גלית אליאס

אז ככה זה היה נראה אצלי עד לפני 3 שנים : "עוד חג.. שוב ימים שלמים להיות בחברתו, לקום לצדו בבוקר, כשהוא זועף לעברי, לעבור לידו במטבח ולראות כמה זה לא מזיז לו,  כאילו לא עברתי סנטימטרים ממנו, אני שהוא רק היה מריח אותי מתקרבת והיה קופץ לעברי.. שלא יכולתי לעבור מטרים לידו בלי שהיה מושך אותי לחיבוק אוהב, כן.. אני .. הפכתי להיות כמו אוויר - ולא לנשימה, אלא שקופה כמוהו.. אוטוטו, מגיע החג ולפניי כמה ימים כמעט רצופים, שישי שבת, ואח"כ שני שלישי ואוטוטו שישי שבת ראשון שני.. אלוהים, איך אעבור את זה ??  והרי אנחנו כבר כמעט לא מדברים..  רק פה ושם עניינים טכניים מצילים את המצב ומעבירים תדרי קול ממנו אלי, הניכור והקור שבמרווח שבינינו מאיימים להקפיא אותי.. ואני כל כך צמאה לחום שהיה מרעיף עלי פעם, השכמות שלי צועקות הצילו, " ...  צריכות חיבוקקקקק..." מן הסתם - שלא בשליטתי- הניכור הזה יוצא גם ממני החוצה, מהפחד שלי מדחייה, מהחשש שהוא לא רוצה בקרבתי  ומה שבטוח- אני אומרת לעצמי – תתרחקי את קודם.. כך שגם אם היה לחיבוק שמץ של סיכוי להגיע.. מתוך תוכי אני משדרת

הנה לך תסריט אפשרי לערב הפסח: ערב חג , השולחן ערוך ומקושט, עמוס במאכלים חגיגיים, כל המשפחה יושבת סביב, חמותך, וחמך, גיסתך וגיסך בקיצור תענוג צרוף.. מקריאים את ההגדה בסבב, כל כמה משפטים הקול מתחלף.. יש כמה זאטוטים שמשחקים בסלון, לא משתתפים בחגיגה, אחד מהם האחיין שלך בן ה 3 ואמא שלו שהיא גם גיסתך, לא מפסיקה להציק לו : " הההההההא, (השתנקות)  תיזהר  ! " "צ'וקו, שלא תיפול !!" לא עוברת דקה ושוב " חמודי אתה נזהר נכון ?? " ואז .. ברור.. הוא נופל ... מתייפח והיא : " אמרתי לך להיזהר, נכון חמודי ?? " בקיצור, יותר משהוא מתזז לו, אמא שלו מעלה את רמת החרדה בחדר, עד שממש מרגישים אדים של חרדה, הכל רוטט ומבעבע.. והנה לך נקודת החלטה גורלית ומכרעת.. להתערב ולהעיר לה  שהוא נפל רק בגלל שהיא מפריעה לו , שהיא מלחיצה, שאי אפשר להתפתח ככה, שתיתן לו ספייס... או להתאפק, להחזיק חזק חזק ופשוט לסתום את הפה, כדי לשמור על שלום בית ולעבור את החג בשלום ?? הרי בינינו, עם הפיעפוע שיצרה אצלך כמה שתנסי.. זה לא יצא טוב.. אז אי

"עוד פעם המזונות הלא אכילים האלה שלך? לא...  הפעם הגזמת לגמרי .. זה נראה כאילו מישהו הקיא את זה וארז בניילון נצמד, ואתה רוצה שאני אבשל את זה ??? אתה יכול לקרוא לזה "חלבון טהור שמזין את הגוף" עד מחרתיים, אין מצב שאני נוגעת בזה. אתה רוצה ?, תבשל בעצמך.. אני לא מבינה למה אתה חייב להיות קיצוני כל כך ?? לא מספיק שאני מקפידה על לחמים מקמחים בריאים – כוסמין, שיפון, שהירקות שאני קונה אורגניים, שהביצים, הסוכר, הדגנים – הכל אורגני.. למה אתה חייב גם פה לכת לקיצוניות כזו ?? בא לי מידי פעם שוקולד וזה ענייני.. ולגבי העיסה הזו - אני לא מתכוונת לבשל אותה.. " " בחיי שכל הגוף שלי מכווץ כשאני חושבת על השטויות שלו.. אני ממש מרגישה כאילו הגוף שלי בהיכון למלחמה, או יותר נכון למגננה, להגן בחירוף נפש על הילדים הזכים והטהורים שלנו, שצריכים לאכול איך שהוא – והפעם תרתי משמע את השטויות שלו.. כל פעם עם קיצוניות אחרת, למה הוא חייב להיות תמיד קיצוני כל כך ?? ואיך הוא מעז להכניס אותי לתוך המקום הזה??? – מה זה "קחי- תבשלי .. זה בריא..&qu

היא מרגישה שהיא עומדת להתפוצץ, כבר כמה לילות  שמיד אחרי ארוחת ערב, איך שהילדים מתפזרים למיטות, הוא נעמד, לוקח את המפתחות ומכריז שהוא יוצא לחבר. יוצא לה עשן מהאוזניים, בא לה לצרוח, שיעוף לה מהעיניים, אבל הקטע הוא- שזה בדיוק מה שהוא עושה וזה בדדדדייייוק מה שכל כך מעצבן אותה.. בא לה לעוף לאןשהוא בעצמה, שגם הוא ירגיש מה זה.. אבל לאן ? כי לא באמת בא לה לצאת לשום מקום, רק בשביל להחזיר לו, שירגיש את הנטישה הזו שהיא חווה כל ערב לאחרונה.. והדינמיקה הזו בלתי נסבלת- הוא בורח, והיא מוצאת את עצמה רודפת, למה  ? היא תוהה.. הוא כל כך מעצבן אותה .. מה מושך אותה לרדוף אחריו בכלל ?? והוא- מרגיש שהיא רודפת ובורח עוד יותר.. ובלי שהיא יכולה לשלוט בזה.. היא – כמו שבטח ניחשת.. רודפת יותר, אבל כל כך כועסת... עצבנית בטירוף.. כמו הר געש בתוכה.. הכעס מכווץ לה את השכמות, יושב שם עד כדי כאב.. וכל מה שיש לה לומר לו יוצא בצרורות של טענות, ואז .. – ניחוש פרוע ?? הוא עוד יותר בורח... כעס- למה הוא טוב ? ואיך אפשר לעבוד אתו ולהשתמש באנרגיה שלו ? להפנות אותה לכיוו