גלית אליאס

99% מהזוגות שנכנסים אלי לחדר  בפעם הראשונה,  מגיעים עם אג'נדה מאד ברורה (בין אם היא מוסווית ובין אם גלויה): לכל אחד מהם ברור שהאחר צריך טיפול , ש האחר הוא האשם במצב ושהם באו יחד רק כדי שאני אסביר לו שהיא צודקת ו ככה (!)   הם פני הדברים רגע, רגע, אל תלכי, אני יודעת שאת אולי חושבת שזה ברור מאליו אבל אם זה היה אכן כך, בעומק, לא הייתי פוגשת את ההנחה הזו שוב ושוב גם אצל "הטובים" ביותר שנמצאים שנים בטיפול ובתהליכים. ההנחה הזו כל כך מושרשת בתרבות שלנו שהיא מצליחה להתל בנו  ועוד זווית יכולה להיות משמעותית עבור כולנו, לכן בחרתי לכתוב על הנושא שוב: איך קורה - שבו זמנית שניהם בטוחים: היא { מנקודת המבט שלה שהיא צודקת ו אם הוא רק יבין סוף סוף, הכל יסתדר... ו הוא }  מנקודת המבט שלו - שהצדק לגמרי אתו והיא זו שטועה ובגדול, והנה סוף סוף מישהו אובייקטיבי יכריע.. "לא, ברור שאני לא מושלם/מת" הם יגידו במילים שיֶאָמְרוּ מהפה אל החוץ אבל בעומק לִבָּם לצד האמירה הזו ברור להם כשמש ש הכל בידי האחר כשהוא ישתנה הכל יסתדר. "אני כבר שנים עושה תהליכים,

באופן טבעי, כשאנחנו נכנסים לתוך קשר, במיוחד בשלב המחייב שלו, ועוד אפילו יותר כשנכנסים הילדים לתמונה, כל אחד מאתנו לוקח תפקיד ונשאב אליו: האמא/ המפרנס/ האחראי/ חסר האחריות/ הליצן - המצחיק שמשחק יותר עם הילדים/ הרציני יותר ועוד ועוד כאילו נכנסנו לדמות בתחפושת ואפילו אנחנו כבר שכחנו את עצמנו בתוכה.. כל אחד מאתנו בהתאם למה שראה וחווה כילד, ייטה להיות אותו הדבר או בדיוק ההיפך של מה שראה . איכשהוא נמצא את האיזון בינינו, לרוב באופן לא מודע ולמרות שתהיה בו מן ההשלמה, נמצא את עצמנו רבים עליו: "למה אתה משאיר את הנעליים בכניסה?" תשאל מי שלקחה על עצמה את האחריות על הסדר כמובן שזה לא תלוי במגדר  ויכול להיות שדווקא הוא } זה ששואל אותה { או "למה את כל כך כבדה?" ישאל מי שלקח על עצמו להישאר הקליל. לא פעם אנחנו עשויים למצוא את עצמנו שואלים: איך זה קרה? ששקעתי כל כך בתפקיד ה... ולמרות שנרצה לפעמים להתנער ממנו, יש משהו חזק שמקבע אותנו בתוכו, מה גם שמאבקי הכוח שנובעים מהמתח בין התפקידים הלא מודעים הללו מחמירים את ההתחפרות. ואז... בין הית

המילים הללו החלו להיאסף לרשומה עוד לפני שהייתי ערה לעֹצמה של קרני השמש שצולות את פָּנָי באופן כזה, שלמחרת אֵרָאֶה כאילו עברתי פילינג עמוק.. עוד לפני שהייתי ערה למאמץ הרב  שאני מעמיסה על השרירים שלי, כזה שלמחרת אתוודע דרך כאב הכיווץ  למקומות שלא היכרתי בגופי קודם, המילים הללו החלו להיאסף תוך כדי שאני לומדת לגלוש בחרמון כן, היה חם, השארתי את המעיל בלוקר.. אני! כן!..  בגילי שאפשר כבר להגדיר כמופלג, אפילו אני כבר לא יכולה להתכחש לכך יותר ולמרות זאת, הוכחתי לעצמי ש: לעולם לא מאוחר מידי! "ממש לא", "אפילו אני הצלחתי" מצאתי את עצמי מתערבת בשיחה בין שני בני זוג כשהוא אמר על בני העֶשְרֶה שלהם: "זה קשה להם כי זה כבר גיל מאוחר להתחיל".. האמנם??? אז לא, לעולם לא מאוחר מידי! נכון שלבן שלי בן ה 10 עקומת למידה חדה (הרבה) יותר ועדיין...  הוכחתי לעצמי שזה אפשרי! ש(אפילו) אני (!) יכולה. למרות הפחד, ואני פחדנית ידועה, ממש ממש הצלחתי לגלוש.  היה לי קל יותר ויותר  ככל שקלטתי את עניין "הפיצה"-

האם את בלאבוסטה? האמא? הפאם פאטאל? לפי   Clayton Olsonl אלה רק שלושה מתוך שבעה אריכטיפים נשיים שנשים מתפקדות מתוכן בתוך מערכות יחסים.  שבעת הארכיטיפים הללו, הוא אומר - הם מעין  תפקידים לא מודעים ,  פרסונות שנשים לוקחות על עצמן בתוך מערכות יחסים שכמו בפאתרן, שבויות בתוכן ודרכן הם מתנהלות. פרסונות שלרוב לא משרתות אותנו וגם לא את מערכת היחסים שלנו  ו לכן לשמחתנו יש לכל אחת מהפרסונות דרך יציאה שגם אותה אני מביאה בהמשך. אין כמובן שום כוונה לשפוט אותנו על התפקיד שלקחנו, ממילא הוא לא מודע, אלא שמאחר ולתפקיד הזה יש אמנם  רווחים, אך גם הפסדים .. כשנהיה מודעות לו ולאפשרות לצאת ממנו (!), נוכל לשפר את החיים בכלל ואת מערכת היחסים בפרט, תוך שאנחנו יוצאות מתפיסת הקוֹרבָּנוּת לתפיסה של זוֹ שמייצרת את מציאות חייה כמו גם את מערכת היחסים שלה.   מודעות כזו תוכל לאפשר לנו להיכנס לתוך התפקיד כשנכון לנו ולצאת ממנו כאשר זה הדבר שנבחר אז... אנחנו צוללות ל 7 הארכיטיפים  שנשים נוטות לתפקד מתוכם במערכות יחסים: הארכיטיפ הראשון:  ה בלאבוסטה: סרקסטית עם חוש הומור מאד מפותח, היא