גלית אליאס

בעוד שהמחשבות על החטופים ומה שעובר עליהם ולצידן הדאגה לחיילים שמכווצת לי את הבטן - מדירות אותי מהכתיבה, כי איך אפשר להמשיך להתייחס ל'זוטות' שכאלה שהיו ועדיין חלק מהחיים שלנו - המעגל השלישי והרביעי - כשכמעט 250 ילדים וילדות, נשים ואנשים נמצאים בשבי,  ומאות ואולי אלפים של חיילים לוחמים בחזית...  ולמרות זאת, בחרתי, תוך כדי שאני שולחת להם נון סטופ תפילות  לשיבה מהירה כשכולם בריאים ושלמים, לשבת ולכתוב לנו - המעגל המרוחק יותר שממשיך לפגוש את החיים בועטים,  על מה שבפרופורציות לזוועות עשוי להיות זוטות - ואני מקווה שכל מי שאלה הם פני הדברים עבורו - יסלח לי על כך - אבל עדיין מאד מאתגר...  ובמעבר חד הנה הדברים: נקודת מבט שהיא נר לרגלי ומאפשרת לי לחיות את החיים יחסית בשלום, היא זו שמזכירה לי - על עצמי ובכלל - שכל אחד מאתנו - הוא חלק מנשמה עוצמתית. כל אחד מאתנו הגיע לכאן על מנת להתפתח מתוך השיעורים שלו ומאחר והמפה ההסכמית - זו שבה כתובים השיעורים- 'פורחת מתודעתנו' כשאנחנו נולדים, הנשמה של כל אחד מאתנו בוחרת את המשפחה אליה תיוולד, ככזו שתזכיר לנו את השיעורים לאורך תקופת חוסר האונים ש

לכאורה המונח 'חוסן פנימי' עומד בניגוד מוחלט לרעידת האדמה שעברנו כולנו - כל אחד באופן אישי וכולנו כחברה - ובעצם... עדיין עוברים מאז ה 7.10. שברון הלב והאבל על אובדן חברים ובני משפחה יקרים, הכאב והדאגה לחטופים, הדאגה לחיילים הלוחמים, חוסר הוודאות והפחד קיומי שמרחף באוויר - מעצימים פי כמה את המתח שעוד קודם היה כבד מנשוא ומוציאים אותנו מהאיזון - וכאילו מרחיקים אותנו מהחוסן הפנימי... אלא ש, דווקא בגלל שהאדמה רעדה, (ועדיין...) יש לכל אחד מאתנו כפרט ולכולנו כחברה - ההזדמנות 'לארגן את עצמנו' מ ח ד ש. לייצב את הבסיס, להתנקות מדפוסים מיותרים שמתחדדים בעת הזו ולהתמיר אותם לכאלה שמשרתים אותנו, להתבסס במרכז שלנו ולדייק את עצמנו. דווקא בגלל שמוסכמות התנפצו, קונספציות התפוררו, אמונות התערערו - הפחדים, החרדות, האימה - שהשאירו אותנו אוחזים בדפוסים ובתפיסות התפוסות הללו - מאבדים מכוחם כיוון שממילא הבסיס כולו התערער. לצד הפחד שרעידת האדמה הזו מעלה - זוהי הזדמנות יוצאת דופן לבנייה מחדש אך באופן שיותר מדויק לנו. מתוך הצורך הטבעי האנושי בוודאות וביציבות, עשויה לנהל אותנו נטייה להיאחז במה שי