תסכול = משאלה בתחפושת + תרגיל זוגי פשוט ליישום

כשמשהו מתסכל אותנו,

לרוב נמצא את עצמנו -

תוך שאנחנו נשלטים על ידי הרְגָשוֹת הנלווים לתסכול -

מדברים (שלא לומר צועקים) על מה שלא טוב לנו,

מאשימים את מי שמולנו בכך,

כשהדברים שלנו טעונים בשיפוטיות וביקורת

ובשביל הפינלה - מביאים נחרצות וביטחון 

כי מבחינתנו זוהי 'ה'מציאות האובייקטיבית (!!)

בינינו...

למרות שלא פעם היינו שם,

כולנו כבר מבינים

שכשכך אנחנו מביעים את מה שעובר בתוכנו...

המצב לא באמת משתנה

ו"הגאולה" רק מתרחקת...

כל אחד מהמרכיבים הללו,

על אחת כמה וכמה השילוב ביניהם

מייצרים התנגדות בצד השני,

צורך להתגונן ולהדוף את האשמה

ואף טיעוני נגד עם האשמות חזרה

כך שהתסכול לא רק שאינו מתפוגג...

ההיפך,

הוא רק מתעצם..

כי נוסף עליו תסכול מכך ש"לא מבינים אותי"

וגם... תחושת אין-מוצא

יחד עם זאת שזוהי דרכנו האוטומטית

להתמודד עם תסכולים,

ושכך למדנו בבית,

שכך מתנהגים סביבנו...

יחד עם זאת...

ישנן דרכים אחרות

כאלה שמאפשרות לנו בסופו של דבר

למלא את המשאלה שנמצאת מאחורי התסכול

כי בעצם,

כל תסכול הוא משאלה בתחפושת

לו רק נזהה אותה,

לו רק נוכל להתבונן מנקודת המבט המודעת שלנו

על מה שמתחולל בתוכנו,

אז...

נוכל להבין:

- מה בעצם אנחנו צריכים,

- למה זה כל כך קשה לנו כשזה לא קורה -

  (לרוב זה יושב על צורך לא מסופק מהילדות)

- ואיך נוכל למלא את הצורך

ואז... תוך כדי שאנחנו מנקים את הצדקנות :-)

ממקום רגוע יותר, בחיבור אל הלב

נוכל לבטא ולשתף במה שעבר עלינו

וכשאני כותבת "לשתף",

אני לא מתכוונת לשיתוף מהמקום שתובע מהאחר

שימלא את הצורך זה..

ולא מהמקום שמאשים אותו ש"הוא אף פעם לא..." 

או "כל הזמן כן... "

כיוון שהפנטזיה הרומנטית שאנחנו שני חצאים משלימים,

ש"אתה תתן לי כל מה שלא קיבלתי וחסר לי

ואני אתן לך את מה שחסר לך"

מביאה סיפור יפה אבל לא בר יישום...

כי כל מה שהיא { לא קיבלה כילדה

ויוצר חוסר שמתרעם כתסכול 

(גם) כשהוא } לא מספק אותו,

לא באמת יכול להתמלא ממנו

אלא אם היא מילאה ממנה ולו מעט

אחרת זה כמו בור ללא תחתית

שלעולם יישאר חסר, כואב ומתלונן.

למשל :

אם היא { לא קיבלה מספיק חיזוקים כילדה,

היא עשויה להיות מתוסכלת (עם או בלי מילים)

בכל פעם שהוא } לא יפרגן לה,

(אגב- סביר להניח שהיא תימשך במיוחד 

למי שיתקשה לפרגן לה (!),

זה התסכול מחד אבל ההרגל מאידך,

אותו הרגל שאנחנו רוצים לשנות והפוסט הזה

עוסק באיך זה אפשרי)

אלא ש... גם כשהוא } יחמיא לה מידי פעם -

היא { לא תאמין לו... 

היא תחשוב למשל ש "אולי הוא אומר סתם",

"אולי הוא צריך ממנה משהו..."

כאילו אין לה הרצפטורים לקבל מחמאות.

אין בה מקום שמאמין שהיא ראויה להן

כיוון שזהו ההרגל שהוטבע בה. 

(לצד תסכול כמובן)

רק כאשר היא תיצור הרגל חדש 

כאשר היא תעניק לעצמה 

מתוך החלק הבוגר שלה - האם הפנימית

אל החלקים הילדיים שצמאים לכך -

נראות, הערכה, קבלה, אהבה...

אז...

תהיה התמלאות אמיתית לאותו הצורך

ומהמקום המלא.. ולו במעט,

היא תוכל להזמין אותו }

(כן... זה כבר יישמע כהזמנה ולא דרישה)

להוסיף עוד קצת ממנו.

מהמקום המלא ולו במעט,

יהיה לה הרבה יותר קל

לנסח את דבריה באופן חיובי,

ומשתף מהלב 

(על פני באופן תובעני, מאשים ומקטין)

למעשה שניהם צריכים וכמהים לאותו הדבר..

כל עוד התסכול מנהל את השיחה -

שניהם מתרחקים מלמלא את הצורך

ונשארים מתוסכלים.

לעומת זאת -

כשכל אחד מהם לוקח בעלות על עולמו הפנימי,

שוהה ומבין את הצורך,

ממלא אותו ולו במעט

ומגיע ממקום טיפה יותר מלא -

הבוגרים שהם, יכולים לנהל את השיחה

וזוהי כבר שיחה שנוגעת -

מהלב שלו } ללב שלה {

והחוויה היא שהמשאלה - (זו שהיתה בתחפושת לתסכול)

מתמלאת ומסופקת.

הפלא זה פלא -

כמה מרגש -

שדווקא כשהתחילו לשוחח על תסכול -

נוצר חיבור בין הלבבות

על כך נאמר -

התסכול הוא השער לחיבור,

השער לצמיחה שלנו שכמהה להתרחש.

~~~~~~~~~~~

הנה לכם נוסח לשיח קצר

שאפשר בתורות לנהל שיחה כזו,

אחרי ששניכם קראתם את הנ"ל,

בדקתם פנימה, הבנתם וגם מילאתם ולו במעט:

צד אחד משתף:

"התנהגות שלך שנותנת לי תחושה של חיבור היא... " 

ואחרי שמפרטים לגביה, ומה היא מאפשרת להרגיש,

ולמה זה משמעותי עבורך...

מוסיפים:

"משהו שאני צריך/כה ממך כדי להרגיש שמחה ושבעות רצון מהקשר שלנו זה..."

❣ זוכרים !!  -

זוהי לא תביעה או דרישה, אלא בקשה,

זאת אומרת שיכול להיות שהתשובה תהיה "כן",

וגם יכול להיות שהיא תהיה "לא"...

❣❣

לרוב מה שהיא { תצטרך ממנו },

קשה יהיה לו לתת ויחד עם זאת...

זה נמצא בנתיב ההתפתחותי שלו 

לכן כאן הצד שמקשיב יאמר:

"כשאצליח לתת לך את מה שאת מבקשת ממני,

איך שזה יצמיח אותי כבן אדם זה.."

יש לו/ה פה הזדמנות למתוח שריר ולהפוך להיות הגדול שהוא/יא

ואז מתחלפים.

~~~~~~

סוד כמוס:

ככל שמי שמשתף בתסכול מספק לעצמו את הצורך,

כך יוכל להביא את דבריו ממקום שמשתף,

פחות ממקום שתובע,

ממקום שמלא ולו במעט

שישמח לקבל עוד קצת מהאחר

אבל כבר לא תלוי בכך,

ואז... בהפוך על הפוך

זה יאפשר לאחר לתת הרבה יותר בקלות (!!)

ומכאן -

הדינמיקה הופכת ממאבק של כוחות

לשילוב ידיים וצמיחה משותפת.

בהצלחה!

פה בשבילך

אם יש משהו לא ברור,

או שהיית רוצה לשתף,

אפשר להגיב בתיבת התגובות (גם באופן אנונימי)

ומעבר לכך,

פה בשבילך במגוון דרכים נוספות:

• בין אם בפגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)
• או בתהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)
• או בהדרכות מוקלטות (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס,כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

רגע לפני שהשנה מתחילה- תרגיל שיהפוך אותה לשנה של הגשמת החלום הזוגי שלכם

לפעמים,
אנחנו כל כך מרוכזים בתסכול,
במיוחד בצד הצודק והכואב שלי בתוכו
שאנחנו כמו שבויים בתפיסת המציאות
כמצומצמת ומכאיבה
בעוד שהאפשרויות למשהו טוב יותר
נעלמות מעיני רוחנו

לקראת השנה החדשה שמתחילה לה
הנה לכם תרגיל קצר
שמאפשר להרים את הראש,
לכוון אל האופק
ולנווט את ספינת היחסים שלכם
(באנגלית זה נשמע יותר טוב relationship)
לכיוון שתואם את החלומות שלכם

פָּנוּ לכם זמן ומרחב,
כזה שבלי הפרעות,
הכינו כוס משקה שאתם אוהבים לשתות,
הדליקו נר,
(מיותר לומר, אולי לא - 
הרחיקו מכשירים סלולריים למיניהם)

שבו זה מול זו,
התבוננו זה לזו בעיניים
ותארו אחד לשנייה
את החלום הכי פרוע שלכם לגבי הקשר הזוגי שלכם,
מה הכי הכי הייתם רוצים,
או איך אתם רואים את עצמכם כבן זוג,
ואתכם כזוג -
כאשר אתם מרשים לעצמכם לעוף גבוה
אל עבר החלום.

נניח שמגיע קוסם ופותר לכם את כל הקשיים,
איך שהקשר שלכם נראה זה..
ואיך שזה מתאים למה שנועדת כאדם להיות...
ואיך שזה מתאים למה שנועדתם כזוג להיות זה...

בעוד שהאחד מדבר,
האחר בהתכוונות להקשבה בכל מאודו,
בפתיחות מירבית,
לא רק בהקשבה מהאוזניים
אפילו לא רק בהקשבה מהלב,
אלא בהקשבה מהבטן,
מהעומק,
בנוכחות שלמה

תוך שהאחד מספר על חלומותיו
והאחר מקשיב בכל מאודו-
שימו לב למרחב שביניכם,
אולי תוכלו להבחין
איך שאריות של נוקשות שהיתה שם קודם נמסות,
אולי תזכו לחוש בקסם החיבור
שיש לרגעים הללו יכולת לייצר...

עכשיו רישמו על דף את תקציר 
החלומות הזוגיים שלכם,
צלמו לכם באופן שתוכלו לקרוא בכל בוקר
כך שההגשמה שלהם תהפוך במהרה למציאות.

מאחלת לכם שתזכו להגשים את החלום
בקלות, בפשטות ובשמחה

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

*מבוסס על תהליך שמעבירה הדי שלייפר הנפלאה

מה לעשות כשלא מצליחים לדבר בלי לריב?

"אנחנו לא מתקשרים,

כל מה שאני אומרת הוא מבין הפוך

ובלי שאני מבינה מאיפה זה בא-

מתחילה מריבה על כלום,

אני ממש חסרת אונים.."

כך { סיפרה לי השבוע,

ישנם מצבים בין בני זוג,

בעיקר אחרי שהצטברו כמה וכמה אכזבות ביניהם

שזה נשמע כך ומרגיש כאילו "אין עם מי לדבר"

העניין הוא שזה חלק מובנה בשלבים שהאהבה עוברת:

בתקופת ההתאהבות אנחנו רואים וחווים

רק מה שאנחנו רוצים לחוות,

כאילו דרך מסך שצובע הכל בוורוד,

מן פנטזיה נפלאה שכזו,

לאורך זמן, בעיקר כשאנחנו מתחייבים זה לזו,

מתחילים להופיע אותם החלקים שלא ראינו קודם,

ויחד אתם מתחילות להגיע אכזבות,

האכזבות הללו כאילו בונות חומה בינינו,

כל אכזבה מוסיפה לבנה לחומה,

בין אם נאמרה ובין אם לא,

אם לא עיבדנו את הנושא ופתרנו אותו מהשורש,

החומה הולכת וגדלה,

ואז אנחנו שוב רואים וחווים את בן הזוג

בצורה שונה מהמציאות 

רק שהפעם בחשדנות וספק,

מתוך הפחד להיפגע שוב,

כך שכשהיא מדברת על משהו –

הוא מראש מכין את מנגנוני ההגנה שלו

ולא לגמרי מקשיב למה שהיא אומרת 

אלא יותר למה שהוא שמע.. (או חשב ששמע..)

משם למריבה הדרך לא ארוכה..

אז מה אפשר לעשות כשזה קורה?

*** 

אומר את האמת שהסיכוי להצליח 

לצאת מזה ללא מישהו מקצועי שלישי

קטן בעיני בגלל הנפיצות,

ובכל זאת –

למקרים שעדיין לא בשלו לקבל הנחייה ובהירות מגורם שלישי,

הנה כמה קווים מנחים לשיחה:

ראשית אני מציעה לך לשבת לבד עם עצמך.

לבחון מה קורה בתוכך-

לייצר בהירות

לבדוק מה את מרגישה,

מה נמצא מתחת לכעס אם ישנו,

מהו הצורך העמוק שלך

להרגיע פנימה, להתחבר לקול הפנימי

ומתוך שקט לנסח לך מה את רוצה לומר לו

הדגש – פחות להשתמש ב"אתה..."

להקפיד לדבר על מה שאת מרגישה,

ובעיקר על מה שאת רוצה ומתגעגעת אליו,

לא ממקום מתלונן,

אלא ממקום שרוצה שינוי ומוכן ללכת צעד לשם,

ממקום פתוח

למשל:

אני מרגישה שבזמן האחרון קשה לנו לדבר,

אני יודעת שיש בינינו חיבור חזק וחבל לי מאד שזה קורה,

קשה לי כשאנחנו רבים,

קשה לי כשאני מרגישה לא מובנת,

זה מתסכל אותי ומשאיר אותי חסרת אונים,

מה שהייתי רוצה מאד זה...

כי אז ארגיש...

מה אתה חושב ומרגיש על זה?

ברור לי שככל שמעבדים את האישויים 

שכל סיטואציה כזו מעלה

(מה שאני מלמדת בתהליכים פרטניים וזוגיים)

כך קל יותר לנהל שיחה כזו

וברור לי שככל שמעבדים את האישויים הללו

בני הזוג ימצאו את עצמם במקום חדש,

עם פחות ופחות אכזבות, 

פחות ופחות לבנים בקיר שנבנה ביניהם

ויותר ויותר הקשבה ואהבה

אז למי שזה כבר מתאים –

ישנה דרך סלולה וברורה איך להגיע לשם

והיא מופלאה, והרבה יותר נעימה, מהירה ואפקטיבית

ממה שאפשר להעלות על הדעת,

כל בפרטים בלחיצה כאן.

ולמי שעוד לא, קחי לך כמה דקות

עם ההנחיה הכתובה מעלה,

בהצלחה!

פה בשבילך אם יש לך שאלות,

הרגישי חופשי לשאול, מבטיחה לענות.

המשך שבוע טוב,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובעיקר את זו שממך אליך

עדכונים:

קבוצת הצמיחה לנשים יוצאת לדרך

המפגש הראשון קורה ביום א' הקרוב 4.2.18

בניר ישראל

19:30-21:30

אם זה מהדהד לך נכון – בואי!

תוכלי להחליט אם לצאת למסע המשותף הזה 

בסוף המפגש הראשון

ועוד הפתעה -

נפתחת קבוצת בוקר נוספת במודיעין!

החל מה 14.2

להתראות!

איך קורה קצר בתקשורת ? ומה צריך כדי שנצליח לדבר ??

הוא :

דווקא היה שבוע נעים

מי כמוך יודעת שזה לא קורה לנו כמעט

לרוב אנחנו מחזיקים מעמד מקסימום יומיים בין הריבים..

אבל הבוקר שוב היה לי דהז'וו 

אותו הריב שתמיד בסוף אנחנו מגיעים אליו

התחלנו לדבר על הנסיעה בקיץ לחול

סבבה של נושא

וגם ההתחלה היתה סבבה

אבל אז הגענו לתאריך

היא אמרה ה 15.8

אוקי, מתאים אמרתי..

ואז היא נזכרה בטקס פרידה שצפוי להיות 

לבת הקטנה מהגן..

".. נו באמת.. 

 טקס פרידה מהגן ? , מה זה השטויות האלה ? 

 לפעמים היא נתקעת על קשקושים והיא כזו מרובעת שאני משתגע .."

היא :

ברגע שעלה עניין התאריכים והרצון שלה שהילדה הקטנה שלהם תהיה נוכחת בטקס 

הוא נאטם..

הוא פשוט הופך להיות קיר אטום

הוא שומע טכנית

אבל לא מקשיב

ואז אני מרגישה מתוסכלת שאפילו לדבר אנחנו לא יכולים , 

ואני מרגישה לבד, ועצב וכעס שמתחלף ביאוש

הוא -

כילד אימץ את התפיסה שמי שקליל וזורם קל לו יותר בחיים

לא תמיד זה הצליח לו.. ובכל זאת זה היה האידיאל מבחינתו

לכן

בכל פעם שהוא נתקל בריבועיות כלשהיא, 

הוא נזרק לחלק שלא אהב בעצמו, 

שהיה לו מסוכן כילד - החלק המופנם, שלא זרם ,

אותו חלק שהוא סולד ממנו - 

הוא מתמלא כעס, דחייה, אטימות 

ו... 

כן .. במקום לזרום הוא לגמרי נתקע..

וכן, לרוב זה קורה מולה -

היא זו שמזכירה לו את החלק הזה בתוכו

וכן, הסלידה היא מאותו חלק פנימי למרות שהיא מופנית כלפיה..

היא - 

הקושי שלה באטימות מגיע ממקום אחר לגמרי..

כילדה חוותה תסכול מול המריבות של הוריה,

כשאבא כך מנקודת המבט שלה 

ניסה לכפות את דעתו על אמא 

וזו בהתחלה התנגדה ואחכ נכנעה..

והיא - הבטיחה לעצמה כילדה שהיא - לא תסכים לזוגיות כזו, לעולם !!!

" וזו ... בדיוק הזוגיות שיש לי.. " זולגות לה דמעות כשהיא אומרת..

ובכל פעם שהוא נאטם -

היא -

בלי להיות מודעת -

עומדת על רגלים אחוריות מנסה להגן על עצמה מהכפייה,

זה נמשך כך וכך ..

עד שהיא מוותרת ו׳נכנעת׳. ״מה שאתה רוצה..״

הריטואל הזה חוזר על עצמו שוב ושוב

וניזון מהמקומות הלא פתורים שלו שמתנגשים באלו שלה

עד ש..

חשפנו אותם וריפאנו..

האוטומט כבר לא שולט שם

הוא -

כבר לא מגיב בנחרצות מול הריבועיות

כי הוא יכול להבין שהנחרצות והסלידה

בעצם מופנים כלפי החלק הזה בתוכו והפעם לסלוח לעצמו ולקבל אותם 

היא -

כבר לא בתגובה האוטומטית של התנגדות לכפייה ויאוש נכנע שמגיע אחריו

כי הריפוי אפשר לה להשתחרר מההזדהות עם אמה שהובילה לדפוס זהה 

הם פשוט מדברים 

הוא יכול להקשיב למה שהיא אומרת

בלי שעולה האנטי מהפרשנות

היא נהנית מפתיחות וגם כשקשה לו - האטימות שלו לא מפעילה אותה..

תענוג,

ריפוי,

הזוגיות כמקפצה לצמיחה אישית.

כאלה הם הגילויים באינטנסיב הזוגי,

ולכן - מעצם היותם עמוקים ושורשיים,

לא פלא שיומיים משנים לבלי היכר את הקשר הזוגי כולו...

עוד פרטים על האינטנסיב בלחיצה פה

לזוגיות מענגת , אמן !

גלית אליאס

חנקת אותי... תני לי ספייס

היא

כבר שנים הולכת על ביצים...
נזהרת שלא יתלקחו העניינים,
לא תמיד אומרת מה מפריע לה, כדי לא לייצר גלים..
משתדלת לרָצות ולהתאים את הלו"ז שלה לשלו,
נכון שמידי פעם מתפרץ ממנה החוצה בכעס בלופ ממה שהיא צוברת..
אבל בין לבין היא מצליחה לשמור על שקט תעשייתי
(מעל השטיח מן הסתם..)
לא שזה מדובר ביניהם וככה הוא ביקש..
לפעמים ההיפך הוא הנכון..
אבל הניסיון שלה לימד אותה שמוטב שקט תעשייתי
מהרעש הבלתי נשלט שמייצרות המריבות
אז היא שותקת..

הוא

בהגדרה, כמו גברים רבים – מאז שהתחתנו מרגיש בכלא,
כאילו קשרו לו את הידיים, את הרגליים
ואם אפשר היה – גם את העיניים והפה..
לא שזה מה שהיא ביקשה ממנו, לא מפורשות לפחות,
ובכל זאת מעצם המחויבות לה סגר, חסם, ונעל בפני עצמו את החופש
כלא את עצמו.
מן הסתם הוא חש תחושת דיכוי תמידית
שמייצרת תסכול שמידי פעם מתפרץ ממנו החוצה בכעס ומרמור..

ניחשת נכון..
ככה- זה לא יכול להחזיק מעמד הרבה זמן..

אבל בואו נהיה הוגנים כלפי עצמנו -
האמת שצריכה להיאמר היא, שזה לגמרי לא קל (וזה אנדרסטייטמנט) –
לחיות עם עוד מישהו
באותו הבית, באותו החדר , על אותו הלוז...

עם המון ציפיות והנחות לא מדוברות על או מתחת לשולחן
כשבאופן אבסורדי, אחרי כמה ניסיונות לדבר על חלקן -
שהובילו לפיצוץ ומריבות, כבר לא מנסים יותר..
ומתהלכים בזהירות כמו בשדה מוקשים בלי לדעת מתי ועל מה יהיה הפיצוץ הבא..

בעוד שבינתיים מצטברות אצל כל אחד מהם עוד הנחות וציפיות
ובעיקר אכזבות, מרמור וכעסים

ועם זאת –
טדאאאאאם -

יש לי בשורה משמחת ומשמעותית

אפשר לחיות ביחד בתחושה של חופש
לא על חשבון, לא מתוך פשרות, לא כברירת מחדל,
להיות ממש חופשי וחופשיה בתוך הקשר הזוגי.

sorry.., אני לא מדברת על נישואים פתוחים

אני מדברת על תחושה פנימית של חופש
בתוך קשר זוגי שבחרנו (שוב) במודע להיות חלק ממנו

כשאני אומרת חופש אני מתכוונת שממש מרגישים שיש יותר אויר לנשימה,
שמחוברים לרצונות הפנימיים שלנו,
שמבטאים את האמת שלנו,
שמדברים על הרגשות שלנו,
שיש חיבור אותנטי וכנה

לא כי אין לי ברירה,
אלא כי אני רוצה .

והיופי הוא שכשמגיעים לחופש הזה
גם החופש, גם בן הזוג, וגם הקשר שלנו מזין אותנו בחיוניות
שנותנת לנו תחושה של עוד יותר רווחה
וזה רק הולך ומשתפר..

איך עושים את זה ?

לומדים איך לדבר,
מבינים מה קשה לי ולאחר ולמה,
מרפאים את המקומות הלא פתורים
אז עוד יותר אפשרי לדבר
אינטימיות
תשוקה
חיבור במילים, במגע,
רכות,
א ה ב ה

משהו כזה.. קשה לתאר במילים בהחלט עונג צרוף..

ולא שנגמרים האישויים
אבל החיכוכים והמריבות הופכים להיות יותר חילוקי דעות פתירים
שבמקום להעיב שבועות, נפתרים בדקות ספורות..

ימי החנוכה בהחלט עשויים להתאים כדי להתחיל לצעוד לשם,
להעז ולפתוח את הלב.

ככל שניצור חוסן פנימי,
נוכל להרשות לעצמנו יותר ויותר לפתוח את הלב
ולהעניק לעצמנו את הזכות לחיים מתוך חיבור.

אם זה נשמע לך כמו משהו שהיית רוצה עבורכם,
הנה בלחיצה פה יש פרטים נוספים
ואפשרות להירשם לשיחת בירור עמוקה יותר
אם זה באמת מתאים לכם.

חג שמח,

גלית אליאס 
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

מה עושים אם אחד מבני הזוג כל הזמן מעיר על הבלגן בבית ועל מה שעוד לא נעשה ??

לאחרונה אני עובדת עם כמה זוגות שאצל כולם ה issue הזה משתלט על החיים :

כל פעם שהוא נכנס הביתה, עוד לפני שהוא אומר "שלום",

ושואל חלילה "מה שלומך ?".. הוא סורק את הסביבה,

ומתחיל להעיר – למה הנעליים זרוקות פה בכניסה?

למה כל הדלתות פתוחות ?

"מה קורה עם כל האורות הדלוקים ? לא זוכר שקיבלתי קביעות בחברת החשמל.."

ואז הקול עולה עוד יותר

ונימת ההאשמה כבר לגמרי על פני השטח עם השאלה –

כמה פעמים אני צריך לבקש את אותו הדבר  ??

עד לרגע כניסתו, היא והילדים היו שמחים ורגועים,

ומהרגע שנכנס, נכנסת אתו דריכות, ועננת האשמה שרובצת ומחניקה בגרון,

ברגע.. כל האווירה בבית משתנה ..

לפעמים, מרוב שהיא מכירה אותו,

המתח ממה שעתיד לקרות כשיכנס, מתחיל עוד קודם,

והיא מתכוננת, מסדרת, מארגנת, כדי שלא יהיה לו על מה להעיר..

אבל כל פעם זה אותו הריטואל..

ותמיד יהיה מה שלא יהיה בדיוק כמו שהוא מצפה

וככל שהיא מנסה לרצות אותו..  התסכול רק הולך וגדל .

מן תחושה שכלום לא יעזור , של חוסר מוצא ...

לצערי, יש לי ווידוי..  גם אני הייתי שם..

בצד שלו בסיפור,

אני הייתי זו שהיה לה תמיד על מה להעיר,

זו שבעיניה אף פעם הדברים לא היו במקום בדיוק כמו שהם צריכים להיות

הייתי בתפקיד השוטר והאחראי על הניקיון (שלא לומר משליט הטרור)

ולא... זה לא היה מבחירה, בטח שלא מודעת

ואפילו הייתי אומרת שברוב המקרים זה היה עבורי לא נעים בדיוק כמו עבור הצד השני.

לשמחתי אני יכולה לומר שהיום אני לא שם,

וגם אם יש מה שמפריע לי, אני נמצאת בבחירה איך להגיב ,

אם לכעוס, או לבקש שירים את הנעליים מהכניסה, או פשוט להרים בעצמי,

אבל לא תוך כדי שאני מתאפקת מלצעוק ובולעת את רעל הכעסים,

אלא ממקום שלם ובריא, לאחר שריפאתי את החלקים חסרי האונים

שהיו תלויים בסדר המופתי כדי לחוש ביטחון,

שהיו חווים זלזול בכל פעם שמישהו שם משהו לא במקום

כאילו זה היה מכוון שאופן אישי נגדי,

כי באמת ככה הרגשתי,

ומאחר וזה היה לא מודע, זה נגע במקומות הלא פתורים הללו

והצית את אש הביקורת וההאשמה כלפי מי שהיה שם סביבי.

השינוי הזה בי התחולל בזכות תהליכי הריפוי

שאני נעזרת בהם עבור עצמי ובעבור זוגות ויחידים אתם אני עובדת,

תהליכי ריפוי שמייצרים שינוי שמחזיק לתמיד

ולא תלוי באימון/ תרגול / או מאמץ כל שהוא.

מה שאני יכולה לתת כאן ועכשיו על גבי הכתב,

מעבר לתהליכים אליהם אתם מוזמנים להגיע,

הוא הסבר קצר על ביקורת, ועל ה  Zero Negativity של דר' הנדריקס :

התרבות בה אנו חיים מושתתת על הביקורת כמנגנון שמתיימר לקחת אותנו קדימה,

בהנחה שאם אגיד לך מה עוד לא עשית טוב – תדעי לאן להתקדם..

למעשה, הביקורת מכלה ומאיימת על קיומה של כל חלקה טובה,

והדרך הטובה ביותר להתפתחות וצמיחה היא הפוכה לגמרי –

היא דרך חיזוקים של מה שכבר עשינו, דרך פרגון והערכה.

הוא שנאמר – כל מה שנתמקד בו גדל,

אם נתמקד בחוסר – במה שעוד לא עשינו – נגדיל את חווית חוסר הסיפוק,

ככל שנתמקד ביש – במה שכבר הצלחנו ונודה על כך – הרי שנגדיל את חווית

הסיפוק וניצור עוד ועוד הצלחות.

אנחנו יצורי האנוש לא יכולים לחיות עם ביקורת,

למרות האמירות השכיחות- כמו 'תלמדי לקבל ביקורת'..

אני לא מאמינה שאפשר ,

לא כשזו מנת חלקנו היחידה או העיקרית.

אפשר להיאטם בפני הביקורת , לסגור את הלב ולעבור לשלב הבא

אבל אז החמצנו את העיקר –

לא תתלווה לכך חווית הסיפוק וההנאה,

(אפשר כמובן לחזק פנימה ולהיות חסינים יותר

ופחות ופחות תלויים באישור / ביקורת מן הסביבה)

והרי למה אנחנו חיים פה ? רק בשביל להגיע ליותר ויותר ?

או על מנת ליהנות מהדרך ? ולשמוח בין היתר על ההתקדמות שלנו בה ?

ביקורת היא האויב בגדול ביותר של האינטימיות בקשר הזוגי / ג'ון גוטמן

ולכן חשוב כל כך לעשות מאמץ ולנקות אותה מהמרחב הזוגי ובכלל

ועל דרך החיוב - גם אם בהתחלה זה מרגיש מלאכותי -

לאמץ לנו גישה חברית , לפחות כמו שאנחנו מדברים אל אנשים זרים.

לזכור שגם אם משהו מכעיס אותנו – זה לא נעשה בכוונה לפגוע בנו

וזה לא אומר להשתיק את הכעס

אבל זה כן אומר לא לשפוך אותו על בן הזוג אלא לעבד אותו פנימה בתוכנו,

להבין את המקור, להרגיע, לרפא, לחבק ולנשום.

הנה לכם תרגיל ראשוני ומיידי  –

בעיקר אם יש לכם נטייה להעביר ביקורת –

בימים הקרובים קחו לעצמכם למטרה לפרגן לבן הזוג

(או למי שאתם נוהגים להטיח בו ביקורת)

לפחות 5 פעמים בשבוע.

תזכרו ששום דבר אינו ברור מאליו.. תמיד יש לנו על מה להודות, ולפרגן

צריך רק לפקוח את העיניים ואת הלב .

בהצלחה.

אגב – מי מכם שיש לו נטייה להעביר ביקורת –

וייקח את המשימה הזו על עצמו..

תהיה זו מתנת צמיחה ענקית עבורו לא פחות מאשר למי שמולו.