גלית אליאס

באמת שניסיתי לכתוב את הכותרת בתרגום שלה לעברית, אבל לא עמדתי בזה... באנגלית זה נשמע טוב יותר, ובמיוחד עם הלחן והביצוע של הביטלס : (למקרה שלא מתנגן לך, זה הקישור: https://www.youtube.com/watch?v=Qyclqo_AV2M ~~~~~~ ובמילותיו האגדיות: Try to see it my way, Do I have to keep on talking till I can't go on? While you see it your way, Run the risk of knowing that our love may soon be gone. We can work it out, We can work it out. Think of what you're saying. You can get it wrong and still you think that it's all right. Think of what I'm saying, We can work it out and get it straight, or say good night. We can work it out, We can work it out. Life is very short, and there's no time For fussing and fighting, my friend. I have always thought that it's a crime, So I will ask you once again. Try to see it my way, Only time will tell if I am right or I am wrong. While you see it your way There's a chance that we might fall apart before too long. We can work it out, We can

" אני לא מצליחה לדבר אתו, לפני שאני מספיקה לומר מילה ועוד לפני שהבנתי מה קורה הוא קופץ ומגיב בכעס לְמה שבכלל לא הספקתי לומר... אני על סף ייאוש ..."  סיפרה לי השבוע לירון (שם בדוי). ואני  מיד הבנתי על מה היא מדברת, כי אני מכירה את הייאוש הזה וחוסר האונים... מניסיוני האישי וגם מסיפורים של זוגות רבים, כאלה שבמערכת יחסים ארוכת שנים. ומאחר שגיליתי ממש עכשיו  דרך מופלאה לשיח מהמם - התיישבתי מיד לספר לכוווולם עליו: רגע לפני, נתחיל בזה, ניקח נשימה מנרמלת ונזכור שהאמת היא...  שאף אחד לא לימד אותנו לדבר, אני מתכוונת באמת לדבר , לא : לשפוט , להעביר ביקורת (לכאורה "בונה"), אני גם לא מתכוונת לניסיונות לתקן , גם לא " לעזור " :-) ובטח שאני לא מתכוונת להאשמות ,  טענות ותלונות על מה שאין ממנו מספיק.. אני מדברת על האפשרות שכל אחד מאתנו יכול לומר את שעל ליבו באופן שהאחר באמת מקשיב. זה דורש גם יכולת לדבר וגם יכולת הקשבה אבל לא רק שלא לימדו אותנו לדבר, מה שראינו לרוב כילדים - ואנחנו כידוע לומדים מתוך הדוגמא שקיבלנו - זה מיני דינמיקות מָאָבָקִיוֹת שכוללות אלמנטים כמו אלה ה

 מפעם לפעם ובתדירות די גבוהה אצלנו בארץ ובמיוחד בדרומה סביב ישובי עוטף עזה, אנחנו מקבלים תזכורת לכך ש שום דבר לא ברור מאליו , גם לא הדבר הבסיסי הזה שנקרא "השגרה היומיומית" כן.. זו שבה קמים בבוקר, כל אחד אל הרגלי הבוקר השגורים שלו, צחצוח, גילוח, מקלחת, קפה, תפילה, מדיטציה, התעמלות, ארוחת בוקר וכו' וכו' וממשיכים ליום שגרתי נוסף בעבודה. אז פעם ב... (לא הרבה זמן) נכפית עלינו הפסקה של השגרה הזו (על חלקנו יותר או פחות) עם איזהשהוא מבצע בשם כזה או אחר שמשולבים בשמו כוחות טבע כ:  "רעם"  "צוק"  "עופרת"  "ענן"  או ה"שחר העולה" האחרון הפסקה שלא רק שעוצרת באחת את הברור מאליו, אלא גם מפעילה בפול גז (תלוי כמה אנחנו קרובים לאזור או לתשדירי החדשות) את בלוטת יותרת הכלייה ומזרימה אדרנלין בכמויות למערכת שלנו, בניסיון להרגיע את הפחדים ~ חרדות שהתעוררו בנו. הפעם - לשמחתנו זה היה סופר קצר וגם - לפחות עד כמה שהורגש אצלנו - פחות טעון כי שמענו כמעט רק את האזעקות שהופעלו ממש אצלנו בישוב מה שאיפשר רמות מתח נמוכות יחסית לפעמים קודמות.  ובכל זאת,

מעצם היותנו שניים, כל אחד עם האחרוּת שלו, בין היתר יהיו בין בני זוג פערים בחשק המיני . כך שמעתי את דר' שנארץ -זכרו לברכה- אומר כ עובדה נתונה בסדנה שהעביר לפני כמה שנים וזה לגמרי הגיוני מעצם היותנו שניים. לפעמים הפערים יהיו גדולים יותר, לפעמים פחות, לפעמים יעלה רצון מאחד מבני הזוג ב זמן שהאחר ירצה פחות וכו'.. כך או כך טבעי והגיוני שיהיו פערים (גם) בחשק המיני בין בני זוג השאלה היא,  האם יש מה לעשות בנושא על מנת לצמצם אותם? ומה? והפעם אני רוצה להביא זווית נוספת להסתכלות על הדברים שתאפשר לנו הצצה וגם - אולי אפילו כיוון לצמצום הפער כפי שכתבתי בפוסטים האחרונים,  כילדים - אלא אם הורינו היו מלאך -  (במרומז או במפורש)  קיבלנו אהבה בתנאי - בתנאי שנהיה ילדים טובים,  בתנאי שנסכים אתם, בתנאי שנענה על הציפיות שלהם - עוד הרבה לפני המעשים שלנו... וכו' וכו'... מה שמייצר כאמור 2 אפשרויות אוטומטיות ולא מודעות מצידנו: האחת: לגדול להיות מרָצֶה כי אז יאהבו אותי (לא באמת אך זוהי ה'הבטחה') והשנייה: להיות מתמרד - כי התנאי לאהבה מקומם אותי ואני רוצה שיאהבו אותי למרות שאני לא עושה