גלית אליאס

לפעמים זה מרגיש כאילו יש מלא נושאים שאנחנו רבים עליהם.. למעשה ישנן  3 סיבות שורש למריבות הזוגיות שלנו, אחת מהן – מתריסה במיוחד... עד כדי כך ש לפעמים קשה לקבל ובטח להפנים אותה ובכל זאת, מאחר וה הבנה שלה משמעותית בדרך לקשר זוגי שנעים בו, אני מביאה לך אותה פה בצורה הכי ברורה שאני יכולה : כדי שתהיה לך נהירה, וגם קלה יותר לעיכול – אביא אותה דרך הסיפור של שלומי : (כן, שם בדוי.. אפשר להירגע.. :-) " תשתדלי לא לדבר כל כך הרבה.. לא תמיד צריך לדבר (מסתננת נימה שיפוטית בדבריו).. אפשר לנסוע באוטו בשקט, (הוא מלטף את הראש) והכי גרוע מבחינתי זה שאת מדברת באסרטיביות ובנחרצות למה היית צריכה להגיד לאמא שלי ש.... זה לא נכון ? נו אז מה ? אז היא אמרה משהו וזה לא נכון.. בסדר.. למה את צריכה לנהוג בה בחוסר כבוד ?. . " (בינתיים היא שאחד המקומות הלא פתורים יותר שלה הוא חווית ה דחייה מתקפלת בכיסא ומרימה גבות ללא מילים – "  חוסר כבוד ? אני ? על מה אתה מדבר ?.. " והוא מוסיף : " מה שאני מרגיש ברגעים האלה זה בושה וכעס, ועצבים, ואז

"זה מדהים אותי כל פעם מחדש, לא משנה מה יִקרֵה, תמיד בסוף אני יוצאת אשמה.. לא שהוא אומר במילים מפורשות – "זה בגללך ! ".. ובכל זאת הנימה שבה הוא מדבר היא כזו שגורמת לי באיזה שהוא אופן הזוי - להרגיש את האשמה  רובצת לי על הכתפיים ועל הלב , עם כל הכבדות והאיכס שהיא מביאה.. ולא משנה  כמה אני מנסה לומר לעצמי – "את לא אשמה.." זה לא עוזר .. ואז, אפילו שזה לגמרי לא קשור אלי, כאילו בגלל ש'אני אשמה בכך', זה מעכיר עוד יותר את העננים והניכור בינינו.. ככה שלמרות שלא עשיתי כלום – גם אני מרגישה אשמה, וגם הוא מתרחק ממני עוד יותר. . למה ? ואיך מפסיקים את ההרגל המבאס הזה ?  " זה מה שהיא כתבה לי השבוע לפני שהשתתפה בסדנה  " להשתחרר מהלופים בזוגיות " בכל פעם שאני יושבת עם זוגות אני נפעמת מחדש מהדיוק – אנחנו נמשכים לאנשים שמצליחים בצורה הכי מדויקת שאפשר לגעת לנו בכפתורים, בנימי נשמתנו וללחוץ עליהם . גם אנחנו להם כמובן .. זה הדדי - יש התאמה מוחלטת בינינו גם אם היא מרגישה כמו סיוט לפעמים .. כלומר - דווקא בניגוד למה שמקובל להסיק – ככל שקשה לנו לחיות יחד ,

כשאני מדברת על לופ -ים אני מתכוונת למשל ל: 'הוא חוזר מאוחר מהעבודה=> את כועסת=> הוא חוזר עוד יותר מאוחר =>... או כל לופ אחר.. נכון ש.. לרוב.. שניכם רוצים את אותו הדבר - להרגיש רצויים ואהובים, לחיות בבית נעים, להרגיש חיבור ושייכות.. וכו'.. הקטע הוא שאף אחד לא לימד אותנו איך לבקש גם - מה שראינו בבית – הדוגמא שקיבלנו – לרוב לא היתה מוצלחת במיוחד.. וגם.. אנחנו מגיעים לקשר הזוגי עם ציפייה לא מודעת לקבל את כל מה שתמיד חלמנו לעצמנו ו עכשיו . למה ? ככה ! הציפייה הזו – לרוב לא מדוברת, ויותר מזה – היא כל כך תת קרקעית – שאנחנו כלל לא מודעים לה ובשל זאת - היא מנהלת את העניינים .. ואז אם הציפייה שלי היא שב "זוגיות טובה" בן הזוג זמין ונמצא בשבילי כשהוא מאחר לחזור הביתה – עולה אכזבה וכשהוא חוזר ואז יוצא שוב להיפגש עם חבר / לרוץ/ וכו.. חץ האכזבה כמו  ננעץ עוד יותר בתוכי ואל האכזבה מצטרפים מרמור, וכעס, ותסכול ונוצר סלט של אמוציות עכורות שמדברות מתוכנו במקומנו ומה שיוצא ממני כשהוא כבר מגיע הביתה – הוא : ט