למה זה שהוא } לא מרוצה משום דבר, זה בדיוק מה שהיא { צריכה ?

(סיטואציה שחזרה על עצמה כמה פעמים בימים האחרונים וכאילו ביקשה להיכתב:)

 

הוא ישב מולי עם רשימה שהכין מבעוד מועד

ועבר מסעיף לסעיף,

על כל אחד מהם פתח ואמר ש'הוא באמת מעריך ושמח על מה שיש...',

ותוך כדי שהמילים הללו כאילו מכינות את המצע ל"אָבָל" שבפתח...

זה... אכן לא איחר להגיע בתוספת הטעם החמוץ של החֵסֶר

שמילא את האוויר ככל שהתקדם בדבריו. 

ככל שהוא המשיך והוסיף

ולמרות שלא היה לה ויכוח אובייקטיבית עם הנאמר

ולמרות שידעה שהכוונה שלו היא לטובתם,

שהוא אוהב אותה ושמח בה ובהם

ושהוא מעלה את הנקודות הללו כדי שיהיה להם עוד יותר טוב,

למרות כל זאת - 

יכולתי לראות אותה הולכת ומתכווצת במקומה.

~~~~

האמת היא שהסיפור הזה מאד נפוץ בקרבנו,

זה משהו מאד תרבותי שמתחבר מכיוון אחר 

להרגל הרווח להיות בשיפוט וביקורת,

זה חלק מתרבות הסטרס שאנחנו חיים בה

שהכתירה את הביקורת כדרך לשינוי,

תרבות שעדיין נושאת טעם וגוון הישרדותי

למרות שכבר כמה עשורים אנחנו לא באמת בהישרדות.

זה כאילו נשארנו עם אותה התודעה ההישרדותית

למרות שהמציאות השתנתה.

ומכאן - 

הניסיונות שלנו להתנהל ולפעול במציאות

עם הכלים ההישרדותיים 

(כמו להתלונן על מה שחסר, או לשפוט, או להביא ביקורת וכו'..) 

לא רק שאינו אפקטיבי,

הוא משאיר אותנו עם אותו הטעם המר של החֶסֶר.

אותו הטעם שממנו התלונה מלכתחילה מנסה להתנער..

יחד עם זאת,

הדרך לשינוי התודעה

היא דרך היש. דרך מה שיש כעת

גם אם זה טעם מריר של חוסר

אך לא מעמדה שמתנגדת וטוענת ומתלוננת על המצב

אלא ממקום שְעֶר לתסכול, מסתקרן לגביו, שוהה בו

ונותן לו מקום ואפשרות לעיבוד ולטרנספורמציה

ובהמשך לכך -

תת המודע ימשוך אותנו אל בני זוג

שיעלו בנו את אותם המקומות הכואבים

כדי שנוכל לעבור דרך מה שיש 

(ואז גם אם אנחנו רגילים להדחיק, 

התסכול שבן הזוג יעורר יציף את התכנים על פני השטח 

כך שנוכל לעבור דרך מה שיש ולעבד (אם רק נזכור ונדע איך))

זאת אומרת שהיא נמשכה אליו }{

שבהרגלים ההישרדותיים שלו בין היתר ההרגל לראות ולהתלונן על מה שחסר,

כי לה { יש ההרגל ההישרדותי שמנגד - לקחת על עצמה את האשמה,

או להרגיש תמידית לא מספיק.

הרגל שמלווה אותה מאז שהיא זוכרת את עצמה

ואמנם היה הדרייב להתקדמות שלה לא פעם,

אבל הוא כבר מכביד עליה יותר מאשר מקדם

ומוציא את כל הכיף, 

כי גם אם היא משיגה את מבוקשה,

נשאר הטעם הלא מספיק וממרר את האווירה...

והנה להם - הזדמנות מופלאה (גם אם לא נעימה בתחילתה) 

שהמפגש הזה בין ההרגלים ההישרדותיים שלהם מייצר -

לריפוי ושינוי של אותם ההרגלים

לכאלה שמאפשרים רווחה -

כאלה שמאפשרים לו להתרווח וליהנות ממה שיש

ולה להתמלא וליהנות ממי שהיא וממה שיש בה ובכלל.

~~~~

כן... 

אני שומעת את ההתקוממות שעשויה לעלות פה

ולכן מדגישה - 

אני לא מתכוונת להסתפקות במה שיש!

אני מתכוונת לשינוי תודעה כללי:

מטעם של חוסר, כיווץ, סטרס וכו'..

לטעם של מלאות, נינוחות, הנאה כאילו החיים מחייכים אלינו בכל רגע

מתוך ההסכמה לשהות עם תחושת החוסר -

משהו אחר נוצר

ובין היתר מתאפשרת התרחבות ליש

מן טעם שאמנם מתחיל בתוכנו - בתהליך פנימי רגשי,

אבל בכוחו לא רק לאפשר לנו לחוות את המציאות אחרת,

אלא אף לייצר מציאות חדשה.

זאת אומרת שלעומת הניסיונות שלנו 

למלא את הטעם החסר משינויים בחוץ -

הכיוון שיאפשר למלאות הזו להגיע יהיה קודם כל מבפנים 

כי גם אם היא { תמלא את כל הבקשות שלו 

ותבשל כל הזמן,

ותחמיא לו מהבוקר עד הערב

ותשתוקק תמידית למגעו,

אין לה סיכוי למלא את הבור של החֶסֶר שבתוכו.

(בטח אם היא מגיעה לשם מתוך המקום המְרָצֶה שבה, שמרגיש לא מספיק)

אלא אם... הוא קודם כל עושה עבודה פנימית

וממלא בינו לבינו ולו במעט.

תחשבו על זה -

אם זה היה יכול להצליח שהיא תמלא את כל מבוקשו

והכל יסתדר -

זה בעצם מקבע את המצב בו הוא קורבן ותלוי בה

וזה כשלעצמו מעצם הגדרת המצב שלו כתלוי בה -

מגדיר הישרדות.

ומנוגד בבסיסו לחווית מלאות ורווחה.

לעומת זאת, ככל שהוא לוקח על עצמו את מילוי החסר הרגשי שבו,

והיא לוקחת על עצמה את מילוי החסר שבה בתפיסת עצמה ובכלל

הם יכולים לחוות יותר מלאות,

הם יכולים לחוות את החיים מתוך תפיסת היש

ואז - הנה עוד דרך להסביר זאת -

ה'יש' גדל,

כי הרי כל מה שאנחנו ממוקדים בו גדל.

איך ממלאים מבפנים?

זה נושא לפוסט בפני עצמו,

אולי לפוסט הבא ❤

~~~~~

לחיי ההתפתחות האישית והזוגית!

וההסכמה לראות

שכל מה שקורה לנו (גם אם הוא לא נעים) קורה בשבילנו

ומאפשר לנו התרחבות וצמיחה

~~~~~

אפרופו מה שקורה לנו,

אני מוסיפה פה כמה מילים על מה שעובר עלי:

כאילו חזרתי לשגרה,

אלא שזו שגרה בגוון אחר.

אבא שלי כל הזמן אתי, מלווה אותי,

לא פעם אני מרגישה שהוא ממש שומר עלי

ובאופן לא צפוי, אני מרגישה אליו קרובה יותר מאי פעם

ומכאן... גם יותר ויותר קרובה אלי.

עצב וגעגוע שמהולים בהתרחבות גדולה.

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

~~~~~~~~~~~~~~~

               פה בשבילך במגוון דרכים נוספות:

• תהליך אישי מוקלט בוידאו  עם כל התכנים והכלים שקריטי להכיר להכלה וטרנספורמציה איך להשתחרר מכל פלונטר או הרגל ב 21 יום?  . פרטים נוספים בלחיצה כאן

• פגישות פיזיות/ Skype~ Zoom . בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם

• איך להקפיץ את הזוגיות שלכם אלעל ביומיים? יומיים אינטנסיביים - בהם נפגשים פיזית ואתם לומדים את התיאוריה ואת הפרקטיקה. פרטים נוספים בלחיצה כאן  
• 
  
• קורס מעשי (דיגיטלי) לזוגות שרוצים לקום עם חיוך בכל בוקר  - פרטים נוספים בלחיצה כאן
• 
  
• סדנת צילום נשית רגשית "ממרצה למרוצה" פרטים נוספים בלחיצה כאן

למה אנחנו רבים שוב ושוב את אותן המריבות? 💥💥

 אחד התסכולים הגדולים אם לא 'ה'...

עולה מהחזרה של המריבות על עצמן,

כשאנחנו נוכחים בכך שעניינים שכבר היינו בטוחים 

שנמצאים מאחורינו...

שוב עלו על סדר היום (!)

אותה המריבה בדיוק!

עד כדי כך ששניהם יודעים לחזות מראש 

בדיוק מה הוא יגיד

ומה היא תענה

ולכאורה זו מריבה לגמרי מיותרת!

זה יכול להיות מ:

"למה אתה שוב שם את הסמרטוט בצד ימין של הכיור?? "

ועד :

"למה אני תמיד צריך ליזום ?

אולי את לא באמת אוהבת אותי??"

אחרי שכבר 'השלמנו' בפעם שעברה -

וזה לא משנה אם נכנענו או הוכנענו,

או אם "שמנו את זה בצד" בתקווה שאם נעבור לסדר היום

זה יישאר מאחורינו -

אחרי פרק זמן כזה או אחר,

שוב מגיח לו אותו ריטואל מהדלת האחורית או מתפרץ מהקדמית

ואנחנו מחדש באותה הסאגה

זה יכול לקרות לנו גם בהיבטים אישיים

אז המריבה היא עם עצמי והכעס מופנה אלי,

כמו למשל:

"איך שוב דיברתי בלי לחשוב?

למה אני לא יכולה לחשוב לפני שאני מדברת?

מה אני בכלל מתערבת?"

שאלות שכל עוד נשאלות בשיפוטיות וביקורת,

סביר שיוותרו ללא תשובה אך יותירו טעם חמוץ

של אשמה, בושה וחרטה

ויביאו אתן מן עננה שמרחפת מעל

שמחזיקה שם בעומקה זיכרונות קשים.

כך או כך,

תמיד, זהו שיח פנימי שמוכר לנו זה מכבר

מימי ילדותנו - נערותנו,

אותו הריטואל, אותם הרגלים (או בדיוק ההיפך שזה בדיוק אותו הדבר)

עם אותו הטעם החמוץ

ואז, בהתאם לתרבות שאנחנו חלק ממנה

אנחנו מדחיקים/ 

מחכים שזה יעבור/

מעבירים נושא/

חושבים מחשבות חיוביות 

או משהו דומה...

ובעצם.. מתנתקים רגשית מאותן אמוציות שנכלאו בתוכנו

שוב ושוב, כשבכל פעם כזו, נוספת עוד שכבה של -

אשמה, בושה, חרטה, פחד וכו'..

בהנחה (שגויה מן הסתם) שככה זה יעבור -

שמה שהיה היה ו.. מחר הוא יום חדש.

אלא ש...

האמת היא .. שההיפך הוא הנכון (!)

כי אותן אמוציות מתקבעות בנו ובאיזה שהוא אופן

ממגנטות אלינו עוד ועוד מצבים 

ב ד י ו ק מאותו ה'טעם'

דרך נוספת להסביר זאת תהיה להסתכל על הדברים ממבט על -

לפחות מנקודת המבט שאני חיה על פיה -

כל אחד מאתנו הוא חלקיק נשמה 

שהגיע לכאן על מנת להתפתח דרך השיעורים שלו.

(האנשים שאנחנו פוגשים בחיים

הם שותפים לדרך ההתפתחותית שלנו

בין אם אנחנו מודעים לכך וצומחים למערכת יחסים מודעת ובין אם לא)

התסכולים שעולים בחיינו אם כן,

הם למעשה תזכורות לאותם המקומות בנו שרוצים להתפתח.

כל עוד אנחנו מדחיקים -

לא עברנו את השיעור רק שמנו אותו בצד

ובכך הוספנו שכבה והפכנו אותו אינטנסיבי ומציק יותר,

כך שהוא יחזור שוב כדי לתת לנו הזדמנות נוספת לריפוי.

ככל שנלמד ונתמיד להיכנס דרך שער התסכול,

לעבד ולנקות את אותם התכנים הקדומים בהם נוגע התסכול הנוכחי -

כך הוא פחות ופחות יופיע בחיינו,

או פחות ופחות יפעיל אותנו

ונוכל להגיב עניינית (אם בכלל) אם וכאשר 

אותם האירועים יתרחשו שוב במציאות,

רק שהפעם לא יפעילו אותנו אמוציונלית,

יקבלו תרגום מציאותי על פני פרשנות מחלישה

ונוכל מתוך שקט למצוא בתוכנו איך ואם נכון להגיב.

זאת אומרת - אם אני חוזרת לדוגמא שלעיל -

שהוא } יהיה פחות ופחות תלוי בהוכחות חיצוניות

(כמו היוזמה שלה למפגש אינטימי) וירגיש ראוי לאהבה מעצם היותו 💓

והיא { מצידה, תוכל בקלות רבה יותר לבטא את אהבתה,

אחרי שניקתה את פחד הנטישה ששמר אותה רחוקה ו"בטוחה"

אבל לבד,

ביטויי אהבה שיתנו לו } פּוּש נוסף 

ולה { חיבור אל הראויה שהיא לאהבה בטוחה.

כך הם עוברים ממצב בו דרדרו אחד את השניה ושיחזרו את הפצע,

למצב בו תוך כדי הריפוי וההתפתחות האישית של כל אחד מהם,

הם תומכים זה בריפוי של זו

ומייצרים להם מרחב זוגי בטוח ואוהב.

כי המתנה הגדולה ביותר בתהליכי ההתפתחות הללו,

כשאנחנו שוב ושוב נכנסים דרך התסכול

(על פני בריחה ממנו במגוון אינסופי של אפשרויות מפתות) 

היא החזרה אל עצמנו - המקום הגדול שיודע את עצמו

ומתקיים אצל כל אחד ואחד מאתנו,

כי אז נוצר חוסן פנימי, 

מתאפשרת הקשבה, כבוד לעצמי, (וממני החוצה)

רכות וסליחה אלי (ואז גם ממני החוצה)

מן שדרוג חווית החיים מכזו שמתרחשת במוד הישרדותי

אל ידיעת החיים באיכות -

חיים ששלובה בהם יותר ויותר הנאה ועונג לצד שקט ובטחון.

זאת אומרת שהריפוי האישי מעבר לרווחה האישית,

משפיע ישירות ומשדרג  גם את מערכות היחסים שלנו

והבשורה הנפלאה היא שלא רק שאפשרי להגיע לשם,

יש לי מקפצה שמובילה לשם זוגות ביומיים (!!)

זה קורה באינטנסיב הזוגי (בלחיצה כאן פרטים)

זאת אומרת שעד שהתסכול לא נפתר,

או עד שהצורך הלא מסופק שמניע את התסכול לא סופק -

ואני מתכוונת גם לתסכול הזוגי 

וגם למקום הלא פתור אצל כל אחד מבני הזוג

שהמריבה מציפה על פני השטח -

הצמיחה שלנו תדאג להעלות אותו בקרוב שוב

כדי לתת לנו הזדמנות חוזרת לריפוי

ולכן חשוב

במקום להשתמש בכלי המלחמה - שזה להתקיף/ לברוח ו/או להיכנע,

במקום להפנות אצבע מאשימה החוצה,

כדאי לנו להביא סקרנות וחקר פנימה,

וככל שכל אחד מאתנו יבין וירפא את שלו

כך הוא יהיה שלם ושמח יותר

ומערכות היחסים יהיו נעימות יותר, רכות, בשילוב זרועות

ו.. אוהבות עם פחות ופחות תנאים 💓💓

אמן!

פה בשבילכם 

כדי ללוות אתכם לשם בדרך בטוחה ומהנה!

אפשר בתהליכים זוגיים (אינטנסיביים או אחת לשבוע)

ואפשר גם בתהליכים אישיים. 

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

"זה רק עניין של זמן עד שהוא שוב יבגוד..."

הרומן האחרון שלו היה הקש ששבר,

 - "לא עוד (!)" - 

היא אמרה לי בשיחה שהקדימה לתהליך שעברנו -

"אם הוא לא עושה שינוי אמיתי,

אני לא נשארת..."

- "השאלה היא אם הוא מוכן,

כי אם לא, זה חבל על הזמן של כולנו..." - עניתי אני

והיא מיד השיבה בחיוב:

"הפעם, לראשונה מזה 22 שנות נישואינו

הוא מוכן לבוא לטיפול."

היום, כחצי שנה אחרי התהליך האינטנסיבי שעשינו

נפגשנו שוב,

כי היא { - לא מצליחה לתת בו אמון.

שוב ושוב עולים הספקות,

מחשבות מטרידות מתרוצצות 

כאלה שלא מניחות לה לישון בשקט

וגם כשהיא קמה - 

נשארות כמו אבן שמונחת לה על הלב.

הוא } מצידו מצהיר על שינוי כיוון ברור

והתחייבות כלפי עצמו להיות נוכח בבית,

להיות כנה כלפי האישה - אִתה בחר שוב 

לחיות את שארית חייו בנאמנות.

בינינו, החששות שלה מוּבָנים,

שהרי שנים על גבי שנים חזרו עוד ועוד סיפורים כאלה

שבכל פעם שהאינטואיציה שלה דיברה -

היא גילתה שהיא מוצדקת,

היא כבר יודעת ומכירה כל נים ונים בהבעות פניו

כשהוא משקר, כשהוא מסתיר, כשהוא עם אחרת

ובכל פעם שהיא נזכרת, הכאב מפלח מחדש.

אך בעוד שלאורך השנים מתוך פחדיה

נשארה בתקווה (עיוורת) להתחלה חדשה,

הפעם היא מפוכחת והספק בועט ולא מניח

שוב ושוב היא { בשיטות חקירה שפיתחה

מצליבה מידע ודעתה לא נחה:

"שוב היית אתה בקשר (!)"  היא שמה סימן קריאה ולא שאלה

והוא כבר לא מצליח להרגיע..

הפעם המפגש שלנו היה אודותיה,

על מה קורה לה כשהמחשבות הללו מתרוצצות בראשה,

על מה היא עוברת כשהמועקה מכבידה עליה מבוקר עד ערב

אותה מועקה שהכבידה לה על בית החזה

מחזיקה בעיקר חוסר אונים וכאב נטישה

והעלתה זיכרון שחרוט בה מגיל 16

שנות העשרה לחייה היו מלווים במריבות של אמא ואבא

שמאד אהבו זה את זו אבל... כל הזמן רבו.

מריבות מתישות שאיימו לערער את עולמה

ואז.. 

שנתיים אח"כ... הם התגרשו

מצד אחד רעידת האדמה לה ציפתה הגיעה והחריבה

ומצד שני הגיע אתה שקט וביטחון -

כי כבר לא היה צורך בדריכות, בספק, אפשר היה לנוח

זה קרה. אמנם לא נעים. אבל וודאִי

השקט שאחרי הסערה

גם שזו השאירה חורבן...

לפחות הגיע השקט.

כך חוותה זאת כילדה

והיום - היא חווה בדיוק את אותה הדריכות,

אותה הדריכות שמספרת לה -

"אוטוטו זה קורה,

ממילא הוא יעזוב בסוף..."

אותה ציפייה שזה כבר ייגמר כדי שיגיע השקט,

כשכלל לא מתקיימת בסיפור הזה האפשרות 

שהם יישארו יחד בסופו של דבר

ואכן,

כשלא מתמירים חוויות שכאלה שחרוטות בנו,

הן הופכות לכמו מגנט,

הן מספרות לנו (באופן לא מודע ולרוב גם לא מילולי)

שמה שהיה הוא מה שיהיה..

ומובילות אותנו להתנהגויות שמקדמות

את אותו סוף ידוע מראש

אלא אם... (!!)

מתמירים ומחוללים שינוי עמוק בלא מודע.

כי כשאנחנו מעבדים את אותם תכנים רגשיים המוטבעים בנו,

נכנסות אפשרויות חדשות.

פתאום יש אפשרות לחוות ביטחון

בצורה אחרת מעזיבה/ נטישה

(שבאופן אבסורדי בפרשנות הילדית 

נטישה ובטחון - התחברו יחדיו)

יותר מזה,

פתאום הביטחון מתקיים בתוכה

בלי כל תלות במתקיים מחוצה לה,

נבנה חוסן פנימי שנוכח ומזמין לחיבור ממקום אחר

לא מהמקום שמחזיק חוסר אמון טוטאלי

בהחלט גם לא מהמקום שמחזיק אמון עיוור...

אלא מהמקום שנוכח בעיניים פקוחות

ובוחר לתת אמון בוגר 

~~~~~~~

כל פעם מחדש אני מתרגשת 

כשנחשף עוד אחד מהשקרים 

של הסיפורים הפנימיים האלה

שמנהלים לנו את החיים.

חשיפה שמאפשרת להתפכח מהם

ולחולל שינוי אמיתי במה שהיה עד כה 

ה "story of my life"

כך שהוא ממשיך לנקות את אותן האשליות

שמשכו אותו כל פעם מחדש לרומן כזה או אחר

והיא ממשיכה להתנקות מאותה הנבואה שמגשימה את עצמה

ש"ממילא זה לא יחזיק מעמד"

שבאה לידי ביטוי בהתנהלות חקרנית וחשדנית שמגבילה -

איך לא? בדיוק את אותה אשליית חופש 

שהסיפור הישן שלו סיפר לו שהוא שימצא ברומן הבא..

וזה הלופ שבו היו שבויים 

כל עוד הסיפורים הילדיים ניהלו אותם באופן לא מודע.

ככל שכל אחד מהם משחרר את עצמו מהלופ,

הם יכולים להעמיק ולהתמסר לחיבור אמיתי ואוהב.

אמן!

פה בשבילכם במגוון דרכים 

בין אם בפגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

או בתהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

או בהדרכות מוקלטות (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס,כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

 

איך ניתן להחליש תגובתיות? (תרגיל בפנים)

מה בעצם קורה לנו כשאנחנו תגובתיים?

ויותר חשוב מזה... -

איך נוכל להחליש את התגובתיות הזו?

הרגע הזה שפתאום כולך הופך לקפיץ דרוך,

העיניים יורות חיצים,

מהפה נשלפות אמירות קשות,

בווליום גבוה -

וגם אם הקפיצות הזו דרוכה בשתיקה רועמת -

בכל מקרה אנחנו כמו חתול מקומר גב

והמערכת שלנו "מוכנה למלחמה"

בין אם היא יוצאת אליה 

ובין אם היא נשארת בהיכון...

לכל אחד מאתנו הטריגר שלו,

יש מן הסתם מיני טריגרים אבל לכל אחד מאתנו

יש את זה היחיד והמיוחד שלו

שכשהוא מופיע- בום!

זה קורה...

למשל, מי שכילד חווה שמתעלמים ממנו,

עשוי כבוגר להידרך בשברירי שנייה

בכל פעם שיפרש מהסביבה -

גם אם בצורה לא מודעת - התעלמות 

ולהגיב מתוך אותם דגמים הישרדותיים

שפיתח אז.

כל עוד אנחנו לא מעבדים את האישיו הזה

לא משנה כמה הבטחות לשינוי התנהגות נפזר,

בפעם הבאה שזה יקרה

סביר להניח שאותו האוטומט יופעל.

זה בכלל "לא בידיים שלנו"

זו מן מערכת אחורית שבאה להגן עלינו

מהסכנה (לכאורה) שהופיעה.

כמובן שהדפוסים ההישרדותיים הללו

לא באמת מגנים מפני הסכנה

אלא רק מחמירים את המצב

ומנציחים את חווית ההתעלמות..

לכן כל כך חשוב לנו

להבין מה בעצם קורה לנו שם-

כשאנחנו תגובתיים -

ולעבד את התכנים הללו 

כדי להיות פחות ופחות תגובתיים

ובעיקר...

כדי לחוות נראות ורווחה.

אז מה קורה לנו שם?

לפני כעשור נערך מחקר

שמאיר ומאפשר לנו הבנה ובהירות בנושא:

כילדים, ובמיוחד כתינוקות, 

אנחנו זקוקים למווסת טוב - נוכחות אם ואב.

כשנוכחים עבורנו - הכל בסדר. אנחנו בטוחים.

אלא שמידי פעם (במקרה הטוב) הם לא נוכחים

ואז... נשבר לנו הרצף - מתערער הביטחון.

ככל שהנוכחות הזו חסרה לנו כתינוקות,

כך הביטחון מעורער,

אנחנו מוצפים רגשית

ומתקבעת בנו חווית דחייה/ נטישה/ חוסר אמון,

חוסק ביטחון וחוסר אונים.

בנוסף,

כדרך להתמודד עם אלה - נבנים בנו 

הרגלים הישרדותיים - דפוסי התנהגות

שלכאורה מגנים עלינו

ואולי הם אכן כאלה כשאנחנו ילדים,

אך כבוגרים רק מנציחים את התסכול.

כשצופים בסרטון הזה:

אפשר לראות מה קורה לילד כשהאב נעלם -

בין אם הוא מפנה את המבט ופניו נעלמים לילד

ובין אם הוא נעלם רגשית כשאינו מגיב לילד

אפשר להבחין בחילופי הרגשות שעולים בו:

מפגיעה ועלבון

לחרדה ופחד

לכעס (הילד רוקע בידיו)

ואז לדכדוך עד כדי יאוש.

בהמשך עשויה להגיע בושה מתוך הפרשנות האוטומטית

ש"אם אבא לא אתי כנראה שמשהו בי לא בסדר".

לצערנו כל אחד מאתנו חווה 

במידה כזו או אחרת חוסר נוכחות הורית

ומה שקורה כשאנחנו מוצפים,

נוצר מעין "בלנדר" ובו מעורבבים כל הרגשות הללו יחד

כשעוצמת התגובתיות שלנו

מגיעה מן הערבוב הזה

ככל שנפריד בין הקולות הללו:

בין הקול הפגוע והנעלב,

לקול החרד,

לקול הכועס,

לקול המדוכדך,

לקול המבוייש,

ככל שניתן לכל אחד מהם להשמיע את עצמו,

לבטא את התסכול,

כך תוכל להשתחרר מאתנו

אנרגיה שכלואה בנו מאז

כך נוכל להתחבר לליבה -

ולהגיב מתוך הבוגר היציב שאנחנו

שבוחר איך להגיב.

כשהאנרגיה לכודה -

אין לנו גישה לליבה

ומאחר והחכמה והאינטליגנציה הגופנית שלרשותנו

נמצאות בליבה -

כשאין לנו גישה אליה -

אין לנו אפשרות בחירה

והבלנדר "מפעיל אותנו".

לרוב, הטריגרים שמפעילים אותנו 

חוזרים על עצמם

וקשורים למשהו היסטורי בביוגרפיה שלנו.

התגובה ההישרדותית -

איננה מי שאנחנו באמת

אלא ביטוי של 5 הקולות הילדיים הללו

שכלואים בתוכנו.

ככל שניתן להם ביטוי - בינינו לבין עצמנו,

ככל שנהיה אתם בקשר,

בחמלה, באהבה,

כך נוכל לשחרר את המונולוגים הכואבים ההם

ו ל ה ר ג ע.

הפגיעות - תתרכך 

החרדה - תוכל להפוך לביטחון,

הכעס - יותמר לתשוקה

הדיכדוך - יהפוך למוכנות להסתכן בחיים

והבושה תהפוך לאומץ

אז נוכל להתנהל מתוך יותר ויותר ביטחון ואמון

ומהמקום הבוגר להגיב בבחירה

ולקיים מערכות יחסים מהנות יותר

תרגיל:

היזכר/י בסיטואציה בה הגבת באופן תגובתי.

סיטואציה שקשה לך ואולי -

אפשר לזהות שחוזרת על עצמה.

אפשר/י לזיכרון להיות

ועכשיו בלי לחשוב יותר מידי

תן/ני לקולות האלה ביטוי:

הקול הפגוע שבי אומר: ................

הקול החרד שבי אומר: .................

הקול הכועס שבי אומר: ................

הקול המדוכדך שבי אומר: .............

הקול המבויש שבי אומר: ...............

תוך כדי מתן ביטוי לקולות 

עד שהם מסיימים את דברם, 

ניתן להבחין בתחושות בגוף,

ברגשות נוספים שעולים, ולתת להם לעלות ולהתפוגג,

במחשבות שעוברות בראש, לתת להן ביטוי בכתיבה

ובדימויים אם עולים לצד כל אלה

נוכחות והיווכחות בתכנים הצפים,

תוך חיבוק והכלה לילד/ה שעלה

מאפשים לאותה אנרגיה כלואה להתפרק

מה שעשוי להתבטא בהקלה מיידית 

ובהמשך - 

בתגובתיות מופחתת אם בכלל תהיה,

בפעם הבאה שאותו הטריגר יופיע.

בהצלחה!

לחיי הליבה הפועמת בתוכנו

זו שיודעת שאנחנו נפלאים 

וראויים לאהבה מעצם היותנו,

זו שכשאנחנו בחיבור אליה-

מזכירה לנו את האפשרות לחיות את החיים במלואם.

אמן ❤

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך!

הכתוב מבוסס על תכנים שהועברו בסדנה למטפלי אימגו "משבר לתיקון" על ידי אורלי ורמן וליאורה גרינהאוס.

למה הוא לא ניקה את הבית למרות שזה מה שהם }{ סיכמו?

לכאורה יש ביניהם חלוקת מטלות ביתיות.

הרלוונטית לסיפור- היא האחראיות שלו על ניקיון הבית.

הוסכם ביניהם שבכל שישי הוא מנקה את הבית.

ובכל זאת,

במקביל למוטיבציה הערה לנקות, אתה הוא קם בכל שישי בבוקר,

מתחיל להישמע בתוכו קול פנימי, שכן, הוא מכיר לא מכבר,

שמוצא סיבות מעולות להוסיף עוד ועוד אמתלות

שתכל'ס - דוחות את הניקיון:

"טוב קודם אוכל ארוחת בוקר..."

"טוב, אלך לקניות ואז אנקה..."

"עכשיו, אולי רק אנוח קצת..."

תוך שהקולות הללו נשמעים בתוכו,

הוא ער לתחבולה שלהם מחד,

ונכנע להם מאידך.

מפה לשם כבר נהיה לו מעייף מידי ומגיע ה "אולי מחר...??"

והדחייה ממשיכה ולא פעם מתאדה לו ניקיון שבועי.

והיא,

מ ת ח ר פ נ ת

הפיתוי למצוא להם פתרון ולשכנע למשל לקחת עוזרת

היה עצום,

ממש על קצה לשוני ואפילו התחלנו לנוע לשם.

אבל היה לי ברור שיש פה משהו עמוק יותר

שנמצא מתחת לפני השטח ו - נכנסנו לתהליך.

מסתבר

שהוא מכיר את המקום שמכבה את אש המוטיבציה שבתוכו

המקום שמנסה לבדוק בהפוך על הפוך-

אם יאהבו אותו גם אם לא יעשה.

לא שהוא מודע למקום הזה לחלוטין, בטח שאיננו שולט בו,

אבל הוא כבר לא לגמרי נעלם מעיניו.

כשהיא כועסת שלא ניקה

ומתוסכלת מהפרשנות שלה ש "כנראה לא אכפת לו ממנה אם ככה הוא נוהג.."

הוא מתמלא בושה וכעס על עצמו

שככה נכנע למקום ההוא המכבה שבתוכו

ו... מיד מרגיש שבאמת אין הוא ראוי לאהבה.

בעצם, יש שם פחד

פחד שיראו אותו באמת

פחד שקיים בהיבטים רבים אחרים בחייו, גם בעבודה -

פחד שאם יראו אותו באמת, יבינו שהוא כלום

אפס

שום דבר

אז עדיף שיסתתר

גם ככה אין לו סיכוי להצליח.

עדיף לחרב את הכל מראש.

וה "עייפות" - משרתת אותו נאמנה ופורקת ממנו את כל כוחותיו

ואת ניסיונותיו הנשנים להדליק את אש המוטיבציה.

ככה הוא בכלל לא מנסה

ומן הסתם ברור שלא מצליח

ממילא הוא אפס ולא שווה

הנה הוא מקבל שוב חיזוק לאותה האמונה 

אבל הפעם, 

מה שהתאפשר בפגישה שלנו,

הוא ריפוי אמיתי לילד שהיה,

הילד שבגיל 4 קיבל פליק על הטוסיק מאבא

וברח להתחבא מתחת למיטה.

הילד שהרגיש בושה ואשם, הביא את כולנו לבכות אתו

עכשיו,

היא כבר לא מתחרפנת.

הוא כבר לא עֶבֶד של הדפוס המכלה הזה

וככל שהוא נוכח בתחושות,

מסכים לפגוש את הילד שהרגיש אשם על כך שהוא לא מספיק,  

האמונה שהוא לא שווה הולכת ומשתנה לידיעת הערך שלו. 

עכשיו כבר אין סכנה כשהמוטיבציה מתעוררת,

אין סכנה לעשות, לנסות, להצליח וגם לטעות,

ככל שנוצר חוסן פנימי, ככל שנבנה החיבור אל הערך העצמי שלו,

כך מתפוגג הפחד שיראו אותו

ומעליו כל ערימת הפחדים שהחזיק הדפוס הזה,

כי בהחלט יש מה ומי לראות!,

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בכל פגישה מחדש מרגש אותי לראות מה באמת מתחולל שם,

לרוב – זה לא הדבר עליו אנחנו חושבים שאנחנו רבים,

מה שמוציא לגמרי את העוקץ ממי צודק,

כי לגמרי שנינו צודקים,

כל אחד מנקודת מבטו,

וככל שאנחנו בטוחים בצדקתנו כך קשה לנו באמת להקשיב לאחר

ואז, שיח זה לא, בטח שלא מודע,

לרוב לא רגוע, או חברי,

לרוב הוא מגיע לשום מקום..

לעומת זאת ככל שנצליח להקשיב מהלב, לא רק מהאוזניים,

כך נרגיש אהובים 

ונוכל ליהנות מהחיבור, החברות, השותפות..

אני פוגשת כאלה המון "ריטואלים"

שמתסכלים עד מאד את הזוגות שמביאים אותם איתם..

עד כדי כך שכבר חשבו להתגרש -

כי כמה אפשר את אותו הסיפור שוב ושוב..

אבל כשהריטואל נחשף

זה כמו עולם חדש נחשף בפניהם,

העיניים נפערות, האוזניים מזדקרות

התקווה והאופטימיות חוזרות למרחב הזוגי שלהם.

עונג צרוף...

את הריטואלים הללו אנחנו חושפים באינטנסיב הזוגי,

פרטים נוספים בלחיצה כאן

לחיי האהבה,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ו... אם הוא עדיין לא בעניין

אבל את רוצה להקפיץ את הזוגיות שלכם,

בעצמך (!!)

פה יש כל מה שאת צריכה לשם כך:

איך להחיות את התשוקה והאהבה בקשר הזוגי?

האם אפשרי בכלל, למרות כל הכעסים והאמון שנשבר 

לחזור להיות החברים הכי טובים?

לחזור לאינטימיות כנה? להחיות את התשוקה?

לפעמים הכעס כלפיו כל כך גדול

שבכלל לא ברור אם זה מה שרוצים..

ולמרות זאת ישנה כמיהה עמוקה שהדברים יסתדרו..

רוני ורינה (ברור.. שמות בדויים...) משפשפים את העיניים

כל בוקר כשהם קמים ומבינים שזה לא חלום ..

למרות שעד לפני חודשיים כל כך סבלו זה מזו,

למרות שעד אז היו להם אינסוף מריבות, (כן, שוב ושוב על אותם הנושאים)

למרות שעד אז היו כל כך רחוקים

שכבר שכחו איך מרגיש מעשה האהבה שלהם...

מאז התהליך הזוגי שעשינו יחד

הם כמעט ולא רבים, (אם אפשר לקרא לזה מריבות בהשוואה לאש ולגצים של אז..)

יש פה ושם אי הסכמות, ורובן נפתרות בשיחה רגועה וקשובה,

אבל יותר מזה – החיבור, האינטימיות, השיחה,

חזרו אליהם לחיים ו... yes, yes, yes ! התשוקה קמה לתחייה

אפשר להגיד שהם – חזרו לחיים!

הכל התחיל לפני קצת יותר מחודשיים,

הגיע אלי זוג צעיר ויפה, כשהוא מצהיר:

"זו התחנה האחרונה שלנו,

כבר ניסינו הכל, אנחנו אחרי 2 טיפולים זוגיים,

שום דבר לא עזר,

אנחנו ממשיכים לריב על אותם הדברים,

אין בינינו מגע ח ו ד ש י ם ארוכים

אנחנו פה רגע לפני ייאוש ופרידה... "

אחרי כמה מילות הרגעה, והבהרה ש... (לצערי) הם לא לבד,

וזו לא הפעם הראשונה שאני שומעת דברי פתיחה כאלה,

שִינָסְנוּ מותניים ויצאנו למסע הזוגי שלהם.

שבועיים אחרי האינטנסיב הזוגי (יומיים רצופים)

הם התקשרו מחויכים, שמחים ונרגשים,

עם אותה התקווה וההתרגשות שהתעוררה בהם כבר תוך כדי האינטנסיב

ועדיין ממשיכה לפעום.

כי מה שבעצם קורה באינטנסיב הזוגי,

זה שאנחנו תופסים על חם את הלופים שבני הזוג שבויים בהם.

כל עוד הם בתוך הלופ – מן הסתם אין להם היכולת לראות

ובטח לא להשתחרר ממנו..

גם אם הם חושבים שהם יודעים בדיוק מה קורה להם,

ובעיקר מי אשם ומי צודק...

האסימונים נופלים כשרואים את התמונה מהזווית הייחודית הזו

שאנחנו רואים יחד,

עם הכלים שיש לי והיכולת לראות ולהראות מהצד.

מתחת לכל אישיו זוגי מסתתר פיצוח שורש קריטי

של עניין לא פתור שלה ושל עניין לא פתור שלו.

את מבינה מה זה אומר?

שבדרך הייחודית הזו, אתם באים עם הקושי,

ויחד אנחנו מבינים, פותרים ומרפאים,

עניין לא פתור שלך, ועניין לא פתור שלו,

וכשלאלה מזור – אין כבר אישיו זוגי !

אני לא בטוחה עד כמה אני ברורה,

אבל יש פה בשורה יוצאת דופן בהחלט,

איך אני קובעת שהיא יוצאת דופן?

כי מגיעים אלי זוגות מכל הארץ,

כי מגיעים אלי זוגות שאחד מהם או שניהם מטפלים,

כן, מגיעים אלי גם מטפלים זוגיים !!!,

כי יש פה משהו אחר,

יכולת פיצוח משמחת, מרנינה, שמנטרלת את הכוח של הלופים,

שמוציאה את העוקץ של האשמה והצדק ומשחררת אותנו מהם,

שיכולה להפיח רוח חיים בכל קשר זוגי אם רק רוצים!

אהההה,

אז - אפשר לנשום,

אז - אפשר להרגיש,

אז - אפשר לראות את עצמי ו... את האחר (!)

אז - אפשר ליהנות מחוויית חיים של איכות

על פני זו ההישרדותית אתה נכנסנו לקשר ובה אנחנו מתנהלים על אוטומט.

לא, אלה לא "עוד שיחות".

ממש לא.

אלא תהליכים טרנספורמטיביים שמחוללים שינוי אמיתי,

כזה שמרגישים מיד,

כזה שנמשך עוד ועוד ועוד

כזה שנותן כלים בעזרתם ניתן לשמר את המצב ולהמשיך לצמוח

כפרטים שהם (גם) בני זוג

כל בוקר הם משפשפים את העיניים מאז,

לא, זה לא חלום –

האהבה שהיו בטוחים שכבר לא קיימת

חזרה לפעום בלב של כל אחד מהם ובלב הקשר הזוגי שלהם.

ומה אתך?

האם גם את רוצה להגשים את חלום הזוגיות שלך?

אם כן, אולי זה יעניין אותך:

לפני שהקיץ פה,

כדי שהחופשות השנה עם (או בלי הילדים) יהיו משמחות יותר,

יומיים אינטנסיביים (+פגישה חודשית לאורך 3 חודשים אח"כ)

איתי בתהליך ממוקד ומובנה

שעוקף בתחכום את כל המכשולים שבדר"כ עומדים בדרך

ומפנה את הדרך מהלב שלך אל הלב שלו

האם זה הזמן שלכם לחזור להיות החבריםהטובים שאתם?

רגע לפני החופשה השנתית

שיכולה להיות הכי טובה שהיתה לכם ever,

כל הפרטים בלחיצה כאן.