גלית אליאס

רוב השיטות המוכרות לטיפול בטראומות ובמצבי דחק פוסט טראומטיים, מחייבות את האדם לשחזר שוב ושוב את הטראומה. לפעמים זה בלתי נסבל, עד כדי כך שיש לא מעט אנשים שנמנעים מלנסות לטפל במצב, מה שכמובן לא באמת מצליח... כי ההשפעה של הזיכרון הקשה הזה - אף אם מנסים להדחיק אותו, ניכרת בצורות שונות  שמכבידות על היומיום, לפעמים מקשות על ההתנהלות ולפעמים מלוות עם טעם קבוע של משהו מעיק ומכביד. גם אם הולכים לטיפול, לא פעם זה מסב קושי עד כדי סבל רב... בימים הקשים שכולנו עוברים מאז ה 7.10, כל אחד מאתנו עם מה שהוא פוגש, בין אם הוא במעגל הנפגעים הראשון, השני, או במעגלים הרחוקים יותר - המצב הכל כך סוער הזה, לא יכול שלא להפעיל  את העולמות הפנימיים שלנו, מה שמעלה את הצורך בשחרור מהרשמים הקשים - אף יותר.. אבל אני לא כותבת כדי לדכא אף אחד, להיפך, אני כותבת כדי לספר על טכניקה מופלאה שלמדתי ממש לאחרונה טכניקה שנקראת פלאש , ו מאפשרת להפחית במהירות את ההפרעה של זיכרון מטריד , אגב - גם למקרה חד פעמי - כמו במצבי מלחמה: אובדן של אהוב,  מראה קשה או מחשבה מציקה שלא מרפים וכו' ו גם במקרה שישנם עניינים לא פתורים שמציקים ש

חלק מהלב שלי שבוי בעזה. מאז ה 7.10 - עם החטופים והנפגעים ומקצת אחרי כן - עם החיילים. הבומים ששומעים מהמקום בו אני גרה, משאיר את החטופים והחיילים פועמים לי בלב תמידית וגם אם קצת יש חזרה לשגרה,  באופן טבעי וברור - שאני מאמינה שמוכר לרובנו - היא לא חוזרת לגמרי, אלא עם מעטה בעובי משתנה של כבדות ומועקה שמרחפות להן מעל... ובמקביל, בשכבות האחרות של המציאות, אני במודעות לחלקים הערים בתוכי, מחפשת את אותם חלקי האגו המנסים לשלוט, אם במנגנוני ההישרדות,  או במניפולציות שמוּנָעוֹת מדחפים, פחדים ואשמה ולומדת לנהל אותם, להוביל אל השלום שבתוכי, מתוך אמונה שזו הדרך לשלום, לאחווה ולרווחה שבחוץ. והן כל כך מניפולטיביות דרכי האגו הללו, שכמעט והצליחו להערים עלי, כך שרק בדיעבד שמתי לב - שכיבו משהו בי וצמצמו,  מצאתי את עצמי יחסית לעצמי מכונסת ונמנעת יותר מהרגיל, מעבר להתכנסות והצמצום הטבעי שכן היה לי ברור. עד אתמול. אתמול (נכון לכתיבת הפוסט) הייתי בסרט המופלא " הנהג של מדלן ", וואוו,  איזה סרט! לרוץ לרוץ לרוץ לצפות.. גם אליו כמעט ולא הגעתי,  לולא הודיתי ב"תודה, אבל לא תודה" לקולות הפנימיים