גלית אליאס

בהחלט רבים וטובים הקדימו אותי וביקרו, כתבו וצילמו את רשמיהם מהתערוכה - הרטרוספקטיבה המופלאה בעיני  של יא יוי קוסמה במוזיאון תל אביב ובכל זאת, כל כך נהניתי... שזה גולש ממני לכאן חודשיים וחצי אחרי שהזמנו כרטיסים (!! ככה זה מבוקש.. :-)) ועוד לילה שלם של חלומות מטרידים - אם אצא חיובית או שלילית בבדיקת האנטיגן כדי שאוכל לקבל תו ירוק ואישור כניסה למוזיאון, כן, אני מחלימה ותיקה מידי ולא מחוסנת.. וכן.. עוד אחד מהחברים של הבן שלי התגלה כמאומת בימים האחרונים והפעיל את סחרחרת המתח לפעולה בפעם הטריליון... וכנגד לא מעט סיכויים 😅 יצאתי נרגשת לדרך כשבידי הסלולרית אישור "שלילי" מוסדי, לאחת התערוכות המדוברות לאחרונה  שחולשת על מרבית מהשטחים של המוזיאון ומשאירה את העיניים פעורות ולא פעם גם את הפה ומטלטלת את כל החושים בחווית אינסוף, היעלמות ואחדות שובות ומרגשות באופן שמשאיר את אדי ההתרגשות גם אחרי שיוצאים משם והנה - אני שעדיין על האדים - נותנת להם להתאדות לכאן עכשיו והפעם אני נותנת לתמונות בעיקר לדבר :  טוב, לא לגמרי, מוסיפה כמה מילים ליצירת ההקשר - לאורך כל התערוכה כמו גם בתמונות הללו - מוטיב

במיוחד בימי זום שכאלה...   זוהי אחת הפרדיגמות שרובנו חיים בצילן, פרדיגמה שמספרת לנו - שכדי שמישהו יבין מה שאני צריכה ממנו - במיוחד אם זה משהו שהוא לא רוצה לעשות - נדרשת כוחנות, אגרסיה, תוקפנות, או - לפעמים זה מגיע בצורה של מניפולציה רגשית מה שנקרא "רִגְשִי", כזה שמפעיל את האשמה  וזו מפעילה את האחר לעשות את מה שאנחנו צריכים: "יפה מצדך שנזכרת לבקר אותי" זו אחת הדוגמאות לכך.. ואכן, נראה שכל עוד אנחנו במישור ההישרדותי - במלחמה כמו במלחמה - אין בידינו אפשרויות מלבד להילחם (באופן סמוי או גלוי) או להיכנע... השאלה היא ... אם אני לרגע מתרחקת מהסיטואציה - האם באמת אותה ילדה מתוקה בת 6 שלא רוצה לעשות שיעורי בית מהווה איום שאני צריכה להילחם בו? ~~~~~ סביר להניח שהלחץ מהקורונה והעומס מהבידודים,  והזומים  והבדיקות  וההידבקויות על אחת כמה וכמה כשיש כמה ילדים, שמול כל אחד מהם פתוחה 'חזית' אחרת ועל אלה נוסף לחץ מהעבודה, מכסף, מבן הזוג, מהחדשות או you name it.. מה שמכפיל ומשלש ומציף את התסכול שצף ועולה כש: היא לא רוצה לעשות שיעורים והנה... אנחנו מגיעים למקור - שהוא אותו התסכו

 גשם זלעפות... - אוטומטית מדליק אצלי (במקביל לשמחה על הבְּרָכָה לאדמה..) גם נורית אזהרה שמריצה אותי לבדוק מה קורה לי במרפסת.. יש לי מרפסת שירות שצמודה לחדר השינה, שפתח המרזב שלה צר מידי, בכל אופן צר מלהכיל את קצוות הענפים של הגפן שצומחת מעל - ובדרך כלל בגשם הראשון - אם לא הקדמתי וניקיתי - ולפעמים גם אם כן - הפתח של המרזב נסתם והמרפסת מוצפת מים מילא המרפסת :-), אלא שזו היא התקרה של המטבח ואם המים עומדים שם ... בשלב מסוים הם מגיעים בטפטופים גם למטבח.. בתרגולת הקבועה גם הבוקר - התעוררתי לצלילי הגשם היורד, ה'נורית' הזעיקה ונחרדתי לגלות שלמרות שפתחתי את המרזב אתמול - הכל מוצף ובגדול... התחמשתי במגפי הגשם שלי שכשקניתי אותם לא העליתי בדעתי כמה שימושיות יהיו לי, התעטפתי במעיל הגשם הוורוד, פתחתי את החלון והתריס, (אין אפשרות מהדלת פן המים יציפו לי את כל החדר, ומזל שהחלון בגובה הירכיים שלי ואני יכולה לעבור דרכו למרפסת) יצאתי אל הגשם השוצף וחילצתי תוך חירוף נפשי את שאריות הגזם מהמרזב כדי שהמים יוכלו לזרום מטה וישחררו אותי מהמצור (כן, הפעם גם ננעלתי מחוץ לתריס שסגרתי טיפ טיפה יותר מידי... ו

 או: מה נדרש לצורך שינוי שבאמת מתממש במציאות? ( סליחה שבשני חלקים , סה"כ פחות מ 3 דק' סרטון יחד , מגבלות הטכנולוגיה שלי .. מתוך קופה ראשית עונה 3 פרק 3 מדקה 3:20) אבל... פרנקו הוא לא היחיד. כמה פעמים קרה לי, שאמרתי לעצמי - זהו! פעם אחרונה שזה קורה לי! ולמחרת או במקרה הטוב כמה ימים אחרי... מצאתי את עצמי שוב... באותו המצב. במיוחד עכשיו לקראת השנה החדשה שבפתח, שמביאה אתה הזדמנות להרבה הבטחות חדשות כדי שתהיה טובה יותר מזו שעברה.. יש משהו שקריטי להבין כדי שזה יצליח - הניסיון הזה לומר - זה לא יקרה לי יותר, דומה לניסיון שלנו לומר "ממחר דיאטה" ומבוסס על אילוף עצמנו להתנהגות מסוימת האילוף הזה לפעמים אולי יכול להצליח במובן שהתנהגויות מסוימות באמת משתנות, אבל לא רק שהמסר שלנו כלפי עצמנו הוא מסר ביקורתי ומשתיק (דרך ההתנהגות אותנו ), הוא גם מתעלם מהצורך שיש מתחת להתנהגות ומחניק אותו ואז לא פעם יהיו שפריצים לא נשלטים.  למשל אם אני מנסה לאלף את עצמי להפסיק לצעוק ואני לא ערה לצורך שמוביל לצעקות (ופה אני רומזת לכיוון שיכול להיות קל יותר ואפשרי יותר לשינוי) יכול להיות שאצליח להתאפק