גלית אליאס

 " את בזוגיות, נותנת את הלב והנשמה, מתרוצצת כל היום סביב הבית והילדים  וזה במשמרת השנייה, אחרי שאני חוזרת מותשת מהעבודה, ולא שישנתי בלילה.., מה בסך הכל ביקשתי???? שיתן יד, שיהיה אתי בתוך הדבר הזה.. שיתייחס, טיפה... והוא?? לא.. זה לא אמיתי... הוא יושב ומשחק שחמט עם השכן בסבבה שלו ואז... מה שיש לו לומר זה  - כמה רעש אתם עושים...  נו?? תגידי לי את... זה אמיתי???   " היא מספרת לי בכאב ומוסיפה - " ולא תגידי שאני שותקת, אני אומרת לו בצורה מפורשת מה אני מצפה ממנו, מה אני צריכה, הכי ברור שאפשר  ו ב נ ו ע ם (!), אתמול למשל אמרתי לו "אני צריכה שתתיחס אלי יותר", אבל גם זה לא עוזר, הוא בשלו, כאילו חומה חוצצת בינינו והוא מהעבר השני ולי כבר כל כך קשה עם הבדידות הזו ... " ~~~~~~~~ ואז...  כשאנחנו מסתכלות שוב על מה שקורה ביניהם כשהיא מצפה ומתאכזבת ממנו שוב ושוב, היא יכולה להיווכח במאבק הכוחות שמזין את המצב... היא יכולה לראות בכמה תוכחה ושיפוטיות טעונים דבריה אליו, "נועם" זו הגדרה רחוקה מאד מהתחושה שהדברים שהיא אומרת כנראה מעלים בו, בלי להקטין מחשיבותם, בלי להק

 להישאר (באושר) בתוך מערכת יחסים ארוכת שנים, זהו אחד הדברים המאתגרים ביותר בחיים, אם לא 'הַׂ'.... אחת הדרכים שעושה לנו סדר ומאפשרת לכמה אסימונים ליפול - גם כי היא עוזרת לנו להבין מה קורה וגם כי יש בה משהו מנחם שנותן לנו להרגיש לא לבד... לדעת שמה שעובר עלינו זה טבעי וממש לא אומר שמשהו בנו לא בסדר, או משהו בזוגיות שלנו לא בסדר, אלא... זהו תהליך טבעי שרובנו עוברים.. אחת הדרכים שיוצרות בהירות כזו - היא זו שמסתכלת על מה שקורה לנו בקשר  ומחלקת את בני הזוג במערכות יחסים ארוכות שנים לשני סוגים: לאלה ש רודפים ולעומתם - אלה ש נסוגים . או במונחים אחרים ניתן לקרוא להם בהתאמה: מקסימייזרים ~ מינימייזרים למה הכוונה? הכי קל להגדיר אותם כך - ישנו בן הזוג שיהיה מן ה מאוכזבים הנצחיים , בעוד שלצידו יהיה זה ש חי בפחד מָתְמיד לאכזב בסופו של דבר נכון יהיה להגיד לגבי שניהם - שבשני האופנים זה מסתכם באותו הכאב בדיוק למרות שההתנהגות לכאורה הפוכה. הנה שתי אמירות שמייצגות את המאבק הזוגי הזה נאמנה: * " אני לעולם לא אהיה מספיק עבורך " לעומת: * " את/ה לעולם לא תוכל/י לתת לי את מה שאני באמת צר

 " מה היא חשבה לעצמה כשאמרה לי 'שלא תפספסו את הגֵב שבדרך...', איך היא בדיוק חשבה שאני אמורה לטפס את הדבר הזה ? שמענו את עצמנו שואלות תוך כדי טיפוס על סלע, (!!) שבשלב מסויים היה אנכי וכמעט נטול אפשרויות אחיזה ליד או רגל... ואני... נצמדת אליו ושוהה, לא יכולה להימנע מהמחשבה המבעיתה - אם זו העלייה... איך בדיוק אני הולכת לרדת מפה בחזרה??? אבל.. בשלב הזה, כבר היה מאוחר מידי.. להמשיך לטפס היתה האופציה היותר הגיונית - עד כמה שהיגיון לקח חלק בסיטואציה...  ואז, תוך כדי שאני נצמדת אל הסלע/ פיסת הר הזו בטיפוס אל הגֵב שנמצא בראש המפל, אי שם בהרי אילת, אני שמה לב שככל שאני מתיידדת ושוהה בקרבת האדמה החמה הזו, מתגלה לי האפשרות לנקודת האחיזה הבאה ושוב, מתקדמת אליה, נצמדת, שוהה, בהתחלה בלי שום כיוון לסיכוי או אופציה להמשך ו.. פתאום מופיעה לה נקודת האחיזה הבאה  צעד אחרי צעד, אנכי אמנם :-) לגובה של כ 100 מ' ולא מעט בעזרת העידוד של זוג מטיילים צעירים שבדיוק ירד - בקלילות מרשימה אגב - ושיבח את הגֵב שמחכה לנו למעלה ושווה את המאמץ - הגענו. והאמת... היה לגמרי שווה: כמובן שאחרי שצלחנו את הטיפו