גלית אליאס

 אני כותבת על נושאים כאלה ואחרים, כאילו מתעלמת מהמציאות המרה שסביבנו, אבל לא באמת, אלא במן מאמר מוסגר - מתארת תהליכי נפש שממשיכים להתרחש, מתוך אמונה שככל שאנחנו מחויבים לאור הוא יתחזק ויתרום את תרומתו בדרכיו הנשגבות לחטופים שליבי יוצא אליהם עשרות פעמים ביום ולחיילים שמסכנים חייהם ללא הפסקה מאז ה 7.10. נושאת תפילת קבע בתוכי שיימצא פתרון מיטיב למורכבות באזורנו  ושולחת אותה לכל עבר. ~~~~~ ובמעבר חד - חוזרת למאמר המוסגר: שנים שהטעם הזה של ה'לא מספיק' - מלווה אותי. פעם, באופן מאד לא מודע - עד כדי נסתר,  שרק מפעיל מאחורי הקלעים אך ביעילות רבה, מנגנון ריצוי, מתוך ניסיון להוכיח ש "אני דווקא כן מספיק", תוך עשייה אינטנסיבית,  סוּפֶּר אפקטיביות, שאיפה מוגזמת להצטיינות, צריכה אינסופית של עוד ועוד ועוד ידע, ועוד טקטיקות שכצפוי, לא באמת ענו על הציפייה שלי מהן. וככל שהוא נגלה - הטעם הזה, תוך שְאֶלֶה (ניסיונות השווא שלעיל) הלכו ונרגעו במידה כזו או אחרת, נחשפה על פני השטח מן תחושה קבועה כזו שאצלי התבטאה כמחנק ~ מועקה בגרון שתמיד חיכתה לי שם - כשארית שהזכירה לי להמשיך ולעבד - אפילו מיד

לא פעם, אנחנו מתעלמים ממנו והוא חסר בהתייחסות שלנו בכלל ובפרט תוך כדי תהליכי הצמיחה... ד״ר נאדר בוטו (שהוא בין היתר קרדיולוג) אומר ואני כותבת אותו במילותי שלי: " אם כואב לנו משהו בגוף הרפואה מתייחסת  לפן הפיזי-  לגוף ולמערכות ממנו הוא בנוי, במקרה הטוב גם לקשר ביניהן אם מלווה אותנו כאב רגשי הפסיכולוגיה מביאה נקודת מבט שלוקחת בחשבון את חלקי האני, דפוסי חשיבה והתנהגות  ורגשות קשים שעלו בתקופת חוסר האונים ומלווים אותנו עד היום את ה שכל בהחלט איננו שוכחים :-)  הוא לגמרי נוכח עד כדי משתלט בתודעה הקולקטיבית ובטח במערבית,  אם כי כשהוא כזה -  הוא פחות מסייע לנו מאשר כאשר הוא תודעה ערה -  מה שמתאפשר ככל שאנחנו מכירים באלמנט החסר- הרפואה לא לוקחת בחשבון את הנפש (היום כבר יותר ויותר כן)  וגם הרפואה וגם הפסיכולוגיה לא לוקחים בחשבון אף אלמנט נוסף שלא רק שהוא חלק מהתמונה,  אלא גם שדרכו אפשר להבין אותה אפילו יותר - והוא... ה מימד הרוחני או הנשמה " ד״ר נאדר בוטו ממשיך ואומר שההגדרה של בריאות  על פי ארגון הבריאות העולמי היא:  ״היעדר של מחלה פיזית או נפשית״  והוא (דר' נאדר) מרחיב אותה ל:

לפני יומיים חזרתי ארצה משבוע בגואה. נסעתי לבקר את הבת שלי ב'טיול אחרי צבא' שלה, שקורה בדיליי בגלל הקורונה. הרוויחה את שביל ישראל - אז ועכשיו הודו.  שתי חוויות משנות חיים ~ ותודעה ו.. הרווחתי גם אני, בזכותה...  כי הוזמנתי להציץ לכל אחת מאלה בביקורים קצרים ויחד עם זאת, לא אגזים אם אומר - מטריפי חושים. אז, הבשילו התנאים, כשכבר ממש הייתי חייבת הפסקה מהמתח פה והנסיבות הסתדרו כולן כך שיכולתי לפנות לי שבוע כזה, כולל זה שיום ההולדת שלה חל באמצע השבוע בדיוק ועוד כל מיני ניסים קטנים שעבורי היו סימן שאני בדרך הנכונה - החל מגילוי 'מקרי' שבוע לפני הטיסה שאני צריכה ויזה, דרך זה שהצלחתי לעבור את שלל המכשולים הביורוקרטיים - אינטרנטיים להנפקתה, ביניהם מציאת הדרכון הישן וציון מספר הויזה הקודמת (מלפני 33 שנה!), גם זה שלמרות שקניתי כרטיס שכתוב בו במפורש שמותר לעלות למטוס תיק של עד 5 קג', הצלחתי כאילו כנגד כל הסיכויים אבל בסוּפּר פשטות - להוסיף לי מזוודה של 20 קג',  (כדי שאוכל להחזיר ארצה ציוד שהצטבר לה כך שתוכל להישאר מינימליסטית) ועוד ניסים קטנים כאלה של מפגשים ומציאוֹת עם אנשים,