גלית אליאס

בתפיסה התרבותית שאנחנו חיים בה, למדנו - שלא לטובתנו -  להתלונן  ו להאשים כשמשהו לא מסתדר לנו  או לא עונה לציפיות שלנו בכלל.. בתפיסה הזו - כשאנחנו מתחתנים (או נכנסים לקשר מחייב באופן אחר) אנחנו אומרים זה לזו  במודע או שלא במודע ולרוב לא במילים: " מעכשיוווו... את~ה תתן~ני לי כל מה שלא קיבלתי בילדות (!!) ואם לא... אני אתלונן על כך, אאשים, אדרוש ואתבע זאת ממך ! " למשל אם לא ראו אותי, אמצא את עצמי עם תלונה תמידית על כך שהוא } לא רואה אותי... העניין הוא, שתת המודע שלנו מלכתחילה ימשוך אותנו אל אנשים שלצידם נרגיש בבית, כלומר שבאיזה שהוא אופן יאהבו אותנו בצורה דומה לזו שאמאבא אהבו אותנו... כן, כן, מנגנון משוכלל יש לנו - תת המודע יודע מראש שהאיש הזה אף שבתקופת ההתאהבות הכל מושלם לצידו, בהמשך הדרך - כשניכנס למחוייבות בינינו ידרוך לנו בדיוק על המקומות הלא פתורים שלנו ולמעשה יתן לנו אהבה מוכרת - אותה אהבה שקיבלנו בבית הורינו אלה, בהיותם בני אנוש ולא מלאכים, אהבו אותנו גם באופנים שהיו לנו נעימים וגם .. החסירו מאתנו פה ושם כך שאנחנו יוצאים מבית הורינו עם חוסרים כאלה ואחרים כמו: "לא רא

" מה כבר ביקשתי? כל היום אני מטפלת בכולם, חוזרת מהעבודה, מחייכת כאילו לא עובר עלי כלום, מרגיעה את כולם, למרות שבעצם גם אני זקוקה להרגעה, עובדת על אוטומט, סוף סוף הגיע הערב, אני יכולה להוריד את המסכה ולנוח, איך אתה לא רואה שזה מה שאני צריכה?? מה כל כך קשה לך לחבק אותי??? " היא { שגידלה את עצמה, כי אביה היה עסוק בלהביא פרנסה ואמהּ מסורה לטיפול באחיה הקטנים - מה שלא השאיר לה שום מקום להישען עליו ופיתח בה סוּפֶּר עצמאות ומסוגלות - למדה להיות "מסתדרת לבד ולא צריכה אף אחד" -  אבל באקסטרים, כזה שפיתח בה אוטומט עד כדי רובוטיות שמתפקדת. שוכחת מעצמה בגדול.... אבל מתפקדת. מצב שמצד אחד הניח את דעתה - כי כולם מקבלים מה שהם צריכים אך הוביל אותה למצבי קיצון פיזיים של תפקוד במצב שכמה רופאים בחייה הרימו גבה ולא האמינו שהמצב בו הגיעה לטיפול אפשרי בכלל... אממממה... בתוך התפקוּדיוּת הזו... התקיימו להם גם מרמור ותסכול שהלכו וגדלו - סביב אותה הכמיהה למילוי הדבר שאף פעם לא היה לה - חיבוק להינמס לתוכו הוא } מאידך - שראה בילדותו את אמא מתלוננת בלי סוף על אבא - אתו הזדהה - לא יכול לשאת תלונו

 זה כבר כמה ימים ולילות  של בוּמִים עם וּבְלי אזעקות, שמעבר לפוליטיקה ולכאב הקולקטיבי שליבוי השנאה הזה מציף ומבעיר אתו את הארץ, ברמה האישית כמי שגרה בפאתי אשקלון - אני יכולה לשתף בהשפעה המצטברת הניכרת מכך, שכבר אי אפשר להתעלם ממנה (וטוב שכך..) וכמה שמנסים להמשיך כרגיל, להיכנס ולצאת מהממד כאילו לא קרה כלום, לחבק, לחייך, לתפקד... לאורך השעות, הימים והלילות האלה מצטבר לו עומס - שאצלי הורגש כמן דכדוך כבד, חוסר סבלנות, מתח שהיה אגור לי בגוף שלא איפשר לי להיות ממוקדת ובטח שלא נוכחת אני שבד"כ סוּפֶּר ממוקדת ואפקטיבית  (לא פעם אף יותר מידי..)  מצאתי את עצמי פתאום מבולבלת,  לא יודעת מאיפה להתחיל, מה לעשות קודם, מן חוסר קרקוע כזה - שמאתמול כמו בזזזזזז כזה כאילו זרם לי בדם ומן תזזית שהלכה וגאתה בי  מה שהצליח להוביל אותי הבוקר לרגיעה, הוא המחשבה על להתפרק בתוך חיבוק גדול.. אפילו רק המחשבה על כך  כשאני ממש ממש חיה אותה - כבר פרקה ממני חלק מהמתח.. חזרה אלי תחושת הקרקוע, מתוך החיבור אל עצמי ועם נשימה נוכחת והסכמה להרגיש עד כדי להתפרק לרגע הצלחתי לחזור ממקום חדש ❤ אז זה יכול להיות חיבוק להינמס ל

" מצד אחד, אם אני אגיד, היא תתעצבן, או תיפגע וזה יעכיר את האווירה בינינו... מצד שני כשאני לא אומר כלום - התסכול מצטבר והולך ו אני מתעצבן וגם אז... האווירה מעכירה בינינו. ." ~  לופ ללא מוצא ~ (לכאורה) שמקורו ב קושי שלנו להכיל תסכול ובערבוב התרבותי בינינו  שמניח ש" אם אני מתוסכל > את אשמה " כלומר מביא אתו את האשמה בילט אין ואת הציפייה הלא מודעת שמטילה על האחר את התפקיד להציל אותו } מהתסכול הזה כשמשהו שהוא } צריך או רוצה לא מתקיים, עולה בו תסכול, כאמור - אף אחד לא לימד אותנו להכיל את התסכול, אבל התסכול כל כך קשה לנו - שמיד - אנחנו משליכים אותו על מי שמולנו בתלונה והאשמה + ציפייה מובנית ש: " היא תשנה משהו אצלה כדי שאני לא אשאר מתוסכל" אמממה... אוקי... העברנו את התסכול לצד השני רק שמִן הסתם גם היא... לא ממש יודעת איך להכיל תסכול.. כי כולנו גדלנו באותה החברה שלא מלמדת זאת (עדיין) ויותר מזה - מקדשת את הביקורת כדרך ל"שיפור" מה שרק מעצים את הקושי.. ואז מתחיל הפינג פונג של השלכות והאשמות שרק מחמיר את התסכול של שני הצדדים. מה שעושה את זה כאילו יותר קל,

אנחנו צועדים לנו בשביל יפהפה, חוצים את החורשה הקסומה הזו: שבמורדה, מגיעים לאפיק נחל ציפורי  שזורם לאיטו, אפיק רדוד, בעומק של אולי 10 ס"מ.. ואפילו שאני בסנדלים, (ש.. יש יגידו: "לא ציוד מקצועי להליכה" אבל לי, בתנאים מסוימים הן מבורכות ומנעימות את הדרך) בקיצור - אפילו שאני בסנדלים, במקום ללכת בתוך המים, אני מנסה לחצות מעליהם, בדילוג על גבי האבנים  שמונחות כשביל שחוצה את האפיק ואז,  כשהוא } - בא לקראתי ומושיט לי יד, אני { - מוצאת את עצמי מושיטה בחזרה. הקדמתי לשמוח כששמתי לב לזה והופתעתי כי בדרך כלל, האוטומט שלי היה להימנע מכך, להסתדר לבד , לא לסמוך , ואפילו גיליתי את: "לא להכביד" כי: "אולי אני אהיה יותר מידי כבדה עבורו"  (תרתי משמע) והאמת, בעולמי הפנימי זה לגמרי בלי ה "אולי"... זוהי מן אמונה פנימית ש " אני זה יותר מידי" , אמונה שמובילה אותי באופן לא מודע  בצורות מגוונות שחוזרות על עצמן לא פעם להימנע , להתרחק , להישאר כאילו פה , אבל לא עד הסוף ...   בעוד שהאמונה הזו מקובעת אי שם באחורי תודעתי, לא באמת מפתיע היה... שגם כשהושטתי יד והתחלת