גלית אליאס

את המשפט הזה בכל מיני וורסיות, אני שומעת הרבה פעמים... כמעט כל זוג שאני פוגשת מסָפֶּר שהתקשורת ביניהם לקויה, שאם רק ישפרו אותה, כל הבעיות ייפתרו... שלמרות שהיא מדברת בשקט...  השיחה בכל זאת מיד מתלקחת למריבה... למה זה קורה? אנחנו נוטים לשכוח שאנחנו הרבה יותר מאזניים ועיניים, אנחנו יצורים חושיים ש חשים את מה שקורה מתחת לפני השטח לרוב,  המטען שנמצא תחת המילים לא יחמוק מאתנו ויהיה הרבה יותר חזק מהמילים עצמן. לא שאני מקטינה בחשיבותן של המילים, בהחלט גם למילים יש כוח, אלא שהמטען שהן נושאות, הינו בעל השפעה אפילו רבה יותר. ואז גם אם אני מנסחת יפה יפה  את מה שאני רוצה לומר, ואומרת את זה בווליום נמוך במיוחד, אם המילים נושאות אתן אשמה, כעס, תסכול, עלבון או כל אמוציה אחרת, סביר להניח שתיווצר התנגדות בצד השני והשיחה לא תגיע למחוזות רצויים. כשאנחנו מופעלים רגשית גם אם זו אני המדברת שמגיעה טעונה וגם אם זה מי שמולי שמטען שלי הפעיל אותו, מה שקורה זה שמיד אנחנו מתכסים בתוך חליפת ההישרדות שלנו, נשלפים קוצים (או נדרכים בהיכון) אנחנו נכנסים למוד הישרדות ומה ש

הרבה פעמים אנחנו מחפשים "בחוץ" פתרונות לאישויים שסוערים בעולמנו הפנימי ונאחזים בפעולות כאלה או אחרות לשינוי המצב ואז, למשל מחליטים - אוקי, מעכשיו כל שבוע נקדיש זמן לעצמנו ונצא לאן שהוא יחד  כדי לשפר את המצב בינינו. לא שאני אומרת שזה מיותר, חלילה, זמן זוגי בהחלט ראוי ונפלא שנקדיש לעצמנו, אלא שזה לא מספיק. הרי מלכתחילה היו סיבות לכך שהתרחקנו, הסיבות נעוצות לרוב במקומות הפגיעים שלנו שהתעוררו ועלו בדינמיקה הזוגית. ההתרחקות שנוצרה היא תוצאה של כך. מטרתה היתה להגן על עצמנו - כלומר - נפגעתי,  הופעל בי באופן אוטומטי מנגנון הגנה הישרדותי ו... התרחקתי. לרוב זה קורה שלא במודע. ישנו כמובן גם מנגנון הפוך - ככל שאני נפגעת אני אוחזת יותר  ומקשה ולא מוותרת לצד שני ומתעקשת לדבר על זה, ולוחצת וכו' וכו'. מנגנוני ההגנה מוטבעים בנו כבר שנים רבות ולכאורה מגנים עלינו מפני פגיעה, אך למעשה משאירים אותנו רחוקים במידה מסוימת ולא באמת מאפשרים לנו את החיבור לו אנו כמהים ואז, אם אנחנו מחליטים לצאת יחד אחת לשבוע, בלי שהתייחסנו למנגנונים, בלי שביררנו מה הסיבה

" אני לא יכולה יותר לשאת  את ה_______ (תסכול כל שהוא) הזה... די, נמאס לי! אני חייבת לעוף משם !!! ..." כשה"תסכול" יכול להיות למשל: המריבות שלנו/ ההתעלמות שלו/ הגסות/ אגרסיביות שלו/ השליליות שלו/ זה שהוא כל הזמן קובע לי מה לעשות/ חוסר האכפתיות שלו... ועוד ועוד.. לא שאנחנו מחויבים להישאר זה עם זו, אין אג'נדה כזו שמובילה אותי, לפעמים פרידה היא אכן הצעד הנכון ובכל זאת, לעתים קרובות הסיבה לפרידה  לא מוצדקת  (לפחות מנקודת המבט שלי) למה אני מתכוונת? אם היא { לא יכולה לשאת למשל   את השליליות שלו, יש מצב, (ותאמיני לי שיותר נכון לכתוב פה "סביר להניח") ש לה  במיוחד יש קושי להתמודד עם שליליות וכשהוא } "שלילי",  הוא } מזכיר לה את הקושי הזה שנמצא בתוכה, מעלה אותו על פני השטח ואז... היא { נאלצת לפגוש את השליליות פנים אל פנים... לאורך השנים, היא פיתחה לה כל מיני דרכי התמודדות יצירתיות לחיות בלי לפגוש את השליליות, כמו למשל להיות רק חיובית,  (להדחיק ולהתכחש לה כשהשליליות מציצה) כמו למשל לברוח למסכים/ ספורט/ עבודה/

כאילו דההה.. יש הרבה תשובות שיכולות להיכתב כאן מן הסתם, בחרתי להביא אחת שהתנסחה לי בחדר העבודה השבוע ואהבתי במיוחד: אתחיל בלהזכיר, שבתחילת הקשר הזוגי, בתקופת ההתאהבות, כזכור לכולנו נוצר חיבור חזק בינינו ואז .... עם הזמן, בעיקר ככל שאנחנו מתחייבים זה לזו, בן הזוג (המושלם) מושלם בללחוץ לי על הכפתורים בצורה מדויקת ומתסכלת במיוחד, מה שמעלה על פני השטח , מציף ומתסיס את האישויים האישיים שלי שתמיד היו שם אבל היו חבויים ומודחקים ו... מתחילים להיווצר בינינו 'ערבובים', (שמאד שכיחים במצב התודעה הקולקטיבית הנוכחית) שמתבטאים למשל בהרגל להאשים אחד את השני, להשליך את התסכול ממני א (ע)ליך, להרחיק אותך ממני כשאתה מזכיר לי כאב פנימי שקיים בתוכי, מיני ערבובים שכאלה שמשאירים את המיקוד שלי ב מי שמעורר את הכאב שבתוכי ובכעס עליו ... מה שמחמיר מן הסתם את המצב כי כשאני כועסת עליו שעשה כך וכך, סביר להניח שיתעורר בו כעס נגדי ואנחנו במעגל ההסלמה. (זאת במקום שאתמקד בכאב שלי ואביא פנימה מזור ומתוך חיבור ושקט פנימי אוכל בין היתר לשתף אותו בצורך שלי.) הערבוב הזה הוא ההרגל הקולקט