איך לדבר עם בן הזוג בלי לריב?

כמה שאנחנו כמהים לחיבור...

להינמס בתוך חיבוק,

להרפות ולנוח,

בשקט...

בידיעה שיש על מי לסמוך

שאנחנו לא לבד.

אלא ש...


כגודל הכמיהה הזו
שהינה אחת הכמיהות הבסיסיות המוטבעות בנו כבני אנוש
אם לא 'הַ'...

כך הוא גודל הפחד..

הפחד להיפגע,
להירמס,
להתמסר ולגלות ש 'הוא לא שם באמת בשבילי'...

פחד שמתגלה כמבוסס ואמיתי (לכאורה) 
כשמתפוגגים אדי ההתאהבות
כשהאשליה מתנפצת 
והאכזבות מתחילות להופיע.

"אההה הוא לא באמת כזה מושלם כמו שחשבתי..."
מתחילות לרוץ מחשבות בראש

ויחד אתן קמים לתחייה מנגנוני ההגנה שפיתחנו לאורך השנים
והלב חוזר להיסגר

אגרסיביות, בין אם תוקפנית החוצה,
ובין אם תוקפנית פנימה,
ספקנות,
הסתגרות,
הימנעות כי "עדיף שלא אתן יותר מידי -
כי אם לא יחזיר לי אהבה
ארגיש דחייה שלא אוכל לשאת,
אז אולי מוטב שמראש אשמור על דיסטנס..."

כל מיני מחשבות והתנהגויות במודע או שלא,
ששומרות אותנו מוגנים מפני הפגיעה (לכאורה)
ורחוקים ומתרחקים ממימוש הכמיהה לחיבור.

העניין הוא שרובנו נכנסים לקשר
בעודנו זקוקים למנגנוני ההגנה הללו
כלומר טרם פיתחנו חוסן פנימי כזה
שמאפשר לנו לפתוח את הלב,
שמאפשר לנו לבחור באהבה למרות שהיא פוגעת (!)
ולא 
בתנאי שלא ניפגע

כי לאהוב בתנאי שלא ניפגע, אומר
לשמור את המנגנונים בהיכון
וזה אומר,
שהם יצוצו שוב ושוב
ושלמעשה במו ידינו
נרחיק ונתרחק ממושא אהבתנו
וממימוש הכמיהה העמוקה כל כך לחיבוק.

ל ו פ .
מעגל סגור
ואנחנו תקועים כשהפחד ניצח את הכמיהה.

אז מה עושים?

ראשית מתבוננים:
האם אכן הכמיהה לחיבור נמצאת שם?
האם אכן היא מנקרת מתחת לפני השטח?
האם אכן ישנו רצון עז למימוש, לאהבה, לפתיחה?

איך אני מגיבה כדי לא להיפגע?
מהם מנגנוני ההגנה שלי?

נכון שהזיהוי שלהם לא מעלים אותם,
ובכל זאת זהו בהחלט הצעד הראשון.

בשלב הבא
בין אם בזוג ובין אם כל אחד לחוד,
נרפא את המקומות שנושאים חוסר אונים בתוכנו.
אותם המקומות שנעזרים במנגנוני ההגנה.

נצמח לחוויה של חוסן פנימי כזה
שפחות ופחות נזדקק לאגרסיביות, להסתגרות, לתוקפנות..
כזה שהלב יסכים להיפתח
(ולא בתנאי של ניפגע..)

וגם נזכיר לעצמנו
שהכעס - הוא מכסה שנותן לנו אשלייה של אונים.
מתחת לו
ישנם רגשות כמו חוסר אונים, תסכול, עצב, אכזבה,
וככל שנסכים להיות שם עבור עצמנו
ולהכיל אותם, לא נזדקק לו - לכעס.
יהיה שם ביטחון בסיסי 
שמאפשר לנו לבחור איך להגיב 
(וזה כשלעצמו - התעלות !!)

מה שמביא אותי להדגיש ולומר
שהתגובתיות היא תגובתית 
מן הסתם...

ולכן אין לנו באמת שליטה עליה כשהיא קורית,
(רגע רגע, לא להתעצבן,
זה לא אומר שאין מה לעשות..
הנה ההמשך:)

אז גם אם אנחנו לא מסכימים לכך 
שכך יישארו פני הדברים,

אנחנו מקבלים את המצב הנוכחי,
מביאים סליחה אל עצמנו 
מתוך הבנה שכנראה עדיין היינו זקוקים לאגרסיה זו או אחרת ולכן עלתה,
ורטרואקטיבית מרגיעים, מכילים, מחבקים,
כך שבפעם הבאה סביר להניח- 
שנמצא את עצמנו פחות תגובתיים.

ככל שנזהה מה אנחנו בעצם צריכים,
למה כעסנו,
ככל שנכיל 
ונמצא דרך למלא את הצורך הזה 
ולו במחוות קטנות סמליות בינינו לבין עצמנו
כך נזדקק פחות לכעס,
נסכים יותר להיפתח לאהבה.

אז... נוכל גם
לשתף את בן הזוג ב I Position,
(לקחת בחשבון שהוא לא חייב לתת לנו מה שאנחנו צריכים,
יתר על כן, לרוב כל עוד לא עיבד את האוטומטים שלו,
יהיה לו קשה אם בכלל אפשרי למלא את מבוקשנו)

ובכל זאת, נוכל להסביר למשל:
"נורא קשה לי כשאתה מאחר,
עולה בי חוסר ביטחון גדול
ואפילו פחד נטישה,
לכן אני מגיבה בצורה כזו,
אני עובדת על פחד הזה כדי שהתגובה תהיה בְּיַדָיי.
אם תוכל להודיע לי כשאתה עומד לאחר,
זה יעזור לי מאד..."

ככל שאדבר ב 'מה שאני מרגישה',
ולא ב 'למה אתה אשם בזה',
יש סיכוי גדול יותר שיקשיב,
יש סיכוי גדול יותר לחיבור בין הלב שלי לשלו.

בכל פעם אני נפעמת מחדש לגלות
את הרַכּוּת שנמצאת שם מתחת למתח
מתחת לכעסים והתלונות,
היא מופלאה
ובכוחה לחמם לבבות כבמטה של קסם. 

הדרך לרכות הזו מתחילה ממני - אלי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אני זוכה להיווכח בה שוב ושוב,

בכל יום שעובר עם הזוגות שמגיעים אלי

ונמצאת פה עבור כל זוג שהגיע לרגע

בו הוא מוכן להיפתח לרכות, לחיבור,

ל א ה ב ה


שתהיה שבת של שלום,
של רכות וחיבור

גלית אליאס 
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

על מרכוז באבניים ויצירת שינוי במו ידייך

אחת לשבוע אני יוצרת בְחֵמָר,

3 שעות מְחַיוֹת שמחברות אותי אל היצירתיות

ששנים השתקתי והחנקתי (בעיקר מהפחד מכישלון).

לאחרונה חזרתי אל האובניים,

גם אותן זנחתי לפני כמה שנים מאותו קושי -

להכיל את הכישלון שחוויתי בכל פעם מחדש,

אלא שהפעם התאפשרה לי חוויה אחרת,

ומתוכה ירד לי אסימון כל כך גדול

שהייתי חייבת לנסח בכתב והנה אני משתפת בו:

מי שהתנסתה בקדרות – בעבודה על האבניים,

יודעת שזה לא קל כמו שזה נראה כשמסתכלים על אומן אבניים מנוסה.

יש סרטים ביוטיוב (שמתי אחד בסוף) בהם זה נראה קְלִיל הקלילות,

תוך מספר שניות נוצר מגוש חומר כלי לתפארת,

לכאורה בָקְטַנה.

אלא שכשמתיישבים לנסות גם, זה מרגיש אחרת לגמרי.

אחד השלבים החשובים אם לא 'ה' הוא השלב הראשון –

מִרכוז גוש החומר.

לפני שמתחילים למרכז, הגוש רוקד על האֹבניים כשהם מסתובבים

וניכר לעיין שהוא לא יציב.

בתוך הניסיון לייצב ולמרכז אותו –

כל עוד כפות הידיים שלי נעות עם החומר והוא מוביל אותי –

אין לי סיכוי

אבל כשאני מצליחה להביא את המרכז מתוכי – מחוברת לבטן שלי

ואני מובילה את התנועה או יותר נכון מכילה את התנועה שבין ידי

הופס – מתהפכות היוצרות והחמר נענה ומתכנס למרכוז.

למה זה כל כך משמעותי מעבר לכך

שכך אני מצליחה לייצר כוסות וקערות סימטריות יותר?

כי זה בדיוק כמו שאנחנו מנוהלים או מנהלים את האוטומטים שלנו:

כל עוד אנחנו נסחפים אחרי הסיפורים הפנימיים,

מאמינים להם, הולכים אחריהם -

אנחנו שבויים ולא יכולים לשנות את המצב.

אם למשל היא } מאד זקוקה להקשבה שלו,

כילדה היא לא קיבלה את תשומת הלב לה היתה זקוקה ונוצר שם חוסר כואב.

בכל פעם שהוא { לא מקשיב לה – או לא קשוב לצורך שלה,

עולה החסר ההוא הישן, מכווץ אותה ומכאיב,

שוֹבֵה אותה בתוך הסיפור ההוא,

מעלה אתו רגשות כמו עצב ועלבון, כמו תסכול וחוסר אונים, כמו גם אשמה,

כשהוא מקושר לאמונה הפנימית ש'היא לא מספיק טובה'

ואז – היא מגיבה באוטומט שסיגלה לעצמה לאורך השנים ומתרחקת.

כעוסה, כאובה, מכווצת, כשהטעם המר הזה של החוסר מלווה אותה לכל מקום

(גם אם היא מדחיקה אותו הוא עדיין שם ובכל פעם שהוא { לא יקשיב לה שוב –

או בכל פעם שזה מה שהיא תרגיש –

החסר הזה יעלה שוב על פני השטח וחוזר חלילה...

כל עוד זה המצב - 'עולם כמנהגו נוהג'

'הוא לעולם לא ישתנה',

'אין לזה סיכוי'

תקראי לזה איך שתרצי – היא מסתובבת במעגלים סגורים.

לעומת זאת –

כשהיא – הבוגרת שהיא, האם הפנימית של חלקיה הילדיים,

אותם החלקים שחסרה להם תשומת לב, הקשבה, הגנה, תמיכה וכו',

כשהיא הבוגרת ערה לכך שחלק חסר זה או אחר בתוכה התעורר,

והיא מביאה את הקול של הבוגרת שהיא,

את הנוכחות שלה,

את ההקשבה שלה אליו,

כשהיא מתבוננת מעיניה הבוגרות במתחולל בתוכה,

שוהה בתחושות וברגשות ומכילה,

אז - משהו משתנה –

ובמקום שזה ינהל אותה

היא מנהלת את זה.

במקום הזדהות עם הילדה שהיתה,

מה שלא יכול לעזור ולשפר את המצב 

אלא רק לקבע אותו ולהבטיח שיחזור שוב ושוב,

מתאפשרת הכלה, אמפטיה

ולמעשה מתמלא הצורך ההוא שהיה כל כך חסר – הקשבה.

ממנה אליה.

אז, כילדה, היתה חסרת אונים ותלויה בהוריה,

אבל היום זו לא האמת, היא לא תלויה ולא חסרת אונים,

זו אכן החוויה שמתקיימת בקרבה כש... הוא לא מקשיב/ לא רואה אותה/ מזלזל וכו'

כל עוד היא הולכת שבי אחריה.

ובכל זאת –

בכל פעם שהיא הבוגרת, מצליחה להתבונן מהצד במתחולל בקרבה-

משהו משתנה,

אחרי כמה דקות של שהייה, הקשבה ונוכחות עם מה שיש

אפשר להרגיש ממש בהקלה.

אותה הקלה משמעה בעצם 

שחרור של חלק מהתכנים הישנים ו'התנדפות' שלהם,

כך שבפעם הבאה – היא עשויה למצוא את עצמה מגיבה אחרת

כי אותו מקום בועט וחסר,

כבר חסר פחות,

וככל שהיא נמצאת שם עבורו, יהיה חסר פחות ופחות, והצורך מתמלא.

ו... יש גם דובדבן :-) 

באופן מפתיע, הוא { יהיה קשוב לה הרבה יותר. 

סוג של קסם, אבל לא ארחיב עליו הפעם..

זה עשוי להישמע קצת בלתי אפשרי,

ורצוי בפעמים הראשונות להיעזר בליווי של מי שיודע את הדרך,

ולכן רוב התהליכים בהם אני מלווה נשים הם קצרי מועד,

כיוון שמהר מאד מרגישים בשינוי,

מקבלים את נקודת המבט,

והכלי מוטמע באופן כזה שמאפשר להיעזר בו באופן עצמאי.

אם יש משהו שמציק ולא נותן מנוח,

אני פה בכדי לעזור.

מאחלת לך שבת של שלום וברכה

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

 נ.ב

ככה זה נראה מרכוז של חומר באבניים :

קרדיט: איילת אליאב

למה זה כל כך קשה ?? וגם.. איך ליצור את הזוגיות שתמיד חלמת שתהיה לך ?

 פרצוף חמוץ, ביקורת, האשמות מתחת לפני השטח ובפנים...

אישויים.. אישויים..

בחייאת.. למה להמשיך ולסבול את זה ??

ואם נשאל פה שאלה מקדמת.. - שאלת השאלות -

איך אפשר ליצור מצב שזה משתנה ??

טוב, אז קודם כל - מה לא ?
מניסיון אני אומרת לך - שהזמן לא עושה את שלו במקרה הזה,

שלא לומר מחמיר את המצב..

ונכון שיש פה ושם הפוגות רגיעה

שיוצרות אשליה של שקט ומאפשרות מרווח נשימה

אבל יש בהן יותר מן ה "הפסקת אש" ופחות מידי מ"שלום אמיתי"..

לעומת זאת.. איפה שהוא בעומק, את יודעת שאפשר אחרת..

שנועדתם להיות החברים הכי טובים, שמתאים לך לקום כל בוקר בחיוך אל החיבוק שלו,

את רואה אתכם מדברים על הא ועל דא 
וגם.. מתייעצים על אותם הנושאים שהיום כל כך נפיצים לכם

שאתם יכולים להבין אחד את השני בלי שהכעס יטרוף פתאום את כל הקלפים,

בלי ביטול, ביקורת או אשמה

פשוט- מקשיבים ומדברים זה עם זו, בלב פתוח,

אולי אפילו את יכולה לתאר לעצמך מצב 
שהסקס שלכם - הוא לא סתם סקס אלא יותר מעשה אהבה

שרק הולך ומשתבח עם הימים והלילות..

ובכלל , שהחיבור ביניכם הוא כזה - שישנה ידיעה פנימית בתוכך –

שאת לא לבד. אתם יחד

במלוא מובן המילה.

אוקי, אז אולי זה לא לגמרי ברור לך.. , אבל את שומעת אותי אומרת את זה שוב ושוב

והנה שוב אני אומרת לך - לא רק שזה אפשרי,

הדרך לשם מרגשת וקצרה בכל קנה מידה (יומיים ועברתם ל'שם')

אבל פה אולי עולות התהיות שעוצרות אותך

אולי אלו סתם הבטחות  ?

זה בהחלט נשמע too good to be true.. מסכימה

ובכל זאת עשרות זוגות יעידו והנה קומץ ממה שכתבו :

אופס עולה עוד ספק - 

אולי לנו זה לא יקרה ?

דברי אתי ונוודא שזה יכול לעבוד בשבילכם !

זה נכון – זה לא מתאים לכולם..

אבל אני יודעת לזהות למי זה יכול לעבוד –

תלחצי פה, תמלאי את הפרטים שלך ונבדוק יחד אם זה מתאים לכם

ו.. הנורא מכל :

אולי נגלה שזה לא זה..

ואז לא תהיה ברירה ונהיה חייבים להתגרש ?

זה עוקץ רציני של האגו..

כי מה קורה פה ?

המצב הנוכחי, לא משהו, וזה מן הסתם נפיץ למדי עוד בלי שיחמיר..

מה גם שהשאיפה שלנו להתפתחות תדאג להחמיר אותו כדי לאלץ אותנו לטפל בעניינים..

זאת אומרת שכשמשאירים את המצב הנוכחי כמו שהוא –

לא רק שמבזבזים זמן יקר..

העניינים יכולים לצאת משליטה ולהפגיש אותנו עם המפחיד מכל..

כן.. אותו הדבר שרצינו להימנע ממנו.. – פרידה..

אז אם עלית פה על הלופ שהאגו מנסה לסחרר אותך בתוכו..

אל תתני לו להוביל אותך..

תגידי לו יפה תודה, ועל שירותו האדיב עד כה,

הגיע הזמן להיפרד מהלופ ולתת הזדמנות אמיתית לך ולאיש שלך

אחרי הכל.. אני מניחה שהוא ואת בין היקרים לך ביותר ..

גם אם הגיעה לה עוד רגיעה שמפתה אותך להתחפר מתחת לשמיכה ולקוות לטוב

להבטיח לעצמך שתהיי 'ילדה טובה',

תשתקי, תתפשרי, תצאי מעורך.. ויהיה בסדר..

אל תוותרי על עצמך ועל הביחד שלכם

ובואו לאינטנסיב הזוגי.

את מקבלת יומיים אינטנסיביים ובהם 7 סישיינים טיפוליים אתי

(כאילו כיווצנו 7 שבועות ליומיים)

+ 9 שבועות של הדרכות מוקלטות ששומרות אתכם יד ביד בנתיב הנכון.

פרטים נוספים בלחיצה פה

מחכה לך,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן.