יום חמישי, 11 ביולי 2019

למה רוב הזוגות מתגרשים?

"אני לא יכולה יותר לשאת 
את ה_______ (תסכול כל שהוא) הזה...
די, נמאס לי!
אני חייבת לעוף משם !!!..."

כשה"תסכול" יכול להיות למשל:

המריבות שלנו/
ההתעלמות שלו/
הגסות/ אגרסיביות שלו/
השליליות שלו/
זה שהוא כל הזמן קובע לי מה לעשות/
חוסר האכפתיות שלו...
ועוד ועוד..

לא שאנחנו מחויבים להישאר זה עם זו,
אין אג'נדה כזו שמובילה אותי,
לפעמים פרידה היא אכן הצעד הנכון

ובכל זאת,
לעתים קרובות הסיבה לפרידה 
לא מוצדקת 
(לפחות מנקודת המבט שלי)

למה אני מתכוונת?

אם היא { לא יכולה לשאת למשל 
את השליליות שלו,

יש מצב,
(ותאמיני לי שיותר נכון לכתוב פה "סביר להניח")
שלה במיוחד יש קושי להתמודד עם שליליות

וכשהוא } "שלילי", 
הוא } מזכיר לה את הקושי הזה
שנמצא בתוכה,
מעלה אותו על פני השטח
ואז... היא { נאלצת לפגוש את השליליות
פנים אל פנים...

לאורך השנים,
היא פיתחה לה כל מיני דרכי התמודדות יצירתיות לחיות
בלי לפגוש את השליליות,
כמו למשל להיות רק חיובית, 
(להדחיק ולהתכחש לה כשהשליליות מציצה)
כמו למשל לברוח למסכים/ ספורט/ עבודה/ עשייה/ ילדים
you name it...

חוסר היכולת שלה { להתמודד עם "שליליות",
עם רגשות קשים,
עם הכבדות שהם מביאים ומעיבה עליה
היא שלה.

כשהיא תפרד ממנו },
זה לא יעזור לה להיפרד מהקושי שלה מול "שליליות"
זה רק ירדים אותו עוד קצת
וישהה אותו לזמן מה,

ואפילו זה לגמרי לכאורה...
כי הפרידה עצמה מביאה אתה 
המוווון רגשות קשים

ובכלל,
מאחר וזה לא לטובתה הגבוהה -
לא להיות מסוגלת להתמודד עם "שליליות"
ולהיעזר בהדחקה/ הכחשה/ בריחה כל שהיא
בכל פעם שזו עולה,

החיים יפגישו אותה עם אינספור הזדמנויות 
כדי שתוכל לרפא את המקום הזה,
לשנות את ההרגלים הללו,
ללמוד איך להכיל רגשות קשים
כדי שיוכלו באמת להתפרק החוצה
ויפסיקו להצטבר בתוכה

(שזה מה שקורה באופן אבסורדי כשהיא בורחת מהם -
לכאורה יש רווחה שנעלמו
אבל למעשה לא נעלמו כלל
אלא הצטברה עוד שכבה במצבור המודחק)

זאת אומרת 
שכשהאיש שלה } מביא אתו שליליות,
זוהי למעשה הזדמנות עבורה {
לפגוש את המקום הזה בתוכה
את הקושי שעולה בה מול השליליות,
את חוסר האונים,
את הכאב, הפחד, העצב,
את התפיסה השקרית - שסוף העולם קרב,
לחשוף את דרכי ההתמודדות ההישרדותיים שסיגלה,
שאכן הצילו אותה לאורך השנים,
אבל למעשה השאירו אותה מכווצת
ואינם מספקים עוד עבורה,

אם היא פוגשת שוב ושוב את התסכול הזה,
סימן שהגיע הזמן לעבור דרכו,
(ולא בהכרח להיפרד ממי שמזכיר לה אותו)
למוסס את המצבורים הרגשיים שיש לה שם
ולצמוח לבוגרת ששליליות אינה מאיימת עליה,

נכון שאינה נעימה לה,
אבל כבר לא מבעיתה כל כך,

זה לא אומר שנעים יהיה לה 
לחיות עם מישהו שכל הזמן שלילי,
לגמרי גם לו יש עבודה פה,
כי זוהי למעשה הדרך ההישרדותית שלו להתמודד 
לרוב עם אותו הקושי שלה -

לרוב, לשניהם אותו הפצע הילדי
אך לכל אחד דרכי התמודדות הפוכות.
אף אחת מהן לא אופטימלית,
כל אחת קיצונית לקצה אחר  
(בריחה אל מול התרסה)

כשהמפגש ביניהם, 
כן, דווקא כשהוא בהתנגשויות
שהוא בעצם המפגש בין חליפות ההישרדות שלהם -

מאפשר לנושא לעלות על פני השטח,
וכשהם לוקחים את זה לכיוון של ריפוי -
הם יכולים להיפרד מהבעיות,
בלי להיפרד מבן הזוג 
(שרק מזכיר אותן)

לחשוף את הסיפורים הפנימיים,
הרגשות, ודרכי ההתמודדות 
שרק לכאורה מגנות עליהם
ולמעשה משחזרות את המצב הלא נעים שוב ושוב.

לרפא את הפצע האישי - של כל אחד מהם
ולאמץ דרכי התמודדות בוגרים ומכילים
מתוך כבוד עצמי,
נִראוּת, יחס ואהבה פנימה והחוצה

אז יוכלו גם לייצר מפגש מלב אל לב,
לא עוד התנגשויות 
של חליפות הישרדות ומנגנוני הגנה.

היופי הוא -
שנקודת הפתיחה, השער שמוביל לשם,
הוא דווקא הקונפליקט והתסכול,
אלה מחזיקים את כל התכנים הללו,
מאפשרים לנו להיווכח, לראות, להבין, להכיל,
לייצר חוסן פנימי

ולבחור לנו דרך חדשה - 
ביני לביני
וביני לבינו..

אז רגע לפני שאתם בוחרים להיפרד מבן הזוג,
בואו ללמוד איך אפשר להיפרד מהבעיות
ולהישאר עם אותו בן זוג,
אותה המשפחה
באהבה, בכבוד ובחיבור
שתמיד חלמתם לזכות בו

זה לא חלום,
זו לגמרי מציאות,
שמתרחשת ביומיים אינטנסיביים
מלאים בתובנות, טרנספורמציה ואהבה.

כבר כמה שנים טובות 
שאני עדה לנפלאות ולניסים 
שמתרחשים לנגד עיני,

בואו גם אתם להיות נס שמתרחש❣
בלחיצה פה יש עוד פרטים
על האינטנסיב הזוגי

פה בשבילך,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

יום שישי, 5 ביולי 2019

למה בעצם קשה לנו בתוך זוגיות?


כאילו דההה..
יש הרבה תשובות שיכולות להיכתב כאן
מן הסתם,

בחרתי להביא אחת שהתנסחה לי בחדר העבודה השבוע ואהבתי במיוחד:

אתחיל בלהזכיר,
שבתחילת הקשר הזוגי,
בתקופת ההתאהבות, כזכור לכולנו
נוצר חיבור חזק בינינו
ואז ....
עם הזמן, בעיקר ככל שאנחנו מתחייבים
זה לזו,
בן הזוג (המושלם) מושלם בללחוץ לי על הכפתורים בצורה מדויקת ומתסכלת במיוחד,

מה שמעלה על פני השטח,
מציף ומתסיס את האישויים האישיים שלי שתמיד היו שם אבל היו חבויים ומודחקים

ו... מתחילים להיווצר בינינו 'ערבובים', (שמאד שכיחים במצב התודעה הקולקטיבית הנוכחית)
שמתבטאים למשל
בהרגל להאשים אחד את השני,
להשליך את התסכול ממני א(ע)ליך,
להרחיק אותך ממני כשאתה מזכיר לי כאב פנימי שקיים בתוכי,

מיני ערבובים שכאלה
שמשאירים את המיקוד שלי במי שמעורר את הכאב שבתוכי ובכעס עליו...

מה שמחמיר מן הסתם את המצב
כי כשאני כועסת עליו שעשה כך וכך,
סביר להניח שיתעורר בו כעס נגדי
ואנחנו במעגל ההסלמה.

(זאת במקום שאתמקד בכאב שלי ואביא פנימה מזור ומתוך חיבור ושקט פנימי
אוכל בין היתר לשתף אותו בצורך שלי.)

הערבוב הזה הוא ההרגל הקולקטיבית,
זה מה שלימדו אותנו,
זה מה שקורה אפשר לומר לכולנו.

ואז, (לכאורה)
החיבור החזק ההוא מתחיל להיסדק
בעוד שלמעשה,
מצד אחד נוצרים ערבובים מקשים
ומצד שני נוצר בינינו ניתוק וריחוק.

במילים אחרות יותר ויותר יש 'דיבור' בין מנגנוני ההגנה שלנו,
לרוב דיבור הישרדותי ולא נעים

ופחות ופחות יש דיבור בין הלבבות שלנו שזה- לו התקיים -
היה מזין את החיבור הזוגי לו אנו כמהים.

אז מה עושים?
אם נסתכל ממעוף הציפור,
למעשה מה שאנחנו עושים בתהליך זוגי,
זה מצד אחד פורמים את הערבובים,
מחזירים כל אחד לשלם היציב שהוא,

בין היתר לומדים להסתכל על מה שקורה במבט פנימה,
ממלאים את הצורך,
מפסיקים להאשים
ויותר ויותר משתפים אחד את השני
במקום לשטוף אותו שבגללו ככה וככה...
אז מצד אחד פורמים את הערבוב

ומצד שני
בונים מחדש את הגשר שבין הלבבות,
מייצרים את החיבור הרך, העדין, לו אנו כמהים כל כך.

כי זוגיות בריאה מתקיימת בין שני שלמים,
לכן עלינו לחזור להיות השלם שאני שלא מתערבב ומערבב ומשליך את תסכולי עליך.
ומתוך השלם והשלמה מייצרים את החיבור המזין שבין הלבבות.

כן... אני שומעת את התהייה:
רגע, אבל הוא החצי השני שלי...

אז... בניגוד לתפיסה הרומנטית לפיה אנחנו שני חצאים שמשלימים זה את זו
שהיא תפיסה שמאד מפתה לאחוז בה,
אלא שהיא פוגעת בנו כיוון שהיא משמרת כל אחד מאתנו כחסר תמידית (מעצם היותו חצי) ומהווה את הגחלת למריבות בינינו,
חשוב שנזכור שאנחנו למעשה שלמים, ושנאפשר לעצמנו לחיות ככאלה.

ככל שאנחנו לומדים לעשות את ה U turn
לחזור פנימה, להקשיב לרגשות, להיות ברכות עם המקום הפגיע שעלה על פני השטח,
לקבל, לחבק, לרפא,
למלא את הצורך-
ראשית ביני לביני ואז גם מהאחר,
כך נמצא את עצמנו פחות במוד הישרדות, יותר באיכות חיים,
כך מציאות חיינו תהיה מלאה ועשירה יותר,
כך נחווה יותר חוסן פנימי ונהנה מהאני הגדול והמרהיב שאני,

כך גם נוכל ליצור בינינו חיבור אמיתי כזה שמתקיים באגדות
For ever and ever

כשאנחנו מחד מפרידים את הערבוב
ומאידך מחזקים את הגשר שבין הלבבות כשלמים, 
נוכל לחיות ממש כמו באגדות
בחיבור זוגי שמתמשך לעולמי עד באושר ועושר.

זה נכון שמעטים הזוגות שנמצאים שם
אבל ככל שהידע והכלים נפוצים יותר
כך יותר ויותר זוגות זוכים להגשים את החלום הזה

אם זה החלום שלך ושלכם
בואו לקבל את הכלים וללמוד איך להגשים אותו

וזה יכול לקרות תוך יומיים אינטנסיביים
בלחיצה פה כל הפרטים

פה בשביל ללוות אתכם אל הגשמת החלום,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

יום חמישי, 20 ביוני 2019

למה אני עושה כל כך הרבה ואיך אתה יכול לנוח עכשיו?

איך להוציא את העוקץ מהמריבות הללו וליהנות מהחיים?


ככל שאני נינוחה,
ככל שהגרון פתוח,
ככל שאני נוכחת -
כך הצליל של החליל נקי יותר

לפני כמה חודשים
התחלתי ללמוד לנגן על חליל צד
ואני נפעמת בכל פעם מחדש
כמה אותם העקרונות הינם גנריים
ומתקיימים ופועלים עבור כל דבר :

שנים הייתי עם רשימות של מטלות,
בניסיון אין סופי לסמן V
ולגמור אתן סוף סוף,

ניסיון שגם אם לעיתים העלה סיפוק,
לרוב השאיר אותי במן תחושה
של פספוס,

גם אם סיימתי הכל, 
מצאתי את עצמי לא פעם 
במוד כזה של פול גז בניוטרל
כאילו המנוע ממשיך לנוע בתוכי
גם כשכבר סיימתי הכל ואין לאן
ובנוסף עם טעם מר ולא מוסבר
של "לא מספיק"

זה כל כך נפוץ בתרבות שלנו,
כמעט סטטוס קוו
לקדש את העשייה,
לגנות את השהייה, המנוחה, ההפסקה...

עד כדי כך,
שאנחנו לפעמים מוצאים את עצמנו 
בתוך המרוץ כשלגמרי שכחנו 
לאן בעצם אנחנו רצים...

כי כשאני מחכה ש"הרשימה תיגמר עם V..."
והרי באופן הזה החיים נראים כרשימה אינסופית כזו...
באופן אבסורדי אמצא את עצמי ממשיכה וממשיכה
עד שלא הרשימה תיגמר,
אלא החיים...
(שלא לדבר על הנזק הפיזיולוגי 
שהסטרס מייצר)

לעומת זאת,
כשאני מתייחסת לכל רגע בחיי,
לא משנה אם אני מנגנת בו,
אם יש מולי אנשים כקהל,
או שאני מנגנת לבדי,
אם אני יושבת למדיטציה,
אם אני שוטפת כלים,
או תולה כביסה,

כל רגע - הוא רגע בחיי
ואני מביאה את המודעות וההתכוונות שלי
לחיות אותו במלואו.

נקודת מבט כזו
מוציאה לגמרי את העוקץ של המריבות
על מי יעשה מה
ולמה אני עושה יותר...
שרק מרחיקות בינינו,
שרק מחזקות את התפיסה
שמתייחסת למה שיש לעשות 
כמטלה שצריכה להיגמר

כי בעצם -
כשאני מקלחת את הילדים,
אם אני מביאה אתי נוכחות וסבלנות
אלו הם עוד רגעים מבורכים
של מפגש בינינו,
עוד רגעים בהם אני מעניקה ממני להם.

לעומת זאת,
ככל שאגיע ממקום חסר סבלנות
שרוצה כבר 'לגמור עם זה' -
כולנו הפסדנו
גם כשהמשימה בוצעה.

עכשיו אני לא באה לשפוט אף אחד,
גם אני לגמרי הייתי שם,
גם אני עוד מידי פעם מוצאת את עצמי ככה,

זה טבעי
והושרש בנו כל כך ביסודיות.

יחד עם זאת,
אני מתכוונת ובוחרת
להביא את עצמי במלואי ליותר ויותר רגעים
לא משנה מהו הדבר "לעשות" 

בין אם אני שוטפת כלים,
ובין אם אני מבשלת,
או מנגנת, 
או יושבת עם הבן שלי ושיעורי הבית...

במקום לעשות את זה טיק טק שייגמר,
בלי שאני נושמת...

אני עומדת עם שתי הרגליים על האדמה,
בנוכחות,
ערה למגע של כפות הרגליים,
נושמת,
שרה,
או שמה לי מוסיקה
ו נ ו כ ח ת 


אגב,
הסיפור הפנימי הזה שאם "אנשום"
ואהיה רגועה זה ייקח לי יותר זמן,
הוא לא נכון,
הוא לגמרי שקרי !

כי דווקא כשאין לי סבלנות
ואני מתקתקת את הדברים בלי נשימה,
דווקא אז יש הרבה יותר תקלות,
דווקא אז הבן שלי שמרגיש שאני לא באמת אתו
הרבה יותר 'נִידִי'
ונוצרים חיכוכים ומאבקי כוח.
גם הרבה פחות נעים
וגם... זה לוקח הרבה יותר זמן.

המסר התרבותי הזה
שמקדש עשייה ותקתוק, מהירות והישגיות
הרחיק  אותנו מעצמנו
ומהקצב הנכון לנו

(על אחת כמה וכמה 
אם הקצב האישי הייחודי הוא איטי יחסית -
אז גם התרגלנו לקבל על הראש
ולספוג שיפוטיות על כך שהוא כזה,
ומי בעצם אמר שמהיר = טוב ונכון???
שווה לשים פה סימן שאלה)

ולזכור שכל מה שמגיע ממהותי שלי
הינו מבורך, מופלא ובעל ערך ואיכות
שלא נכון יהיה להטיל בו ספק.

ככל שאני מאפשרת לעצמי להיות ברגע הזה
נשימה לגוף, 
ערה לרגשות,
נוכחת,
כך אני מתוודעת יותר ויותר למהותי
ונותנת לה לקרון את היופי שבי
מתוך קבלה של מי שאני 
בדיוק איך שאני באמת.

מאחלת לך הרבה רגעים כאלה,
של אושר ונוכחות
של שמחה וסיפוק אמיתי

פה בשבילך

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

יום חמישי, 13 ביוני 2019

מראה שחורה/ מראה לבנה...

*משאילה את השם
בלי (ואולי עם?) קשר לסדרה שלא צפיתי בה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~

כמה פעמים התעצבנתי כל כך על מישהו אחר.
הייתי לגמרי צודקת
ובטוחה בעצמי
עם אג'נדה סדורה ומשכנעת שכך,

ובכל זאת, עם כל הצער בלהרוס 
את הכיף שבלהיות צודקת...
אני מביאה הפעם 
נקודת מבט שמוציאה מיד את העוקץ
ומאפשרת משהו אחר לגמרי:

אפשר לומר, שכל מה שמעצבן, 
מתסכל, מקשה עלינו 
או מפעיל אותנו באיזה שהוא אופן,
הוא למעשה שיקוף של עולמנו הפנימי.

אם הוא } למשל מעצבן אותי 
כשהוא מאשים אותי בכל דבר,
זה כנראה בגלל שיש בתוכי מקום שמרגיש אשֶם,
נכון, אני יודעת שאני לא אשמה (בראש)
אבל כנראה שישנו מרבץ רגשי של אשמה
שההַאַשַמָה שלו הצליחה לגעת בו
ולכן התעצבנתי.
או:
אם מקפיץ אותי כשהוא } יושב ונח על הספה,
זה בגלל שכילדה הופנם בי באופן לא מודע
המסר "מי שלא עושה לא שווה",
מסר שעיצב בי דפוס התנהגות של נמלה חרוצה
לצד תסכול על חוסר הלגיטימציה שלי לנוח

ואז כשהוא } נח, עולה בי אותו תסכול מחד
שמתנגש מאידך עם המסר של "ככה לא עושים"
והפקעת הזו מושלכת עליו }
ש"העז" לנוח.

דוגמאות שכאלה רבות ככוכבים אשר בשמיים :-)..

כל התכנים המשתקפים הללו
מוצפנים, מוסתרים ונחבאים
במסתרי תת המודע שלנו
אך מנהלים אותנו ביד רמה

כשהקו המנחה הוא -
If it's histerical,
It's historical

זאת אומרת - שאם זה מפעיל אותי,
זה קשור למשהו בהיסטוריה שלי,
כשהדגש הוא כפול -
גם בהיסטוריה
וגם שלי ׁ(!!)

קפסולת נקודת המבט הזו
היא מפתח זהב ויהלומים
שיכול לפצח כל מאבק,
כל קונפליקט,
כל חוסר הסכמה

ולהעביר אותנו ממלחמת עולם
לשלום ורווחה

נכון,
שלפעמים ההיסטוריה שלנו
והעומס הרגשי שאופף אותה בתוכנו
מטשטשים את היכולת שלנו לראות ולהיווכח באמת
כאילו מסך עשן מסתיר לנו
את התמונה הרחבה

לכן, במקרים רבים,
נחוצה עין וליווי של מישהו אובייקטיבי (ורצוי מקצועי) 

אבל בינתיים, עד שניפגש :-)
הנה לך שאלון קצר שיכול לתת לך ולוּ כיוון ל:

למה זה כל כך מעצבן או קשה לך כשהוא...
מציעה לענות עליו בכתיבה:

נסחי לך את המצב המתסכל:
קשה לי כש...................................................................
או
התסכול הכי גדול שלי הוא ש...........................................

כשזה קורה, מה שעובר לי בראש זה..................................

והרגשות הגועשים בתוכי הם...........................................
רגש מתואר במילה אחת כמו: תסכול, פחד, חוסר אונים, עצב...
   אם אחד מהרגשות הם כעס, נסי לברר מה יש תחתיו בנוסף אליו.
**תני להם לנוע בקרבך תוך שאת מזהה אותם

לרוב כשזה קורה אני מגיבה............................................................

ואז, מה שקורה בעקבות התגובה שלי ....................................

מאיפה שזה מוכר לי כל הסיפור הזה ....................................
.......................................................................................
.......................................................................................
.......................................................................................
.......................................................................................
* כתבי כל מה שעולה ברוחך ואחרי שכתבת 
  נסי לחבר את "הקווים בין הנקודות" ולהבין מהו
  המקום בתוכך שהופעל
  למשל: כשהוא לא לוקח חלק במטלות הבית ביחד אתי
            אני מרגישה תסכול וזלזול וזה מזכיר לי את ההורים שלי.
            את אבא שלי שלא היה נוכח ואת אמא שעבדה בלי סוף בבית.
            כילדה הזדהיתי עם אמא והרגשתי זלזול ותסכול עבורה
            לכן היום כשסיטואציה דומה מתרחשת חוזרים אותם הרגשות
            ומציפים אותי.

מה שהייתי צריכה אז כילדה (בסיטואציה שעלתה) זה................

ואיך שאני יכולה להעניק זאת לעצמי היום זה...........................
למשל:
בדוגמא עם הכעס שלי על זה שהוא נח,
אני הייתי זקוקה לקבלה שלי כפי שאני.
לא בתנאי שאעשה,
אלא גם כשאני לא עושה כלום.

איך שאני יכולה להעניק את זה לעצמי:
אני יכולה מהיום לאפשר לעצמי יותר ויותר לנוח.
לא ממקום נלחם, לא מתוך דווקא וכעס,
אלא מתוך כבוד לצורך שלי לנוח כשזה האחרון עולה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

מה שקורה הוא, שפעם, כילדות - 
היינו חסרות אונים
וניסחנו מיני תפיסות 
בעקבות ההתרחשויות בחיינו.

עכשיו, 
כבוגרות, אנחנו יכולות 
לחבק את הילדות ההן שהיינו
להעניק להן מה שהיו צריכות
ולמעשה לעבור אתן חוויה מתקנת,

אחרת,
אנחנו ממשיכות לעשות לעצמנו
את מה שעשו לנו
אם למשל היו מולנו מאד ביקורתיים,
סביר להניח שנמצא את עצמנו מאד ביקורתיות כלפי עצמנו
(וגם כלפי אחרים)

מנקודת מבט של הבוגרת מתאפשרות אפשרויות חדשות

והיופי הוא -

שהשער לכל העושר והנפלאות הללו
הוא התסכול
שהרי התחלנו ממשהו שמתסכל אותי...

מרנין ומלבב בכל פעם מחדש!

אז...
לחיי הצמיחה והריפוי 
של המקומות הכואבים שבתוכנו,
ריפוי וצמיחה שיאפשרו לנו (בין היתר)
מערכות יחסים מזינות ומשמחות.

ואני,
פה בשבילך,
בחיבוק וקבלה
להעמקה נוספת אם חפצה נפשך,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן




יום חמישי, 6 ביוני 2019

למה טיפול זוגי לא עובד (לפעמים) ?

האמת... שלשאלה הזו יש כמה תשובות אפשרויות,
יש מיני גורמים שיכולים לעמוד 
בפני הצלחה של תהליך זוגי...

אחת שעולה לי כרגע,
אם כי לא עליה התכוונתי לכתוב,
היא התנגדות של אחד מבני הזוג לתהליך,
אם אחד (או שני בני הזוג)
מתעקשים למשל להישאר בעמדת המאשים,
ולחכות שהאחר ישתנה או ישנה, או "יבין סוף סוף..."
זה עשוי להקשות על התהליך
ו... אפילו להכשיל אותו..

ההסכמה לאמץ את נקודת המבט
ששנינו כאן בתוך הקשר הזה
כמקפצה להתפתחות אישית
הינה קריטית להצלחה ולשגשוג שלנו כזוג

ובכל זאת, רציתי להרחיב על מכשול אחר
שעומד בדרך להצלחה זוגית

מכשול מאד משמעותי,
שמצליח להכשיל שוב ושוב
תהליכי צמיחה בכלל וזוגיים בפרט

והמכשול הזה הוא לא אחר
מה שֶ כֶ  ל  שלנו.

כמה פעמים הבנת משהו 
ושום דבר לא השתנה בחייך???

עד כדי כך שלפעמים זה רק יותר מעצבן,
כבר עדיף לא לדעת...
ככה לפחות את לא מאוכזבת מעצמך
ופטורה מאשמה ותסכול מצטבר...

שלא תביני לא נכון,
אני לא חלילה ממליצה לוותר על הידיעה,
ההבנה חשובה לנו מאד
והיא חלק משמעותי מהשינוי,

אלא שהיא חלק ממנו,
ואי אפשר לחולל שינוי על ידי הבנה שכלית בלבד..

בעידן הזה שהתודעה היא תודעת ראש (עדיין...)
השכל מצליח להתל בנו לא פעם
ולהשאיר אותנו בניתוק רגשי
בניתוק מהגוף
מה שמונע מאתנו גישה אל המקומות 
אותם אנחנו רוצים לשנות,

מאחר ואנחנו מתקיימים בארבעה רבדים:
גוף, רגש, תודעה ורוח,
כשאנחנו נוכחים באחד מהם בלבד -
ובמיוחד שהוא שכלי 
שמבריח אותנו מהאחרים,
היכולת שלנו ליצור שינוי קטֶנה משמעותית

מה גם,
שהחומרים אותם אנחנו רוצים לשנות,
לרוב הינם תכנים הישרדותיים
שהוטבעו בנו לאורך הילדות
וככאלה הם מאוכסנים בתת המודע שלנו,

מה שמחליש עוד יותר את השכל
ואת הכלים שלו כגון מילים 
לגשת, לגעת ולהזיז שם משהו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~

אנחנו נמשכים אל מי שיזכיר לנו 
את המקומות הלא פתורים שלנו,
זאת כדי שנוכל לפתור אותם
ולצמוח אל השלם שאנחנו,

או במילים אחרות -
הקונפליקט הוא הצמיחה שלנו שרוצה להתרחש,

once אימצנו את זה כרעיון,
נותר לנו ללמוד איך לאפשר לה להתרחש.

אני רואה מסביבי כל כך הרבה ניסיונות כושלים...
ולא שלא נאמרים שם דברי חכמה,
לא שהם חסרים הבנה והיגיון,

חסר החיבור אל העומק בו מתרחשים הדברים באמת.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בדרך שבה אני עובדת,
יש לנו גישה ישירה לשם,
ישירות כמו קרן לייזר אל לב העניין,

כך שפתאום נוצרת בהירות,
הדברים מתחברים,
הקלה מורגשת בגוף,
קלילות רגשית מלטפת

והכי חשוב -
ככל שאנחנו מחוללים כך ריפוי,
אנחנו פוגשים את עצמנו באותה הסיטואציה
שפעם הקפיצה אותנו לתגובתיות -
מצליחים להגיב מתוך בחירה,
מתוך שקט וחוסן פנימי,

כל הזוגיות שלנו משנה פנים
לכזו שבה אנחנו במודעות ובהכרה,
עוברים מהישרדות לאיכות
ומעזים יותר ויותר לפתוח את הלב
ולהיות בחיבור,
להסכים ל א ה ב ה

ואין, אין תקופה מושלמת מזו
לקפוץ למים ולהקפיץ את הזוגיות שלנו לשם,
רגע לפני שהקיץ משתלט
וברוח חג השבועות שתמיד היה בעיני חג של אהבה.

יומיים ואתם שם -
האינטנסיב הזוגי -
המקפצה של הזוגיות שלכם מהישרדות לאיכות.

אם זה אכן הזמן המושלם עבורכם,
לחצו כאן וניפגש!

בברכת חג שבועות שמח,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן













יום חמישי, 30 במאי 2019

"אין לי אוויר... אני חייב לצאת להתאוורר..."


ומיד היא { :
מגיבה בבהלה ושואלת:
"למה? 
לאן אתה הולך?
מתי תחזור? "

ובעוד תגובתה מכבידה עליו עוד יותר
ומעצימה את תחושת המחנק
ואת הרצון שלו לברוח,
כן גואה עוד יותר בהלתה...

ו... הם בתוך הלופ,
כבסמטה ללא מוצא.

הוא מופעל על ידי הדחף לברוח >
היא אוחזת חזק חזק >
מה שגורם לו לרצות עוד יותר לברוח >
לה לאחוז עוד יותר חזק...

וזה ממשיך ומתהדק
עד שהוא מוותר ונכנע

הוא {  
צמא לתחושת השחרור והחופש. 
מרגיש כלוא, 
כאילו משא כבד מונח על כתפיו

ברור לו, כך אמר, 
שהוא זה שמייצר את העומס בעצמו,
שמוטבעת בו הנטייה 
לקחת על עצמו עודף אחריות,
שהוא מרגיש "מחוייב" לדאוג לכווווולם, 
שהוא זה שלא נותן לעצמו מנוחה וחופש

יחד עם זאת מתקיים בו הדחף 
להשתחרר מהעומס הזה

ולפעמים... 
כשהיה יוצא מהבית
היה מצליח קצת יותר לנשום ולו לזמן קצר
גם כשהיה ברור לו 
שלא בחוץ יימצא לי מזור
בכל זאת, באין מענה אחר
זה הקל עליו ולו במעט ולזמן קצר

לכן היה מוצא את עצמו 
ממציא אמתלות ותירוצים לצאת

שהרי בתוך כל המבנה הזה שבנה לעצמו
הוא לא רצה לפגוע בה,
זוהי מטרתו המוצהרת,
ובכל זאת, מידי פעם הרגיש 
כאילו אין לו אוויר לנשימה
והתירוצים לכאורה איפשרו לו 
גם לנשום וגם לא לפגוע בה

ברור שזה רק לכאורה,
כי למעשה כשהוא לא פותח בפניה את ליבו
ומתרחק מאחורי הקושי והתירוצים - 
היא נפגעת
ואז...
בסופו של דבר... היה נכנע לקושי שלה
ומוֹנֶעַ מעצמו את רצונותיו

וכמו כדי להכעיס המצב רק מחמיר:
הוא } לא אומר - על מנת לא לפגוע בה,
נותר עם תחושת פספוס מהויתור על עצמו
ותסכול, חוסר מנוחה, כמו חנק
שתכל'ס... בסופו של דבר פוגע בה ובו..

אז... הוא גם פחות חיוני
וגם קצר וחסר סבלנות,
מסתגר, קונקרטי כלפי חוץ
בעוד שמערבולת ערה מתקיימת בקרבו

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אז נכנסנו פנימה...
כמה קסמים מתרחשים עם ההסכמה להעמיק...

לפתע, לגמרי היה לו ברור,
שאת התחושות הללו הוא מכיר
עוד משחר ילדותו,

כעולה מאתיופיה שעשה במו רגליו את המסע,
כמי שאיבד את אמו במחנה הפליטים בסודן,
כבן למשפחה בה העצב היה כמו ענן כבד 
שמונח בקביעות ומרחף מעל
ולא מאפשר מרחב נשימה,
כבר מאז התחושות הללו מלוות אותו.

כילד רגיש היה ער לרגשות הכבדים הללו של אביו
וכמי שנוטה לקחת על עצמו את הקושי של אחרים
מצא את עצמו נושא את הנטל הכבד הזה
כשזה גודש ממנו ומעלה בו דחף עז לברוח

והוא אכן ברח

בגיל צעיר, ביוזמתו ביקש לעבור לפנימיה
ובמידה מסוימת יכול היה "לנשום" ללא המשא הזה,
למעט בסופי שבוע בהם הגיע הביתה
ושוב מצא את עצמו כורע תחת הנטל הרגשי
ושוב היה בורח...

אלא שהיום, כבוגר, כאבי משפחה,
הבריחות הללו כבר לא עובדות
(גם בעבר לא לגמרי עבדו 
למרות שאיפשרו לו איים של שקט זמני)

גם ברור לו שלא באמת 
יוכל למצוא את החופש שלו בחוץ
כיוון שחופש הינה מהות שמתקיימת פנימה

ויחד עם זאת, לצד הדחף
מעיקה עליו העובדה
שלמרות שהכי חשוב לו לא לפגוע בה,
ההתנהלות הזו לגמרי פוגעת..

אבל עכשיו...
כשפגש את הילד ההוא שכל כך היה זקוק לחיבוק
לחיבוק של אב משוחרר שיכול לקחת ממנו את המשא
עכשיו
כשחיבק אותו,
המשא נאות להשתחרר מכתפיו.

תחושה של חופש משחרר ומלאות
הרוותה את הצמא שייחל לה כל כך הרבה זמן..

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

היא { 
השותפה שלו במסע הזוגי שלהם, 
לה יש סיפור שונה לגמרי,
שמצליח באופן גאוני להשתלב עם זה שלו
ולעודד את שניהם לצמיחה

היא כאמור נאחזת,
בבהלה, עד כדי חרדה
בתחושת אין אונים וחוסר אמונה 
שמסוגלת לקחת על עצמה אחריות
(התאמה מושלמת לנטייה שלו
לקחת על עצמו עודף אחריות..)

וכשנכנסנו פנימה,
עלה בה זיכרון מגיל שנתיים,
שבת אחת, בצהרי היום,
היא יצאה מהבית של סבתא,
בלי שאף אחד שם לב, ברגליים יחפות
והתהלכה על הכביש הלוהט
עד כדי שאיבדה את הכרתה

כשהגיעו להושיעה האווירה מן הסתם
היתה מהולה בהיסטריה וחרדה
עד שהתעוררה ושבה להכרתה.

בכל פעם שהוא } הולך,
היא חווה מחדש את אותו עילפון,
עד כדי חולשה פיזית ברגליים

כל עוד הזיכרון הזה לא עבר ריפוי,
גם אם רצתה לשחרר אותו }
זה היה מלווה בחרדה.

עכשיו, ככל שהריפוי מתחולל,
הילדה ההיא יכולה לשמוע ציפורים מצייצות,
ולהירגע על דשא ירוק 
שמחליף את האספלט הלוהט.
עכשיו הילדה בטוחה בזרועותיה
ויודעת שהיא לא לבד
עכשיו, שלווה ורוגע מחליפים 
את שאריות החרדה שמתפרקת מהמערכת.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הריפוי שלה כמו נותן פוש לריפוי שלו
כך שכל אחד מהם צומח להיות השלם שהוא,
הבוגר, שמכיל את חלקיו הילדיים,
ונמצא שם עבורם כאב וכאם פנימיים
ומתוך המקום הבוגר
יכולים הם }{ לקיים מערכת יחסים 
לעין שיעור יותר מספקת,
אוהבת ומזינה.

כל ריפוי כזה שמתחולל
מאפשר להתמרה של התכנים ההישרדותיים שבתוכנו,
לכאלה שמאפשרים לנו איכות חיים ורווחה.

תוך שאנו מפענחים
מה נמצא במקור הקונפליקטים בינינו,
מהי ההזדמנות לצמיחה שמסתתרת שם
ואיך ניתן לאפשר לה להתרחש

פה בשבילכם
כדי לפענח ולצמוח 
במסע הזוגי הייחודי והמפעים שלכם,

בתהליך קסום שמתרחש ביומיים
12 שעות בהם אנחנו מפענחים, מגלים תגליות,
מבינים, מקשיבים מהלב
ומעמיקים את החיבור כל אחד לעצמו
ואת זה שביניכם 


גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן