גלית אליאס

אחד הרגעים המתסכלים בקשר הזוגי מגיע כשאנחנו מתחילות לדבר על נושא טעון.. כזה שלא מסכימים עליו..  כל דבר שנאמר - מוביל להתפרצות של הר געש אצלו.. אם אודה על האמת.. יש (פה ושם) גם נושאים ש כשהוא מזכיר אותם .. מתגלה לו הר הגעש אצלי .. וגם הוא פעיל למדי.. אלו הרגעים בהם אני בתחושה של 'חבל על הזמן', שלפעמים נעה עד כדי ייאוש מוחלט ו "אין לזה סיכוי.." ועכשיו אני רוצה – רק לכמה רגעים - להניח בצד את הרי הגעש, ולקחת אותך אל סיטואציה אחרת, בה - ערב אחד, תוך כדי ישיבה בסלון, נשמעים מבחוץ קולות של תגרת ידיים. ולך - יש 2 אפשרויות : לרדת למטה, להפשיל שרוולים, לנפח שרירים ולהפריד בין הניצים בכוח מה שנקרא 'לגרש את החושך' או... להביא את האור. במידה רבה – ופה אני כבר עוברת לסצנה שלישית – זה דומה למצבים בהם אנחנו מרגישים רגשות לא נעימים – זה יכול להיות כעס או עצב, אולי קנאה , כן.. גם בושה , אשמה וכו'.. גם אז יש לנו 2 אפשרויות – לחמם את האווירה, ללבות את הכעס, להזדהות ולחפש אשמים או לחלופין – אותה הגברת

לפני 3 שנים, כשהאיש שלי בחר לקום וללכת ממני, בתוך המערבולת של הרגשות והתסכול.. היה דבר אחד שהכאיב לי הכי הרבה והוא - ההבנה ש באמת לא אכפת לו ממני . למרות שהתחושה הזו הייתה שם כבר קודם, (עוד לפני שבחר לעזוב) כשקם והלך – הרגשתי כאילו זו ההוכחה - באמת לא אכפת לו ממני , באמת - אני לא חשובה לו, אני לגמרי לבד פה, לבד בעולם , 'כאילו' עם מישהו, אבל תכל'ס  לבד -  שלא לומר בודדה ... כי אם הוא – שאמור להיות מי שהכי אכפת לו ממני (לפחות על פי התפיסה הפנימית שלי אז) אם לו לא אכפת... אז לא נשאר לי כלום ! אבל אז, מעצם זה שהסכמתי להרגיש את הקושי הגדול והבלתי נסבל הזה, שהרשיתי לעצמי לכעוס, לבכות, להתאבל , ואפילו לרחם על עצמי .. התחילו להופיע גם תחושות אחרות – הגיחה משומקום תחושה של שחרור וחופש (!!) (גם אם הייתה מינורית בהתחלה- יכולתי לשים אליה לב ולתת גם לה מקום) ואז פתאום נזכרתי כמה אני אוהבת מוזיקה – ושמתי לי מוסיקה בקולי קולות, פתאום נזכרתי כמה אני אוהבת ללכת לים , ונסעתי עם עצמי בכבודי, בחרתי לי מקום נעים לשבת על החוף, ושם- בכלל לא הי

כשהייתי בהריון הראשון שלי, אני זוכרת איך  פ ת א ו ם  היה לי חשוב לדאוג לעצמי, פתאום.. הקפדתי לאכול נכון, לנוח כשאני עייפה, פתאום, עצרתי להקשיב לתחושות ולהתאים את התוכניות שלי לגוף, יכולתי לשים לב להבדל מאד משמעותי בהתייחסות שלי אל עצמי  : כאשה בהריון התייחסתי אל עצמי בכבוד (!) ובעצם.. מאז מידי פעם קיננה בי השאלה  – למה רק אז ? איך זה שאני לא מספיק חשובה לעצמי כמי שאני גם כשאני לא נושאת עובר ברחמי ? איך זה יכול להיות שאני לא דואגת לעצמי כל יום ? לא מודה על פלא הבריאה שמתחולל כל רגע ורגע שאני נושמת, צוחקת, רואה, מקשיבה, מדברת, ... איך זה שאני כל כך ברורה מאליו לעצמי ??? ולמה אני מביאה את זה דווקא עכשיו ? כי חשוב לי להדגיש פה את החיבור לאופן שבו תפסתי את עצמי (עד לא מזמן) בתוך מערכות יחסים – התייחסתי לעצמי כאילו אני הוא ה 'ברור מאליו' - דאגתי לכווולם, חוץ מלעצמי, תמיד היו הם (האיש, הילדים) ראשונים.. אני הסתפקתי בשאריות אם בכלל .. לא רק שלא עשיתי מה שאני רוצה .. שכחתי.. מה אני רוצה .. באיזה שהוא מקום – הזנחתי את עצמי .