גלית אליאס

מה שבטוח - וכל מי שהתנסה בכך (ומי לא??...) ידע לומר - זה שכשאני עודני עצבנית,  או: כל עוד הדבר מציק לי, או: כל עוד יש בי שיפוטיות וביקורת עליו... - לא משנה מה אעשה... כל דרך שאנסה לדבר בה על כך - תוביל למריבה או ריחוק בינינו... בין אם הגעתי בווליום נמוך או גבוה, גם אם אני בטוחה שאני מדברת "יפה" וגם אם הטיעונים שלי ממש אבל ממש הגיוניים... כל עוד אני טעונה על הדבר, ה"עטיפות" היפות הללו לא עושות את העבודה, הצד השני מרגיש את ההסתייגות שלי (וחווה אותה כהסתייגות ממנו ) הסתייגות שאפשר לחוש בגוף כ' מתח ' - שמעלָה אוטומטית את המתח בגוף של האחר  ומשם הדרך להסלמה סלולה ובטוחה... ומה שבטוח זה שכך- הקשבה, הבנה וחיבור לא יהיו שם.. ואז.. לא פעם קורה שמאחר ואנחנו כבר יודעים לאן הדברים יתגלגלו... אנחנו נמנעים יותר ויותר מלדבר על מה שמציק לנו אבל גם הכיוון הזה מעצים את הריחוק בינינו ומשאיר אותנו רחוקים ממימוש הכמיהה שלנו לחיבור. על פניו אין מוצא. והתסכול שהולך וגדל מחזק את האופציה להיפרד  כדרך היחידה לצאת מהפלונטר, פתרון לכאורה... שלמעשה מייצר אינספור בעיות נוספות ובהחלט לא פ

" אנחנו זה מקרה אבוד ..." היא אמרה ואני, שיודעת שלרוב זו לא האמת, למרות שאני לגמרי מכירה את ההרגשה הזו...  ביקשתי שתספר לי עוד קצת.. והיא המשיכה: "הוא לא מקשיב לי, אנחנו בכלל בכלל לא מדברים, כשאני מנסה לדבר אתו, הוא מיד נאטם,  מתגונן ואיכשהוא מתחמק ממני, אנחנו כאילו מדברים בשפות שונות, בכלל, הוא עושה הכל כדי לא להיות אתנו - ולא רק שהוא מגיע מאוחר מהעבודה, גם אז הוא כל הזמן בטלפון שלו.. אין לי מושג מה קורה אתו, אנחנו כבר כל כך רחוקים... בכל כך הרבה מובנים שזה מרגיש כמו הסוף... אני לא יודעת בשביל מה אני צריכה את זה, זה רק מתסכל ומעצבן אותי כל יום מחדש ומרוב שאני עצבנית עליו, אני מוציאה את זה על הילדים ומסתובבת עם פרצוף חמוץ. האמת?... אני חושבת שאנחנו בכלל לא מתאימים, תאמיני לי עדיף שניפרד... " ~~~~ ואני... לגמרי מכירה את זה.. את הניתוק והריחוק שנוצר לאורך השנים כשהמריבות, אי ההבנות והתסכולים מצטברים בינו לבינה... ואם אביא דוגמא פצפונת אבל מייצגת - אז שנים שהייתי בטוחה שאני מדברת יפה וברור, עד שיום בהיר אחד...  יכולתי לפתע להבחין (כאילו מהצד) ב מעטה המוכיח שהיה עוטף א

לכל אחד מאתנו אישיו כזה או אחר שאנחנו פוגשים שוב ושוב בחיים, מן "The story of my life", שלפני שאנחנו מתחילים את דרכנו ההתפתחותית משאיר אותנו במעגלים סגורים - שבויים בתוך הסיפור - שמסמא את עינינו ולא מאפשר לנו לראות את  התמונה הרחבה יותר - בה מתקיימות אפשרויות רבות לשינוי המצב וליציאה מהתסכול. וכאילו זה לא מספיק... בעוד שזה קורה ל כל אחד מאתנו הרי שבתוך הזוגיות זה מכפיל, משלש ומרבע את עצמו תוך שהפלונטר הולך ומסתבך.. העניין הוא שכשאנחנו בתוך הסיפור הוא כל כך משכנע, שלא לומר מפתה להאמין לו - ש אי אפשר לצאת ממנו בעצמנו , כדי להצליח לשנות - יש דברים שעלינו להבין ברמה הקוגניטיבית ובעיקר... ישנה בשלות רגשית שעלינו להגיע אליה רק אז יכול להתחולל שינוי וכשזה קורה - והשינוי המיוחל מתרחש בחיינו ... זה נחווה כלא פחות מ - נס   (!) ~~~~~ אני יודעת שלא פעם להגיע לטיפול נתפס כמשהו מאיים לפחות לאחד מבני הזוג.. לכן, כדי שבכל זאת זה יהיה לכם אפשרי  לחולל לעצמכם ובעצמכם את הנס הפרטי שלכם, הקלטתי וצילמתי כל מה שקריטי לדעת -  ברמה של הידע וצירפתי הקלטות, תרגילים וכלים כאלה שמייצרים את הבשלות הר

הנה שני סיפורים של זוגות שחוזרים על עצמם שוב ושוב בפגישות זוגיות באופן שכיח למדי: זוג אחד : שכל פעם שהיא } רק מתחילה לדבר, הוא { שסופר רגיש לָביקורת ששומע ממנה..  (ו.. לגמרי אין עשן בלי אש..) מיד מגיב בתסכול אמוציונלי, כי היא תמיד מאשימה אותו בכל מה שקורה. גם במילים שלה וגם במטען שלהן... ומיד הם נכנסים לריקוד הזה בו היא } מאשימה והוא { מתגונן כשתוך כדי... הוא { מאשים ואז היא } מתגוננת וחוזר חלילה כשהם שבויים בלופ - בו כל אחד מנסה להוכיח שהוא צודק  ולהרחיק את האשם... אך לשווא... וזוג טיפוסי שני במחול די דומה, בו כל אחד עסוק במה שהשני "עושה לו" תוך שהוא~היא  מתארים  כמה קשה ובלתי אפשרי להיות במצב שלו~ה והכל נכון, זה באמת מתסכל ובלתי נסבל כשנמצאים בתוך הלופים הסבוכים הללו שמפתים אותנו להעמיק עוד ועוד אל הצדקנות ש... משאירה אותנו לבד ובתסכול, דרוכים, מתוחים, כשהצרכים שלנו להקשבה, לנראות, לביחד  שוב ושוב לא מתמלאים, בחווית חוסר אונים וחוסר אמון, (לעיתים עד כדי יאוש) תוך שאנחנו משליכים את עולמנו הפנימי - שכולל את התסכולים ואת האשמה על בן הזוג ויחד עם אלה משליכים עליו גם... את הע

כשעולה בנו תסכול, בִּילט אִין מתקיים לצידו הדחף לשנות את המצב. בגדול כדי שהתסכול ייפָּסק . בין אם דרך זה שהוא } ישתנה, (לשם לרוב מופנית תשומת הלב שלנו) ובין אם בדרך אחרת, העיקר שהתסכול והרגשות הקשים הנלווים יפסקו. (מה ששכיח סביבנו הם ניסיונות שנעים בין fight - להילחם, ל flight לברוח מהתסכול בניתוק, הדחקה וכו') אבל לפני שאני מתייחסת למוטיבציה לשנות אותו } ועד כמה זו יעילה... אני רוצה להתייחס בכלל ל:  אפשרות לשינוי . האם אנחנו בדיוק כמו שאנחנו וזהו? או שיש מקום לשינויים? ואני לא מתכוונת להכנעה, למניפולציות שמכריעות שינוי וכאלה, אלא לשינוי אמיתי מן השורש, כזה שנשאר אתנו לאורך זמן. לשם כך אתחיל בסיפור אישי: כשהייתי בכיתה ז' קיבלנו לחופשת סוכות חוברת עבודה מלאה בתרגילים בחשבון. הייתי תלמידה חרוצה כבר אז  אבל בחשבון הציונים שלי היו סביב 70. בכל אופן חרוצה כאמור הייתי,  ישבתי ופתרתי את כל התרגילים כמו ילדה טובה וערב לפני החזרה מהחופשה נתתי לאבא שלי לבדוק לי אותה. בהתחלה ישבתי מולו וראיתי את ההסתייגויות שלו מהפתרונות שלי, באיזה שהוא שלב אני פרשתי לישון  והוא המשיך לתקן לי את הפתרונות ע

היא לא הצליחה (באמת) לדבר על מה שהפריע לה,  ממילא הוא לא היה מקשיב לה  וכך כל קונפליקט הגדיל עוד ועוד את המרחק ביניהם למשל כשהיה מבטיח שיחזור מוקדם.. כי כבר הרבה זמן שהיא מבקשת את הנוכחות שלו, גם כדי לחלוק בנטל ובעיקר כדי שירגישו משפחה.. ולמרות זאת.. הזמן חלף, כבר החזירה את כולם מהחוגים ומהחברים, ארוחת הערב כבר היתה מוכנה על השולחן ובמקום שהדלת תיפתח, הטלפון צלצל  כשהוא מודיע לה שהוא לא מצליח להקדים גם הערב... ~~~~~~ מה קורה לנו ברגעים כאלה? לחלקנו נטייה אוטומטית להסתגר, להתרחק  ובכך לחזק את החומה שבינינו לבין בן הזוג, (מה שנקרא פאסיב אגרסיב) לחלקנו אוטומט אחר שמשליך החוצה את התסכול  בצעקה/ האשמה/ ציניות/ תלונה וכו'.. וגם בכך... מחזק את החומה שבינינו לבין בן הזוג... :-( (יכול להיות אגב - אם אני לרגע עוברת לצד שלו -  שהוא ממש רצה להגיע,  אבל אילוצי העבודה השאירו אותו שם יותר מהתכנון ואז כשהיא 'מענישה' אותו באחד מהאופנים הללו, גם הוא הרגיש תסכול ואכזבה שעטופים ב אשמה ,  גם הוא הרגיש לא מובן ולא מוערך וגם הוא... היה מתרחק. ) כך או כך לא נסגר מעגל ביניכם, הם לא הצליחו לדבר על ה

ובכן.. אני מניחה שישנם כמה מתחרים ראויים, שכל אחד מהם יכול לזכות בְּכָבוֹד בָּתוֹאַר העונֶה לשאלה הזו.. (ביניהם רצף כזה צפוף של ימי חג.. 😅) אך ללא ספק במקום מכובד בראש הרשימה נמצאת: מי אם לא - ה - תגובתיות . תגובתיות תופיע - בכל פעם שאנחנו מופעלים על ידי טריגר כזה או אחר, כאשר הפרשנות שלנו למצב מספרת לנו סיפור שמעליב אותנו,  מעצבן אותנו,  מזלזל בנו,  לא סופר אותנו וכו'... ואנחנו מוצאים את עצמנו מגיבים אוטומטית   בין אם בהתפרצות החוצה על בן הזוג, ובין אם בהתפרצות 'פנימה' בשתיקה רועמת, או ב acting out כזה או אחר - ובמו התגובתיות שלנו (התגובה הבלתי נשלטת/ בלתי מנוהלת/ ושלא מתוך בחירה)  לא רק שאנחנו לא מצליחים לתקשר, אנחנו מוסיפים לבנה לחומה שהולכת ונבנית בינינו לבין האחר, שמסתירה הלוך והסתר את הלב ומעמעמת את תחושת האהבה והביטחון בקשר שבינינו. תגובתיות אם כן, הינה כזו כאשר אנחנו פועלים: בלי לחשוב, מתוך כעס ואמוציות, מתגוננים ~ ו/ או   בטוחים שאנחנו צודקים ונלחמים על צדקתנו, גם כאשר אנחנו מתנצחים ורוצים להחזיר לאחר על שפגע בנו ועוד כאלה .. ~~~~~~~ האמת היא שכל אחד מאתנו מאותג

אולי...   זה מתחיל בכך שאני הבת הבכורה לאבא (תהי נשמתו צרורה בצרור החיים ויהי זכרו ברוך)   שהיה מוטרד תמידית - לפחות בתקופת ילדותי המוקדמת - כשעמל וטרח לייצר פרנסה ולבנות בסיס כלכלי יציב לכולנו. מבחינתו, הוא עשה הכל (וגם הצליח במובן זה בגדול) כדי להבטיח-  שלא לשחזר את המצוקה שחווה כילד  כשראה את הקושי שהיה לאבא שלו סביב פרנסה. בכל אופן כשאני עוד הייתי קטנה ואבא שלי היה צעיר בתחילת דרכו - הטרדה והדאגה - לא רק שהיו נסוכות על פניו, הן חתמו אותן. לימים, יכולתי להבין שהפרשנות שלי (הלא מודעת אך מאד נוכחת) לכך היתה שכנראה ש משהו בי לא בסדר, ש אני לא מספיק , כי אם הייתי... הוא היה שמח והוא היה מחייך אלי ומקבל אותי כפי שאני. ~~~~ אולי ... זה גם בגלל אמא שלי, שתִיבָּדֶה לחיים ארוכים ושמחים, או יותר נכון האימהות שלנו כולן - אותו קולקטיב נשי שנוסך בנו הנשים את המחוייבות כערך עליון, קודם לאָחֶר, ורק אחרי שכוווולם יסיימו, רק אז-  אם נותר בי כוח, רק אז - אם עוד לא שכחתי אותי- מגיעה אני.. מה שמתבטא בכל התנהלות ושלי ושל לא מעט נשים... ואף מקבל חיזוק בפיזיולוגיה שלנו - גם פה - כשאנחנו בהיריון, יש לעו

או: מה קורה כשהדברים לא מסתדרים  ואיך להפוך קונפליקט מבעיה לפיתרון, מגורם מרחיק לאפשרות להעמיק את החיבור? . הנה לך כמה עקרונות חשובים שיש לנו נטייה לשכוח לצד קווים מנחים לשיח שמקרב בין הלבבות: בפתחו של החג שפותח רצף של עוד חגים ואת השנה כולה, לצד החגיגיות וההתרגשות מזו החדשה שבפתח, ישנו האתגר הקולינרי, ובמיוחד זה המשפחתי שמסביב לקולינריה.. בין אם זו הגיסה, או החמות, האח, או הילדים של... בתוך המשפחה יש לנו לא מעט "שליחים של התפתחות" או במילים פחות מְפָתוֹת - כאלה שמותחים לנו את הקפיץ  או מקפיצים לנו את הפיוז, כך או כך, מעבירים אותנו למוד הישרדות שם לא תמיד הדברים נשארים בשליטתנו.. אז הנה לנו (עוד) הזדמנות לקחת את המתח הבָּלוּם הזה ולהיעזר בו כבמקפצה להתפתחות שלנו - מקפצה ש כשיודעים איך להיעזר בה, תכל'ס... משדרגת לנו את איכות החיים.. . מה קורה לי שפלוני לא מפסיק להתפאר בילדים שלו? או כשפלונית מתלוננת בלי סוף, או כשפלונית אחרת לא נוקפת אצבע כשכולנו מתרוצצים מסביב?  מתי ומול מה אני מאבדת את זה? (אגב, אם אני באוטומט שלי מרָצָה, סביר להניח שבהתחלה תהיה לי נטייה להתעלם, או לטשט

האנרגיה המינית היא אנרגיית החיים - היא האנרגיה החזקה ביקום. בזכותה ממשיכים להתקיים המינים ואנחנו בכללם. לצד אמירה זו ומנגד לה, עומד לו אפקט קוליג' - עליו כתבתי גם בפוסט הקודם-  בגינו נחלשת התשוקה לבן הזוג ככל שהוא נהיה לנו מוכר.. ובכל זאת, אנחנו רוצים להישאר יחד בקשר משגשג לאורך זמן. בין אם כי בחרנו זה בזו וזהו רצוננו, בין אם כדי לשמור על התא המשפחתי, ביו אם כדי להזדקן כחברים טובים יחד, כולם יחד או מכל סיבה אחרת. מיניות בריאה ומשגשגת היא מנת חלקה של זוגיות כזו, אחרת אנחנו במקרה הטוב שותפים לדירה... איך אם כן ניתן להתגבר על האתגר המובנה הזה ? או במילים של דר' סיידה דזילטס : מה מעבר לטכניקות ולטיפים בנוגע לסקס יכול לשדרג את החוויה המינית שלכם ולהעמיק את החיבור ביניכם? ומפה אני מתרגמת בתרגום סימולטני מאמר של דר' דזילטס בנושא: " לא פעם אנו מתרחקים זה מזו ומהאפשרות לשדרג את החיבור המיני כיוון שאנו שוכחים להתייחס לחתיכה חסרה משמעותית אחת: מהי המשמעות העמוקה של מיניות עבורך? ובמקום זאת, נוהגים להתייחס למיניות כאל 'סחורה'. התייחסות למיניות כאל סחורה , כעסקה, על מנת לקב