גלית אליאס

כמה פעמים קרה לך, שהבטחת לעצמך ש"זהו! ממחר אני… !!" השלימי את החסר: לא צועקת/ מחבקת יותר/ מתחילה דיאטה/ מתמידה בספורט… או כל הבטחה אחרת שנשארה מופרת, גלמודה באוויר ורק בזכות זה שהֲגְדָרָת ה"מָחָר"  מתחדשת תמידית, יצא שְטֶכְנִית, לא הפרת לעצמך את ההבטחה  אבל תכל'ס… הרצון שלך נשאר לא ממומש... וכן, יש מיליון תירוצים, " אין לי זמן " לרוב נמצא במקום הראשון, " אני לא מוצאת את הכוחות " גם הוא מככב " לא הגעתי לזה " ודומים להם... אבל האמת היא שלרוב,  הסיבה לכך שאת לא מקיימת לעצמך את ההבטחה, יושבת במקום עמוק יותר... כשבגדול, האשם העיקרי הוא כוחו של ההרגל הישן או במילים אחרות - ככל שנבין שבעצם אנחנו מתנהלות  מ 2 חלקים שונים במוח  ונדע להפעיל את שניהם -  עלִינוּ על דרך המלך להגשמת החלומות דרך שבכוחה לייצר הרגל חדש ויציב. נכון, אני מתכוונת ל: חלק המודע - הוא ש אומר "אני רוצה שינוי" ולעומתו לחלק הלא מודע - הוא זה ש קובע מה יקרה (!) כל עוד אנחנו פועלות מהחלק

אני בטוחה שאת מכירה את זה, שאת... כולך נסערת, אולי אפילו בחרדה, ומי שלצידך מנסה להרגיע אותך עם הסברים סוּפֵּר הגיוניים ומנומקים היטב...  ל "למה אין לך ממה להתרגש" " זה לא בריא לך, למה את כועסת? " הוא יכול לומר, או: " למה את מודאגת, זה הרי לא יעזור... " והאמת היא... שלרוב הוא צודק.. זה באמת לא בריא לכעוס, ולרוב אנחנו נפגעים ונסערים מתוך הפרשנות שלנו  ולא שהיתה כוונה מלכתחילה לפגוע בנו... אז למה בכל זאת ההסברים הכל כך הגיוניים הללו לא מצליחים להרגיע? אם אנסה לענות במשפט אחד... (אל דאגה,  מיד אחריו אוסיף עוד כמה אנקדוטות, שמסבירות בצורה שממש  תתן לך כיוון לפתרון), התשובה ל "למה הקול ההגיוני שלו } לא מרגיע את סערת הרגשות שלה { ?" מסתתרת כבר בגוף השאלה: 2 הקולות הללו מופעלים מ 2 חלקים שונים במוח ומתקיימים כמו במישורים מקבילים בהוויתנו: המישור ה אמוציונלי שמתקיים במקביל למישור ה מנטלי הקול ההגיוני מגיע מ המוח החושב-  מרכז הפיקוד הקדמי, התבוני שלנו, לעומת הקול האמוציונלי שמגיע מה מוח המרגיש -  החלק המרכזי שם

כמה פעמים קרה לך שמצאתם את עצמכם רבים אבל בלי שאת יודעת  לשים את האצבע על מה בעצם המריבה... זה יכול להתחיל מהערה שולית לכאורה כמו: "למה יש כל כך הרבה לכלוך על השָיִש?" כששנייה אחרי, כבר אפשר לחתוך את האוויר בסכין ומפה לשם התגוננות התקפית מובילה לתגובה נגדית - הפניית גב, מלמול מתחת לשפם ממנו, צעקה ממנה, והדלת נטרקת בלי שלום לתוך היום שרק התחיל... העניין הוא... שלמרות שלרוב ננסה לפתור את מה שעל פני שטח (הלכלוך על השיש), הרי שלמעשה, הצומת המרכזית רוחשת וגועשת מתחת לפני השטח לכן זה עשוי להיות בזבוז זמן להחליט מי מנקה ועד כמה ומתי את השיש ולעומת זאת קריטי יהיה להבין  את מוקד ההתרחשות: למשל - כשהוא } לא מנקה את השיש אחריו  במיוחד כשכבר הסבירה לו מליון פעמים, היא { מרגישה זלזול, ומפרשת זאת כאילו לא אכפת לו ממנה מיד - כתגובה אמוציונלית  לפרשנות לזלזול היא { מגיבה בביקורתיות ושיפוט כאילו כדי להחזיר אליה את כבודה ואז... הוא } (גם כן מיד) מופעל מהביקורת, שמציפה אותו רגשית ומצטרף למעגל התגובתי ו... מתרחק. אז... היא מפרשת זאת כאילו

הפיצה מרגריטה הראשונה-  כך למדתי מהתפריט בפיצריה מעולה  ברייקייאוויק בירת איסלנד-  הוגשה בנאפולי במאה ה 18 להוד מעלתה מרגריטה (כלשהיא, סליחה על חוסר הדיוק)  כשהיא מסמלת בצבעיה את דגל איטליה: האדום - מיוצג ברוטב העגבניות,  הלבן - מיוצג ע"י המוצרלה והבזיליקום מלבלב את ה ירוק . בדומה לכך, אני מניחה שהדגל האיסלנדי מייצג בצבעיו  את המהויות האיסלנדיות.  לא יודעת... בכל אופן, אלה הן האסוסיאציות שלי לצבעים אחרי פחות משבועיים באי המופלא הזה: האדום -  רומז לאש הגועשת והרוחשת תחת האדמה  עד כדי כך שזורמים לאורכה נחלים חמים,  שלא לומר רותחים (!) ואיפה שלא נשים את האצבע על המפה,  יש סבירות גבוהה לפגוש מעיין חם כזה או אחר (או גופרית מבעבת כמו בתמונה הזו:) אל אחד הטובים שזכינו להגיע, צעדנו כ 3 קמ', כך הבטיחו לנו,  למרות שזה הרגיש כמו 6  ואחרי שהלכנו והלכנו,  טיפסנו על גבעות וירדנו גאיות  כשלצדנו מידי פעם אזכורים של אדים שעולים מהאדמה  או מאפיק המים כשזה עבר בסמוך לנתיב ההליכה  ונטע בנו תקווה  וחיזק את כ