No pain, no gain

אז נכון שיש וויכוח ער סביב האמירה הזו -

שגורסת שנדרש לעבור דרך הכאב כדי לצמוח 

ורבים הדיונים סביבו

ובכל זאת, הוא "קרא" לי להשתמש בו הפעם על מנת לחדד רעיון,

ולהביא הסתכלות מכיוון שממנו הוא בהחלט יכול להיות לנו לעזר.

את מטבע הלשון הזה הטביעה ג'יין פונדה בשנות ה 80 באימוני האירובי שהעבירה

ואכן משתמשים בו לרוב בהיבט הפיזי סביב כושר - 

ואני מצטטת מהמחברת של הבן שלי - בן ה 14 שלומד בכיתת ספורט: (יש מצב שלא מדויק אבל זו מהות הדברים)

"בתהליך בניית השריר, אנחנו צריכים להפעיל עליו עומס,

תוך כדי שהוא מתקצר, העומס מוביל למצב בו ישנו הרס מסוים של התאים

ומתוך ההחלמה וההתאוששות נבנה שריר חזק יותר "

בנוסף, משתמשים בו גם בהיבט הרגשי -

הרי כל אחד מאתנו מכיר לפחות משבר אחד בחייו,

שעד כמה שהיה קשה לעבור אותו ולמרות זאת, 

ברור שיצא ממנו חזק ולא פעם שמח ומסופק יותר ממה שהיה לפניו.

אז למרות הגורסים שאפשר אחרת -

כלומר שלא חייבים לעבור דרך כאב על מנת לצמוח -

בכל זאת הייתי רוצה להתייחס לאמירה הזו,

כי אנחנו חלק מתודעה בה בינתיים היא שרירה וקיימת,

ובמצבנו התודעתי הרווח - אנחנו שבויים בתוך תפיסות,

נתינים לדפוסי חשיבה ודפוסי התנהגות

ומוצאים את עצמנו פועלים שוב ושוב באופן שלא מדויק לנו,

בין אם בהתאם לתפיסות - 

כמו מה שמקובל לחשוב סביבנו,

או הנטייה לפעול ההיפך מזה

ובין אם מתוך דפוסי חשיבה שהתקבעו לאורך חיינו

שמספרים שאחרת מסוכן (מה שאולי הציל אותנו כילדים, 

אך למעשה, מובילים אותנו שוב ושוב להתנגש בקירות)

התנגשויות שמעלות כאב ותסכול.

אז אמנם כאב ההתנגשויות מבאס,

אבל כשמתייחסים אליו לא כאל גורל מר ומתסכל שנגזר עלינו,

אלא כאל סימן ותזכורת עבורנו - שאנחנו לא בכיוון,

שיש פה הטעייה כלשהיא שכדאי לנו לחקור

ורצוי חקירה שאינה שכלית, כי השכל צר מלהבין את התמונה הרחבה יותר,

אלא רגשית...

נוכל תוך כדי הסכמה להרגיש -

לזהות את הסיפור שמאחורי הדפוסים

כשנפתחת לנו האפשרות להתאים אותו ואת עצמנו למציאות בזמן הווה

ובין היתר להשתחרר מהדפוס שאולי פעם הציל אותנו,

אך היום כבר לא משרת.

אם נזכור זאת בכל פעם שנתנגש

ונתייחס לכל תסכול שנפגוש - כאל תזכורת,

או סמן לצמיחה שרוצה להתרחש,

נוכל להיעזר בתסכול כטריגר לצמיחה

ואולי זה יהיה קצת מוגזם להציע לקבל אותו בברכה,

אבל לפחות הידיעה הזו שנמצאת ברקע - 

שאמנם מתסכל, אבל יש פה הזדמנות לצמיחה - 

ביחד עם ההבנה איך לנוע לשם -

תקליל ולו במעט את המצב ותאפשר שינוי כיוון,

שהוא הרווח האמיתי - ה Gain.

זאת אומרת שהשלב הראשון יהיה 

זיהוי של התסכול/ הסיפור כנפרד ממני

או במילים אחרות - אי הזדהות עם התסכול -

ההבנה - שאני הגדולה בהרבה - עוברת דרך תסכול

שאולי מוכר לי מימים ימימה עד כדי כך שאני רגילה להזדהות אתו

אבל אינינו אחד.

~~~~~~

והנה דוגמא להתנגשות שאני עוברת דרכה בימים אלה:

אתחיל בסיפורים של אמא שלי עלי כפעוטה -

שמספרת שהתחלתי לדבר בגיל מאד צעיר. כשהייתי בת שנה וחודשיים.

בהיותי הנכדה הבכורה - לפי הסיפור שלה - 

הייתי עומדת ומדברת מול כל הדודים (יש לה 5 אחים) 

וכולם היו מריעים לי...

מן talk show שכזה :-)

ואז, כשהייתי בת שנתיים נולד לי אח -

זה כבר ניסיון שלי להסביר את פחד הקהל שיש לי היום -

וכאילו שנלקחה ממני התהילה באחת.

התרסקות התהילה שלי (😅)

ובעיקר היעלמות תשומת הלב המרובה שהיתה לי עד אז,

יכולה להיות הסבר הגיוני לכמה דפוסים שמלווים אותי מאז-

כמו השניים הקשורים זה בזה:

הצורך שלי באישורים מהסביבה,

והפחד שלי לדבר מול קהל.

מאידך יש לי יכולת דיבור מפותחת כפי שכבר אפשר להבין,

לכן בעוד שהפחד חוסם וחונק אותי מלדבר,

מגיע מנגד מידי פעם -

מן צורך בפיצוי שמוביל אותי לדבר באופן שלא תמיד נשלט

(זה יהיה למשל בחוסר טקט, או לא במקום, או לא במידה וכו'...)

כי המערכת שלנו גאונית ותמיד שואפת לאיזון,

לכן איפה שתהיה כפייה של הפחד, יהיו מנגד התפזרות וחוסר שליטה.

כנערה אני זוכרת את עצמי שוב ושוב

כועסת על עצמי שדיברתי, מתביישת

ומבטיחה לעצמי שמ ע כ ש י ו - אשתוק...

מה ש... ברור שלא עבד...

אז הנה שוב - בתקופה היסטורית זו של שינוי תודעתי רחב -

מן התודעה של הכפייה, שנשלטת על ידי השכל, הפחד, האשמה והבושה,

אל תודעת הגדוּלה שלנו בה אנחנו מנהלים את עצמנו (ולא מנוהלים ע"י האוטומטים)-

עולה האישיו הזה ומאפשר לי להשתחרר מעוד כפייה שלי אותי.

מה שעוזר לי להשתחרר ממנה -

לצד התסכול, הבושה והאשמה שמציפה -

בשלב הראשון - 

זו ההפרדה בין הסיפורים, הרגשות והדפוס כולו -

לביני שמנוהלת על ידו.

אי ההזדהות אתו.

(כי כשהייתי מזוהה, הבושה היתה קוברת אותי

והייתי נכנעת לכפייה המתמשכת)

ובשלב השני -

עיבוד וניקוי הרגשות והאמונות השקריות שמחזיקים את הסיפור.

(סיפורי חוסר הערך ו"את לא מספיק טובה" למיניהם,

שיצרו דפוס שלכאורה הציל אותי מבושה וממפגש עם האימה שבחוסר תשומת הלב,

אך למעשה רק העצימו את הכאב שנדחק אי שם בעומקי.

דפוס שלא באמת משרת אותי, בטח לא לטובתי הגבוהה.)

הכאב הזה - ככל שעברתי דרכו - כתזכורת - 

מוביל אל הרווח - שחרור הביטוי שלי

ויותר מזה - השחרור שלי יותר ויותר מהצורך באישור. 

אמן 💓

ואסיים בציטוט של אקהרט טולה:

"בכם, כמו בכל אדם, יש ממד של תודעה,

שהוא עמוק בהרבה מן המחשבה.

זוהי התמצית האחת והיחידה של מי שאתם.

נוכל לקרוא לה נוכחות, מודעות, התודעה הבלתי-מותנית. 

מציאת הממד הזה משחררת אתכם ואת העולם מן הסבל,

שאתם גורמים לעצמכם ולאחרים,

כאשר "האני הקטן" יציר המוח, מנהל את חייכם.

אהבה, שמחה, התרחבות יצירתית ושלווה פנימית מתמשכת,

יכולות להגיע אל חייכם

רק דרך הממד הבלתי מותנה של המודעות.

אם תוכלו לזהות, אפילו רק מדי פעם,

את המחשבות העוברות בראשכם כמחשבות בלבד,

אם תוכלו להיות עדים לדפוסי התגובה הנפשיים-רגשיים שלכם בעודם מתרחשים,

הממד הזה כבר יעלה בכם,

כמודעות שבה מתרחשים מחשבות ורגשות -

החלל הפנימי נטול הזמן שבתוכו נפרשים חייכם. " 

(תודה לאריק פלד שהזכיר לי את הציטוט בניוזלטר שלו)

~~~~~~~~~

ואם אני חוזרת לכותרת הנתונה במחלוקת -

אוסיף ואומר - שברור לי לגמרי - 

שככל שאני עוברת דרך התסכולים ונעזרת בהם לריפוי,

יש פחות ופחות כאב,

או שהאתגרים שהחיים מביאים נחווים פחות ככאב,

יש יותר תחושה של חוסן, ידיעת עצמי וחיבור לגדוּלה שלי.

אז אולי לא לגמרי no pain... כי באנו לעבוד ולצמוח תוך כדי התנסות,

אבל בהחלט פחות ופחות

ומאידך יותר ויותר רווחה, שחרור ושמחה.

~~~~~

אם יש בחייך תסכול שמגיע שוב ושוב

חשוב לי לעודד - שלא רק שאפשר , אף כדאי(!) - להשתחרר ממנו

ולספר שיש לי כלים מופלאים שמובילים לשם!

אשמח ללוות אותך בדרך 💓💓

שיהיה יום זיכרון רגוע ומחבר

ויום עצמאות שמח,

פה בשבילך,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך.

איך לעבור את ארוחות החג בשלום ובחגיגיות? (בהשראת ברנה בראון)

אתחיל מתמליל של 12 הדקות האחרונות

בסרט  The Call to Courage של ברנה בראון (בנטפליקס):

"......

כשאנחנו בונים תרבות

בְּמָקוֹם בו אין סובלנות לפגיעות,

בְּמָקוֹם בו חתירה לשלמות ולבישת שריון -

נתפסות כדברים רצויים והכרחיים,

אי אפשר לנהל שיחות עומק כנות ומחברות.

בתרבות שלנו, אנחנו לא מסוגלים לייצר שיחות כנות ולדבר על הקושי

(אנחנו חלק מחברה שהתודעה הקולקטיבית שלה הינה תודעה השלכתית)

ואז אנחנו מדברים על האנשים במקום לדבר אתם...

וזה - ממש רעיל,

זה פשוט משתלט על התרבות שלנו.

.....

מתן משוב, קבלת משוב,

פתרון בעיות, קבלת החלטות וכו' -

כל אלה יכולים להיוולד בקלות כשיש גישה לפגיעות.

אני מבינה שקשה להביא את עצמנו בפגיעות,

אבל זהו מרכיב הכרחי לחיים מאושרים ומלאים.

על מנת להגיע לשם, עלינו לחשוף את הדברים שלא נאמרים.

איך נוכל לזהות את הדבר שלא נאמר?

זה דורש מאתנו אומץ ופגיעות "

איך ניגשים לפגיעות? היא שואלת ועונה:

" נקודת המוצא הטובה  ביותר הינה הפרכת המיתוסים בנושא

והיא מונה אותם (6 סה"כ) אחד אחד:

מיתוס ראשון:

'פגיעות היא חולשה'

הקדשתי זמן רב להפצת הבשורה הזו וזו התוצאה:

ההגדרה של פגיעות, בהתבסס על המידע שאספתי במחקרי - היא אומרת -

היא: אי וודאות, סיכון וחשיפה רגשית.

פגיעות היא הרגש המתעורר בנו

כשאנחנו חשים חוסר וודאות.

חשים בסכנה או חשופים רגשית.

בסקר שעשתה בקרב קהל של לוחמים שאלה: האם מישהו בקהל 

יכול לתת דוגמא מהחיים שלו לאומץ שמישהו מחבריו הפגין בחייו?

ואז הוסיפה:

דוגמא אחת לאומץ שלא היו מעורבים בה אי וודאות, סכנה או חשיפה רגשית?

והשתררה דממה בקהל.

בתום שתיקה ארוכה קם בחור צעיר ואמר:

"השלמתי שלושה סבבי שירות, גבירתי,

אין אומץ ללא פגיעות."

שאל~י את עצמך, היא מציעה לנו:

האם יש לך דוגמא למצב אמיץ בחיים שלא היתה כרוכה בו

אי וודאות, סיכון או חשיפה רגשית?

ומוסיפה: לדעתי התשובה היא: לא. 

אין אומץ ללא פגיעות

עדיין, היא ממשיכה ושואלת: כמה מכם חונכו להאמין

שאומץ הוא ערך חשוב,

שצריך להיות אמיצים בחיים?

ויחד עם זאת, כמה מאתנו חונכו להאמין שפגיעות היא חולשה?

אבל (!)

זוהי סתירה: "תהיו אמיצים אבל אל תחשפו את עצמכם".

הפרכנו את המיתוס הראשון אם כן.

מיתוס שני:

'אני לא חווה פגיעות'

ברור שכן... היא עונה,

האם מישהו מכם הצליח להגיע לשלב הנוכחי בחייו

בלי לחוות אי וודאות, סכנה או חשיפה רגשית??,

לא. (!)

כולנו חווים פגיעות!

העניין הוא כזה, יש לנו 2 אופציות:

או שנחווה פגיעות ביודעין,

או שהפגיעות תכה בנו.

אגיד לכם למה אנחנו זקוקים לזה, (להכחשה של הפגיעות הנפוצה בקרבנו).. היא מסבירה -

העניין הוא שהרבה יותר קל לגרום לכאב

מאשר להרגיש כאב

לכן אנשים לוקחים את הכאב ופורקים אותו על אנשים אחרים...

וכשאתה לא מכיר בפגיעות שלך,

אתה פורק את השיט שלך על אחרים - היא ממשיכה -

תפסיקו לפרוק את השיט שלכם על אחרים!

קורים דברים מטורפים בחיים שלכם?

זה בסדר, תצטרפו למועדון.

זה קורה לכולנו!

הדבר החשוב הוא לא לפרוק 

את התסכולים שלכם על אחרים.

מיתוס 3: 

'אעשה את זה לבד'

זה המיתוס החביב עלי -  היא אומרת ומספרת -

פעם ניגש אלי בחור אחרי הרצאה ואמר לי:

"אני אנסה. אנסה להפגין פגיעות.

אבל אנסה זאת לבד.

אראה איך ילך לי ואז אנסה לעשות זאת עם אחרים"

ועניתי לו:

"לא נראה לי שזה יעבוד...

אני לא יודעת למה אתה מתכוון.."

והוא המשיך ואמר:

"אעשה את זה לבד כמה זמן"

ועניתי לו: "אוקי, תחזור אלי.."

אי אפשר לעשות זאת לבד.

אנחנו מתוכנתים ביולוגית לקשר עם אחרים

בהיעדר קשר, אהבה ושייכות,

תמיד יש סבל.

אי אפשר לעשות זאת לבד.

אילו זה היה אפשרי,

הייתי מוצאת דרך.

כאדם מופנם ומישהי שאוהבת את האנושות,

אבל לא מתה על אנשים (:-)... אילו זה היה אפשרי לבד, 

הייתי מוצאת את הדרך..

מיתוס מספר 4:

'אפשר להיפטר מתחושות אי הנוחות

ואי הוודאות שמתלוות לפגיעות'

אני עובדת עם הרבה חברות הייטק בסיליקון ואלי וברחבי העולם

והאנשים שם מאד רוצים להיפטר

מאי הנוחות שמתלווה לפגיעות.

אחד מהם אפילו אמר לי " אנחנו עובדים על אלוגריתם

שיעזור לנו לחזות מתי אפשר להפגין פגיעות בנוכחות אחרים."

ואני עניתי: "ברגע שזה הופך נוח זו כבר לא פגיעות...,

תקרא לזה איך שאתה רוצה אבל אל תשתמש במילה הזו".

מיתוס 5: 'אמון קודם לפגיעות'

זה קשה נכון? 

קודם תרכוש את אמוני ורק אז אפגין פגיעות בפניך?

או שאפגין פגיעות כלפיך ואז אלמד לתת בך אמון?

והתשובה היא כן וגם..

זו הצטברות איטית לאורך זמן של פגיעות ואמון.

אנחנו לא חושפים את כל הקלפים על ההתחלה כמו:

"נעים להכיר אני ברנה, הסוד הכי אפל שלי הוא...

האם אוכל לבטוח בך לנצח???"

אנחנו מתחילים בקטן ובונים אמון לאורך זמן,

ככל שאשתף אותך, ואחשוף את עצמי בפניך

ואתה תכבד את החשיפה שלי.

נכון יהיה עבורנו לספר את הסיפור שלנו למי שהוכיח שהוא ראוי לכך.

כי בעצם לשמוע את הסיפור שלנו זו זכות.

לכן נספר אותו לאנשים שהוכיחו שהם ראויים לכך.

לא נספר אותו ככה סתם.

פגיעות ללא גבולות איננה פגיעות.

מיתוס 6: 'פגיעות היא חשיפה'

וזה חוזר לעניין הגבולות.

ציוצים על הורדת שיער בשעווה זו לא פגיעות.

חשיפת הפרטים האינטימיים של גירושין כואבים בפייסבוק -

לעיני הילדים שלכם, שגם להם כואב כרגע -

זו לא פגיעות. זו אולי חשיפה.

כי פגיעות ללא גבולות איננה פגיעות.

לא מודדים פגיעות לפי מידת החשיפה.

מודדים אותה לפי מידת האומץ הדרוש 

כדי לאפשר לאחרים לראות אותך.

כשאי אפשר לשלוט בתוצאה. "

את ההרצאה היא מסיימת ב:

"אני יודעת כמה מפחיד ומרגיש מסוכן להיות פגיעים,

אבל זה פחות קשה, פחות מפחיד ופחות מסוכן

מאשר להגיע לסוף חיינו ולשאול את עצמנו -

מה היה קורה לו הייתי מעז?

מה אם הייתי אומר שאני אוהב אותך?

אם הייתי קופץ למים... ???

תעזו !

הרשו לעצמכם להיראות,

היענו לקריאה לאומץ

ותקפצו למים!

כי אתם ראויים לכך. אתם ראויים להיות אמיצים!

~~~~~~~~ עד כאן התמלול מההרצאה ~~~~~~~~~

ובהשראת הדברים הללו,

שמזכירים לנו שפגיעות היא אומץ,

שכולנו בעצם פגיעים,

אלא שאם אנחנו לא מכירים בכך - אנחנו פוֹּגְעִים באחרים,

כי מחוסר היכולת שלנו להכיל את התסכול,

אנחנו משליכים אותו על מי שסביבנו (שהם יקירנו לרוב),

ובהמשך לתזכורת ש... 

ברור שזה לא קל לאף אחד להיות בפגיעות, ובלשון המעטה לא נוח..

אבל אפשרי וכדאי...

בהשראת ההרצאה המרתקת הזו -

ובמיוחד ברגעים החגיגיים האלה - ערב חג הפסח,

יש לנו שוב הזדמנות לעצור לרגע ולשים לב - 

ועד כמה שניתן - להביא התכוונות להעז להרגיש,

כך שנוכל לדבר את הרגשות שלנו 

במקום לפעול דרכם ואותם -

בין אם בפאסיב אגרסיב - בגלגול עיניים, פרצופים, הסתגרות, ניתוק כועס 

ובין אם באגרסיב קולני,

אלה וגם אלה הם תוצאה של התנכרות פנימית לפגיעות שלנו,

ובעצם לעצמנו -

התנכרות שמובילה אותנו להתעטף בקוצניות ולהתרחק מעצמנו ומהאחר,

במקום להיות בהקשבה, תשומת לב ועדינות לעצמנו ולסובבינו.

אז,

הנה לנו חומר למחשבה, להתכווננות ודיוק,

כדי שלא רק אבל גם ערב החג והארוחות המשפחתיות הצפויות לנו

יהיו נעימות יותר ויאפשרו לנו הזדמנויות לחיבור.

אמן!

~~~~~~

מאחר ולרוב הדפוסים ההישרדותיים שמובילים אותנו להשלכות הללו

כה מתוחכמים ומניפולטיביים,

זה עשוי להיות לא קל ליישום ומתסכל כשמנסים לשנות לבד,

שכן ההרגל להתנכר לרגשותינו הרכים הוטמע בנו בגילאים צעירים

ולרוב עוד לפני שהרגש נולד, אנחנו כבר נדרכים לאוטומט להגיב..

אבל, (!!)

לשמחתנו - כשלומדים איך (!) - מגלים

שיש לנו מוח גמיש ויכולת שינוי מופלאה -

כן, גם של אוטומטים עם ניסיון של שנים -

אם רק יש רצון ומוטיבציה לכך, כל דפוס הינו בר שינוי!

אז אם יש לכם דפוס זוגי או אישי

שהייתם רוצים להיפרד ממנו -

יש באמתחתי כלים מופלאים שמובילים לשם!

אפשר בלחיצה כאן להגיע לתיבת המייל שלי

ומשם נתקדם ויחד נחולל את השינוי לו אתם מייחלים!

וגם - אם יש בך קריאה להגיע לסדנת הבוטיק:

לצאת לחירות מהתפיסות המגבילות

זוהי סדנה חד פעמית,

שמועברת כמעט באופן פרטני כי נהיה עד 5 נשים מקסימום,

בה אשלב כלים טרנספורמטיביים  

שבכוחם להמיס ולהתיר קשרים והדבקות שקריות -

ניעזר בפוטותראפיה - צילום ותמונות,

להתחבר לתת המודע בדרך עוקפת שכל, יצירתית ומהנה

וכן בכלים אנרגטיים ייחודיים ועוצמתיים.

הסדנה תתקיים בניר ישראל - 

בחצר ביתי,

בחול המועד פסח ביום שני ה 10.4.23

 בין השעות 9:00-13:00 

פרטים נוספים בלחיצה כאן

אם יש לך קריאה בלב -

בואי וניפגש!

בברכת חג חירות שמח,

גלית אליאס,

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

💓💓💓💓💓💓💓

~~~~~~~~~~~~~~~~

פה בשבילכם במגוון דרכים

אפשר בפגישות פרונטליות:

• פגישות פיזיות~ Skype ~ Zoom .אישיות או זוגיות
• בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם

• אינטנסיב זוגי:
• 
  
• איך להקפיץ את הזוגיות שלכם אלעל ביומיים? 
• יומיים אינטנסיביים - בהם נפגשים פיזית 
• ואתם לומדים את התיאוריה ואת הפרקטיקה. 
• פרטים נוספים בלחיצה כאן  

אפשר גם בלימוד עצמאי בקורסים דיגיטליים: 

• איך לקום בבוקר בחיוך? קורס מעשי on-line  לזוגות   - 
• פרטים נוספים בלחיצה כאן
• 
  
• איך להשתחרר מכל פלונטר או הרגל ב 21 יום? קורס אישי on-line    . 
• פרטים נוספים בלחיצה כאן

💓💓

בנוסף - חדש על המדף:

מתנה ליום ההולדת או ליום הנישואין -

סדנת יום זוגית (פרטית) בפוטותראפיה 

שתדליק ותחזק את הניצוץ שביניכם

ותפעים את הלבבות באהבה 💓💝

בלחיצה כאן פרטים נוספים