איך אפשר להפסיק לריב?

אני בן אדם קונקרטי.

אוהבת תכלס. פרקטית. יעילה.

נכון שיש לזה היתרונות - 

אבל... 

לפעמים הנטייה הזו מצרה את נקודת המבט שלי

כשהיא כמו דוחפת אותי לעבר פינות

ואז...

אני כמו עיוורת לרבדים שמֶעֶבֶר

שנותרים - עד שאני מתפכחת - נסתרים מעיני.

היום, אני יודעת לומר שהנטייה הזו -

(שהולכת ומתעמעמת ככל שאני מעבדת)

מקורה במסר התרבותי הקולקטיבי וגם האישי שלי

שספגתי בילדותי- המסר שאם אתמצת אותו

ישמע משהו כמו "מי שלא עושה לא שווה".

מסר שדירבן אותי כְּמְרָצָה לעשות עוד ועוד

ואם אפשר אפילו עוד,

בניסיון שווא אינסופי להוכיח... שאני שווה.

ככל שאני צומחת באהבה אלי,

מתרחבת זווית הראייה שלי,

חווית הערך שלי מתבססת והצורך באישור נחלש

ובנוסף אני יכולה להבחין ולהבין 

שכל פעם שנלחמתי במשהו (או עליו)
שלא מצא חן בעיני/
שכיווץ אותי/
שאיכזב אותי/ ...

הייתי מונעת מהדרייב הצר ההוא

או במילים אחרות - הייתי ב fight

וזה... רק הרחיק אותי במקום לקרב אותי לאן רציתי.

זה קורה לנו כשהפרשנות הפנימית (גם אם בלא מודע)

הינה שמה שהמציאות מביאה

בין אם זה שינוי/ התנגדות/ דיעה שונה וכו'

נחווה כסכנה - 

מדומה מן הסתם -

אך בלא מודע סכנה היא סכנה

והמנגנונים מגיבים באוטומט.

מה שאומר שפיזיולוגית -

הדם זורם מהחלק החושב החכם שבמוח

אל החלק הכי פרימיטיבי - האחראי להישרדות

כך שברגעים הללו  -

לא זמינה לנו היצירתיות, הבִּינָה, התודעה הרחבה...

והיכולת שלנו להקשיב - פנימה והחוצה מוגבלת.

אגב, לעומתנו - הנאחזים - הנלחמים,

ישנה הנטייה ההפוכה - ה flight

אלה שבכל פעם שהפרשנות של סכנה עולה

מיד יברחו/ יעלמו/ יאלמו/ יחתכו/ 

או יברחו בדרך אחרת

כך או כך שני המנגנונים הללו

הינם מנגנונים הישרדותיים

שלכאורה מבטיחים לנו הגנה ובטחון

בעוד שלמעשה הם מייצרים בדיוק את ההיפך-

מנגנונים שמשמרים מאבקי כוח וניתוק, 

שלא מאפשרים לנו תקשורת אינטימית בריאה ונוכחת

ולמעשה הם הזירה המרכזית במאבקי הכוח

ובמריבות הזוגיות.

כל עוד הם מנהלים אותנו -

די חבל לנו על הזמן...

לכן...

אנחנו רוצים להגיע למצב שאנחנו מנהלים אותם (!)

לא.. לא על ידי דיכּוּיָים,

כי כידוע, שום דבר טוב לא קורה כשפועלים בכוח,

אלא על ידי צמיחה 

ויצירת מצב של חוסן פנימי.

החיים קורים. ומביאים אתם אתגרים,

מה שיכריע ויצבע את חווית חיינו -

יהיה איך נתמודד עם מה שהחיים מביאים (או לא)

כל פעם שנמצא את עצמנו מגיבים אמוציונלית -

באחיזה או בבריחה

נמצא את עצמנו רק מתרחקים מהתוצאה הרצויה

לעומת זאת

כל פעם שנצליח לעשות U- turn 

ולהפנות את תשומת הלב אל עצמנו 

נגלה שהמצב - באשר הוא - 

בא ללמד אותנו משהו או לרפא בנו 

חלקה שצמאה לאהבה.

כולנו מונעים מצרכים שלא סופקו בילדותנו
כל אחד מאתנו בא עם כמיהה למילוי צרכים ספציפיים 

ובכל פעם שלא התמלאו - 

מחד התגברה הכמיהה
ומאידך נוצרה אמונה "אני לא ראוי לכך"

כך נימָשֶך למי שימשיך לא לספק לנו את הצרכים
וגם (!)
נייצר במו ידיינו מצבים כאלה בהם נישאר לא מסופקים

למשל :

היא { גדלה במשפחה נורמטיבית ושמחה

אלא שהיתה הילדה הצעירה מכל אחיה

ושוב ושוב חזרו בילדותה חוויות בהן לא הקשיבו לה.

זאת אומרת שהצורך בהקשבה לא נענה אז

מאז -

הכמיהה שיקשיבו לה מפעמת בה תמידית

היא נמשכת לאנשים שהקשבה היא לא הצד החזק שלהם

(אגב מאותה הסיבה בדיוק - כי גם להם לא הקשיבו,

גם עבורם זהו הצורך שלא סופק, רק דרך ההתמודדות שלהם הפוכה)

ובין היתר היא מייצרת מצבים שלא מאפשרים להקשיב לה -

למשל בכך שהיא פיתחה דפוס של הינעלות -

כשהיא מרגישה שלא מקשיבים לה,

היא ננעלת, כועסת, מרימה את הקול ושוברת את הכלים -

מה שמן הסתם משאיר אותה בדיוק עם אותו התסכול -

שלא מקשיבים לה...

זוהי דוגמא לאוטומט הישרדותי אתו אנחנו נכנסים למערכות יחסים.

בתוך תהליך הריפוי -

ככל שהיא לומדת להכיל-

ולא, אין זו למידה שכלית (!)
אלא למידה מתוך עיבוד רגשי - 

וככל שישנה הסכמה להרגיש

כך הריפוי יותר משמעותי

ונוצר חוסן פנימי.

הקערות הריקות של הצורך הלא מסופק מתמלאות >

הצורך נחווה מסופק יותר ויותר

והיא { יכולה להיפרד מההרגל להינעל 

שמְסָפֵּר לה שככה ישמעו אותה

אך למעשה, רק מרחיק אותה מעצמה 

ומהאפשרות לקבל הקשבה מאחרים.

~~~~~~~~~~~

בתוך התהליכים שאני מלווה

אני נפעמת בכל פעם מחדש לגלות את העומקים,

את הדיוק ואת הבהירות שנוצרת

כשעובדים דרך הגוף

ושמחה בכל פעם מחדש

כשמי שאני מלווה 

מספר לי על השינוי המיידי שהוא חש 

וכמה הוא מורגש בתוך החיים,

מה שמאפשר להעמיק במערכות יחסים

ולממש את הכמיהה העמוקה שלנו לקשר.

כמיהה שלצידה כידוע ישנו הפחד הכי גדול - להיפגע 

השאלה היא -

למי אנחנו רוצים לתת את הכוח

לפחד או לאהבה?

משברים דוחקים אותנו לצמתים של בחירה

ובהמשך ל: איך אני מגיב אל מה שהחיים מביאים לי

אסיים בתזכורת -

כל משבר הינו הצמיחה שלך שרוצה להתרחש ❤

אפשר להמשיך להילחם או לברוח

אבל אם כבר ברור לך שזה לא עובד..

יש לי דרך אחרת ללמד אותך / אתכם

דרך מופלאה שמעלה אתכם על דרך המלך

בחיים בכלל ובזוגיות בפרט

פה עבורכם במגוון דרכים:

בפגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

בתהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

בהדרכה מוקלטת (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס, כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

או בתכנית הדיגיטלית הנשית להחזרת אהבה הביתה - למקרה שאת רוצה בשינוי והוא בינתיים יושב על הגדר. בלחיצה כאן פרטים נוספים

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

מהו 'הריקוד הזוגי' שלכם?

 לכל זוג 'ריקוד זוגי' שייחודי לו.

ולמרות שלמילה 'ריקוד' קונוטציות רומנטיות...

זה לא המקרה הפעם...

הריקוד הזוגי הוא מעין דינמיקה 

שבה בני זוג מוצאים עצמם כבולים,

כאילו שבויים בה,

כמו לופ שלפעמים מרגיש כאין מוצא.

מן הסתם,

מלכתחילה כל אחד מביא את החבילה שלו אל הריקוד הזה

רק שאז.. ככל שהזמן המשותף יחד עובר

הלוּפּ מתהדק, והריקוד פחות ופחות נעים.

זה יכול להיות ריקוד של:

השתלטות מצדה והתנגדות לכך מצדו

או

תובענות וציפייה ליותר מיניות ואינטימיות מצדו

והימנעות והיסגרות מצדה

או

צורך בחום, הערכה, חיבוקים וכו מצידה

והרחקה מצידו

או

צורך בהבעת רגשות מצדה לעומת

הימנעות רגשית מצדו

וכו' וכו'...

באשר הריקוד הספיציפי שלכם,

חשוב להבין כמה דברים בנוסף לזיהוי שלו

על מנת להיות יכולים לצאת מהמעגל הסוחף אליו שוב ושוב.

ראשית וזה קריטי להבין -

כי זה מה שיוציא אותנו ממסכת ההאשמות -

זה ששנינו משתתפים בריקוד הזה -

כמו שנאמר לטנגו צריך שניים.

כן... גם אם היא }משתלטת עליו {

מצב בו לכאורה היא } "אשמה",

למעשה הוא { לוקח חלק כמוה בדינמיקה,

גם אם הוא מתלונן עליה, אולי מתמרד או כועס

אבל לוקח חלק - במובן שיש בו מקום 

שמכיר את המצב הזה לרוב כולל התסכול ממנו

ו'רגיל' להיות בו באופן מסוים.

נכון שהיא האקטיבית,

אבל זה לא מוריד מהחלק שלו בריקוד

כי אם זה לא היה נוגע בו, לא היה כל ריקוד.

(ולא... חלילה אני לא מתכוונת שאם הוא רוצה לשנות את המצב

הוא צריך לשבור את הכלים וגם.. לא להיכנע (!)

כי שתי האפשרויות הללו - fight/ flight 

משאירות אותם בשדה ההישרדותי)

אז מה כן?

למעשה בכל דינמיקה זוגית טעונה

לשני בני הזוג יש הזדמנות לצמיחה

אם הוא רוצה יותר סקס באופן שאין לו שובע

והיא מרגישה שהאנרגיה המינית של כבויה,

זה יכול להיות בין היתר כתוצאה מההשפעה התרבותית

שמעודדת ילדים בנים להתנתק מרגשותיהם -

מי לא שמע את המשפט הזה מתישהוא בחייו:

"מה אתה ילדה? מה אתה בוכה??"

ואז לקראת גיל ההתבגרות הם מוצאים עצמם 

פחות מחובקים ע"י ההורים,

מה שבנוסף לגורמים אחרים -

מייצר כמיהה לא מסופקת עד כדי אובססיה לסקס

באשלייה ששם יתמלא הצורך בחיבור

אותה התרבות שמאידך מעודדת ילדות להתנתק מהמיניות שלהן,

כי זו נתפסת בה כדבר מלוכלך, מזוהם, לא מוסרי,

שמי שמחצינה אותה היא זולה או בהחלפת ל/ ב נ' פחות מזה...

תרבות שעיוותה בנו את התפיסה כלפי מיניות

וייצרה שני מצבי קיצון

שהדרך האוטומטית לתמרן ביניהן היא ע"י 

מניפולציות, תובענות, דורשנות ומיני צורות תקשורת

שמן הסתם רק מחמירות את המצב :-(

אבל (!) הכל נראה אחרת...

כשאנחנו מבינים ראשית ששנינו בריקוד הזה,

(כן - לא אחד אשם, או יותר נכון אף אחד לא אשם,

יש פה שיח בין מנגנוני ההגנה ההישרדותיים שלנו)

כלומר שכל אחד מאתנו רחוק מהמקום הבריא לו באותה המידה

והריקוד הזוגי שלנו בא להזכיר לנו זאת

ובעיקר (!) כשאנחנו מבינים

שיש לנו עכשיו הזדמנות -

כשאנחנו נוכחים בריקוד ובתכנים שהוא מעלה

לרפא כל אחד מאתנו את מה שהוביל אותו לקצה שלו -

ואז גם לצאת מהריקוד הסוחף למריבות

וגם - למלא את הצרכים שהריקוד השאיר אותם

פחות ופחות מסופקים.

אז איך עושים את זה?

ראשית מזהים את הריקוד הזוגי שלנו:

אם לרגע נתרחק מעצמנו ולו טיפה -

נוכל לזהות על מה אנחנו שוב ושוב רבים

יש שם לכאורה הפכים,

והמנגנונים ההישרדותיים יוסיפו לכך שיפוטיות

כך שהקצה שלי יהיה תמיד הרבה יותר טוב או הגיוני או בריא 

משל האחר,

פה המקום להיות ערים לכך ולא ליפול למלכודת הזו,

לנסות לזהות ממקום שאינו שיפוטי,

אלא ענייני לגמרי - מהם הצרכים שלכאורה סותרים?

השלב הבא יהיה לבדוק טיפה יותר לעומק 

מהו הצורך הרגשי האמיתי/ העמוק שם?

מה הצורך הרגשי שלךָ כשאתה רוצה יותר סקס?

(אולי חיבור, להרגיש אהוב, להיראות, להרגיש נחשק..)

ומה הצורך הרגשי שלָךְ כשאת נמנעת?

(לדעת שאני אהובה לא בתנאי ש..., לקבל לגיטימציה לרצונות שלי, להרגיש בטחון

שמותר לי לומר "לא" ועדיין להישאר אהובה, לגיטימציה להקשיב לגוף...)

או שאלות אחרות בהתאם לריקוד הזוגי שלכם.

פה מה שעשוי להיות מאד מעניין,

היא התגלית שכמו שכתבתי לעיל - רק לכאורה ישנה סתירה,

זאת אומרת שבכל מקרה סביר להניח שתגלו שאין כל ויכוח על הצרכים 

ואף יותר מזה - אתם עשויים לגלות ששניכם רוצים וצריכים את אותו הדבר

גם אם הדרך שלכם לספק זאת היתה עד כה על פניו הפוכה.

זאת אומרת, 

שהריקוד הזה, משאיר אותנו בתוך מאבקי הכוח

עד ש...

אנחנו מזהים אותו ומבינים על מה הוא יושב

ועד ש... 

אנחנו לומדים לספק את הצרכים שלנו

באופן שבאמת מצליח למלא אותם

(ונכון שזה לא טריוויאלי להגיע לשם...

אבל בדיוק בשביל זה אני כאן :-)

ולא תוך ניסיונות של מנגנונים הישרדותיים

שרק מייצרים מאבקים ומרחיקים אותנו 

זה מזו, וגם... מסיפוק הצורך :-(

אז??

מהו הריקוד הזוגי שלכם?

אשמח לשמוע ממך, בתגובה פה (אפשר גם אנונימית),

או אם מתאים לך כתבי לי למייל galitel2@gmail.com

מחכה שמוע ממך,

ופה בשבילך בליווי ותהליכי ריפוי פרטניים ו/או זוגיים,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך.

"זהו, זה נגמר, אני כבר לא מרגיש כלום.. בואי ניפרד.."

אתמול - בניגוד לנטייה הטבעית שלי -

השכמתי קום ועוד לפני שזרחה השמש -

על מנת להישמר מהחום שהיה צפוי מאוחר יותר -

כבר התחלתי לצעוד.

היה מרענן ומרחיב לב 

אבל מה שהביא אותי לכתוב הפעם, 

זוהי תוצאת הלוואי של כך -

אמנם חזרתי הביתה שמחה וטובת לב

להמשך השבת הרגועה,

אך אני שנטייתי הטבעית אינה להשכים בבוקר,

גם לא מאלה שבקלות חוטפים שנ"צ,

כך שמצאתי את עצמי בשעות אחר הצהרים 

עייפה מכדי לעשות משהו

ועירנית מכדי לישון

ו.. כמתבקש (?) התיישבתי מול סדרה קלילה

אז, כצפוי.. אחרי כמה וכמה פרקים 

התיישבה עלי עננה

(שיהיה ברור.. 

חובבת סדרות אנוכי ואין לי כל כוונה להטיף נגדן

להיפך - זה רק דוגמא בדיוק למה שאני כותבת עליו -)

העָנָנָה הזו, מוכרת לי... 

בין אם שאני מודעת לה כשהיא מגיעה

ובין אם לווא..

עננה שהטעם שלה - הוא מן חוסר משמעות וחוסר טעם לחיים

ובשילוב עם הודעה שקיבלתי אודות חבר יקר

שעבר בסוף השבוע אירוע לבבי קשה, 

(שולחת לו איחולי החלמה מהירה ורפואה שלמה)

פתאום... התחדד לי משהו 

שהביא אותי לכתוב:

כמה רווחת בקרבנו הנטייה - לקום וללכת

בכל פעם שעולה בנו חוסר טעם/ שיעמום/ חוסר משמעות/ דכדוך..,

בכל פעם שעולים בנו רגשות קשים

מופעל בנו אוטומט הישרדותי להתרחק(/ להילחם)

בהתבוננות הישרדותית הקושי הרגשי

נחווה כסכנה ומנגנוני ההישרדות

יגיבו ב fight או flight (הילחם/ ברח),

כך חלקנו ימצאו עצמם נלחמים ונשארים

וחלקנו יונעו מאוטומט הבריחה.

אלא ש...

במקרים עליהם אני מדברת אין זו סכנה אמיתית,

אם כי מדומה ולכן מנגנון התגובה הזה

איננו באמת אפקטיבי פה.

"אוקי אם משעמם, סימן שזה נגמר והגיע זמן להיפרד..."

מהחברה/ מהאישה/ ממקום עבודה/ מהחיים..

אגב-  לא..

אני לא אומרת שפרידה הינה תמיד טעות.

בהחלט לא.

לפעמים זהו הצעד הנכון...

פעמים רבות אנחנו אוחזים במערכות יחסים מהסיבות הלא נכונות-

הן אלה שקשורות למנגנון ההישרדותי fight

אבל, כל עוד אנחנו מגיבים מתוך אוטומט הישרדותי

בין אם אנחנו מהנלחמים ובין אם אנחנו מהבורחים,

הוא לא יוביל אותנו למזור

לעומת זאת.. מה אם...

ניקח צעד אחד אחורה ונתבונן לרגע ממרחק,

כזה שיאפשר לנו להפעיל את החלקים התבוניים במוח (להבדיל מההישרדותיים)

כך שנוכל לראות את הצרכים העמוקים

ולאפשר בדרך אחרת סיפוק אמיתי שלהם..

כי בעצם..

למרות שהרגשות הקשים הללו נתפסים כסכנה -

שכן אכן היו כאלה מאיימים עבורנו כשהיינו ילדים,

היום בהיותנו בוגרים -

ככל שנעבור ריפוי ונגדיל את יכולת ההכלה שלנו,

נוכל לבחור מה נכון לנו

ולא לברוח/ להילחם לשווא.

ואז.. נוכל גם להיווכח בכך שבעצם

השיעמום/ הדכדוך/ התסכול או כל קושי רגשי אחר

הוא רק מעין מסך (!!) שמסתיר לנו

ולוּ רק נעבור דרכו ...

נעבור לשלב הבא שיהיה מספק עוד יותר מהקודם

וככל ששוב ושוב בכל פעם שהגענו לישורת,

נעמיק פנימה -

כך עצמת או מידת שמחת החיים והחיוניות יעלו (!!)

זאת אומרת שלעומת הדרך הרווחת

שמעבירה אותנו לרוחב בין איש/ה לאיש/ה,

בין מקום למקום,

ואז בכל פעם ההתחלה מרגשת ומעוררת את העומקים שלנו לחיים,

אבל... זה "נגמר", החיוניות דועכת,

חוזר אותו השיעמום וחוזר חלילה...

יש לי הצעה אחרת:

מה אם...

לעומת ללכת לרוחב,

נלך לעומק?

כי אם היתה אהבה בתחילת הדרך,

אם כל אחד מאתנו כָּמֶהַ ליותר ומוכן להעמיק

ואם אנחנו מוכנים לעשות זאת זה לצד זו -

וואוו איזה שפע מחכה לנו שם מעבר לשיעמום/ דכדוך/ תסכול...

ובדיוק כמו שהסדרה לא אשמה בעננה שצנחה עלי,

(סדרה נחמדה למדי ואפילו מצחיקה)

אלא התזמון, המינון, העייפות רק לחצו על כפתור

שעורר את העננה הזו שממילא התקיימה בתוכי

כך גם בן זוג כזה או אחר אינו האשם בשיעמום/ תסכול וכו'

שעולה בי

ואם שנינו מוכנים להמשיך ולהעמיק את המסע האישי שלנו בזוג

אז למעשה התסכולים/ המריבות/ הקושי ואפילו השיעמום

הם רק המסוכות 

שאם נעז ונעבור דרכן במקום לברוח מהמסלול...

וואוו לאיזה עומקים של עניין והתרגשות זה יכול להוביל אותנו.

זאת אומרת שכל פעם שעולה תסכול

זוהי קריאה של העולם הפנימי שלי שרוצה להתוודע אלי

והפוך מההרגל שמשאיר אותי עם אצבע מאשימה החוצה,

ככל שאני מסכימה להעמיק פנימה -

כך אני מתקרבת לאושר, לסיפוק, לשמחת החיים והחיוניות.

מן הסתם...

כל עוד אני נשארת עם אצבע מאשימה אל מי שמולי

אני משאירה את העולם הפנימי שלי רחוק ממני

ולא פלא שנשאר בי חוסר טעם/ שיעמום/ תחושה של דהוי כזה

נכון,

זה מאד מפתה,

המקום המאשים, הצדקני,

שאגב מאד משכנע והרבה פעמים גם צודק!

אבל...

הצדק הוא לא הדרך שלנו לרווחה,

אנחנו יכולים להיות צודקים כל הזמן,

אבל להישאר בחווית בדידות.

לעומת זאת החיבור,

ראשית פנימה אל עולמנו הפנימי,

באהבה ורכות וקבלה

ומשם גם החוצה... 

מאפשר לחווית חיבור עילאית להתקיים.

גם כשהחיבור מתחיל ביני לביני

ואפילו רק אז... באופן מפתיע חווית החיבור נפלאה,

מן הסתם אז גם מתרחבת חווית החיבור שמתאפשרת עם האחר.

הבוקר כשישבתי למדיטציה

ופגשתי את חוסר החיוניות והדכדוך שעלו בי אתמול

לצד מה שהתעורר בי לאור ההודעה על החבר היקר

(שב"ה ישוב לעצמו במהרה, אמן!)

הודעה שהדגישה עד כמה שבריריים החיים מאידך,

עד כמה כלום לא ברור מאליו

ואיזו מתנה מופלאה קיבלתי בחיים הללו -

זה קרה לי שוב -

מתוך המפגש עם עולמי הפנימי והעושר שלו,

הציפו אותי אושר עילאי, תחושת חיבור ונוכחות 

והחזירו אותי לעצמי.

שלא תהיה טעות.. 

לא תמיד זו היתה חווית חיי 

ולצערי (ובדיעבד אולי פה אכתוב לשמחתי??) 

עברתי לא מעט משברים והתרסקויות לב,

שבהחלט לשמחתי דרכן זכיתי להתוודע אל הכיוון הזה

שמאפשר למעָיָין השמחה שבתוכי להמשיך "לחבק" אותי

הדרך הזו (בה אני גם עובדת מול מי שמגיע אלי לסישיינים)

מאפשרת לנו בחיבור דרך הגוף להגיע אל המקור.

המערכת שלנו שבה גוף, רגשות, תודעה ערה ומערכת אמונות

הינה מערכת גאונית !

שמחד מאחסנת את כל המקומות הלא פתורים והכואבים שלנו

ומאידך יש בה האפשרויות לרִיפּוּיָין

כשאנחנו ממשיכים להתעלם מעולמנו הפנימי

ונשארים עם האצבע המאשימה החוצה -

התסכולים רק ילכו ויתעצמו,

כאילו המערכת שלנו דוחקת בנו להבין שזה לא הכיוון

(גאונית אמרתי..)

לעומת זאת כשאנחנו לומדים את הכיוון - פנימה -

יש לנו נתיב ידוע וברור בו אנחנו יכולים 

להמשיך ולנקות עוד ועוד את הכאבים המוטבעים בנו,

וליהנות מחיים יותר ויותר משמחים, מספקים

ומרחיבים את הלב ❤

לחיי ההקשבה אל הלב

ואל עומקינו הקסומים שמחזיקים עבורנו

כל מה שאנחנו כמהים לו!

אשמח לשמוע ממך איפה זה פוגש אותך,

אפשר בתגובה אנונימית פה מטה

או לשלוח לי מייל בלחיצה על הכתובת: Galitel2@gmail.com

וכמובן אשמח להיות בשבילך

בתהליך המופלא הזה שמעמיק פנימה,

בין אם אופן פרטני, או בזוג.

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

מה לעשות כשמגיעים במריבות לאין מוצא?

מי (שחי עם בן/ת זוג למעלה מחודש) לא מכיר את התחושה המתסכלת הזו..?

הוא } שהיה אהובה אוהבה,

שהבין אותה כל כך טוב -

בלי שבכלל היתה צריכה להסביר...

שהיה רך וכל כך מתחשב,

עומד מולה עכשיו, נוקשה, כועס,

מה שהיא אומרת אפילו לא נכנס מאוזן אחת,

שלא לדבר על מה שכבר כן נכנס

ומיד יוצא מהאוזן השנייה...

אטום רגשית, כמו מפנה אליה עורף

גם אם פיזית הוא מולה,

רותח (גם אם הוא מאלה ששותקים בזמן כעס

אפשר למדוד טמפרטורת רתיחה..)

ואין גישה.

לא משנה מה תֹאמָר - 

זה חסר סיכוי,

במקרה הטוב לא נכנס

במקרה הגרוע רק יחמיר את המצב...

~~~~~~

זמנים כאלה של חגים על אחת כמה וכמה בסגר

עשויים להעלות עניינים ביתר אינטנסיביות.

אז ראשית אני רוצה להרגיע ולהזכיר -

זה טבעי ולא רק שזה קורה לכולם...

(שלא נסתפק בצרת רבים)

זה חלק מובנה בתהליך בשלותה של האהבה:

בכל מערכת יחסים -אהבה- ארוכת טווח

ישנן 3 פאזות:

הפאזה הראשונה היא ההתאהבות.

אז... הכל היה מוששששלם.

אז הרגשנו כמו שני חצאים שמשלימים זה את זו,

אז ראינו רק את החיובי שבאחר

ובשיתוף פעולה נפלא של המערכת ההורמונלית

זה הרגיש כמו גן עדן בכל ההיבטים.

זהו השלב בו אנחנו טועמים את הפוטנציאל של הקשר שלנו.

לטובת קיום המין האנושי,

ולטובתנו אם נשכיל בשלבים הבאים

להיזכר בכך.

אלא שמאחר והשלב הזה הוא רק טעימה,

בסיס הקיום שלו זמני,

אחרי תקופה לא ארוכה ביחד

(לרוב אחרי שעוברים לשלב המחוייבות)

מתפזרים אדי האשלייה -

ואנחנו מתחילים לראות את מי שמולנו במלואו -

כלומר לא רק את מה שחיובי ומצא חן בעינינו...

יותר מזה -

לפעמים אנחנו מתחילים לראות את אותם הדברים

שבתחילת הקשר נתפסו בעינינו כחיוביים,

לפתע - כשליליים !

(יש לזה הסבר מגניב אך לא אפרט אותו הפעם)

ואז.. היא { מתחילה להתאכזב ממנו,

כי "זה לא מי שהיית עד לא מזמן"

או אפילו מטילה ספק ש"עד עכשיו הוא

פשוט הוליך אותי שולל"

(בעוד שלמעשה היא זו שלא יכלה לראות את התמונה כולה

בתוך אדי ההתאהבות...)

זוהי תחילתה של הפאזה השנייה -

הפאזה של מאבקי הכוח.

ואם קודם ראינו רק את החיובי זה בזו,

מה שאיפשר לכל אחד מאתנו להיות באופן נדיר

מי שאנחנו באמת במלואנו...

הרי שעכשיו חיצי הביקורת והאכזבה מהאחר

מדגישים את חוסר שביעות הרצון 

מהחלקים שלנו שעדיין פחות יפים...

והופס, אנחנו נסגרים שוב

מאחורי חליפת ההישרדות שלנו,

ביי ביי לחופש להיות מי שאני במלואי

(עד שנעז לצאת לתהליך של מודעות - זוגי או אישי

פרטים על אפשרויות כאלה בתחתית המייל)

הפאזה השלישית שהאהבה הלא מודעת מובילה אליו

הוא ההתרחקות.

כי כמה אפשר לריב??

בשלב מסוים שלב מאבקי הכוח מתישים אותנו

ואנחנו מתחילים להתרחק. 

שם הכי "בטוח"

רק ש... זה לא באמת בטוח

כי שם, צריך ללכת על ביצים,

שם... עדיף לא לדבר על נושאים מסויימים,

ושם... דוקר ובודד

ואיפה הוא האהוב שאתו היא חלמה להזדקן בנחת? :-(

~~~~~~~~~

הבשורה המשמחת היא,

שזה לא חייב להימשך כך

ובעיקר - שישנן דרכים לצאת מהמצב הזה 

שמשאיר אותנו בין ריחוק ובו שקט זמני

לבין מאבקי כוח שלא מובילים לשום מקום

ושיתעוררו בכל פעם שבטעות אך באופן בלתי נמנע -

נדרוך על איזו נקודה רגישה...

ישנה האפשרות להעלות את הזוגיות שלנו

להיות זוגיות מודעת

כזו שבה אין אשמים,

שנינו צודקים ויותר מזה -

אנחנו עולים למישור שמעל צדק ואשמה,

מישור האהבה.

בזוגיות מודעת -

יש שניים שמן הסתם לכל אחד מהם 

מקומות לא פתורים שכמהים לריפוי 

שכמהים לאהבה, לחיבור, לביטחון 

במקביל לתשוקה והתחדשות!

ובדרך לשם - לאהבה המופלאה הזו -

אנחנו מרפאים את אותם מקומות לא פתורים שלנו

משחררים דפוסים תפוסים,

אמונות שכבר לא משרתות אותנו

ורגשות קשים -

כל מה שמרכיב את חליפת ההישרדות שלנו.

כל עוד אנחנו לבושים בה -

מאבקי הכוח הם בלתי נמנעים -

זוהי דרך הפעולה שלנו בתוך החליפה.

כשאנחנו עוברים ריפוי -

בתהליך הצמיחה וההתפתחות שלנו -

החליפה אט אט נושלת

ואנחנו יכולים להביא את עצמנו בשלמות יותר ויותר -

רק שהפעם - לא באופן זמני ❤

אלא ממקום שהולך ומתייצב,

יותר ויותר מחובר ואוהב את עצמו

ומכאן יותר בפתיחות ויכולת לאהוב את האחר.

~~~~~~~~~

לשמחתי,

זכיתי ללוות זוגות בדרך המופלאה הזו.

זוגות שכמעט התגרשו -

והיום חיים בחווית רווחה בביחד שלהם,

היום יש להם נקודת מבט חדשה

שמאפשרת לשותפות אמיתית וחברות טובה להתקיים,

דרך מודעת לתקשורת שמייצרת חיבור שהולך ומעמיק

וכלים לכל מקרה וצורך שיהיה בהמשך הדרך

לרוב זה קורה בתהליך זוגי פרטני 

שאני מעבירה לבני הזוג ביומיים באינטנסיב הזוגי

פרטים בלחיצה כאן

(אגב מותר להגיע פיזית - על פי הוראות הסגר -

עד כמה שאני מבינה אותן)

ובנוסף... 

מאחר ואני יודעת שבמקרים רבים 

אחד מבני הזוג לא משתף פעולה...

הכנתי תוכנית מוקלטת 

שמאפשרת גם להבין מה קורה לנו בקשר הזוגי ולמה,

כלומר גם ללמוד את הידע,

גם לעבור תהליך ריפוי 

(שאפשר לחזור עליו שוב ושוב כי ההקלטות בידיך)

וגם לקבל את הכלים הנדרשים,

על מנת להחזיר את האהבה הביתה.

ו... לאור המצב הקורוני בו אנחנו מצויים,

חציתי את המחיר של התוכנית המוקלטת הזו ל 2

כך שעכשיו היא זמינה במחצית מהעלות המקורית שלה

ובמקום ב 480 ש"ח אפשר לרכוש אותה

ב 3 תשלומים של 80 ש"ח בלבד.

האוצר הזה נמצא בלחיצה פה בשבילך

אני פה בשבילך בכל מיני דרכים נוספות,

מאחלת לך המשך ימי חגים שמחים,

מאחלת לכם אהבה רגועה ומשמחת,

כזו שהמרחב הזוגי שלה בטוח ונעים

ואתם שותפים חברים לחיים.

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך