גלית אליאס

כל כך התגעגעה למבט הזה בעיניו.. היא כבר לא האמינה שתזכה לראות אותו מתבונן בה כך.. היה שם זיק שגרם לה להרגיש שממש ראה אותה, אל תוך תוכה, האמת.. כבר הרבה זמן שזה חסר לה... שמישהו מסתכל לה בעיניים וממש רואה אותה, פנימה, זה יותר משנה, טוב.. אם להודות באמת- הרבה יותר משנה... שהיא מרגישה שהוא לא.. לא רואה אותה, היא לא קיימת בשבילו, היא לא מעניינת אותו, גם כשהיו מידי פעם עניינים לטפל- זה היה בשמינית מבט חטוף.. ועכשיו – פתאום – המבט הכנה הזה.. שהגיע אליה ממש, אל לב ליבה.. כמעט המיס אותה ברגע... הרכות הזו שהיא כמהה לה כל כך, אפילו לא היתה מודעת עד כמה.. אבל.. היא עוד כועסת.. זה לא יהיה פשוט.. יש שם הרבה כעסים לפרק, הרבה עניינים להבהיר, להסביר איך ?, למה..?, המקום הצודק מחזיק אותה ומקשה עליה להמשיך הלאה.. למה תמיד היה כל כך נחמד לכוווווולם, נסע עד ים המלח כדי לחלץ אח של חברה שלה.. וכמעט הגיע לאילת כדי לעזור לאיזה שכן שבקושי הכיר.. אבל בשבילה ??, תמיד רטן כשביקשה ממנו משהו, כל כך קיטר, שכשהייתה צריכה אותו - העדיפה להסתדר בלעדיו. בכלל הרגישה שהוא לא ש

שעות שהוא משקיע באהבה החדשה לו - הספורט והגוף שלו בעצמו.. היא.. מוצאת עצמה מנהלת בית עם ילדים .. מדברת אל עצמה.. והוא.. כל פעם מחדש הוא נפגע ממנה.. אף פעם זה לא מספיק טוב עבורה מה שהוא עושה, הוא ממש לא מבין - היא ביקשה שמידי פעם ישטוף כלים, אז הוא שוטף, באמת ששוטף, אבל תמיד יש לה טענות, למה השאיר פה את הכוס, למה שם המגבת, כאילו היא מחפשת אותו, אף פעם לא מספיק טוב בשבילה. הוא מרגיש ממש תחת זכוכית מגדלת  מן תחושה כזו איומה.. לא חשוב מה יעשה וכמה יתאמץ תמיד יהיו לה תלונות, אף פעם זה לא מספיק.. תחושה כזו ש.. האמת.. די מוכרת לו לאורך החיים שלו, תחושה שקשה לו תמיד היה לשאת, הוא זוכר את אבא שלו, לא משנה מה היה עושה כדי לקבל ממנו תשומת לב, תמיד התגובה שלו היתה נשארת קרה, אף פעם לא זכה לקבל ממנו תחושה של הערכה, זוכר יום אחד שקיבל 85 בחשבון, אפילו אז היה שם משהו עקום בפרצוף של אבא, למרות שידע שכל כך התאמץ וכל כך ניסה, מעולם לא קיבל אישור שהוא אהוב פשוט בגלל שהוא הוא, עד כדי כך שהיום ברור לו שזה נכון והוא לא. בשביל אותו האישור הוא מנסה שוב ושוב לרצ

כן, כן, גם אני באה משם, מהפגישות אצל המגשרת, מהתחושות האיומות המלוות לפרידה, לחורבן הבית- עבורי, עבור הילדים.. מתחושת הכישלון החמוצה והכואבת.. כואבת שממש פיזית מרגישים אותה, מהפחד המשתק של מה יהיה, ואיך נסתדר, וגם - מתחושת השחרור שמתלווה לה ואט אט הולכת ותופסת עוד ועוד מקום של כאב- השחרור מהמקום הכנוע שאני "מאפשרת" לעצמי בתוך קשר- בתוך זוגיות, השחרור מהמקום שמוותר על עצמו, עד כדי ששכח מה הוא אוהב, מה הוא רוצה, וגם כשהוא זוכר- מוותר על זה לטובת בן הזוג.. ויתרתי על הים -למשל-  כי הוא אוהב ללכת לים, אז "נתתי לו"..,  מן מקום ילדי של 'דווקא' שחנק אותי לאורך השנים, ועל עוד דברים אהובים וקרובים לליבי.. ככה- בד בבד עם הכאב שמתלווה לפרידה נולד גם מקום של שחרור  ו 'יש' ו- פתאום אני מגלה את עצמי מחדש, פתאום אני מאפשרת לעצמי כל מיני דברים שלא איפשרתי קודם, עצם השעות הפנויות שפינו לי הסדרי הראיה - פתחו לי מרחב זמן שלא הכרתי שנים, שמעולם לא לקחת לעצמי עד הסוף כמו שהתאפשר לי הפעם.. תקופה סוערת של רגשות מכאן מכאן... ואז..