? לי? אין סיכוי,

שאני חסומה למסרים, ואני לא יכולה כי משהו בי חסום.

והוא היה שם בוקר וערב...

אבל אז, 

יום אחד נזכרתי, שכילדה קטנה הייתי הולכת לישון

ומקשיבה מהמיטה שלי (בסתר) למבוגרים שהיו מדברים בסלון,

לפעמים עלי,

הייתי שותה את הסיפורים שלהם,

אבל כילדה חשבתי שאסור לי לגלות ששמעתי

וכמו נוצר בי דפוס של הסתרה וסינון תכנים ש"אסור היה לי לשמוע",

בהמשך גם של הקולות החשובים של האינטואיציה שלי.

כשהזיכרון הזה עלה, יכולתי לפתע להסתכל אחרת על עצמי,

לרגע הקול הביקורתי הניח את השוט

ובמקום לראות את הקושי כהוכחה לכך שמשהו בי פגום, 

יכולתי לראות אותו מזווית אחרת,

כשארית של מנגנון עתיק שלמד פעם שלא בטוח לגלות, להראות, לדעת.

משהו שנועד במקור לשמור עליי והיום כבר מגביל אותי.

באותו הרגע אף שהמציאות עוד לא השתנתה,

הפרספקטיבה כן

ופתאום במקום ביקורת נכנסו קצת קבלה וחמלה.

(מאז, אותו מנגנון מתמוסס ואתו החסימה שבנה :-)

חמלה לעצמנו משמעותית לשם צמיחה וריפוי

ושינוי נקודת מבט יכול לאפשר לנו להעניק אותה לעצמנו

הצילום הוא מדיום שעוזר לנו להתנסות בשינוי נקודת מבט בצורה ישירה,

לא שכלית אנליטית, אלא מוחשית

אותו הדבר יכול להיראות שונה לחלוטין כשאנחנו זזות חצי מטר הצידה.

לא שינינו את הדבר עצמו.

שינינו את המקום שממנו אנחנו מסתכלות עליו.

לפעמים צריך להתקרב.
לפעמים להתרחק.
לפעמים להכניס יותר אור.
ולפעמים לשנות את זווית ההסתכלות

והתמונה מתמלאת בפרטים נוספים.

התפיסה מתרחבת..

ואז דווקא מתוך הסליחה - השינוי המיוחל מתחולל.

יחד עם זאת זה נכון שלא מספיק להבין,

בטח שלא הבנה שכלית,

מי מאיתנו לא מכירה את זה שאנחנו כבר מבינות המון על עצמנו. 

אנחנו יודעות מאיפה הגיעו הדפוסים שלנו, 

יכולות להסביר למה אנחנו פועלות כמו שאנחנו פועלות

ובכל זאת השינוי מתעכב לו ולא מתרחש..

זה..

אולי מפני שלא כל מה שנצרב בנו נצרב במילים.

יש חוויות שנשארו בגוף, 

בתחושות, 

באסוציאציות, 

שהשאירו עומס רגשי לא פרום בתוכנו,

לפעמים בלי שיש מילים שיכולות להסביר מה ולמה..

היופי הוא,

שתמונה או צילום יכולים להוביל למקום שהמילים מתקשות להגיע אליו.

כי כשאנחנו יוצאות לצלם לפי הנחייה אינטואיטיבית,

משהו מושך את העין.

צל.
חלון.
דרך.
חפץ ישן.
עץ שנשבר ומצמיח ענף חדש.

אנחנו מצלמות.

ואחר כך יכולות להסתכל בתמונה ובדיעבד להבין

למה דווקא זה משך אותי?

מה אני רואה כאן שהוא בעצם גם קצת אני?

מה בחרתי להכניס לפריים ומה השארתי בחוץ?

(הרבה פעמים לא בצורה מודעת)

ומה אולי הגוף שלי ידע לבחור עוד לפני שהראש ידע להסביר?

מבחינתי, אז הצילום הופך לשער

לעולמנו הפנימי.

דרך לפגוש חלק בתוכנו שאין לנו עדיין מילים בשבילו.
דרך לראות סיפור ישן מזווית אחרת.
דרך לתת מקום למשהו שנשאר הרבה זמן מחוץ לפריים.

וכשמחברים את הצילום עם תשומת לב לגוף, 

עם עבודה רגשית ואנרגטית 

ועם המפגש שנוצר בתוך קבוצה,

 נפתחות עוד דרכים להתבונן, להרגיש ולנוע.

מתרחב הפריים.

משתנה הפרספקטיבה.

נכנס אור למקום שהיה בצל.

ובהדרגה מתחילה להיווצר תמונה חדשה של עצמנו.

כשהייתי בתיכון, המצלמה הייתה כמעט כמו עוד יד שלי.

(ואני מדברת על תקופה פרה היסטורית,

אז עוד היו מצלמים בפילמים, לא היו מצלמות דיגיטליות ובטח שלא סלולריים)

ביטאתי את עצמי בצילום. 

המצלמה הייתה חלק מההתמקמות החברתית שלי, 

היא ליוותה אותי כמו עוד חברה, 

והאמת היא שלא פעם גם התחבאתי מאחוריה.

ואז... התחתנתי עם צלם.

ואיכשהו היה נראה לי מיותר 

שגם אני אנסה לעשות את מה שהוא עושה כל כך טוב. 

ולאט לאט השארתי את המצלמה ואת הצילום מאחור.

קצת לפני הפרידה, ובמיוחד אחריה, המצלמה חזרה לחיי

ובדיעבד ברור לי שיש בזה משהו סמלי,

כי יחד איתה חזר אליי גם חלק מעצמי 

שנשאר במשך שנים קצת מחוץ לפריים.

צילום עבורי תמיד היה הרבה יותר מתיעוד של מה שנמצא מולי.

כי כשאנחנו מצלמות אנחנו כל הזמן בוחרות.

מה ייכנס לפריים ומה יישאר בחוץ.

במה נתמקד ומאיזו זווית נסתכל

ומה שמעניין, זה שאנחנו עושות משהו דומה גם בחיים.

במהלך השנים נוצרת לנו תמונה די ברורה של מי שאנחנו.

שלא לומר מקובעת..

יש החלקים שאנחנו רגילות להראות לעולם:

האישה שמסתדרת, שמתפקדת, שדואגת, שעובדת, שמחזיקה.

וישנם החלקים שנשארים מחוץ לפריים:

רצונות שכבר הרבה זמן לא נתנו להם מקום.
געגועים.
כעסים.
חלומות ששמנו בצד.
חלקים בעצמנו שלמדנו לצמצם.

ובתוך כל זה נוצרים גם הסיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו על מי שאנחנו:

אני כזאת.
אני לא טובה בזה.
לי קשה עם…
אני תמיד…
אני אף פעם…

עם הזמן הסיפורים האלה הופכים כל כך מוכרים, 

שאנחנו כבר לא זוכרות שלא רק שאינם התמונה כולה,

הם גם בהחלט לא בהכרח אמת לאמיתה.

לפעמים זו רק תמונה חלקית,

פריים אחד מנקודת מבט מסוימת..

וכאן נמצאת אותה פיסה חשובה 

שחסרה לפעמים כשאנחנו מנסות לסלוח לעצמנו.

לא ניסיון למחוק את מה שהיה.

או לומר שכל מה שעשינו היה בסדר.

ולא להסיר מעצמנו אחריות.

אלא להרחיב את הפריים.

לראות לצד הטעות גם את מי שהיינו אז.

לצד הבחירה את הפחד או הצורך שהיה שם.

לצד מה שאנחנו מצטערות עליו 

גם את החלק שניסה, בדרכו, לשמור עלינו.

כי כשאנחנו מצליחות לראות תמונה רחבה יותר של עצמנו, 

משהו בשיפוט יכול מעט להתרכך.

ובתוך הרווח הזה יכולות לנבוע מעומק הלב 

סליחה וחמלה.

~ ~ ~

מתוך המקום הזה בדיוק נולד הרעיון 

למסע הנשי הרגשי באמצעות פוטותרפיה.

קבוצה אינטימית של עד 8 נשים, 

שבה נשתמש בצילום ובפוטותרפיה 

לצד מדיטציה, תשומת לב לגוף ותהליכים רגשיים ואנרגטיים.

לא צריך לדעת לצלם ולא צריך מצלמה מקצועית. כל אחת והטלפון שלה.

כי המטרה היא לא ליצור תמונות יפות.

המטרה היא להשתמש בתמונה כדי לראות.

את מה שכבר נמצא בפריים.

ואולי גם את מה שמחכה כבר הרבה זמן שנכניס אותו פנימה.

הקבוצה תיפתח אחרי החגים.

אז...

אני מאחלת לך גמר חתימה טובה

ומי יתן שנצליח השנה להסתכל גם על עצמנו בעיניים טובות וחומלות

ו..

אם משהו כאן נגע בך או עורר את סקרנותך, 

כתבי לי בוואטסאפ ל 052-8892401,

או במייל galitel2@gmail.com

ואשמח לספר לך יותר ולבדוק יחד אם הקבוצה מתאימה לך.

מדובר ב 6 מפגשים,

בימי שישי 8:30-10:30,

חל מ 17.10.26

בעלות של 200 ש"ח למפגש 

(תשלום מראש עבור התהליך הכולל, אפשר ב 3 /4 תשלומים)

מצפה ומתרגשת,

גלית אליאס

הקשבה לגוף ~ חיבור אל הלב ~ צמיחה בקשר

איך לשנות הרגל שכבר לא משרת אותך בדרך יצירתית ומהנה?

 כן... בהחלט שאלת השאלות...

אינספור מחקרים, קורסים, סדנאות,

טיפולים כאלה או אחרים

והשאלה הזו בעינה עומדת...

אז נכון שהשלב הראשון -

זה להיות מודע לכך שיש לי הרגל כזה

שלא באמת משרת אותי..

כי זה לגמרי יכול להיות

שאני אהיה מכורה לדרמה,

כי אני מדחיקה את הרגשות שלי

והצורך העז שלי להרגיש יוביל אותי לכך

שבלי להיות מודעת לכך -

אמצא את עצמי עוברת ממשבר למשבר

ואז - אני יכולה להישאר שבויה בתוך הסיפור,

ולא להיות מודעת לאור שנמצא בקצה המנהרה,

כי בפריים של התפיסה שלי הוא לא יבצבצץ ..

אבל בדיוק בשביל זה קיים התסכול -

בין אם הוא נובע מתוכי ונמאס לי מהמשברים הללו (או אחרים)

ובין אם מקורו בקונפליקטים עם בן זוג כזה או אחר בנושא.

כך או כך - הקונפליקט והתסכול

מטרתם לדרבן אותנו לשינוי.

הם מן סמן כזה שיש משהו שלא מדויק לנו.

המשהו הזה - 

הוא תפיסה מגבילה שלא מאפשרת לנו לחיות במלואנו וברווחה.

זו בין היתר כוללת הרגלים והתנהגויות,

גם אמונות מקטינות ומטעות

והיא מכילה בתוכה תסכולים למיניהם,

שמקורם לרוב בסיפורי חיים מתקופות בהן היינו חסרי אונים.

שזה אומר שהאינפורמציה מוטבעת בתת המודע שלנו,

כיוון שכילדים עד גיל 7 המוח שלנו יותר חוּשִי ופחות חושב.

אלא ש...

למרות שיש לנו פה עניין עם מוח קדמון

שלו מערכת עיבוד מידע חושית ולא תמיד מודעת,

כשאנחנו כבר מודעים להרגל מגונה ורוצים לשנות אותו -

לא פעם אנחנו מנסים - לרוב לשווא - להבין שכלית

ומצפים לשינוי שלא מגיע..

יחד עם זאת מערכת הגוף-נפש שלנו - גאונית,

שלא רק שהיא יכולה לייצר תיקונים למעוות -

עד כמה שאני מבינה, זה בדיוק מה שבאנו לעשות כאן..

מה שכן, צריך - לדעת איך...

נכון שהמערכים שהוטבעו לא פעם אוחזים חזק

וגם מעלים מיני התנגדויות למה לא כדאי לנסות,

אבל לשמחתי אני יכולה להעיד

שכשנעים לעבר שינוי בכלים שמאפשרים גישה לתכנים הלא מודעים הללו

ונעזרים בנחישות והתמדה -

השינוי מתרחש לנו ממש מול העיניים

ו... הרבה יותר מהר ממה שמקובל לצפות.

שנים שאני נעזרת (עבור עצמי וכתרפיסטית) בתהליך שנקרא תל"מ גוף-נפש

שמאפשר לנו חיבור בין 4 הרבדים -

גוף - רגש - מיינד - רוח.

שמאחר והתכנים הלא מודעים מקודדים בכל אלה גם יחד,

הוא מייצר לנו כמו מפתח שמאפשר להיכנס ולרפא,

לשנות אמונות לכאלה שמשרתות אותנו

ולצמוח להיות אב~אם פנימיים מיטיבים ואוהבים

עבור החלקים הילדיים שלנו שעכשיו פורשים כנפיים ומלבלבים.

לאחרונה, אני משלבת כלי מופלא נוסף,

הלא הוא - ביטוי רגשי באמצעות צילום ותמונות,

שמאפשר לנו גישה ישירה (מפתיע עד כמה!) לתת המודע,

בקלילות ובחדוות היצירה,

שלא רק נושא את פירות השינוי -

זה פשוט תענוג צרוף!

בעוד שבועיים ביום שישי ה 29.7 - 

תתקיים סדנת צילום רגשי נשי

לכל מי שהגיע הזמן עבורה

לעבור ממרָצָה למְרוּצָה :-)

נעזר בצילום ובתל"מ גוף נפש

כדי לפענח את התכנים המהתלים בנו

ולרשום מחדש תכנים שמשרתים אותנו כך שנהיה מרוצות

קודם כל מעצמינו ו.. בכלל!

פרטים נוספים בלחיצה כאן

ובטו' באב - ה 12.8.22

תתקיים סדנת צילום זוגית

בה נעבור באמצעות צילום ותמונות 

את הגשר זה לעולמה של זו וזו לעולמו של זה

ונמוסס ולו חלק מהמשקעים

כדי ליצור לכם חיבור זוגי אוהב משמח ויציב ❤❤

פרטים נוספים בלחיצה כאן

מתרגשת מהאפשרות הזו שפתחה בפנינו עולם שלם ומשמח ❤

אם זה נוגע בליבך וזה הזמן שלך -

בואי~ו  ניפגש!

פה בשבילך~כם,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

לאן אני רצה? ועד כמה אני מרוצה?

 אחד האישויים שמעסיקים אותי - בהיבט ההתפתחותי

(בנוסף לאישיו הדחייה ואפשר לומר שזוהי למעשה זווית נוספת שלו)

הוא המְרוּצָה - תרתי משמע :-)

מהרגע שאני פוקחת את עיני בבוקר

- גם אם אינני ממשכימי הקום בקלות -

קול רודֶה בתוכי דוחף אותי אל הדבר הבא,

במן משימתיות שמשאירה אותי מכוּוְנֶנֶת עשייה

(גם שאני שמחה להודות שהשינוי ניכר וזה הולך ונהיה נוח יותר:-)

פן אמצא את עצמי בוואקום - של "כלום",

שמפעיל פעמוני אזהרה בתוכי, שבלי מילים, מזהירים מחוסר משמעות.

גדלתי לאורו של הרעיון : "מי שלא עושה לא שווה"

לא בהכרח מילולית, אבל בהחלט באווירה שמקדשת את העבודה

ואף בָּזָה לבטלה.

כמי שחווית הערך העצמי שלה לא היתה בשמיים,

מה שמקשר לחווית הדחייה דרכה פירשתי את המציאות לא פעם -

מצאתי לעצמי דרך "בטוחה" בעשייה - שלא לומר עשיית יתר,

שהבטיחה לי - לכאורה כמובן -

את החיבור לערך שלי בחזרה..

לאורך השנים התקבעו להם דפוסי עשייה נונ-סטופ

כשלצדם פיתחתי נחישות והתמדה, מצליחנות ושקדנות

שבזכות אלה אמנם זכיתי להערכות,

אבל... 

הם לא באמת הצליחו להשיב לי את חווית הערך

היום אני מבינה שאלו שני מושגים שונים -

ערך אול מול הערכה

הערכה אפשר לקבל מעשייה - doing

ערך קשור להוויה - being

לכולנו 'ערך' מעצם היותנו פה,

אך לא כולנו מחוברים לחווית הערך שלנו 

ועל מנת להתמודד עם זה, 

מצאנו לנו כל אחד בדרכו, 

דפוסים שהבטיחו לנו להחזיר אלינו את חווית הערך שלנו,

כאמור - הבטחות ריקות שמשאירות אותנו

רצים אך לא בהכרח מרוצים...

אגב

הדפוסים יכולים להיות גם הפוכים (לכאורה) -

ולקחת אותנו לחווית חוסר מסוגלות ~ בלבול וקושי בהתארגנות,

אך גם זו יכולה להיות התמודדות עם אותו האישיו -

במקום להילחם בו ולהוכיח שאני כן שווה

הרי שפה ניכנע לו ונאמין שאנחנו באמת לא

כאמור בשני המקרים אנחנו מאמינים שאנחנו לא באמת שווים

או במילים אחרות -

כל עוד התגובות שלנו מונעות מאחד מה Fים - Fight/ Flight/ Freeze

אנחנו באותם מעגלים סגורים -

שבויים בתפיסות שמשאירות אותנו עם התסכול

וכמו במרוץ עכברים -

ממשיכים עם עוד מאותו הדבר -

רצים אך לא מרוצים...

אז.. איך אפשר לצאת מהמרוץ הזה?

ולשנות כיוון כך שנהיה יותר ויותר מרוצים?

זה בדיוק מה שנלמד 

בסדנת הצילום הרגשית -

מִמְרָצָה למְרוּצָה

בה נמוסס את המנגנונים ולו במעט

בתרפיה בצילום ובתמונות

שמאפשרת לנו גישה ישירה לתת המודע -

שם ממילא נמצא המפתח לשינוי

אל האני השלמה שמרוצה מעצמי :-)

זוהי סדנת יום בת 5 שעות

(3 המפגשים חוברו לאחד ארוך וקולע :-)

שתתקיים ביום שישי ה 29.7

(למעדיפים ביום חול -

המועד הבא לאותה הסדנה הוא ה 8.8.22 - יום שני.)

עצם ההרשמה שלך היא כבר

הפתיח של היציאה מן המרוץ :-)

והגישה לשם היא בלחיצה כאן

להתראות ❤❤

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך