יום ראשון, 23 בינואר 2022

"אם לא אכעס עליה, איך היא תעשה שיעורי בית??"

במיוחד בימי זום שכאלה...  


זוהי אחת הפרדיגמות שרובנו חיים בצילן,

פרדיגמה שמספרת לנו - שכדי שמישהו יבין מה שאני צריכה ממנו -

במיוחד אם זה משהו שהוא לא רוצה לעשות -

נדרשת כוחנות, אגרסיה, תוקפנות,

או - לפעמים זה מגיע בצורה של מניפולציה רגשית

מה שנקרא "רִגְשִי",

כזה שמפעיל את האשמה 

וזו מפעילה את האחר לעשות את מה שאנחנו צריכים:

"יפה מצדך שנזכרת לבקר אותי"

זו אחת הדוגמאות לכך..


ואכן, נראה שכל עוד אנחנו במישור ההישרדותי -

במלחמה כמו במלחמה -

אין בידינו אפשרויות מלבד להילחם (באופן סמוי או גלוי) או להיכנע...


השאלה היא...

אם אני לרגע מתרחקת מהסיטואציה -

האם באמת אותה ילדה מתוקה בת 6

שלא רוצה לעשות שיעורי בית

מהווה איום שאני צריכה להילחם בו?

~~~~~

סביר להניח שהלחץ מהקורונה והעומס מהבידודים, 

והזומים 

והבדיקות 

וההידבקויות

על אחת כמה וכמה כשיש כמה ילדים,

שמול כל אחד מהם פתוחה 'חזית' אחרת

ועל אלה נוסף לחץ מהעבודה, מכסף, מבן הזוג, מהחדשות או you name it..

מה שמכפיל ומשלש ומציף את התסכול

שצף ועולה כש: היא לא רוצה לעשות שיעורים

והנה... אנחנו מגיעים למקור - שהוא אותו התסכול 

שיכול להיות למשל בדמות : 

"היא לא סופרת אותי"

"אני לא נחשבת בעיניה

וכמוהם...


סביר להניח שכעס יהיה הטקטיקה שתישלף אוטומטית ולא במודע,

כאשר מצדיקות אותו מיני אג'נדות כמו זו בכותרת...


אבל...

כשאנחנו מצליחים לרגע לעצור

לנשוםםםםם

ולבדוק מה למעשה הזדעק בתוכנו?

או

מהם הקולות האמוציונליים שבתוכנו?


וכשאנחנו זוכרים שתמיד - אמוציונלי = ילדי

או במילים אחרות -

If it's histerical.... it's historical


נוכל למצוא את המקום הילדי,

שהתסכול הזה מוכר לנו כבר ממנו,

למשל אותה ילדה שהיום היא אמא,

נניח שהיתה הילדה הקטנה בבית ולא ספרו אותה

(בכל אופן זו היתה החוויה הסובייקטיבית שלה)

ונניח שזה קרה שוב ושוב ובכל פעם היא נעלבה והסתגרה...

ואולי אפילו...

כשהיא לא רצתה להכין ש"ב כעסו עליה והיא למדה לְרָצוֹת...


היא יכולה להיזכר באותה הילדה שהיתה בעצמה, 

לראות אותה בעיניים טובות,

תוך שהיא מחבקת אותה בכאב שלה 

ובכך למעשה "סופרת" אותה ורכה אליה...


זה עשוי אולי להישמע שטחי... -

אבל כשאנחנו מצליחים לא רק להבין את זה,

אלא ממש להיות שם ברגש אתה,

משהו משתנה... -

מתאפשר שקט, נוצרת מלאות, יש בטחון וכו'...


המצב החדש המלא הזה -

בפעם הבאה שהילדה בת ה 6 לא תרצה להכין שיעורי בית -

יאפשר לאם תרגום מציאות שונה מהפרשנות הישנה ש"היא לא סופרת אותי" >>

מה שימנע מאמוציות לעלות >>

ויאפשר לאם שהיא לילדתה - לבדוק עם הילדה בת ה 6

מה היא צריכה?

אולי קשה לה משהו?

אולי סתם היא רוצה ביחד?

מה יעזור לה ליהנות מלעשות שיעורי בית?

(במקום לשכפל את המסר שמלמד לעשות כי חייבים ואם לא נעשה יכעסו עלינו.)

~~~~~~~


בכלל..

כשאנחנו בהתנגשות אמוציונלית עם בן הזוג/ אחד הילדים/ מישהו אחר...

ונכנסנו לאין מוצא -

שיכולה להתבטא כ: מריבה, כעס, התרחקות וכו'.

דרך בטוחה לצאת משם -


במקום לחכות שהאחר ישנה את התנהגותו

במקום להצדיק את עצמנו ולחזק את עמדתנו 

(גם אם אנחנו בטוחים שאנחנו צודקים)

במקום להאשים, להתלהם, להילחם או להיכנע


גם אם זה קורה בדיעבד -

מאחר ואלה אטומטיים...

אז אחרי שקרה מה שקרה 

וההכרה והמודעות מגיעות לעזרתנו -

אז -

נוכל לעשות u-turn 

להפנות את תשומת הלב פנימה לנשימה ולגוף,

להבחין מהם הרגשות שאנחנו מרגישים

(תזכורת - מתחת לכעס שלוקח אותנו לצדקנות -

יש שילוב של רגשות פגיעים כמו חוסר אונים/ עלבון/ אשמה/ פחד...)


להסכים ממש להרגיש אותם,

לתת להם להיות,

תקראו לזה "לחבק את הכאב"

כן...

למרות שזה בניגוד להרגל,

למרות שזה עשוי להיות מאד מציף,

למרות שזה עשוי להיות ממש מפחיד


מה שיכול לעזור פה זה להתחיל לומר את המשפטים

לילד~ה שבתוכנו:

"אני אוהבת אותך"

"אני לעולם לא אעזוב אותך"

"את תמיד אתי"

"אני שומרת עליך"

וכו'


כך שנוצרת הפרדה בין אותו כאב ילדי שהתעורר

לבין הבוגר~ת שנמצאת פה, מחבקת אותו

ומאפשרת לתיקון החוויה ההיא להתרחש.


כמה נשימות יחד...


אפשר לשאול את החלק הילדי -

מה הוא רוצה ממך

ולבדוק אם יש לך אפשרות להבטיח לו זאת

לרוב זה יהיה חיבוק, הגנה, התייחסות, כבוד, מקום וכו'...

ולנשום...


ונשים לב ... ❤❤

בשלב הזה לרוב התחושות בגוף כבר מתחלפות

(כשאני מלווה את התהליך אני נעזרת בנוסף 

בכלים אנרגטיים שמעצימים את הריפוי)


ומתוך השקט הזה שמתאפשר -

אפשר לחזור לסיטואציה ולנהל אותה באופן ענייני

(על פני אמוציונלי בו אני לא רואה אותי לא כל שכן את האחר)

בדיוק כמו האמטיסט המדהימה הזו -
בעולם האסוציאטיבי שלי -
לכולנו יש בהירות וצלילות בתוכנו
רק שהן מוסתרות מאחורי עומס אמוציונלי
שהתרבות ההשלכתית בה אנחנו חיים
לימדה אותנו לנסות להתעלם ולברוח ממנו (להדחיק/ להיות בהצפה)

הדרך אל הבהירות הזו,
שתאפשר רווחה, ביטחון, שקט פנימי ואהבה לעצמנו -
ומכאן גם ליקירנו
היא דווקא דרך העומס האמוציונלי -
נשימה ושהייה עם התכנים האמוציונליים -
מה שיאפשר להם להתפוגג ולהתפזר
לטרנספורמציה להתחולל
ולנו... 
לבחור את התגובה הנכונה לנו
שמאפשרת רווחה, שקט ומרחב בטוח לאהבה
על פני התנהלות שמבוססת על אוטומטיים הישרדותיים..

~~~~

לחיי הריפוי שמאפשר לנו

להשתחרר מהתפיסות המגבילות

ולהביא את עצמנו ברכות אלינו וליקירינו

אמן ❤




גלית אליאס, 

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך!



פה בשבילך במגוון דרכים:
  • איך להשתחרר מכל פלונטר או הרגל ב 21 יום? תהליך מוקלט בוידאו עם כל התכנים והכלים שקריטי להכיר להכלה וטרנספורמציה. פרטים נוספים בלחיצה כאן
  • פגישות פיזיות/ Skype~ Zoomבלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם










יום ראשון, 16 בינואר 2022

הצפות הגשם ~ הצפות רגשיות --- סיפור ומוסר השכל אישי מהבוקר

 גשם זלעפות... -

אוטומטית מדליק אצלי (במקביל לשמחה על הבְּרָכָה לאדמה..)

גם נורית אזהרה שמריצה אותי לבדוק מה קורה לי במרפסת..


יש לי מרפסת שירות שצמודה לחדר השינה,

שפתח המרזב שלה צר מידי,

בכל אופן צר מלהכיל את קצוות הענפים של הגפן שצומחת מעל -

ובדרך כלל בגשם הראשון -

אם לא הקדמתי וניקיתי - ולפעמים גם אם כן -

הפתח של המרזב נסתם והמרפסת מוצפת מים


מילא המרפסת :-), אלא שזו היא התקרה של המטבח

ואם המים עומדים שם ...

בשלב מסוים הם מגיעים בטפטופים גם למטבח..


בתרגולת הקבועה גם הבוקר -

התעוררתי לצלילי הגשם היורד, ה'נורית' הזעיקה

ונחרדתי לגלות שלמרות שפתחתי את המרזב אתמול - הכל מוצף ובגדול...

התחמשתי במגפי הגשם שלי

שכשקניתי אותם לא העליתי בדעתי כמה שימושיות יהיו לי,

התעטפתי במעיל הגשם הוורוד,

פתחתי את החלון והתריס,

(אין אפשרות מהדלת פן המים יציפו לי את כל החדר,

ומזל שהחלון בגובה הירכיים שלי ואני יכולה לעבור דרכו למרפסת)

יצאתי אל הגשם השוצף

וחילצתי תוך חירוף נפשי את שאריות הגזם מהמרזב

כדי שהמים יוכלו לזרום מטה וישחררו אותי מהמצור

(כן, הפעם גם ננעלתי מחוץ לתריס

שסגרתי טיפ טיפה יותר מידי...

ולמזלי היה מי ששמע אותי די מהר וניצלתי מהקור!

לא מספיק אני מוקירה תודה על זה שבכלל יש לי בית

אז היתה הזדמנות מוחשית וחיה לכך הבוקר :-)


אבל למה אני מספרת לך את זה בכל כך הרבה פרטים?


האמת, גם כי זה כל כך הצחיק אותי שרציתי לשתף...

אבל בעיקר -

כי זה הוביל אותי לחשוב על ההרגל הזה שלנו -

שכשיש משהו לא נעים, לא פתור, אנחנו מעדיפים ...

להדחיק,

להתעלם

ו... לקוות לטוב,


למרות שברור לנו ושגור בפינו היטב,

שמה שלא מטפלים בו מהשורש, יחזור להופיע בחיינו -

ולא, לא כדי לאמלל אותנו,

אלא כדי לתת לנו הזדמנות לתקן!


ואם אני עושה מעבר חד לקונפליקטים במישור זוגי -

הרי שהריפוי המתאפשר כאשר אנחנו מגיעים לשורש ומרפאים -

הינו הרבה יותר עמוק, משמעותי  ומתגמל מניקוי הגזם מראש שימנע סתימות :-) :-)


כי כשהיא { נעלבת ממנו 

כאשר הוא } עסוק במסכים שלו...

יש פה שני עולמות פנימיים שבעצם... צמאים למפגש:


העולם שלה -

שיש בו חלק ילדי שזקוק לנראות כדי להרגיש ראויה לאהבה,

עד כדי כך שהיא - הבוגרת - כל הזמן מחפשת נראות אצלו

ותלויה בתשומת הלב שלו

מה שמן הסתם רק מרחיק אותו מהאפשרות להיות שם בשבילה...


בטח בהתחשב בחוויה הילדית שלו }

שגם בה - היה תסכול על חוסר נראות וצמא לכך,

רק שהמנגנון שהוא בנה - היה להסתדר לבד ולברוח.

להימנע מלצפות לכך בכלל, כדי לא להתאכזב,

כך שמלכתחילה עם מנגנון כזה הנטייה שלו תהיה להתרחק

ועל אחת כמה וכמה כשהציפייה הערה שלה דולקת אחריו..

(תלות שמייצרת התנגדות, גם אם לרוב לא מודעת בצד השני)


והנושא הלא פתור הזה -

כמו כל נושא לא פתור אחר -

יעלה מידי פעם על פני השטח,

לרוב בקולות רוקעי הרגליים של הילד שבתוכו והילדה שבתוכה,

ייצור פיצוץ, מריבה, יוביל להשלכת תסכולים זה בזו,

התגוששויות שרק יעמיקו עוד יותר את הריחוק

ומכאן גם את התסכול של שניהם

וכך - ימשיך להישאר לא פתור...

~~~~~~


אלא, שאפשר אחרת

נכון שרובנו פשוט לא יודעים זאת...

בטח שלא קיבלנו דוגמא לכך כילדים מהורינו,

לרוב - הדוגמא שקיבלנו היתה באחת מאפשרויות ההישרדות

fight/ flight/ freeze

כלומר להילחם/ או להיכנע בבריחה או בויתור (קיפאון)

במילים אחרות (גם במקרים בהם יש התפייסות -

כי נמאס לריב -)

אין באמת מוצא לנושא והוא נותר לא פתור

עד שאנחנו לומדים לוותר ולא מנסים לדבר עליו יותר

ואט אט נוצרים לנו איים כאלה שעליהם לא מדברים

ובעיקר... הולכת ונבנית בינינו - חומה בצורה.

 ~~~

אלא שהאמת היא, שאפשר אחרת!

אחרת לגמרי,

לא באף אחת מאפשרויות הלחימה הנ"ל,

אחרת אחרת!

 זה יכול למשל להיראות כך -


שכל אחד מהם יפגוש את החלק שלו בריטואל הזה.

וכן -

ל ש  נ י ה ם (!!!) יש חלק בריטואל הזה

לא משנה מי התחיל,

לא משנה מי מתלונן,

לא משנה למי הווליום חזק יותר -

כל עוד יש מאבק - יש שניים שלוקחים בו חלק,

או - במילים אחרות:

"אי אפשר לריב לבד"...


אני לא מתכוונת ששניהם אשמים,

אלא להיפך ששניהם צודקים

ויש פה הזדמנות עבור שניהם לריפוי של אותו החלק הילדי שבתוכם -

ומשם לשיח שלא רק שלא מרחיק... אלא מעמיק את החיבור ביניהם!


אותה הילדה שהיא { היתה וכל כך צריכה תשומת לב -

תקבל ממנה חיבוק ואהבה כמו שתמיד רצתה

(במקום לבקש ממנו ולהיענות בהפניית גב 

שמובילה אותה בעצמה להמשיך ולהפנות לעצמה את הגב...)


ואותו הילד שהוא } היה - יקבל מהבוגר האב הפנימי שהוא לחלקיו הילדיים

אהבה, חיבוק ותשומת לב,

כך שיותר ויותר יִיבָּנֶה אמון שזה בכלל אפשרי -

שהוא ראוי לאהבה, לתשומת לב,

לא בתנאי שיהיה מוצלח/ יפה/ טוב...

אלא כי הוא ראוי לאהבה מעצם היותו.


כשזה קורה - וזוהי חוויה שמעבר למילים,

החיבור פנימה ממלא ומרגש ומאפשר לכל אחד מהם שקט ונינוחות!

זה כאילו הרוו בתוכם חלק שהיה כל כך צמא ועכשיו הוא שליו ושבע.


אז..., 

תוך שכל אחד מהם סולל את הדרך -

בה מתאפשרת התייחסות פנימה, הקשבה אל הלב והתנהלות מתוכו,

בה נוצר חוסן פנימי ומלאות -


הם לומדים לשתף אחד את השני -

וכשהם מצליחים לדבר מהמקום המלא הזה,

זוהי חוויה מתקנת שמפעימה לבבות

מפעימה ומשמחת "עולמות פנימיים"

זוהי אחת החוויות הנשגבות אם לא "הָ".

שלא לדבר על איזו הורות נפלאה הם יכולים עכשיו להעניק לילדיהם המשותפים!

~~~~~~

אני לא יודעת באיזה מקום את~ה~ם עכשיו

וזה גם לא משנה כל כך..

אם יש רצון להעמיק את הקשר,

לעבור דרך הקונפליקטים ולפתור מהשורש (!)

להשתחרר ממנגנונים הישרדותיים,

להגיע למלאות הפנימית הזו

וליצור קשר מזין ומשמח -

זה אפשרי!


זה אפשרי בעבודה זוגית פרונטלית,

פרטים על יומיים אינטנסיביים שמקפיצים את הזוגיות שלכם אל על 

בלחיצה כאן


וגם -

אם אחד מכם לא מעוניין בטיפול -

בתהליך זוגי מוקלט - בקורס המעשי לזוגות שרוצים להחזיר את האהבה הביתה

פרטים נוספים בלחיצה כאן


אני פה בשבילכם,

כדי להראות את הדרך לשם וללוות אתכם לאורכה!


גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך



יום ראשון, 2 בינואר 2022

למה "פרנקו החדש" עדיין לא מצליח להקשיב למרות שהבטיח?

 או: מה נדרש לצורך שינוי שבאמת מתממש במציאות?

(סליחה שבשני חלקים, סה"כ פחות מ 3 דק' סרטון יחד, מגבלות הטכנולוגיה שלי..
מתוך קופה ראשית עונה 3 פרק 3 מדקה 3:20)

אבל...

פרנקו הוא לא היחיד.

כמה פעמים קרה לי, שאמרתי לעצמי -

זהו! פעם אחרונה שזה קורה לי!

ולמחרת או במקרה הטוב כמה ימים אחרי...

מצאתי את עצמי שוב... באותו המצב.


במיוחד עכשיו לקראת השנה החדשה שבפתח,

שמביאה אתה הזדמנות להרבה הבטחות חדשות

כדי שתהיה טובה יותר מזו שעברה..

יש משהו שקריטי להבין כדי שזה יצליח -


הניסיון הזה לומר - זה לא יקרה לי יותר,

דומה לניסיון שלנו לומר "ממחר דיאטה"

ומבוסס על אילוף עצמנו להתנהגות מסוימת


האילוף הזה לפעמים אולי יכול להצליח

במובן שהתנהגויות מסוימות באמת משתנות,

אבל לא רק שהמסר שלנו כלפי עצמנו הוא מסר ביקורתי ומשתיק

(דרך ההתנהגות אותנו),

הוא גם מתעלם מהצורך שיש מתחת להתנהגות ומחניק אותו

ואז לא פעם יהיו שפריצים לא נשלטים. 


למשל אם אני מנסה לאלף את עצמי להפסיק לצעוק

ואני לא ערה לצורך שמוביל לצעקות

(ופה אני רומזת לכיוון שיכול להיות קל יותר ואפשרי יותר לשינוי)

יכול להיות שאצליח להתאפק (גם לא בטוח)

אבל מידי פעם אמצא את עצמי מתפרצת בלי שליטה

כי כל מה שהצטבר, משפריץ ממני החוצה.


יותר מזה,

הרי שינוי ההתנהגות כשלעצמו הוא לא המטרה,

המטרה העילאית היא לשפר את איכות חיינו

וכשאני מתעלמת מעצמי ומהצרכים החבויים מאחורי ההתנהגויות שלי

כן, גם אלה הלא נעימות...

הלב שלי רק ילך ויתכווץ

ואנחנו כאמור רוצים שהלב יתרחב ויתרווח...


אז מה כן?


נאמר שלקחתי על עצמי לשנה הקרובה להפסיק לְאָחֶר.

לפני שאני מתחילה לרדות בעצמי

וגם לפני שאני מתחילה למצוא טכניקות

כמו להקדים את השעון, לשים תזכורות וכו',

כל אלה עשויים לסייע אבל עדיין - לטובתנו הגבוהה -

חלשים מהצורך שבתוכנו,


וגם אם לא לפני, אבל במקביל -

ננסה להבין מה הצורך, על מה יושב ההרגל לְאָחֶר:

אולי בצעירותנו זה סיפק לנו תשומת לב שאיחרנו?

אולי למדנו לאחר כי כל הזמן כעסו עלינו שאנחנו כאלה איטיים

וכבר התרגלנו להאמין שזו האמת ?

(הזדמנות פז לנקות את האמונה הזו ולחזור לגדולים שאנחנו)

אולי מסיבה אחרת אנחנו לא מאמינים שאנחנו מסוגלים?


לרוב מצבים מתסכלים חופנים בחובם תכנים פנימיים

שקוראים לנו לחשוף אותם ולרפא אותם


ופה אני מגיעה לחלק החשוב לא פחות -

אחרי שהבנו, גם אם זה רק רמז או כיוון...

חשוב לא פחות הוא השלב של הריפוי,

או במילים אחרות - מילוי החסך הישן שהוביל להתנהגות:

נביא חמלה לאותו המקום הילדי שכל כך היה צריך תשומת לב

ומצא לו דרך לקבל אותה על ידי האיחורים

ועם החמלה לעצמי, אני כבר נותנת תשומת לב לאותו מקום ילדי שבתוכי

וגם - יכולה למצוא עוד דרכים לכך ביני לביני

וככל שהחסך ההוא מתמלא...

ההרגל הישן מתייתר

וכמו קליפה שנושלת מעצמה 

אני יכולה למצוא את עצמי מגיעה בזמן !

(לפעמים להרגל יש עקבות חזקים ואז אפשר להיעזר בנוסף בטקטיקות שעון מקדים וכו')


זה נכון לגבי כל הרגל "מגונה"

למשל אכילה רגשית -

על מה יושבת? מה הצורך? 

מהם הרגשות שמובילים לאכילה שלא קשורה לרעב פיזי?


דוגמא נוספת: צעקות -

מה אני מרגישה רגע לפני שאני צועקת?

כמובן שההתבוננות בהתחלה יכולה להיעשות בדיעבד,

כי הכעס שמוביל לצעקה היא אנרגיה מתפרצת

לכן החקירה וההתבוננות תהיה בדיעבד

ואז אני עוברת מתחת לשכבות של הצדק וחוסר ההוגנות,

מתחת ל "ככה לא מתנהגים" או "מגיע לי יותר"

מעבר ל"מה הוא עשה או לא עשה",

עד שאני מגיעה למה בעצם הרגשתי

ורגש - זה מה שאפשר לתאר במילה אחת:

תסכול,

עצב,

בדידות,

עלבון,

ממש להרגיש את החסך, את הרגשות שבוחשים בתוכך,

לתת להם להיות תוך חיבוק דמיוני לאותו~ה ילד~ה פנימי~ת

(תזכורת: רגש- כשנותנים לו ממש להיות יש לו אורך חיים של 90 שניות בלבד)


לפעמים מתוך הזדהות עם הילד~ה הפנימי~ת

יהיה קשה להאמין שהחוסר בר מילוי,

אז כדאי להזכיר לעצמנו את האם הפנימית שיש בכולנו

ולהביא חיבוק מכיל ואוהב ממנה פנימה

~~~~~~~~

שמתי לב שבשלב מסוים אחרי אימון של כמה פעמים

כשאני מנגנת בחליל צד -

האצבעות שלי מנגנות מעצמן,

בקטעים מסובכים - כשהשכל מתערב לו  -

רק אז - אני מתבלבלת...


את אותו הדבר אני מרגישה גם בשיעורי טאיצ'י,

ככל שאני מתאמנת,

הגוף זוכר את הצעדים ומתקדם למהלך הבא

ולא דרך הזיכרון הקוגניטיבי


לגוף יש חכמה משלו,

התרגלנו לתת עודף חשיבות לשכל

ובלי להעליב - כי גם לו יש המקום שלו,

כשהוא מקבל עדיפות הוא מקטין את היכולות שלנו -

בכלל,

ובפרט כשמדובר בשינוי הרגלים


אסתכן בהכללה ואומר - 

שהרגלים בכללותם מוטבעים בגוף-רגש

ופחות מופעלים על ידי השכל


לכן כשאנחנו רוצים לחולל שינוי

החיבור לגוף ולרגש הינו קריטי,

לשכל יש פחות אם בכלל גישה למקור העניין

בעוד שחיבור לגוף ולרגש מגיע ישירות לשם

ואז - השכל הופך לתודעה ערה

ובכלל הרווחנו מהבהירות שמתאפשרת ככל שזה קורה ❤

בברכת שנה נפלאה,

שופעת בשינויים מבורכים


גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך!


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

                  פה בשבילך במגוון דרכים:
  • תהליך מוקלט בוידאו שמתקיים ברצף של 21 יום עם כל התכנים והכלים שקריטי להכיר להכלה וטרנספורמציה של התסכולים שהחיים מביאים לריפוי. פרטים נוספים בלחיצה כאן
  • תהליך מותאם אישית בפגישות פיזיות/ Skype~ Zoom . בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם