גלית אליאס

אני בן אדם קונקרטי. אוהבת תכלס. פרקטית. יעילה. נכון שיש לזה היתרונות -  אבל...  לפעמים הנטייה הזו מצרה את נקודת המבט שלי כשהיא כמו דוחפת אותי לעבר פינות ואז... אני כמו עיוורת לרבדים שמֶעֶבֶר שנותרים - עד שאני מתפכחת - נסתרים מעיני. היום, אני יודעת לומר שהנטייה הזו - (שהולכת ומתעמעמת ככל שאני מעבדת) מקורה במסר התרבותי הקולקטיבי וגם האישי שלי שספגתי בילדותי- המסר שאם אתמצת אותו ישמע משהו כמו " מי שלא עושה לא שווה ". מסר שדירבן אותי כְּמְרָצָה לעשות עוד ועוד ואם אפשר אפילו עוד, בניסיון שווא אינסופי להוכיח...  שאני שווה. ככל שאני צומחת באהבה אלי, מתרחבת זווית הראייה שלי, חווית הערך שלי מתבססת והצורך באישור נחלש ובנוסף אני יכולה להבחין ולהבין  שכל פעם שנלחמתי במשהו (או עליו) שלא מצא חן בעיני/ שכיווץ אותי/ שאיכזב אותי/ ... הייתי מונעת מהדרייב הצר ההוא או במילים אחרות - הייתי ב fight וזה... רק הרחיק אותי במקום לקרב אותי לאן רציתי. זה קורה לנו כש הפרשנות הפנימית (גם אם בלא מודע) הינה שמה ש המציאות מביאה בין אם זה שינוי/ התנגדות/ דיעה שונה וכו' נחווה כסכנה -  מדומה מן הסתם - אך

 לכל זוג 'ריקוד זוגי' שייחודי לו. ולמרות שלמילה 'ריקוד' קונוטציות רומנטיות... זה לא המקרה הפעם... הריקוד הזוגי הוא מעין דינמיקה  שבה בני זוג מוצאים עצמם כבולים, כאילו שבויים בה, כמו לופ שלפעמים מרגיש כאין מוצא. מן הסתם, מלכתחילה כל אחד מביא את החבילה שלו אל הריקוד הזה רק שאז.. ככל שהזמן המשותף יחד עובר הלוּפּ מתהדק, והריקוד פחות ופחות נעים. זה יכול להיות ריקוד של: השתלטות מצדה והתנגדות לכך מצדו או תובענות וציפייה ליותר מיניות ואינטימיות מצדו והימנעות והיסגרות מצדה או צורך בחום, הערכה, חיבוקים וכו מצידה והרחקה מצידו או צורך בהבעת רגשות מצדה לעומת הימנעות רגשית מצדו וכו' וכו'... באשר הריקוד הספיציפי שלכם, חשוב להבין כמה דברים בנוסף לזיהוי שלו על מנת להיות יכולים לצאת מהמעגל הסוחף אליו שוב ושוב. ראשית וזה קריטי להבין - כי זה מה שיוציא אותנו ממסכת ההאשמות - זה ששנינו משתתפים בריקוד הזה - כמו שנאמר לטנגו צריך שניים. כן... גם אם היא }משתלטת עליו { מצב בו לכאורה היא } "אשמה", למעשה הוא { לוקח חלק כמוה בדינמיקה, גם אם הוא מתלונן עליה, אולי מתמרד או כועס אבל לו

אתמול - בניגוד לנטייה הטבעית שלי - השכמתי קום ועוד לפני שזרחה השמש - על מנת להישמר מהחום שהיה צפוי מאוחר יותר - כבר התחלתי לצעוד. היה מרענן ומרחיב לב  אבל מה שהביא אותי לכתוב הפעם,  זוהי תוצאת הלוואי של כך - אמנם חזרתי הביתה שמחה וטובת לב להמשך השבת הרגועה, אך אני שנטייתי הטבעית אינה להשכים בבוקר, גם לא מאלה שבקלות חוטפים שנ"צ, כך שמצאתי את עצמי בשעות אחר הצהרים  עייפה מכדי לעשות משהו ועירנית מכדי לישון ו.. כמתבקש (?) התיישבתי מול סדרה קלילה אז, כצפוי.. אחרי כמה וכמה פרקים  התיישבה עלי עננה (שיהיה ברור..  חובבת סדרות אנוכי ואין לי כל כוונה להטיף נגדן להיפך - זה רק דוגמא בדיוק למה שאני כותבת עליו -) העָנָנָה הזו, מוכרת לי...  בין אם שאני מודעת לה כשהיא מגיעה ובין אם לווא.. עננה שהטעם שלה - הוא מן חוסר משמעות וחוסר טעם לחיים ובשילוב עם הודעה שקיבלתי אודות חבר יקר שעבר בסוף השבוע אירוע לבבי קשה,  (שולחת לו איחולי החלמה מהירה ורפואה שלמה) פתאום... התחדד לי משהו  שהביא אותי לכתוב: כמה רווחת בקרבנו הנטייה - לקום וללכת בכל פעם שעולה בנו חוסר טעם/ שיעמום/ חוסר משמעות/ דכדוך.., בכל פעם שע

מי (שחי עם בן/ת זוג למעלה מחודש)  לא מכיר את התחושה המתסכלת הזו..? הוא } שהיה אהובה אוהבה, שהבין אותה כל כך טוב - בלי שבכלל היתה צריכה להסביר... שהיה רך וכל כך מתחשב, עומד מולה עכשיו, נוקשה, כועס, מה שהיא אומרת אפילו לא נכנס מאוזן אחת, שלא לדבר על מה שכבר כן נכנס ומיד יוצא מהאוזן השנייה... אטום רגשית, כמו מפנה אליה עורף גם אם פיזית הוא מולה, רותח (גם אם הוא מאלה ששותקים בזמן כעס אפשר למדוד טמפרטורת רתיחה..) ואין גישה. לא משנה מה תֹאמָר -  זה חסר סיכוי, במקרה הטוב לא נכנס במקרה הגרוע רק יחמיר את המצב... ~~~~~~ זמנים כאלה של חגים על אחת כמה וכמה בסגר עשויים להעלות עניינים ביתר אינטנסיביות. אז ראשית אני רוצה להרגיע ולהזכיר - זה טבעי ולא רק שזה קורה לכולם... (שלא נסתפק בצרת רבים) זה חלק מובנה בתהליך בשלותה של האהבה: בכל מערכת יחסים -אהבה- ארוכת טווח ישנן 3 פאזות : הפאזה הראשונה היא ה התאהבות . אז... הכל היה מוששששלם. אז הרגשנו כמו שני חצאים שמשלימים זה את זו, אז ראינו רק את החיובי שבאחר ובשיתוף פעולה נפלא של המערכת ההורמונלית זה הרגיש כמו גן עדן בכל ההיבטים. זהו השלב בו אנחנו טועמים את הפ