גלית אליאס

הנה סרטון שיעשה לך את השנה החדשה מעולה, וישביח את חגיגות סוף השנה, ככל שנצליח ללמוד, להעתיק, לקבל השראה ולתת בעצמנו דוגמא שכזו.. אשרינו צפייה מהנה ושנה מ ע ו ל ה !

אפילו לא מלמדים אותנו פסיק ממה שכדאי ורצוי שנדע .. לא בבית ספר, לא באקדמיה.. ובינינו.. גם לא בבית .. כמה פעמים אנחנו מוצאות את עצמנו כל כך רוצות חיבוק, ובמקום לבקש אותו.. כאילו דווקא ובהפוך על הפוך..  אנחנו נובחות איזה נביחה כועסת שרק מרחיקה את החיבוק עוד כמה קילומטרים הרחק מאיתנו ?? והאמת היא .. ש הקשר הזוגי יכול להיות גן עדן של ממש ! הוא יכול להיות עבורנו  הבית,  מקור התמיכה,  מעוז השותפות  והחיבור שלנו, אבל כל עוד אנחנו פועלים על אוטומט. . לרוב זה מרגיש ההיפך .. והקטע הוא שדווקא מתוך הקושי, דווקא מתוך המקומות הכי חורקים וכועסים..  אנחנו יכולים ביחד לפרוח, הרי ההיפך מאהבה = אדישות , (ולא שנאה למשל..) וכל עוד יש שם רגשות של כעס, חוסר אונים, תסכול, זה מן ההוכחה שיש על מה לדבר, שיש שם רגשות ביניכם, שנכון.. אולי כרגע מתבטאים בצורה לא נעימה .. אך כל עוד לא מדובר באדישות.. ישנה שם אהבה שמחברת ביניכם.. גם אם היא עמוק עמוק מתחת לשכבות אחרות וכמובן כשהיא מורגשת יותר בין המריבות.. אז דווקא עכשיו, כשכולם עוד יכולים להרוויח (כל א

זו שאלה שנהיית רלוונטית הרבה יותר לאורותיהם הדולקים של נרות חנוכה שכאילו מבטיחים לנו חום, שמחה, משפחתיות.. אל מול החמימות שהחג הזה מייצג, ככל שיש קרירות שנושבת בלבבות שלנו.. הא דוקרת הרבה יותר מאשר בימים אחרים.. איך נוכל ללמוד מן המהות  הזו שחנוכה מביא אתו, וליצור לנו חמימות כנה ואותנטית בינינו בהשראת החג ? חשוב לזכור לפני הכל, שהקושי קיים בתוכנו , עוד הרבה לפני שהכרנו את בן הזוג, באיזה שהוא שלב.. הוא  מתעורר בתוך הקשר הזוגי. והוא מורגש כקושי, עד שאנחנו מודעים לכוונה שמאחוריו. בהגדרה נימשך אל מי שיהיה לנו קשה לחיות אתו, כן, כן, אל מי שילחץ לנו על הכפתורים, ויזרה לנו מלח על הפצעים במקום למרוח לנו קרם עליהם.. (!?!) אלא ש.. זה מרגיש ככה כל עוד אנחנו לא מודעים לכך שהקושי בתוכנו ו לכך שהאחר הוא למעשה מאמן הכושר שלנו, זה שמזכיר לנו כל הזמן איזה 'שרירים' אנחנו עוד צריכים לחזק.. כדי שיחד נוכל לצמוח ולפרוח . אמנם בהתחלה כמו בשלב הלא מודע, התזכורות יהיו לנו לא נעימות.. אך עם הזמן.. אנחנו פוסעים לתוך גן העדן. טוב, אני זוכרת איך

כשמשהו מכעיס אותי, ואני נופלת לבור של ההרגל הישן שלי.. אני מוצאת את עצמי יושבת ומחממת את עצמי, טוחנת לעצמי את המוח, ומלבה את הכעס גם אם היה רק גיץ פצפון ל.. בעירה עצומה. תוך כמה דקות אני נמצאת במקום צודק, קורבני ומתחסד, שכל מי שנקרה בדרכי – בסכנת כוויה דרגה 5.. חבל לו.. ובעיקר מי שעורר את הכעס – ה' ירחמו.. כעס – שהוא אנרגיה מתפרצת – כשהוא כבר בוער בנו – מתפרץ בתוקפנות אל מי שמולנו. שלוח רסן, במילים בוטות, מאשימות, מתלוננות , מתפרץ החוצה ב ניסיון להתפרק .. אלא ש.. כשהוא יוצא אל מי שמולנו.. הוא מיד חוזר אלינו חזרה והדחף לפרק אותו נתקל בהתנגדות מן הצד השני שרק מלבה אותו יותר ויותר והעניינים רק הולכים ומתחממים.. כך אנחנו מוצאים את עצמנו כועסים הרבה הרבה יותר מאשר בתחילת הסצנה. מה יש בו בכעס ? ולמה הוא לא עובד עבורנו ? למה הוא לא עובד עבורנו ? מניחה שזה טרוויאלי.. ובכל זאת חשוב לי שיהיה כתוב – כל פעם שאנחנו 'נעזרים' בכעס במערכות היחסים שלנו (כך גם בציניות, ביקורת ודומיהם..) אנחנו מרעילים את האווירה, מלכלכים את המרחב הזוגי או ה

בני זוג רבים מביעים תרעומת בכל פעם שאני חוזרת ומדגישה את האחריות שיש לכל אחד מהם, בכל פעם שאני הורסת להם את ה'כיף' שבלהאשים את האחר במה שקורה... כי האמת היא.. ש - תמיד (!), אבל תמיד - לכל אחד מבני הזוג יש 100% אחריות על ה 50% שלו בתוך כל סיטואציה זוגית. זאת אומרת שאף פעם לא יהיה אחד מבני הזוג אחראי יותר מהשני למה שקרה (שלא לדבר על אשמה שכלל לא מוזכרת כיוון שאנחנו לא מחפשים אשמים.) בכל דו שיח כל עוד הוא קיים, ישנם השניים ה'משוחחים' ביניהם - האשם - מאשים הנעלב - מעליב הבורח – רודף  וכו'... והדרך היחידה לצאת מהשיח הזה היא : לקחת אחריות על החלק שלי בסיטואציה לרפא, ולצמוח למקום שבו אני כבר לא משתתף בדו שיח הזה . (כלומר למשל-  אם הייתי האשם התורן, עלי לרפא את המקום שלוקח על עצמו את האשמה באופן אוטומטי.. כך שגם אם תופנה כלפי אצבע מאשימה לא אהיה 'מופעלת' על ידה ואוכל בשקט ובשלווה להגיב עניינית. ככל שנרפא את המקום האשם ולא נופעל על ידי אותה אצבע מאשימה.. היא תפסיק להאשים אותנו בעצם יצאנו מהלופ, כלומר שני בני