גלית אליאס

 אחד האישויים אם לא 'ה'  דרכו אני מתקרבת לעצמי, הוא ה doing. אותה עשייה עודפת, דוחפת, שמנתקת אותי מהרגש, מהלב, ... מעצמי. תחת האמונה הרווחת: "מי שלא עושה לא שווה" ומתוך חווית חוסר ערך שהתעצבה בשנים הראשונות של חיי כשאני נאחזת באשלייה שהעשייה תוכיח שאני "כן" (שווה/ ראויה לאהבה וכו'.) התעצב לו דפוס התנהגותי מאד נוכח של עשייה ועשייה ועשייה, עם כמה שאפשר הצטיינויות בדרך.. כמובן שזה - לא באמת מקיים את ההבטחה שלו.. והטעם החמוץ של חוסר הערך נותר גם לצד ואחרי הצלחות גדולות כך שגם אם ישנו רווח משני של הספקים ותוצאות וגם כשאלה מלווים במחיאות כף וקולות עידוד מן הסביבה, אני נותרת עם אותה הריקנות והפספוס שמקננים בתוכי  שבאופן אבסורדי -  הם בדיוק הרגשות הקשים שמלכתחילה ה doing ניסה להבריח אותי מהם... כן.. כמו כל דפוס הישרדותי שאימצנו לא רק שהוא לא פותר לנו את הבעיה, הוא משאיר אותנו מתחפרים במקום ונעים במעגלים סגורים סביב התסכול שבעינו נותר. למען ההגינות, אני שמחה להודות שבתהליכי הריפוי שלי אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נוכחת ויותר ויותר בחיבור אל הלב. ככל שאני מנקה עוד

 כן... בהחלט שאלת השאלות... אינספור מחקרים, קורסים, סדנאות, טיפולים כאלה או אחרים והשאלה הזו בעינה עומדת... אז נכון ש השלב הראשון - זה להיות מודע לכך שיש לי הרגל כזה שלא באמת משרת אותי.. כי זה לגמרי יכול להיות שאני אהיה מכורה לדרמה, כי אני מדחיקה את הרגשות שלי והצורך העז שלי להרגיש יוביל אותי לכך ש בלי להיות מודעת לכך - אמצא את עצמי עוברת ממשבר למשבר ואז - אני יכולה להישאר שבויה בתוך הסיפור, ולא להיות מודעת לאור שנמצא בקצה המנהרה, כי בפריים של התפיסה שלי הוא לא יבצבצץ .. אבל בדיוק בשביל זה קיים התסכול - בין אם הוא נובע מתוכי ונמאס לי מהמשברים הללו (או אחרים) ובין אם מקורו בקונפליקטים עם בן זוג כזה או אחר בנושא. כך או כך - הקונפליקט והתסכול מטרתם לדרבן אותנו לשינוי. הם מן סמן כזה שיש משהו ש לא מדויק לנו . המשהו הזה -  הוא תפיסה מגבילה שלא מאפשרת לנו לחיות במלואנו וברווחה. זו בין היתר כוללת הרגלים והתנהגויות , גם אמונות מקטינות ומטעות והיא מכילה בתוכה תסכולים למיניהם, שמקורם לרוב בסיפורי חיים מתקופות בהן היינו חסרי אונים. שזה אומר שהאינפורמציה מוטבעת בתת המודע שלנו, כיוון שכילדים

 אחד האישויים שמעסיקים אותי - בהיבט ההתפתחותי (בנוסף לאישיו הדחייה ואפשר לומר שזוהי למעשה זווית נוספת שלו) הוא ה מְרוּצָה - תרתי משמע :-) מהרגע שאני פוקחת את עיני בבוקר - גם אם אינני ממשכימי הקום בקלות - קול רודֶה בתוכי דוחף אותי אל הדבר הבא, במן משימתיות שמשאירה אותי מכוּוְנֶנֶת עשייה (גם שאני שמחה להודות שהשינוי ניכר וזה הולך ונהיה נוח יותר:-) פן אמצא את עצמי בוואקום - של "כלום", שמפעיל פעמוני אזהרה בתוכי, שבלי מילים, מזהירים מחוסר משמעות. גדלתי לאורו של הרעיון : "מי שלא עושה לא שווה" לא בהכרח מילולית, אבל בהחלט באווירה שמקדשת את העבודה ואף בָּזָה לבטלה. כמי שחווית הערך העצמי שלה לא היתה בשמיים, מה שמקשר לחווית הדחייה דרכה פירשתי את המציאות לא פעם - מצאתי לעצמי דרך "בטוחה" ב עשייה - שלא לומר עשיית יתר, שהבטיחה לי - לכאורה כמובן - את החיבור לערך שלי בחזרה.. לאורך השנים התקבעו להם דפוסי עשייה נונ-סטופ כשלצדם פיתחתי נחישות והתמדה, מצליחנות ושקדנות שבזכות אלה אמנם זכיתי ל הערכות , אבל...  הם לא באמת הצליחו להשיב לי את חווית הערך היום אני מבינה שאלו שני מושג

"הוא, יש לו פתיל קצר.." היא אומרת ומוסיפה אז כל פעם שמשהו לא בדיוק כמו שהוא רוצה הוא מתפרץ עליהם (הילדים) וצועק והם ילדים (!) חסרי אונים (!), אז אני חייבת לגרום לו להפסיק ואני אעשה כל מה שאפשר כדי שהוא יפסיק מצידי אצעק עליו עד השמיים,  העיקר שאני אציל אותם והם יישמרו..." ~~~~~~ היא סיפרה לי בכאב, בנימה מצטדקת שמחזקת את עמדתה.. מה שהוביל אותי לכתוב הפעם על משולש הדרמה ע"פ סטפן קרפמן או משולש הקורבן ע"פ לין פורסט מודל יפהפה שמפשט את פני הדברים ומראה לנו בבהירות את מחול השדים בו רובנו מתחוללים וגם.. איך לצאת ממנו. * התכנים הבאים בנושא משולש הדרמה מתבססים ברובם על מאמר באתר מקום מאת אילנה סובול. תודה! ב משולש הדרמה - יש מושיע ~ תוקף ~ קורבן ע"פ משולש הדרמה בסיפור שהתחלתי אתו - הוא } מתחיל כ תוקף , כשהוא צועק על הילדים והיא { מתחילה כ מושיעה כשהיא רוצה להציל אותם, אבל אז, היא { הופכת להיות ה תוקף כשהיא תוקפת אותו והוא } - עובר לעמדת ל קורבן  מעניין יהיה לצלול לתוך הדינמיקה הזו, כי היא מאד רווחת בתרבות שלנו כך שרובנו שבויים בתוך המשולש הזה בסיטואציות רבות ו