גלית אליאס

(סיטואציה שחזרה על עצמה כמה פעמים בימים האחרונים וכאילו ביקשה להיכתב:)   הוא ישב מולי עם רשימה שהכין מבעוד מועד ועבר מסעיף לסעיף, על כל אחד מהם פתח ואמר ש'הוא באמת מעריך ושמח על מה שיש...', ותוך כדי שהמילים הללו כאילו מכינות את המצע ל"אָבָל" שבפתח... זה... אכן לא איחר להגיע בתוספת הטעם החמוץ של ה חֵסֶר שמילא את האוויר ככל שהתקדם בדבריו.   ככל שהוא המשיך והוסיף ולמרות שלא היה לה ויכוח אובייקטיבית עם הנאמר ולמרות שידעה שהכוונה שלו היא לטובתם, שהוא אוהב אותה ושמח בה ובהם ושהוא מעלה את הנקודות הללו כדי שיהיה להם עוד יותר טוב, למרות כל זאת -  יכולתי לראות אותה הולכת ומתכווצת במקומה. ~~~~ האמת היא שהסיפור הזה מאד נפוץ בקרבנו, זה משהו מאד תרבותי שמתחבר מכיוון אחר  להרגל הרווח להיות בשיפוט וביקורת, זה חלק מתרבות הסטרס שאנחנו חיים בה שהכתירה את הביקורת כדרך לשינוי, תרבות שעדיין נושאת טעם וגוון הישרדותי למרות שכבר כמה עשורים אנחנו לא באמת בהישרדות. זה כאילו נשארנו עם אותה התודעה ההישרדותית למרות שהמציאות השתנתה. ומכאן -  הניסיונות שלנו להתנהל ולפעול במציאות עם הכלים ההישרדותיים

כבר כמה ימים שאני מחפשת- מחפשת מקום, מחפשת את הזמן המתאים ואת המילים שיצליחו לתאר מה שאני עוברת בשבועות האחרונים. מאיפה להתחיל ואיך להסביר מה שבעצמי אני עוד לא ממש קולטת... אחרי שלושה שבועות של אשפוז, בהם סירבנו להעלות על דעתנו את האפשרות הזו - אבא שלי הלך לעולם שאני מנסה להתנחם בכך שכולו טוב. שלושה שבועות של עליות וירידות, של תסכול וחוסר אונים מול רופאים ואחיות שלא פעם נוכחתי בקהות חושיהם, כשאנחנו אמא שלי, אחי ואחיותי - לא הסכמנו לראות, כי לפני רגע - ממש ממש שבוע לפני שאושפז - הוא היה לגמרי חי, וכמעט שלא ניכרו בו 78 שנותיו. לפני שנדבק בקורונה (כן, כן..) היה משכים כל בוקר שותה קפה לצד פרוסת עוגה עם אמא שלי  - אליה אהבתו הלכה והתעצמה עם השנים - והולך לעבודה. בין אם מול המחשב בבית שהפך למשרד שלו מאז שהקורונה פה  ובין אם פיזית לעבודה שכל כך אהב- אחד ממפעלי חייו. והיו לא מעט כאלה מפעלי חיים שזכו לאדריכל כמוהו להגשימם. תמיד היה כל כך חי וחזק בעיניים שלי וככה - יישאר חקוק בזיכרוני, מוטבע בנימי נפשי כשלא מעט קווים לדמותו מופנמים בקרבי. 3 שבועות של כאב בטן לופת ולא מרפה, שטעון בפחד אימתני ובחו

 הם }{ נשואים כבר 16 שנים, זוג מקסים עם 3 ילדים מהממים. אבל... הם כבר לא ממש מדברים ביניהם. כן, בפרקטיקות - הם מנהלים בית לתפארת, נקי, מסודר, הכל קורה בול בזמן, יש להם פרנסה ברוכה שמאפשרת רווחה כלכלית וכו'... אך ביניהם ניצבת מעין חומה סמויה -  בלתי נראית אך מורגשת היטב. שנים שלא הסתכלו זה לזו בעיניים, החיוכים והצחוק שהיו נשמעים לרוב - הולכים ופוחתים, הם לא מדברים על מה שקורה להם באמת בלב יש ניתוק, שממה. ואלה, לצד כמיהה עמוקה וצמא גדול לחיבור ואהבה. פעם, בהתחלה - הכל היה מושלם. היה להם חיבור מהשמיים. הצחוק היה חלק בלתי נפרד,  חיוכים, מגע,  הם יכלו לשבת ולדבר שעות על כל מיני דברים הם הרגישו יחד, מלאות, חיבור, נו.. אהבה ❤❤ אבל עם השנים,  במיוחד אחרי שהקשר הפך למחייב, היא { יותר ויותר משתגעת (בין היתר) מזה שהוא מתרחק ונעלם לה בתוך עצמו, מסתגר שם בכעס משתגעת מזה שאין לה גישה אליו והיא נשארת לבד.. והוא }.. (בין היתר) יוצא מדעתו  בכל פעם שעולים על פני השטח הרגלי הסדר, הניקיון והניהול הקפדני שלה את העניינים. " היא אישה של חוקים ואני כבר לא יכול לסבול את זה " הוא אמר כשנפגשנו. כ