יום שלישי, 19 במרץ 2019

איך בהשראת חג הפורים נהנה יותר מהסקס שלנו?


באופן טבעי, כשאנחנו נכנסים לתוך קשר,
במיוחד בשלב המחייב שלו,
ועוד אפילו יותר כשנכנסים הילדים לתמונה,
כל אחד מאתנו לוקח תפקיד ונשאב אליו:

האמא/
המפרנס/
האחראי/
חסר האחריות/
הליצן - המצחיק שמשחק יותר עם הילדים/
הרציני יותר
ועוד ועוד

כאילו נכנסנו לדמות בתחפושת
ואפילו אנחנו כבר שכחנו את עצמנו בתוכה..

כל אחד מאתנו בהתאם למה שראה וחווה כילד,
ייטה להיות אותו הדבר
או בדיוק ההיפך של מה שראה.

איכשהוא נמצא את האיזון בינינו,
לרוב באופן לא מודע
ולמרות שתהיה בו מן ההשלמה,
נמצא את עצמנו רבים עליו:

"למה אתה משאיר את הנעליים בכניסה?"
תשאל מי שלקחה על עצמה את האחריות על הסדר
כמובן שזה לא תלוי במגדר 
ויכול להיות שדווקא הוא } זה ששואל אותה {

או
"למה את כל כך כבדה?"
ישאל מי שלקח על עצמו להישאר הקליל.

לא פעם אנחנו עשויים למצוא את עצמנו שואלים:
איך זה קרה? ששקעתי כל כך בתפקיד ה...

ולמרות שנרצה לפעמים להתנער ממנו,
יש משהו חזק שמקבע אותנו בתוכו,

מה גם שמאבקי הכוח
שנובעים מהמתח בין התפקידים
הלא מודעים הללו מחמירים את ההתחפרות.

ואז... בין היתר,
כשהיא בתפקיד האמא - 
המיניות מחוץ למשחק.

ככה זה, באופן אבולוציוני,
ככה זה עובד בתוכנו,
לטובת התפתחות והמשכיות האנושות.

זאת, למרות ש...
סקס הוא לא רק המפגש הפיזי,
אלא הרבה מעבר -
סקס הוא הזדמנות לחיבור,
הזדמנות לתת לו להרגיש שהוא חשוב לך ואת לו,
הזדמנות להיות יחד.

יחד עם זאת,
במיוחד בשנים הראשונות, כשהילדים קטנים
ודורשים תשומת לב מרבית,
מעבר לעומס שהטיפול בילדים דורש,

בעוד שהאחד מאד רוצה חיבור,
השני - שבתפקיד האמא 
והיה כל היום מחובר מאד לילדים -
נותר מרוקן בסוף היום, בלי יכולת לתת
וגם כבר בלי צורך לקבל.
(אחרי שכל היום היה נוכח עבור הילדים,
ולא רק נתן אלא גם קיבל חיבור) 

נוצר שובע כזה שהיא רוצה להיות בחיבור לעצמה
וצריכה בעיקר שקט

אז מה עושים?

אני רוצה להציע פה שתי הצעות,
את שתיהן שמעתי מאסתר פרל,
מטפלת זוגית בינלאומית מקסימה ומלאת ניסיון:

ראשית
למצוא את הדרך להוקיר את האחר על התפקיד שלקח על עצמו
"אני ממש מעריכה את זה שאתה משחק אתם וכל כך כיף לכם,
  זה מאפשר לי להתפנות לדברים שאני מחוייבת לעשות"
ו:
"אני ממש מעריך את האמא המסורה שאת עבורם,
 זה מאפשר לי להתפנות למה שאני מחוייב לו"

כל אחד ומה שהוא מחוייב לו.

(פה אגלה לך סוד קטן:
הפרגון הזה,ההערכה, עצם זה שאתם רואים את התרומה של האחר,
זה כשלעצמו עשוי להקטין את הקיצוניות של הנטייה של האחר
שמרוכזת ב"למה את/ה לא..."
ולרוב מחמירה את מאבקי הכוח.)

שנית
הצעה ברוח פורים:
החג הזה ואפשר כמובן להמשיך זאת כל השנה
מאפשר לנו להיכנס לדמות נוספת
מעבר לזו הנוחה והרגילה לנו.

ואנחנו הרי ממילא הרבה יותר צבעוניים ומורכבים
מהתפקיד המרכזי הזה אליו נשאבנו...
שלפעמים הלכנו בתוכו לאיבוד..

טריק קטן שיכול לחלץ אותנו 
מהדמות אליה נשאבנו
זה למשל להיעזר בשמות מפתים
כמו ז'אק וז'אקלין :-)
או כל שם אחר שעושה לכם את זה,

וכך לייצר לכם הזדמנות להיחלץ ולו לרגעים,
מהדמות אליה נשאבתם
ולהיכנס לסצנה חדשה
ובה חיוניות, חיבור, שמחה, 
חזרה לאני השלם יותר
ואולי גם - מעשה אהבה מרענן.

כי האנרגיה המינית היא אנרגיית החיים שלנו
ואנחנו לא רוצים לתת להרגלים הכובלים
ולמאבקי הכוח שמגיעים בעקבותיהם ובכלל
את הכוח לנקז אותה מאתנו

כל אחד עבור עצמו
וכל אחד עבור השניים שאנחנו.

מאחלת לכם משחק תפקידים משמח
וששמחת פורים תלווה אתכם כל יום ויום בשנה

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

יום שני, 11 במרץ 2019

איך להצליח לחולל שינוי? 4 תובנות קריטיות להצלחה

המילים הללו החלו להיאסף לרשומה
עוד לפני שהייתי ערה לעֹצמה של קרני השמש
שצולות את פָּנָי באופן כזה,
שלמחרת אֵרָאֶה כאילו עברתי פילינג עמוק..

עוד לפני שהייתי ערה למאמץ הרב 
שאני מעמיסה על השרירים שלי,
כזה שלמחרת אתוודע דרך כאב הכיווץ 
למקומות שלא היכרתי בגופי קודם,

המילים הללו החלו להיאסף
תוך כדי שאני לומדת לגלוש בחרמון
כן, היה חם, השארתי את המעיל בלוקר..
אני! כן!.. 
בגילי שאפשר כבר להגדיר כמופלג,
אפילו אני כבר לא יכולה להתכחש לכך יותר
ולמרות זאת, הוכחתי לעצמי ש:
לעולם לא מאוחר מידי!

"ממש לא", "אפילו אני הצלחתי"
מצאתי את עצמי מתערבת בשיחה בין שני בני זוג
כשהוא אמר על בני העֶשְרֶה שלהם:
"זה קשה להם כי זה כבר גיל מאוחר להתחיל"..

האמנם???

אז לא, לעולם לא מאוחר מידי!

נכון שלבן שלי בן ה 10 עקומת למידה חדה (הרבה) יותר
ועדיין... 
הוכחתי לעצמי שזה אפשרי!
ש(אפילו) אני (!) יכולה.

למרות הפחד, ואני פחדנית ידועה,
ממש ממש הצלחתי לגלוש. 

היה לי קל יותר ויותר 
ככל שקלטתי את עניין "הפיצה"-
כך קוראים לתנוחת העצירה.

ככל שהייתי בטוחה יותר שאני מצליחה לעצור,
כך היה לי אומץ יותר להתמסר
למרחבים הלבנים
ולהרפות וליהנות מהחופש הזה
שזורם בעורקים
במורד הלבן הבוהק הזה

אז תוך שאני נפעמת מהיכולת המוּלדת שלנו ללמוד
כל דבר שנבחר, 
שמאפשרת לנו להצליח בו
לו רק נרצה ונתמיד,
התנסחו לי כמה תובנות
ואני מביאה אותן דרך ההתנסות במיני סקי למתחילים:

הראשונה כאמור הינה היכולת המולדת שלנו ללמוד
שממשיכה להתקיים בנו כל עוד אנחנו חיים.
אף פעם לא מאוחר מידי
ואם אני רוצה משהו חדש,
או לשנות משהו קיים -
זה אפשרי!

מה שנחוץ לשם השינוי
הינה הגדרת הרצון
ונחישות והתמדה בדרך

ככל שגלשתי ועליתי ושוב גלשתי
ושוב ושוב,
יכולתי להבחין בשיפור המתמיד באיכות הגלישה שלי.

אז נכון, שכשאני רוצה לשנות הרגלים
שמקורם בתקופת חוסר האונים שלנו,
הרגלים שמה שמפעיל אותם הוא המח הקדמון,
השינוי דורש יותר מ"כמה סיבובים" 
שהספיקו לי כהתחלה במדרון בית הספר בחרמון
ובכל זאת, מניסיון אישי אני יכולה להבטיח -
שההתמדה ניכרת גם בשינויים פנימיים:

אם למשל אני רוצה להפסיק לצעוק כשאני כועסת-
מה שמקשה עלי בשינוי - 
הוא העובדה שמי שמפעיל את הצעקה 
הוא מנגנון הישרדותי כמו אינסטינקטיבי בתוכי:

אני מפרשת את הגרביים הזרוקות בכניסה לבית כזלזול,
ומיד יוצאת ממני צעקה שמטרתה הקמאית 
הינה להחזיר אלי את הכבוד האבוד.
(או במילים של התסכול: "תפסיקו לזלזל בי!")

גם כשאני כבר מבינה שהמטרה לא מושגת עם הצעקה,
עדיין, להבין בשכל זה לא מספיק,
כי המנגנון הזה כבר עובד שנים
מה גם שהוא מופעל לא על ידי השכל - זה שמבין עכשיו..
ולכן הוא כמו נעול בתוכי ולכאורה לא ניתן לשינוי.

בדרך שבה אני מנחה 
בתהליכים שאני מלווה (זוגות ויחידים), 
אנחנו מצליחים להגיע לאותו המקום שחווה זלזול,
לפגוש את החלק בתוכי ששנים רבות מתוסכל ממנו
לראות אותו, לכבד אותו, לחזק אותו
באופן כזה שיהיה פחות תלוי 
במחוות שמפורשות כמכבדות מן החוץ

ואז, ככל שבדיעבד אחרי הצעקה,
אפגוש שוב את המקום הזה ואעניק לו כבוד ונראות
(כאמור בנחישות והתמדה),
אמצא את עצמי אחרי כמה אינטרוולים כאלה
נושמת מול הגרביים ובוחרת:
האם לצעוק?
אולי לבקש?
אולי פשוט להרים את הגרביים?
או להשאיר אותן שיורמו על ידי מי שהפשיל אותן.

כי ממילא הגרביים הן לא העניין
והזלזול - שהוא כן העניין והטריגר לצעקה -
כבר לא מפעיל אותי באותה המידה אם בכלל.

לסכום התובנה הראשונה אם כן,
התמדה, נחישות וניצול כל סיבוב 
כהזדמנות לפגוש את המקום הכואב 
וריפוי של עוד שכבה.

(במקום להתלונן "שוב אתם עם הגרביים בכניסה???"
או "שוב נפלתי... אין לי סיכוי, אני כזו גרועה"
אלה - שרק מחמירים את המצב..)

תובנה שנייה - מומלץ לקחת מורה טוב לדרך.
ראיתי לאורך המדרון טובים וצעירים ממני, 
מתוסכלים מההתנסות,
יושבים על השלג ומרימים ידיים..

האמת היא שלא הייתי צריכה להסתכל לצדדים..
אני בעצמי לפני כמה עשורים ניסיתי לבד,
ניסיון שהשאיר את האופציה של השלג 
רחוקה ממני 3 עשורים שלמים!

לעומת זאת, הפעם, השכלתי להקשיב לאחי האלוף
ולקחתי שיעור
עם מדריך מאלף! הנה הוא פה בתמונה:
שבשעה אחת נתן לי את הדגשים,
שהיו דרושות לי התנסויות רבות לו הייתי מתנסה בעצמי,
אם בכלל היה נשאר לי כוח ומוטיבציה
ואם לא הייתי מתייאשת קודם...
מורה טוב אם כן - משנה את התמונה
בצורה משמעותית!


פה אוסיף תובנה שלישית שקריטית להצלחה-
הדבר הראשון שהמורה לימד אותנו 
זה איך לעצור.
כשאנחנו דוהרים במדרון, בין אם מדרון ההר בגלישה
ובין אם במדרון האמוציות,
במצב הזה בו אנחנו לא שולטים בעניינים,
אלא הם שולטים בנו
הידיעה איך לעצור הינה הדבר הכי חשוב.

כשמצליחים להפנים אותה -
הדרך לפסגה (תרתי משמע) הרבה יותר קלה.
טוב, שלא תהיה פה איזה אי הבנה..,
זה לא שאני איזה גולשת סופר אלופה,
שאחרי שיעור של שעה וכמה סיבובים 
על מדרון בית הספר לגלישה בחרמון
כבר יכולה לכבוש הרים..
עם כל הכבוד.. 

ולמרות זאת,
מודה, שביהירותי הרבה, (סולחת לי על כך)
אחרי שנגמר השיעור ועשינו עוד כמה סיבובים,
והרגשנו ש"מיצינו" (עאלק.. :-)

עלינו לרכבל האמצעי,
"אם אני יודעת לעצור, מה כבר יכול להיות"
אפשר להתרשם מהגובה, פה היה צריך ליפול לי האסימון.. 
שאלתי את עצמי
ועוד כמה אנשים ומדריכים שפגשתי בדרך לרכבל..
שאלה שלכאורה הניחה את הדעת

והיא המשיכה להניח את דעתי עד שהגענו 
בגלישה מהירה מאין כמוה למדרון התלול
שבסוף המסלול שיורד מהרכבל האמצעי.

א ל ו ה י ם !

לא משנה כמה התאמצתי עם ה"פיצה"
בכלל לא היתה לי שליטה !
ומצאתי את עצמי דוהרת במהירות שיא
למרות כל ניסיונות (השווא) להאט ולשלוט בדרך,

עד... שהפלתי את עצמי בכוונה לאחור
כדי שאוכל לעצור,
להסיר ממני את המגלשיים
ולרדת ברגליים כבדות (בגלל הנעליים)
ובלב שמח גם בגלל ההצלחות הקודמות
וגם בגלל שכרגע ניצלתי!

התובנה הרביעית שלי אם כן היא צניעות

ואיך היא קשורה להתפתחות אישית
ולשינויים פנימיים שאנחנו רוצים לעשות בחיים?

אחרי ה"שיעור", באשר הוא 
ישנם מצבים או פרקי זמן- מן ישורת 
בהם נוכל להתקדם בכוחות עצמנו.

אבל, כשאנחנו מגיעים לרמה הבאה-
כדאי ומומלץ לקחת עוד "שיעור", 
או תמיכה ממי שעבר את הדרך
ויודע מה המכשולים לאורכה.

אחרת אנחנו עשויים ליפול ל"בור" 
ולחשוב בטעות שהכל היה לשווא
והנה אנחנו שוב בנקודת ההתחלה...

למרות שזה בהחלט לא המצב,
כיון שגם אם אני בנקודה דומה,
היא לא באותו הגובה,
זהו לא מעגל עם נקודת התחלה וסיום
אלא ספירלה שכשהיא מגיעה בסיבוב
אל מעל נקודת ההתחלה היא דומה לה,
ובכל זאת נמצאת מעליה.

דרך אגב גם את הספירלה הזו ציירתי ב"צייר"
עם עקומת למידה ושיפור מניסיון לניסיון.
היא היתה הרבה יותר מגוחכת בפעמים הראשונות
וגם אם זו לא שלמות, כי בחרתי לעצור בפעם החמישית,
נראה לי שהיא מספיק ברורה בשביל להעביר את המסר.

אז נכון שכשאנחנו רוצים שינויים גדולים 
אנחנו עשויים לפגוש יותר תסכול ואכזבות
מ 5 ניסיונות של ציור...
או 5 סיבובים של גלישה..

ובכל זאת - המסר הכי חשוב שלי,
הוא שזה אפשרי!
כל מה שנרצה,
דרוש לנו:
רצון, 
נחישות והתמדה,
מורה טוב
וקצת צניעות!

בנימה אופטימית זו
עם דגש על היכולת הטבעית שלנו 
לשנות ולהצליח בכל אשר נרצה,

אפרד לשלום -

עם המלצה חמה לקחת לכם יום אחד של חו"ל בארץ,
ליהנות מההר המקסים,
האנשים הנפלאים שמתפעלים את האתר
ועל הדרך לתרום את חלקנו לתיירות הישראלית

מוסיפה עוד סרטון שהמדריך צילם אותנו,
וזה אחרי שעה אחת של תרגול
עוד השתפרנו יותר אחרי כן :-)



פה בשבילך,
כמורה עם כלים מופלאים לחולל כל שינוי שתרצי!

גלית אליאס, 
מומחית בהחזרת אהבות למקומן


יום שלישי, 5 במרץ 2019

לקראת יום האישה - מהו הארכיטיפ הנשי שלך?

האם את בלאבוסטה?
האמא?
הפאם פאטאל?

לפי  Clayton Olsonl
אלה רק שלושה מתוך שבעה אריכטיפים נשיים
שנשים מתפקדות מתוכן בתוך מערכות יחסים. 

שבעת הארכיטיפים הללו, הוא אומר -
הם מעין תפקידים לא מודעים
פרסונות שנשים לוקחות על עצמן בתוך מערכות יחסים
שכמו בפאתרן, שבויות בתוכן
ודרכן הם מתנהלות.

פרסונות שלרוב לא משרתות אותנו
וגם לא את מערכת היחסים שלנו 
ולכן לשמחתנו יש לכל אחת מהפרסונות
דרך יציאה שגם אותה אני מביאה בהמשך.

אין כמובן שום כוונה לשפוט אותנו על התפקיד שלקחנו,
ממילא הוא לא מודע,
אלא שמאחר ולתפקיד הזה יש אמנם רווחים,
אך גם הפסדים..
כשנהיה מודעות לו
ולאפשרות לצאת ממנו (!),
נוכל לשפר את החיים בכלל ואת מערכת היחסים בפרט,
תוך שאנחנו יוצאות מתפיסת הקוֹרבָּנוּת
לתפיסה של זוֹ שמייצרת את מציאות חייה
כמו גם את מערכת היחסים שלה. 

מודעות כזו תוכל לאפשר לנו להיכנס לתוך התפקיד כשנכון לנו
ולצאת ממנו כאשר זה הדבר שנבחר

אז... אנחנו צוללות ל 7 הארכיטיפים 
שנשים נוטות לתפקד מתוכם במערכות יחסים:

הארכיטיפ הראשון: הבלאבוסטה:
סרקסטית עם חוש הומור מאד מפותח,
היא יכולה להפיל מצחוק את הגבר שלה
ובהתחלה זה אכן קסום ושובה,
אלא ש...
כשאישה לוקחת תפקיד כזה באופן לא מודע
זה עשוי באיזה שהוא שלב 
ליצור ניתוק בינה לבין האיש שלה
כשהיא הופכת  לגברית במובנים מסוימים
ובכך מוחקת ומקטינה את המקום של הגבר שלה.
אז, זה יכול להפוך לטקטיקת שליטה בגבר
כדי לוודא שהכוח נשאר בידה.
כמובן שזה לא מודע
ובכל זאת אם יש בך מן הבלאבוסטה
תוכלי לזהות את היתרונות והחסרונות הללו בך.

השאלה שחשוב לשאול את עצמך אם את מזהה אותך כאן
הינה: מאיפה נובע התפקיד הזה?
האם מפחד מאינטימיות ? 
כי כשהאהבה של הבלאבוסטה מחמיצה דרך הסרקזם שלה
הגבר מתחיל להרגיש מושפל,
להיסגר וסביר שיכעס כי לא יוכל להתקרב אליה
(רוב הסיכויים לא יוכל לבטא זאת במילים) 

הנטייה הטבעית של הבלאבוסטה 
היא להימשך לגברים שיש להם נטייה טבעית להיות נשלטים
(ושְמִן הסתם האתגר ההתפתחותי
שלהם הוא לצאת מהמקום הזה.)
גברים שלא ניתן לסמוך עליהם 
ולכאורה "צריכים" מישהי שתנהל אותם. 

הדרך לצאת מהתפקיד של הבלאבוסטה היא
לבנות מחדש את הכבוד שיש לך לגבר ובכלל לגברים
ולבטא את ההערצה שיש לך אליו.
זה יאפשר לתפקיד הזה להישאר באור שלו 
ולא לתת לצל שלו להחשיך את חייכם.

הארכיטיפ השני: האמא
החלק החיובי של התפקיד הזה
הוא הדאגה וההזנה שה'אמא' מביאה אתה.
היא מגנה עליו, אינטואיטיבית ומכילה רגשית.
מי לא היה רוצה שכך יגנו ויטפלו בו?
זה עשוי להיות נפלא להיות מטופל כך על ידי מישהי 
ולתת תחושה של מקום בטוח עבורו } הגבר שלה.

זה נהיה חמוץ,
אם הסיבה שהיא לוקחת את התפקיד הזה 
היא משום שהיא פוחדת להיות נשלטת
ולא רוצה לאבד שליטה...

כשהאהבה של ה"אמא" נהיית חמוצה
מה שקורה זה שלא נשאר לגבר מקום להיות הגבר
כי את אמא שלו
הוא מתחיל לשחק את תפקיד הילד חסר האחריות
ואז הם כבני זוג נכנסים ללופ של יחסי אם - ילד
אין איזון, הם לא באותו גובה

לרוב ה"אמא" תימשך לגברים חלשים
שרוצים להישאר ילדים
שרוצים רק לשחק ולא רוצים להתבגר

הדרך לצאת מזה -
אם את מוצאת את עצמך מזדהה עם התפקיד האימהי,
התבונני על עצמך ובדקי איך את יכולה לאזן את זה,
למשל: להיות קצת ילדה בעצמך,
ו/או 
להוריד מעודף האחריות כלפיו 
ובכלל לתת לו קצת לקחת אחריות,
אמנם -
לתת לו ספייס לקחת אחריות בעצמו יכול להיות מאתגר,
אבל זה אחד האתגרים פה
כל אחד מהשניים פה יכולים לצמוח 
ולשנות מעט מהתנהלותם בעולם
ובתוך הקשר בפרט

הארכיטיפ השלישי: ה"פאם פטאל"
האישה הסקסואלית
המפתה
שיכולה לפגוש את הגבר במקומות הפרמיארים שלו. 
יש לה היכולת "לבנות" תשוקה
זה עשוי להיות תפקיד כיפי
יש בו תשוקה ושמחת חיים
אבל יש לו צדדים חשוכים
והם מתקיימים במקום בו הסקס הופך לנשק
ולדרך לשלוט בגבר שלך.

כשאת נותנת את זה או מונעת את זה
כדרך לשלוט בגבר או לעשות מניפולציות,
לקבל כוח מזה,
למעשה את מתגרשת מהאפשרות להתקרב
למעשה את מייצרת מאבקי כוח,
מצב של אחד נגד השני במקום אחד עם השני
כאילו אתם כבר לא באותו הצוות יחד
אלא יש ניצול של המצב לקבל כוח

כך, בשלב מסוים הגבר עשוי להתחיל להרגיש לכוד, 
אז הוא מתחיל להתנגד.
כי אמנם יש סקס 
אבל לא ממקום מקרב אלא ממקום לוכד ושולט

אם את לכודה בתפקיד הזה באופן לא מודע,
סביר שתימשכי אל גברים 
שהתפקיד שלהם בתוך הלופ הזה הוא המוכר והרגיל שלהם-
גברים שמכורים לסקס,
גברים שמשחקים עם נשים 
עם אותו הכוח של המיניות שלהם בעצמם.
זו תהייה המשיכה האוטומטית.

כדי להשתחרר מזה,
זה יכול להיות טריקי ולא קל
כי לאישה שהיא "פאם פטאל" יש אמונה שגויה 
שסקס זה הדבר היחידי שיש לה להעניק 
שהיא לא שווה כלום בלעדיו 
ולכן עשוי להיות לה קשה לצאת מהמשחק הזה
כל עוד לא תעבוד פנימה לשינוי האמונה הזו
שלפיה זה הדבר היחידי שגברים רוצים ממנה,
כל עוד היא לא רואה את הערך שלה ללא קשר לסקס,
יהיה לה קשה להיפרד מהדגם הזה.

משמע- העבודה היא עבודה פנימית 
של חיבור לערך העצמי שלה ושינוי האמונה השגויה.

הארכיטיפ הרביעי: המְרַצָה

זו, היא מאסטרית בלהיות מה שהגבר רוצה.
הצד החיובי של הדגם שלה גורם לגבר להרגיש משמעותי-
היא מתאימה את עצמה לכל מה שהוא.

אם הוא אוהב ספורט- 
היא הופכת להיות חובבת ספורט בעצמה וכו'.
יש בזה משהו מקסים
שמאפשר להשפעה להיות מְחַבֵּר ביניהם.
לָמְרַצָה זה בא באופן טבעי.

אבל אם את מרצה לחלוטין
ובאופן מוחלט מתאימה את עצמך אליו,
למעשה את מאבדת את עצמך 
באיזה שהוא שלב בתוך הקשר,

כי את לא מביאה את עצמך האותנטי לקשר
ואז הגבר מתחיל לאבד אמון בך
כי הוא לא בקשר אתך.. 
למעשה הוא בקשר עם מישהי 
שמתאימה את עצמה באופן מוחלט למה שהוא רוצה
ואז, 
מה שהוא מתחיל לעשות במודע או שלא,
יהיה להתחיל לבדוק את הגבולות שלך
למתוח אותם ולבדוק מה יקרה
לבדוק אם תתנגדי. 

אם את כזו, 
לרוב זה מתוך האמונה: 
'אם אביא את עצמי האמתית,
את הצרכים שלי והבלגן שלי
זה יהיה יותר מידי והגבר שלי לא יוכל לשאת זאת ואותי'.

כשאנחנו בודקים לעומק, 
לרוב נמצא את עצמנו חוזרים לבית שבו גדלנו
ולמה שראינו שם, או בדיוק ההיפך,
או שכילדות התייחסו אלינו בהתאם למה שמצא חן בעיניהם.
לא נתנו לגיטימציה לרגשות שלנו
אלא מה שנחשב טוב בעיניהם קיבל חיזוק ומה שלא, קיבל עונש
והתרגלנו להסתיר חלקים מעצמנו 
על מנת להיות שייכים להורים שלנו

לרוב הן אומרות "אני נתתי לו הכל, הכל נתתי לו"
פה המקום לשאול:  האם באמת ביקש זאת ממך?
או שזוהי התפיסה שבתוכך לפיה פעלת?
ראשית יש לבחון את האמונה הזו
ולראות אם הקשר נשאר בחיים עם השינוי,

כי הנשים הללו נוטות למשוך אליהן נרקיסיסטים.
אלה שואבי אנרגיה בלתי נדלים 
עבורם זה בסדר שאחרים יתנו להם הכל 
והם יישארו במרכז תשומת הלב...

הארכיטיפ החמישי: הנזקקת והתלויה.
זו לרוב תמשוך את 
ה"גיבור" התורן שיבוא להציל אותה.

בהתחלה זה יהיה נפלא עבורו
היא פגיעה כל כך ורגישה,
כי זה נותן לו תחושה מלאה של משמעות
יש לו מקום, תפקיד וממש צריכים אותו

זה מחמיץ 
כשהתלותיות שלה הופכת להיות 
קוֹרבָּנוּת בלי ניתנת להצלה
אפילו לא על ידי הגבר שלה.

מה שמשאיר אותו בתסכול
והוא מתחיל להרגיש לבד וריקנות

אז, מגיע שלב שהוא מתפטר מתפקיד הגיבור
גם כי אין מקום עבורו להיות פגיע,
אין הדדיות בקשר

הנזקקת והתלויה נמשכת לגברים ה"מתקנים"
העצמאיים, 
אלה שצריכים פרויקט לטיפול
ובהתחלה זה מעולה עבורו אבל כאמור 
עד שזה הופך להיות פרויקט חד צדדי ולא מערכת יחסים.

התפקיד השישי: הנסיכה
נותנת השראה לגבר
יש לה סטנדרטים גבוהים
היא מאתגרת,
יש לה נוכחות שדורשת 
שהגבר יהיה גם בגובה הזה עבורה

האמונה השגויה שנמצאת מתחת לפני השטח: 
גברים צריכים להיות לפָנָי ולשרת אותי ולתת לי מה שאני רוצה

היא יותר רוצה להיות נערצת על ידי הגבר 
מאשר להיות נאהבת על ידו ומחוברת אליו

הגברים שתימשך אליהם
יהיו כאלה שירצו בה כדי להתגאות בה כלפי חוץ
יותר מאשר לאהוב אותה באמת.

גברים שרוצים עומק גבוה יותר 
לא יימשכו אליה כי יצטרכו יותר.

מה שיכול להוציא אותם מהריקוד זה למשל
לאמץ את השירות לשני הצדדים 
להפוך אותו להיות הדדי.

חשוב לזכור:
שלכל ארכיטיפ יש צד חיובי ונפלא
ולכן אנחנו לא רוצים לוותר על הכל 
אלא להיות מודעות להתנהלות הלא מודעת
ולנהל אותה במקום שהיא תנהל אותנו

הארכיטיפ השביעי: אשת העסקים
היא מאד ברורה,
יודעת לומר בדיוק מה צריכה
היא אינדבידואלית
יודעת מה שלו ומה שלה
יש כבוד מאד מדויק להם.

החלק החשוך שלה -
הגבולות שלה החזקים אולי מידי
הכל מחולק בדיוק שווה בשווה
כאילו הם מנהלים עסק
ולא מערכת יחסית

אם היחסים מרגישים כמו חילופין 
יותר מאשר מערכת יחסים -
הם לא יתפתחו,
לא יהיה חיבור
הוא } עשוי להרגיש לבד ולא יתמסר לחיבור אתה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

❣❣ לפעמים יותר מארכיטיפ אחד שולט בנו
המפתח הוא גמישות ומודעות.

לראות את התמונה ולהיות מודעים לה
ולאפשרויות לצאת מהמצב

מאד יכול להיות גם 
שנמצא את עצמנו נמשכות לתפקיד מסוים
בהשפעת הגבר הספציפי שאליו נמשכנו
שכאילו דורש מאתנו להיות יותר נסיכה ממנהלת
ולנוע ביניהן

בכל אופן שוב - המודעות פה היא כאמור המפתח
כי היא זו שמאפשרת לנו להישאר אותנטיות 
למי שאנחנו באמת
ולא ללכת לאיבוד.

ובנימה אופטימית זו,
אני מאחלת לך יום האישה שמח ומחבר למי שאת במלואך,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חדש על המדף:

איך לדבר }{ במקום לריב?
ועל הדרך להשתחרר מכעסים!

כך תוכלו ביומיים (!) להקפיץ את הזוגיות שלכם
לרמה אחרת
ולחזור להיות האחד בשביל השני.

פרטים בלחיצה פה