גלית אליאס

  ככה היא { פתחה ואז הוסיפה - "אני ממש פסימית,  אני יודעת שאני לא אמורה לרְצות לשנות אותו ורוב השנים שלנו יחד קיבלתי אותו עם הטוב ועם הפחות, כי אני אוהבת אותו, אבל... גדשה הסאה  ואני פשוט לא יכולה יותר!, אני חייבת שהוא ישתנה ..." הוא }  שגדל בבית שבו לא דיברו רגשות  וכמעט שלא דיברו בכלל,  לא רגיל לשאת עומס רגשי  ובטח שלא כזה שאומר ׳נמאס לי ממך׳ ... ולכן מיד נסגר והכין את עצמו לגרוע מכל (מעבר לכך שזו אמירה שהיתה לא קלה לרובנו) העניין הוא שלא רק בפגישה - אלא בכלל - הדרך שלו להתמודד כשעולה אצלה תסכול (ואצלו אשמה ופחד)  היא לברוח, להיסגר ולהיות ציני וסרקסטי. ואז...  כצפוי...היא חווה אותו עוד יותר רחוק, ואם הדבר שהיא בעצם צריכה זה חיבור, רכות ונראות,  הרי שההסתגרות שלו רק מעצימה את החוסר  ויחד אתו את התסכול שלה ש... מושלך עליו בכעס ובהאשמה ואז הוא... מסתגר עוד יותר, כי הוא מעדיף לא לדבר על הדברים, כי אם ינסה - הכעס ישתלט עליו והוא יאבד את העשתונות ו... הם בלופ.. היא לא יכולה לדבר על מה שקשה לה, כי הנטייה הטבעית היא להאשים, ואז הוא שומע שהוא לא מספיק טוב בשבילה, מסתגר, מתרחק פיזית

המצב הבטחוני והלחצים סביבו, הילדים, לחצים כלכליים, פערים בחשק המיני, שינויי אישיים שכל אחד מבני הזוג עובר בחייו, סתם השגרה ועוד אינספור טריגרים חיצוניים מאתגרים את הזוגיות וכאילו שמים אותה במבחן... אבל, זה לא חייב להיות ככה (!) כי כשיודעים איך - אפשר לראות בכל אתגר כזה הזדמנות מופלאה לחיזוק הקשר, הזדמנות לדבר, לברר, להבין למה קשה לי כש... לשנות דפוסים הישרדותיים, להכיל,  לחזק את החיבור, להעצים את האהבה  ולבסס עוד יותר את הקשר.. כי החיים בתנועה ואנחנו רוצים ללמוד  איך להיות יציבים בתוך התנועה הזו. העניין הוא שאת זה, מה שאמור להיות טריוויאלי , אף אחד לא לימד אותנו... אז איך אפשר ללמוד זאת ולהחזיר את האהבה הביתה באופן שגם תישמר? ~~~~~~ רגע סיפור צדדי: פעם הייתי חותרת דוּךְ למטרה, בנחישות שמצד אחד אולי ראויה לשבח, אבל גם כזו שלא רואה בעיניים, לא קשובה לסימנים שמנסים לכוון ימינה או שמאלה, נחישות שמוּנָעת בעיקר מהצורך להוכיח  ש... אני שווה. זהו אחד הדפוסים שפיתחתי מאז שאני ילדה שאמור היה להציל אותי מחווית חוסר הערך.. היום, ככל אני צומחת ומתפתחת ו(גם)מתחברת לערך שלי - בנוסף לחווית החיים הרגוע