"מה בסך הכל ביקשתי??"

 " את בזוגיות, נותנת את הלב והנשמה,

מתרוצצת כל היום סביב הבית והילדים 

וזה במשמרת השנייה, אחרי שאני חוזרת מותשת מהעבודה,

ולא שישנתי בלילה..,

מה בסך הכל ביקשתי????

שיתן יד, שיהיה אתי בתוך הדבר הזה.. שיתייחס, טיפה...

והוא?? לא.. זה לא אמיתי...

הוא יושב ומשחק שחמט עם השכן בסבבה שלו

ואז... מה שיש לו לומר זה  - כמה רעש אתם עושים... 

נו?? תגידי לי את... זה אמיתי???  "

היא מספרת לי בכאב ומוסיפה -

" ולא תגידי שאני שותקת, אני אומרת לו בצורה מפורשת

מה אני מצפה ממנו,

מה אני צריכה,

הכי ברור שאפשר  ו ב נ ו ע ם (!),

אתמול למשל אמרתי לו "אני צריכה שתתיחס אלי יותר",

אבל גם זה לא עוזר,

הוא בשלו, כאילו חומה חוצצת בינינו והוא מהעבר השני

ולי כבר כל כך קשה עם הבדידות הזו..."

~~~~~~~~

ואז... 

כשאנחנו מסתכלות שוב על מה שקורה ביניהם

כשהיא מצפה ומתאכזבת ממנו שוב ושוב,

היא יכולה להיווכח במאבק הכוחות שמזין את המצב...

היא יכולה לראות בכמה תוכחה ושיפוטיות טעונים דבריה אליו,

"נועם" זו הגדרה רחוקה מאד מהתחושה שהדברים שהיא אומרת

כנראה מעלים בו,

בלי להקטין מחשיבותם, בלי להקטין את הכאב שלה,

ובכל זאת, 

כל עוד היא מבטאת את התסכול שלה כשהיא בנבכי התסכול - 

באופן בלתי נמנע - דבריה יהיו טעונים אמוציונלית

ולא משנה מה יהיה הווליום שלהם,

סביר להניח שהתוצאה תהיה הפוכה מהרצויה -

והמצב רק יחמיר.

במיוחד בהיותו הוא }.

גברים בחברה שלנו מחונכים להצטיין,

ומתוך כך מוּנָעים לקבל ציון טוב.

כשהם נתקלים בהאשמות, תלונות, שיפוטיות וביקורת,

הם מיד נסגרים.

(לא שזה נעים לנו הנשים, אבל לגברים על אחת כמה וכמה.)

ואז אנחנו - לא משנה כמה חכמה היתה בדברינו,

גם אם היתה והדברים באמת מוצדקים -

נשארות עוד יותר לבד

והתסכול רק גדל -

כי כשזה קורה - היא כועסת עוד יותר

והוא נסגר ומתרחק עוד יותר

והם }{ שבויים בתוך לופ שהולך ומתהדק

לכיוון שלא רואים ממנו את האור 

~~~~~~~~

העניין הוא, שהם לא רואים את האור... 

משום שהמנהרה שהאור בקצֶהָ, נמצאת בכיוון השני :

נתחיל בזה שאני יכולה להניח שכשהיא מגיעה טעונה אמוציונלית,

פיה לא באמת מפיק מרגליות...

נועם - זה בהחלט לא - כבר אמרנו

ומעבר לכך היא מגיעה עם ציפייה כמוסה ולא מודעת

שהוא } ימלא לה צורך

שלרוב יש לה חסך בו משחר ילדותה.

עכשיו, בטעות אנחנו מביאים אל הקשר הזוגי שלנו,

את אותם החסכים עם הציפייה הכמוסה הזו

שאתה כבן הזוג - תפקידך למלא לי את כל הצרכים שלא סופקו לי בילדותי,

למה? ככה ! כי התחתנתי אתך

(כמובן שזה הדדי ולא רק מצידה)

למרות שהקשר הזוגי איננו מערכת יחסים שנועדה לסיפוק צרכים,

או במילים אחרות -

כל עוד אנחנו מתייחסים אל הזוגיות כאל מערכת לסיפוק צרכים -

היא נדונה לכישלון,

כי סביר שנישאר עם ציפיות ואכזבות, האשמות ותסכולים

שיובילו למריבות בלתי פוסקות וחוסר סיפוק,

שנרצה רק להתרחק זה מזו

ונישאר עם ציפיות גבוהות ואולי אף בתחושת ה"צודקת", אבל לבד..

בעוד שהאמת היא...

שאת אותם הצרכים שלא סופקו לי בהיותי ילדה,

הוא } לא באמת יכול לספק לי,

עד שאני אתחיל למלא בעצמי וממני את הבור...

זה כאילו שאין לי הרצפטורים לקבל אותם,

נכון שקיים התסכול על החוסר,

אבל יחד אתו זהו ההרגל שהוטבע בי (עד שאחולל בו שינוי)

את התסכול הזה אני כל הזמן מתלוננת על זה שאין... 

בהאשמה אליו שלא נותן לי

ואגב- הוא } כמובן לא מהאו"ם...

כי באופן לא מודע אמשך למי שיתן לי תחושה של בית...

ובבית שלי.. כזכור.. אאוצ'...

לא קיבלתי את האהבה הזו ולכן אני כל כך צמאה לה..

זאת אומרת שבמילים אחרות - 

אמשך אל מי שלא יוכל לתת לי את מה שאני כל כך כמהה לו

ופה נכנסת גם ההזדמנות שלו לצמיחה,

אבל על הצד שלו אכתוב פוסט אחר

אז... אני חוזרת אליה -

כי המפתח לצאת מהלופ הזה-

לשנות לכיוון המנהרה עם האור בקצה -

כרגע בידיה -

(האמת שבידי כל אחד מהם, אלא שהיא זו שיושבת מולי בפגישה)

והיא... נוכחת בכך שלמרות שהיא מתלוננת תמידית ש:

הוא } לא נותן לה חום...

האמת היא... שהיא לא ממש יכולה לקבל,

הוא שאמרתי - כאילו אין לה רצפטורים לכך

אבל אז,

כשהיא מסכימה לשהות בכאב הזה,

שמכווץ לה את הלב 

וממש ממש נותנת לכאב להיות עם כל מה שהוא מביא,

עם העננה השחורה שמעיבה,

עם העצב והבדידות,

עם האמונה שמסתתרת בו כמו זו -

שהיא { לא באמת ראויה לאהבה,

שהיא לא מספיק,

אז, כשהיא מרשה לעצמה הבוגרת, 

שוב לטעום את הטעם המר ההוא,

היא נזכרת בילדה שהיתה ובחוויה הזו שליוותה אותה,

אלא שהפעם - היא האם הפנימית פה עבורה,

יכולה לתת לה בדיוק את מה שהיא זקוקה לו -

את החיבוק החם הזה שאוהב בכל תנאי,

מבט חם ומקבל וידיעה פנימית שהיא אתה תמיד...

ואז...

כמו קסם...

משהו מהעננה הזו מתפוגג,

יש הקלה בגוף, העומס הרגשי נעלם

ומתחלף בתחושת ביחד, בנראות באהבה כנה ויציבה

ממנה הבוגרת לחלק הילדי שבתוכה.

מהמקום הזה,

ככל שהיא ממלאה את הקערות הריקות שלה,

היא יכולה להגיע למרחב שביניהם מלאה יותר

ובמקום להיות חלק מזוגיות של קבצנים,

שבה כל אחד מצפה מהאחר למלא את צרכיו,

במקום להיות בזוגיות של קבצנים אליה מגיעים כדי לקחת...

הקשר הזוגי שלהם יכול להיות קשר גורמה

שכל אחד מהם מגיע עם מה שיש לו לתת,

וכל אחד מהם מכיל את החלקים הילדיים שבתוכו

ומהמקום הנפרד והבוגר

הם יכולים להתקרב באמת

בלי תנאי,

עם פחות ופחות מנגנוני הגנה,

כשהילדים הפנימיים של כל אחד מהם אסופים בתוכם,

בטוחים ואהובים בדיוק כפי שהם צריכים 

וכשעולה השאלה:

"אז רגע, אם אני פה לעצמי... לשם מה אני צריכה זוגיות?"

מגיעות תשובות מגוונות וביניהן -

ראשית,  על מנת להזכיר לנו את החסכים 😊

זה מה שקורה בשלב בו אנחנו מצפים מהאחר שימלא אותם,

ואח"כ - כדי שנוכל לצמוח משם

וככל שאנחנו עושים את ה U- turn וממלאים,

ככל שנוצרת נפרדות בריאה

בה כל אחד לוקח בעלות על החלקים שלו,

ככל שהקערות שלנו טיפה מתמלאות -

כלומר ייצרנו לנו רצפטורים שמאפשרים לנו גם לקבל מבחוץ -

אז, ממקום מלא וגדול יותר,

אנחנו יכולים לבקש באופן שיעשה לאחר חשק לתת

ולהזמין אותו לחגיגת החיבור אתי

אז... אנחנו יכולים לקבל ולתת מהשפע שמתאפשר בתוכנו.

זה לא במקום לקבל את זה מהאחר

אלא על מנת שנוכל לקבל עוד ועוד.

~~~~~~~

מי כמוני יודעת כמה מתסכל זה יכול להיות,

המצבים הללו בהם ער בתוכי צורך שצריך הכרה, חום, רכות, קבלה,

והאחר עדיין לא במצב שהוא יכול לתת לי מאלה,

לרוב כי הוא לא נותן מהם גם לעצמו,

מי כמוני יודעת כמה הצדקות והיאחזות יש בסיפור

שהוא } - תפקידו לתת לי מאלה ואם לא, זה לא שווה כלום!

וכמה מניפולציות אגו מתוחכמות עלינו לעקוף כדי לצאת משם...

יחד עם זאת,

לשמחתי הרבה, אני עדה גם לקסמים שנוצרים,

כשאנחנו מצליחים לחצות את חליפת ההישרדות שמחזיקה את התפיסה הזו

ולהביא לעצמנו פנימה חום, קבלה, אהבה, רכות...

כמה ואילו אפשרויות מופלאות נפתחות ...

וזה... מחמם את הלב

ובעיקר אפשרי!

נכון,

זה דורש שניים הטנגו הזה,

ורצון ונחישות הדדית,

עם הבנה שמניפולציות האגו חזקות ומתוחכמות

והדרך לא בהכרח תהיה קלה,

יחד עם זאת כשמתייחסים לקשיים שעולים

כאל אותם החלקים הפנימיים שבנו שקוראים לנו לרפא אותם,

כשנחושים לרפא, להביא אהבה ורכות לעצמנו -

אז... אפילו השמיים הם לא הגבול!

אסיים בנימה אופטימית זו

ובהתכוונות לטעת תקווה וזרעי נחישות והתמדה,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פה בשבילך במגוון דרכים:

פגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

תהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

הדרכה מוקלטת (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס, כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

או תכנית דיגיטלית נשית להחזרת אהבה הביתה - למקרה שאת רוצה בשינוי והוא בינתיים יושב על הגדר. בלחיצה כאן פרטים נוספים

• בקרוב תהיה זמינה ההקלטה של תהליך הטרנספורמציה ב 21 יום מאוטומט לבחירה -(בניקוי השיתופים והמשתתפות), תהליך בו את מקבלת כל יום תרגילים וכלים שבהם אני מובילה אותך יד ביד לשינוי המיוחל!       
• 21 יום ואת מגשימה את המשאלה שלך - ועוברת מאוטומט שבחרת לשנות ליכולת שלך לבחור איך להגיב בדיוק באותן הסיטואציות. עוד פרטים בלחיצה כאן

איך ליצור מערכת יחסים ששנינו מסופקים בה?

 להישאר (באושר) בתוך מערכת יחסים ארוכת שנים,

זהו אחד הדברים המאתגרים ביותר בחיים, אם לא 'הַׂ'....

אחת הדרכים שעושה לנו סדר ומאפשרת לכמה אסימונים ליפול -

גם כי היא עוזרת לנו להבין מה קורה

וגם כי יש בה משהו מנחם שנותן לנו להרגיש לא לבד...

לדעת שמה שעובר עלינו זה טבעי וממש לא אומר שמשהו בנו לא בסדר,

או משהו בזוגיות שלנו לא בסדר,

אלא... זהו תהליך טבעי שרובנו עוברים..

אחת הדרכים שיוצרות בהירות כזו -

היא זו שמסתכלת על מה שקורה לנו בקשר 

ומחלקת את בני הזוג במערכות יחסים ארוכות שנים לשני סוגים:

לאלה שרודפים

ולעומתם - אלה שנסוגים.

או במונחים אחרים ניתן לקרוא להם בהתאמה:

מקסימייזרים ~ מינימייזרים

למה הכוונה?

הכי קל להגדיר אותם כך -

ישנו בן הזוג שיהיה מן המאוכזבים הנצחיים,

בעוד שלצידו יהיה זה שחי בפחד מָתְמיד לאכזב

בסופו של דבר נכון יהיה להגיד לגבי שניהם -

שבשני האופנים זה מסתכם באותו הכאב בדיוק

למרות שההתנהגות לכאורה הפוכה.

הנה שתי אמירות שמייצגות את המאבק הזוגי הזה נאמנה:

* "אני לעולם לא אהיה מספיק עבורך"

לעומת:

* "את/ה לעולם לא תוכל/י לתת לי את מה שאני באמת צריך"

כשאחד מבני הזוג מתרחק ובלתי מושג,

האחר מכפיל את מאמציו לקבל תשומת לב ממנו

וכאן טמונה הסיבה למה שמונע מבני הזוג להישאר בחיבור תוך כדי קונפליקט:

"מה שאתה הכי צריך ממני,

זה משהו שמעולם לא למדתי איך לעשות טוב יותר עבורך..." vice versa

כאשר האמונות, הרגשות וההרגלים 

ימשיכו להעמיק את הדינמיקה הזו לאורך השנים.

אומרים ששני אנשים נמשכים זה לזה

כי יש משהו שמרגיש להם כמו בית כשהם יחד.

מה שעוד קורה שם, זה שהם מגנים על עצמם

מפני אותו כאב ישן מהעבר.

ולמרות שהכאב הוא אותו הכאב...

לא פעם קורה שהתגובה של כל אחד מהם במריבה

הפוכה מזו של האחר,

תגובה ש... כן.... רק מרחיקה אותם יותר

ממילוי של אותו הצורך החסר

מאד מאתגר להימנע מהפיתוי להתגונן בדרך האוטומטית,

שכן אותן מגננות הצילו אותנו לאורך השנים בנאמנות

ובכל זאת, הדרך לצאת מהפלונטר הזה,

תהיה ללמד את המקסימייזר להכיל את הרגשות שלו,

כך שיוכל לאפשר למינימייזר - (הנמנע) לבטא את רגשותיו,

לא שזו משימה פשוטה - שכן זה בדיוק ההפך מההרגל של כל אחד מהם,

יחד עם זאת, פה נמצאת ההזדמנות לצמיחה (!)

ויותר מזה - זוהי הדרך שתוביל אותנו לקשר בחיבור,

בתקשורת, קשר שנוכל להיות בו בלב פתוח

כאשר התנהגות מגננתית מקבלת אישוש והבנה מהאחר,

משהו בדינמיקה הזוגית מתרכך 

ונכנסת האפשרות להפוך לצוות מחוזק בקשר יציב ואוהב.

כאמור, אותן התנהגויות מתגוננות יושבות על פצעי עבר כואבים

ווככל שנצליח להתייחס לכך ברכות, בהבנה ובסלחנות,

אנחנו בדרך הנכונה.

ככל שהפצע קדום יותר, כך השחזור שלו יהיה כואב יותר עבורנו

ומכאן עשויה התגובתיות להחריף,

יחד עם זאת, אם רוצים ליצור קשר בטוח, יציב ומלא שמחה,

הבנה וסלחנות לכאב (ולתגובתיות שהוא מעלה) הינן קריטיות.

זאת אומרת שלמרות שכשהוא צועק בא לך רק להתרחק ממנו,

הדרך לריפוי וחיזוק הקשר, שבין היתר תוביל לכך 

שהוא יצליח לבטא את התסכול שלו ולא בצעקות

ואת.. לא תרצי לברוח..

הדרך לשם תתאפשר ככל שאת (ובהחלט גם הוא בהסתכלות עצמית..) 

תוכלי להביא סקרנות, והקשבה למה באמת הוא הרגיש שם ומה בעצם הוא היה צריך

זה לא אומר שאת אחראית לכך,

בטח שלא אשמה בכך,

זה בהחלט דורש שיתקיימו כמה תנאים לכך:

ממנו זה דורש להצליח לבטא את עצמו

במה שנקרא במונחי האימגו I Position,

כלומר באופן שלוקח בעלות על הרגשות שלו

(על פני ההרגל לצעוק את הכעס החוצה בהאשמה ותלונה)

זאת  אומרת שבמקום למשל לצעוק כמקסימייזר:

(שזה אותו הדבר כמו להביע באגרסיביות בווליום נמוך)

"נמאס לי שאת לא סופרת אותי..",

הוא ילמד לעשות הפרדה בינה לבין הכאב שלו שהיא רק מזכירה לו,

לרפא עוד ועוד את המקום הילדי הכואב על כך שלא ספרו אותו

ולשתף אותה מהלב,

לא מבעד לחליפת ההישרדות הנוקשה שמסתירה אותו

ש "כשהיא נכנסת הביתה, ניגשת לילדים באהבה

ועוברת על פניו בהתעלמות,

מתעורר אותו מקום ילדי כואב ולפני שהוא מספיק להבין מה קורה לו,

התסכול נשלף בכעס כלפיה..."

היא כמינימייזר,

לומדת להישאר, להכיל, להרגיע את הפחד

שעולה בה ומכווץ אותה אל מול הכעס שלו,

כמובן כי גם אלה יושבים על כאב ילדי שטרם עבר ריפוי

והנה גם לה ההזדמנות לרפא את אותה הילדה שבתוכה,

לראות אותה, להגן עליה ומהמקום הבוגר

להקשיב לה... 

מה שיאפשר לה פתאום - להקשיב גם לו!

כששניהם עוברים תהליך כזה שהאימגו מופלא לשם כך,

משהו אחר מתחיל להתקיים במרחב שביניהם,

מתאפשרת רכות,

ישנה הקשבה,

נוצרת היפרדות בריאה שמאפשרת חיבור מחדש,

ממקום של חוסן,

בלב שהולך ונפתח ונותן -

לא בתנאי שגם יקבל...,

אלא ממקום מלא שנותן בלב רחב ובאהבה.

לא,

זה לא פשוט ולא כולם מצליחים להגיע לשם,

זה דורש מחויבות לאותה הכמיהה לחיבור שמתקיימת בתוכנו,

אבל כשהיא מתקיימת שם, ויש רצון של שני בני הזוג -

אז... אפילו השמיים הם לא הגבול (!)

מה שמאפשר לי להיות חלק מהמסעות המרגשים האלה,

בהוקרת תודה על הזכות להתפעם מהקסמים שמתחוללים שם ❤

אם זה הזמן עבורכם למסע מרגש שכזה,

ישנן מגוון אפשרויות לעבור אותו,

בין אם זה בזוג ובין אם יחד:

פגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

תהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

הדרכה מוקלטת (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס, כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

או תכנית דיגיטלית נשית להחזרת אהבה הביתה - למקרה שאת רוצה בשינוי והוא בינתיים יושב על הגדר. בלחיצה כאן פרטים נוספים

• בקרוב תהיה זמינה ההקלטה של תהליך הטרנספורמציה ב 21 יום מאוטומט לבחירה -(בניקוי השיתופים והמשתתפות), תהליך בו את מקבלת כל יום תרגילים וכלים שבהם אני מובילה אותך יד ביד לשינוי המיוחל!       
• 21 יום ואת מגשימה את המשאלה שלך - ועוברת מאוטומט שבחרת לשנות ליכולת שלך לבחור איך להגיב בדיוק באותן הסיטואציות. עוד פרטים בלחיצה כאן

לחיי הרכות וההכלה!

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

**

רשומה זו נכתבה בהשארת וחלקה אף למעלה מכך - פוסט של היילי הופמן:

How to get your emotionalneeds in your relationship

מה קרה לי באמצע המדבר ואיך זה יכול לעזור לך?

 "מה היא חשבה לעצמה כשאמרה לי 'שלא תפספסו את הגֵב שבדרך...',

איך היא בדיוק חשבה שאני אמורה לטפס את הדבר הזה?

שמענו את עצמנו שואלות תוך כדי טיפוס

על סלע, (!!)

שבשלב מסויים היה אנכי וכמעט נטול אפשרויות אחיזה

ליד או רגל...

ואני... נצמדת אליו ושוהה,

לא יכולה להימנע מהמחשבה המבעיתה -

אם זו העלייה... איך בדיוק אני הולכת לרדת מפה בחזרה???

אבל.. בשלב הזה, כבר היה מאוחר מידי..

להמשיך לטפס היתה האופציה היותר הגיונית -

עד כמה שהיגיון לקח חלק בסיטואציה... 

ואז, תוך כדי שאני נצמדת אל הסלע/ פיסת הר הזו

בטיפוס אל הגֵב שנמצא בראש המפל,

אי שם בהרי אילת,

אני שמה לב שככל שאני מתיידדת ושוהה בקרבת האדמה החמה הזו,

מתגלה לי האפשרות לנקודת האחיזה הבאה

ושוב, מתקדמת אליה, נצמדת, שוהה,

בהתחלה בלי שום כיוון לסיכוי או אופציה להמשך

ו.. פתאום מופיעה לה נקודת האחיזה הבאה 

צעד אחרי צעד, אנכי אמנם :-) לגובה של כ 100 מ'

ולא מעט בעזרת העידוד של זוג מטיילים צעירים

שבדיוק ירד - בקלילות מרשימה אגב -

ושיבח את הגֵב שמחכה לנו למעלה ושווה את המאמץ -

הגענו.

והאמת...

היה לגמרי שווה:

כמובן שאחרי שצלחנו את הטיפוס לשם..

לא היתה אופציה של לא להיכנס למים...

לא משנה מה הצבע שלהם וגם לא מה הטמפרטורה,

אז זכינו לא רק לראות את היופי המפעים הזה,

אלא גם להתענג על קרירות וירוקות מימיו..

אבל למה אני מספרת את זה? 

כי הרי ממילא זה מקום סודי שלא אוכל לפרסם פה ככה סתם.. 

כמעט גם אנחנו לא הגענו לשם 

כי כששאלנו את המטיילים שהיו שם מתחת למפל 

איפה הגב, הם ענו לנו:

"אהה... אם אתן כבר יודעות עליו... אז זה פה... והצביעו לכיוון"

(סתאםם... לא אשאיר אותך במתח...

הגב המהמם הזה נמצא מעל אחד המפלים בנחל גשרון,

אפשר לקבל ממני בשמחה פרטים אם מעניין אותך)

ובכל זאת, אני מספרת על כך מהסיבה, 

שתוך כדי שאני נאחזת בסלע ושוהה,

כשהשהייה מגלה לי את הכיוון לצעד הבא,

את הזיז שכאילו לא היה שם קודם,

אבל בהיצמדות והתיידדות הזו עם הסלע, פתאום נגלה בפני,

שמתי לב עד כמה זה דומה למה שקורה לנו

כשמתמודדים עם קושי רגשי כלשהוא...

(לגמרי הזוי שזה מה שעבר לי בראש ברגעים המפחידים הללו.. אני יודעת..

ולגמרי לא הרשיתי לעצמי להתפעל מכך עד שרגלי נגעה 

באדמה יציבה כשירדנו בחזרה לגובה אנושי..)

כל כך היטב למדנו למצוא מעקפים ודרכים להדחיק/ לברוח,

לעשות כל מה שאפשר - רק לא לגעת ברגשות הקשים,

מתוך אשליה שכך הדברים ייפתרו,

מה שמן הסתם מוביל ל.. בדיוק ההיפך -

לכך שיתנפצו לנו בפנים מעבר לפינה הבאה..

לעומת זאת כשאנחנו מצליחים לשהות עם הרגש,

לתת לו להיות,

כשאנחנו זוכרים שאורך החיים של רגש -

כשאנחנו ממש מרשים לעצמנו להרגיש אותו -

הוא לא יותר מ 90 שניות (!!)

אז... נוצר אותו הקסם !

פתאום, משהו משתנה,

פתאום מופיעות התבהרויות,

תובנות,

אפשרויות חדשות,

פתאום יש הקלה שמורגשת לגמרי בגוף,

לפעמים אפילו אפשר לקבל נקודת מבט חדשה לגמרי

רחבה יותר, מלאה יותר,

האפשרות הזו שבה אנחנו מכילים את הרגשות שעולים,

(לא בורחים מהם, לא נלחמים בהם, לא עוקפים, לא מרגיעים, לא מדחיקים..)

מייצרת בנו חוסן פנימי שמגדיל אותנו

ואת האפשרויות שלנו לחיות במלאות.

בנוסף, זה מאפשר לנו לעשות את ההפרדה

בין מי שמפגיש אותי עם הרגש לבין מה שאני מרגישה,

ובמקום להאשים אותו בכך,

אפשר לנצל את ההזדמנות ו...לנקות את מה שעלה,

במקום להישאר קורבן של המציאות הזו...

אני מתנקה מהעומס הרגשי שהוא } ברוב טובו הזכיר לי 

עומס שממילא התקיים בעומקי שלי עוד קודם,

צומחת להיות יותר ויותר אימהית לעצמי, 

מכילה ומחבקת את החלקים שעדיין מחזיקים 

את חוויות חוסר האונים הילדית מסיפורי חיי השונים,

מכילה ומנקה אותם עוד ועוד,

כך שכל סיטואציה רגשית היא בעצם הצמיחה וההתפתחות שקוראות לי,

או כפי שנאמר במקור -

"כל קונפליקט הוא הצמיחה שלי שרוצה להתרחש"/ (דר' הנדריקס)

ואז כל פעם שהוא מאחר, (למשל)

במקום לכעוס ולהאשים אותו על כך,

מה שמגביר את התסכול אצל שניהם, 

מרחיק ומשאיר אותה עוד יותר לבד,

במקום הריטואל הרגיל הזה... 

(רגע.. לא להתבאס, אני לא מוותרת על הרצון שלא יאחר,

רק שמה אותו בצד לכמה רגעים כך שנוכל לחזור אליו

לא ממקום אמוציונלי ולמצוא פתרון בקלות)

ככל שהיא מפנה את תשומת הלב פנימה,

שוהה עם הרגשות שהאיחור שלו הציפו בה,

מרגיעה את חווית הנטישה, הבדידות, 

את הפרשנות של "לא אכפת לו ממני",

את העצב מהלב...

ככל שהיא שוהה עם הרגשות ומרגיעה את החלק הילדי

שהאיחור שלו העלה בתוכה,

עולות תובנות, זכרונות והקשרים,

מגיע השקט, ננסך ביטחון, ישנה מלאות

ושמחה שלא תלויה בדבר.

הללויה!

כך פחות ופחות היא חווה את עצמה

כקורבן של מציאות חייה

ויותר ויותר זו שמתווה ומנווטת 

בחיבור ומתוך שקט והקשבה ללב.

גם אם לא תמיד זה מוביל אותה לגֵב בגובה הנכון והמדויק לה :-)

בנימה אופטימית זו

ובתזכורת ש:

התסכול הוא רק השער,

שכשאנחנו לומדים איך לעבור דרכו,

הוא מוביל אותנו ישירות אל המקום לו אנו כמהים

מאחלת לך שבוע נפלא!

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כאן בשבילכם במגוון דרכים:

פגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

תהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

הדרכה מוקלטת (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס, כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

או תכנית דיגיטלית נשית להחזרת אהבה הביתה - למקרה שאת רוצה בשינוי והוא בינתיים יושב על הגדר. בלחיצה כאן פרטים נוספים

• בקרוב תהיה זמינה ההקלטה של תהליך הטרנספורמציה ב 21 יום מאוטומט לבחירה -(בניקוי השיתופים והמשתתפות), תהליך בו את מקבלת כל יום תרגילים וכלים שבהם אני מובילה אותך יד ביד לשינוי המיוחל!       
• 21 יום ואת מגשימה את המשאלה שלך - ועוברת מאוטומט שבחרת לשנות ליכולת שלך לבחור איך להגיב בדיוק באותן הסיטואציות. עוד פרטים בלחיצה כאן