גלית אליאס

רק היום - כמעט שבועיים אחרי, אני מוצאת את עצמי נאספת לכתוב, לא שיש לי מילים שיצליחו לבטא את עצמת הסערה שבתוכי, או את עננת הכאב שמרחפת מעלי כבר כמעט שבועיים, מהולה בטעם המר של עצב וזעזוע.  גם אין לי מספיק מילים שיתארו את פחד המוות - חוץ מלספר איך הוא מפתיע אותי שוב ושוב והופך לי את הבטן כשהוא מחליט להגיע בלי להודיע מראש ... בעיקר חסרות לי מילים איתן אוכל לתאר, עד כמה הלב שלי יוצא אל משפחות הנרצחים ובתפילה נונסטופ לשובם של כל החטופים בריאים ושלמים, שיחזרו אמן ללא כל פגע. במקביל לעננה הזו ומתוך העוצמה של רעידת האדמה שהביאה, נחשפו והתבהרו לי תכנים  פנימיים מאד משמעותיים ועליהם ואותם אני רוצה לכתוב, מתוך אמונה שהכתיבה תעשה בי סדר והתכנים יעשו את הטוב שלהם הלאה. עוצמות הכאב והפחד (האישיות והקולקטיביות) כה גדולות,  שבאופן טבעי הן מעלות את רמות המתח שלנו, גם חוסר הוודאות ואי הידיעה או אי השקט לגבי טווח הזמן הקרוב (ובכלל..) מעלים את רמת המתח בגוף ובנפש. המתח הזה - כשאנחנו לא מעבדים ופורקים אותו, (ורובנו לא למדנו איך...) עשוי להתבטא בין היתר בחוסר סבלנות קיצוני יותר, או אגרסיביות מוגברת, ומאידך