"איך אפילו ביום כיפור הוא ממשיך להתקוטט אתי ??" + איך לרתום אותו לשינוי לו את מייחלת ?
אני זוכרת, באחד מהימים לקראת יום כיפור, כשהייתי ילדה, ביקרתי שכנה שלי, מן אחר הצהריים סתמי.. ובכל זאת לא שכחתי אותו, ואת אמא שלה - שלמרות שהיתה לה סיבה טובה לכעוס עלינו - (כנראה) הכריזה - ' שלא נכעיס אותה, כי היא לא מרימה את הקול לקראת יום כיפור ..' כבר אז - זה היה נשמע לי כרעיון מאד יפה, ויחד עם זאת כל כך לא ישים (עבורי).. יש משהו בציפייה הזו מהחגים, שמאד מאכזב לפעמים.. בראש השנה ובטח ובטח ביום כיפור.. מקננת בנו הציפייה שנשנה אורחותינו , (בבת אחת, לפחות לכבוד החג :-) או במילים אחרות - ישנה ציפייה ' שהוא יתעשת ויתחיל להתנהג כמו בן אדם ..' בואי נגיד לפחות כמו שהיה נחמד לחברים שלנו כשנפגשנו לאחרונה.. כמו שהוא יודע להיות כשבא לו.. אלא, ש(גם) זו היא ציפייה שטומנת בחובה אכזבה.. כי רק בגלל שחג ומועד זה או אחר חל היום.. זה לא מספיק בשביל לשנות הרגלים.. אנחנו מונעים מההרגלים שלנו, ובבית, אנחנו מרגישים כמו בבית.. אנחנו ללא עטיפות וגינוני נימוסין, אנחנו מרשים לעצמנו להיות עצמנו.. (כולל עטיפת המגננות שלנו) ושם יוצאים כל