יום ראשון, 18 באוקטובר 2020

מהו 'הריקוד הזוגי' שלכם?

 לכל זוג 'ריקוד זוגי' שייחודי לו.


ולמרות שלמילה 'ריקוד' קונוטציות רומנטיות...

זה לא המקרה הפעם...


הריקוד הזוגי הוא מעין דינמיקה 

שבה בני זוג מוצאים עצמם כבולים,

כאילו שבויים בה,

כמו לופ שלפעמים מרגיש כאין מוצא.


מן הסתם,

מלכתחילה כל אחד מביא את החבילה שלו אל הריקוד הזה

רק שאז.. ככל שהזמן המשותף יחד עובר

הלוּפּ מתהדק, והריקוד פחות ופחות נעים.


זה יכול להיות ריקוד של:

השתלטות מצדה והתנגדות לכך מצדו

או

תובענות וציפייה ליותר מיניות ואינטימיות מצדו

והימנעות והיסגרות מצדה

או

צורך בחום, הערכה, חיבוקים וכו מצידה

והרחקה מצידו

או

צורך בהבעת רגשות מצדה לעומת

הימנעות רגשית מצדו


וכו' וכו'...


באשר הריקוד הספיציפי שלכם,

חשוב להבין כמה דברים בנוסף לזיהוי שלו

על מנת להיות יכולים לצאת מהמעגל הסוחף אליו שוב ושוב.


ראשית וזה קריטי להבין -

כי זה מה שיוציא אותנו ממסכת ההאשמות -

זה ששנינו משתתפים בריקוד הזה -

כמו שנאמר לטנגו צריך שניים.


כן... גם אם היא }משתלטת עליו {

מצב בו לכאורה היא } "אשמה",

למעשה הוא { לוקח חלק כמוה בדינמיקה,

גם אם הוא מתלונן עליה, אולי מתמרד או כועס

אבל לוקח חלק - במובן שיש בו מקום 

שמכיר את המצב הזה לרוב כולל התסכול ממנו

ו'רגיל' להיות בו באופן מסוים.


נכון שהיא האקטיבית,

אבל זה לא מוריד מהחלק שלו בריקוד

כי אם זה לא היה נוגע בו, לא היה כל ריקוד.


(ולא... חלילה אני לא מתכוונת שאם הוא רוצה לשנות את המצב

הוא צריך לשבור את הכלים וגם.. לא להיכנע (!)

כי שתי האפשרויות הללו - fight/ flight 

משאירות אותם בשדה ההישרדותי)


אז מה כן?

למעשה בכל דינמיקה זוגית טעונה

לשני בני הזוג יש הזדמנות לצמיחה


אם הוא רוצה יותר סקס באופן שאין לו שובע

והיא מרגישה שהאנרגיה המינית של כבויה,


זה יכול להיות בין היתר כתוצאה מההשפעה התרבותית

שמעודדת ילדים בנים להתנתק מרגשותיהם -

מי לא שמע את המשפט הזה מתישהוא בחייו:

"מה אתה ילדה? מה אתה בוכה??"

ואז לקראת גיל ההתבגרות הם מוצאים עצמם 

פחות מחובקים ע"י ההורים,

מה שבנוסף לגורמים אחרים -

מייצר כמיהה לא מסופקת עד כדי אובססיה לסקס

באשלייה ששם יתמלא הצורך בחיבור


אותה התרבות שמאידך מעודדת ילדות להתנתק מהמיניות שלהן,

כי זו נתפסת בה כדבר מלוכלך, מזוהם, לא מוסרי,

שמי שמחצינה אותה היא זולה או בהחלפת ל/ ב נ' פחות מזה...


תרבות שעיוותה בנו את התפיסה כלפי מיניות

וייצרה שני מצבי קיצון

שהדרך האוטומטית לתמרן ביניהן היא ע"י 

מניפולציות, תובענות, דורשנות ומיני צורות תקשורת

שמן הסתם רק מחמירות את המצב :-(


אבל (!) הכל נראה אחרת...

כשאנחנו מבינים ראשית ששנינו בריקוד הזה,

(כן - לא אחד אשם, או יותר נכון אף אחד לא אשם,

יש פה שיח בין מנגנוני ההגנה ההישרדותיים שלנו)

כלומר שכל אחד מאתנו רחוק מהמקום הבריא לו באותה המידה

והריקוד הזוגי שלנו בא להזכיר לנו זאת


ובעיקר (!) כשאנחנו מבינים

שיש לנו עכשיו הזדמנות -

כשאנחנו נוכחים בריקוד ובתכנים שהוא מעלה

לרפא כל אחד מאתנו את מה שהוביל אותו לקצה שלו -

ואז גם לצאת מהריקוד הסוחף למריבות

וגם - למלא את הצרכים שהריקוד השאיר אותם

פחות ופחות מסופקים.



אז איך עושים את זה?

ראשית מזהים את הריקוד הזוגי שלנו:

אם לרגע נתרחק מעצמנו ולו טיפה -

נוכל לזהות על מה אנחנו שוב ושוב רבים


יש שם לכאורה הפכים,

והמנגנונים ההישרדותיים יוסיפו לכך שיפוטיות

כך שהקצה שלי יהיה תמיד הרבה יותר טוב או הגיוני או בריא 

משל האחר,

פה המקום להיות ערים לכך ולא ליפול למלכודת הזו,

לנסות לזהות ממקום שאינו שיפוטי,

אלא ענייני לגמרי - מהם הצרכים שלכאורה סותרים?


השלב הבא יהיה לבדוק טיפה יותר לעומק 

מהו הצורך הרגשי האמיתי/ העמוק שם?


מה הצורך הרגשי שלךָ כשאתה רוצה יותר סקס?

(אולי חיבור, להרגיש אהוב, להיראות, להרגיש נחשק..)

ומה הצורך הרגשי שלָךְ כשאת נמנעת?

(לדעת שאני אהובה לא בתנאי ש..., לקבל לגיטימציה לרצונות שלי, להרגיש בטחון

שמותר לי לומר "לא" ועדיין להישאר אהובה, לגיטימציה להקשיב לגוף...)

או שאלות אחרות בהתאם לריקוד הזוגי שלכם.


פה מה שעשוי להיות מאד מעניין,

היא התגלית שכמו שכתבתי לעיל - רק לכאורה ישנה סתירה,

זאת אומרת שבכל מקרה סביר להניח שתגלו שאין כל ויכוח על הצרכים 

ואף יותר מזה - אתם עשויים לגלות ששניכם רוצים וצריכים את אותו הדבר

גם אם הדרך שלכם לספק זאת היתה עד כה על פניו הפוכה.


זאת אומרת, 

שהריקוד הזה, משאיר אותנו בתוך מאבקי הכוח

עד ש...

אנחנו מזהים אותו ומבינים על מה הוא יושב

ועד ש... 

אנחנו לומדים לספק את הצרכים שלנו

באופן שבאמת מצליח למלא אותם

(ונכון שזה לא טריוויאלי להגיע לשם...

אבל בדיוק בשביל זה אני כאן :-)

ולא תוך ניסיונות של מנגנונים הישרדותיים

שרק מייצרים מאבקים ומרחיקים אותנו 

זה מזו, וגם... מסיפוק הצורך :-(


אז??

מהו הריקוד הזוגי שלכם?


אשמח לשמוע ממך, בתגובה פה (אפשר גם אנונימית),

או אם מתאים לך כתבי לי למייל galitel2@gmail.com

מחכה שמוע ממך,

ופה בשבילך בליווי ותהליכי ריפוי פרטניים ו/או זוגיים,


גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך.




יום ראשון, 11 באוקטובר 2020

"זהו, זה נגמר, אני כבר לא מרגיש כלום.. בואי ניפרד.."

אתמול - בניגוד לנטייה הטבעית שלי -

השכמתי קום ועוד לפני שזרחה השמש -

על מנת להישמר מהחום שהיה צפוי מאוחר יותר -

כבר התחלתי לצעוד.

היה מרענן ומרחיב לב 

אבל מה שהביא אותי לכתוב הפעם, 

זוהי תוצאת הלוואי של כך -


אמנם חזרתי הביתה שמחה וטובת לב

להמשך השבת הרגועה,

אך אני שנטייתי הטבעית אינה להשכים בבוקר,

גם לא מאלה שבקלות חוטפים שנ"צ,

כך שמצאתי את עצמי בשעות אחר הצהרים 

עייפה מכדי לעשות משהו

ועירנית מכדי לישון

ו.. כמתבקש (?) התיישבתי מול סדרה קלילה


אז, כצפוי.. אחרי כמה וכמה פרקים 

התיישבה עלי עננה


(שיהיה ברור.. 

חובבת סדרות אנוכי ואין לי כל כוונה להטיף נגדן

להיפך - זה רק דוגמא בדיוק למה שאני כותבת עליו -)


העָנָנָה הזו, מוכרת לי... 

בין אם שאני מודעת לה כשהיא מגיעה

ובין אם לווא..

עננה שהטעם שלה - הוא מן חוסר משמעות וחוסר טעם לחיים


ובשילוב עם הודעה שקיבלתי אודות חבר יקר

שעבר בסוף השבוע אירוע לבבי קשה, 

(שולחת לו איחולי החלמה מהירה ורפואה שלמה)

פתאום... התחדד לי משהו 

שהביא אותי לכתוב:


כמה רווחת בקרבנו הנטייה - לקום וללכת

בכל פעם שעולה בנו חוסר טעם/ שיעמום/ חוסר משמעות/ דכדוך..,

בכל פעם שעולים בנו רגשות קשים

מופעל בנו אוטומט הישרדותי להתרחק(/ להילחם)


בהתבוננות הישרדותית הקושי הרגשי

נחווה כסכנה ומנגנוני ההישרדות

יגיבו ב fight או flight (הילחם/ ברח),

כך חלקנו ימצאו עצמם נלחמים ונשארים

וחלקנו יונעו מאוטומט הבריחה.

אלא ש...

במקרים עליהם אני מדברת אין זו סכנה אמיתית,

אם כי מדומה ולכן מנגנון התגובה הזה

איננו באמת אפקטיבי פה.


"אוקי אם משעמם, סימן שזה נגמר והגיע זמן להיפרד..."

מהחברה/ מהאישה/ ממקום עבודה/ מהחיים..


אגב-  לא..

אני לא אומרת שפרידה הינה תמיד טעות.

בהחלט לא.

לפעמים זהו הצעד הנכון...

פעמים רבות אנחנו אוחזים במערכות יחסים מהסיבות הלא נכונות-

הן אלה שקשורות למנגנון ההישרדותי fight


אבל, כל עוד אנחנו מגיבים מתוך אוטומט הישרדותי

בין אם אנחנו מהנלחמים ובין אם אנחנו מהבורחים,

הוא לא יוביל אותנו למזור


לעומת זאת.. מה אם...

ניקח צעד אחד אחורה ונתבונן לרגע ממרחק,

כזה שיאפשר לנו להפעיל את החלקים התבוניים במוח (להבדיל מההישרדותיים)


כך שנוכל לראות את הצרכים העמוקים

ולאפשר בדרך אחרת סיפוק אמיתי שלהם..


כי בעצם..

למרות שהרגשות הקשים הללו נתפסים כסכנה -

שכן אכן היו כאלה מאיימים עבורנו כשהיינו ילדים,

היום בהיותנו בוגרים -

ככל שנעבור ריפוי ונגדיל את יכולת ההכלה שלנו,

נוכל לבחור מה נכון לנו

ולא לברוח/ להילחם לשווא.


ואז.. נוכל גם להיווכח בכך שבעצם

השיעמום/ הדכדוך/ התסכול או כל קושי רגשי אחר

הוא רק מעין מסך (!!) שמסתיר לנו

ולוּ רק נעבור דרכו ...

נעבור לשלב הבא שיהיה מספק עוד יותר מהקודם

וככל ששוב ושוב בכל פעם שהגענו לישורת,

נעמיק פנימה -

כך עצמת או מידת שמחת החיים והחיוניות יעלו (!!)


זאת אומרת שלעומת הדרך הרווחת

שמעבירה אותנו לרוחב בין איש/ה לאיש/ה,

בין מקום למקום,

ואז בכל פעם ההתחלה מרגשת ומעוררת את העומקים שלנו לחיים,

אבל... זה "נגמר", החיוניות דועכת,

חוזר אותו השיעמום וחוזר חלילה...


יש לי הצעה אחרת:


מה אם...

לעומת ללכת לרוחב,

נלך לעומק?


כי אם היתה אהבה בתחילת הדרך,

אם כל אחד מאתנו כָּמֶהַ ליותר ומוכן להעמיק

ואם אנחנו מוכנים לעשות זאת זה לצד זו -

וואוו איזה שפע מחכה לנו שם מעבר לשיעמום/ דכדוך/ תסכול...


ובדיוק כמו שהסדרה לא אשמה בעננה שצנחה עלי,

(סדרה נחמדה למדי ואפילו מצחיקה)

אלא התזמון, המינון, העייפות רק לחצו על כפתור

שעורר את העננה הזו שממילא התקיימה בתוכי


כך גם בן זוג כזה או אחר אינו האשם בשיעמום/ תסכול וכו'

שעולה בי

ואם שנינו מוכנים להמשיך ולהעמיק את המסע האישי שלנו בזוג

אז למעשה התסכולים/ המריבות/ הקושי ואפילו השיעמום

הם רק המסוכות 

שאם נעז ונעבור דרכן במקום לברוח מהמסלול...

וואוו לאיזה עומקים של עניין והתרגשות זה יכול להוביל אותנו.


זאת אומרת שכל פעם שעולה תסכול

זוהי קריאה של העולם הפנימי שלי שרוצה להתוודע אלי

והפוך מההרגל שמשאיר אותי עם אצבע מאשימה החוצה,

ככל שאני מסכימה להעמיק פנימה -

כך אני מתקרבת לאושר, לסיפוק, לשמחת החיים והחיוניות.


מן הסתם...

כל עוד אני נשארת עם אצבע מאשימה אל מי שמולי

אני משאירה את העולם הפנימי שלי רחוק ממני

ולא פלא שנשאר בי חוסר טעם/ שיעמום/ תחושה של דהוי כזה


נכון,

זה מאד מפתה,

המקום המאשים, הצדקני,

שאגב מאד משכנע והרבה פעמים גם צודק!


אבל...

הצדק הוא לא הדרך שלנו לרווחה,

אנחנו יכולים להיות צודקים כל הזמן,

אבל להישאר בחווית בדידות.


לעומת זאת החיבור,

ראשית פנימה אל עולמנו הפנימי,

באהבה ורכות וקבלה

ומשם גם החוצה... 

מאפשר לחווית חיבור עילאית להתקיים.


גם כשהחיבור מתחיל ביני לביני

ואפילו רק אז... באופן מפתיע חווית החיבור נפלאה,

מן הסתם אז גם מתרחבת חווית החיבור שמתאפשרת עם האחר.


הבוקר כשישבתי למדיטציה

ופגשתי את חוסר החיוניות והדכדוך שעלו בי אתמול

לצד מה שהתעורר בי לאור ההודעה על החבר היקר

(שב"ה ישוב לעצמו במהרה, אמן!)

הודעה שהדגישה עד כמה שבריריים החיים מאידך,

עד כמה כלום לא ברור מאליו

ואיזו מתנה מופלאה קיבלתי בחיים הללו -

זה קרה לי שוב -

מתוך המפגש עם עולמי הפנימי והעושר שלו,

הציפו אותי אושר עילאי, תחושת חיבור ונוכחות 

והחזירו אותי לעצמי.

שלא תהיה טעות.. 

לא תמיד זו היתה חווית חיי 

ולצערי (ובדיעבד אולי פה אכתוב לשמחתי??) 

עברתי לא מעט משברים והתרסקויות לב,

שבהחלט לשמחתי דרכן זכיתי להתוודע אל הכיוון הזה

שמאפשר למעָיָין השמחה שבתוכי להמשיך "לחבק" אותי


הדרך הזו (בה אני גם עובדת מול מי שמגיע אלי לסישיינים)

מאפשרת לנו בחיבור דרך הגוף להגיע אל המקור.

המערכת שלנו שבה גוף, רגשות, תודעה ערה ומערכת אמונות

הינה מערכת גאונית !

שמחד מאחסנת את כל המקומות הלא פתורים והכואבים שלנו

ומאידך יש בה האפשרויות לרִיפּוּיָין


כשאנחנו ממשיכים להתעלם מעולמנו הפנימי

ונשארים עם האצבע המאשימה החוצה -

התסכולים רק ילכו ויתעצמו,

כאילו המערכת שלנו דוחקת בנו להבין שזה לא הכיוון

(גאונית אמרתי..)


לעומת זאת כשאנחנו לומדים את הכיוון - פנימה -

יש לנו נתיב ידוע וברור בו אנחנו יכולים 

להמשיך ולנקות עוד ועוד את הכאבים המוטבעים בנו,

וליהנות מחיים יותר ויותר משמחים, מספקים

ומרחיבים את הלב ❤


לחיי ההקשבה אל הלב

ואל עומקינו הקסומים שמחזיקים עבורנו

כל מה שאנחנו כמהים לו!


אשמח לשמוע ממך איפה זה פוגש אותך,

אפשר בתגובה אנונימית פה מטה

או לשלוח לי מייל בלחיצה על הכתובת: Galitel2@gmail.com


וכמובן אשמח להיות בשבילך

בתהליך המופלא הזה שמעמיק פנימה,

בין אם אופן פרטני, או בזוג.


גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך




יום ראשון, 4 באוקטובר 2020

מה לעשות כשמגיעים במריבות לאין מוצא?

מי (שחי עם בן/ת זוג למעלה מחודש) לא מכיר את התחושה המתסכלת הזו..?


הוא } שהיה אהובה אוהבה,

שהבין אותה כל כך טוב -

בלי שבכלל היתה צריכה להסביר...

שהיה רך וכל כך מתחשב,

עומד מולה עכשיו, נוקשה, כועס,

מה שהיא אומרת אפילו לא נכנס מאוזן אחת,

שלא לדבר על מה שכבר כן נכנס

ומיד יוצא מהאוזן השנייה...

אטום רגשית, כמו מפנה אליה עורף

גם אם פיזית הוא מולה,

רותח (גם אם הוא מאלה ששותקים בזמן כעס

אפשר למדוד טמפרטורת רתיחה..)

ואין גישה.


לא משנה מה תֹאמָר - 

זה חסר סיכוי,

במקרה הטוב לא נכנס

במקרה הגרוע רק יחמיר את המצב...

~~~~~~


זמנים כאלה של חגים על אחת כמה וכמה בסגר

עשויים להעלות עניינים ביתר אינטנסיביות.


אז ראשית אני רוצה להרגיע ולהזכיר -

זה טבעי ולא רק שזה קורה לכולם...

(שלא נסתפק בצרת רבים)

זה חלק מובנה בתהליך בשלותה של האהבה:


בכל מערכת יחסים -אהבה- ארוכת טווח

ישנן 3 פאזות:


הפאזה הראשונה היא ההתאהבות.

אז... הכל היה מוששששלם.

אז הרגשנו כמו שני חצאים שמשלימים זה את זו,

אז ראינו רק את החיובי שבאחר

ובשיתוף פעולה נפלא של המערכת ההורמונלית

זה הרגיש כמו גן עדן בכל ההיבטים.


זהו השלב בו אנחנו טועמים את הפוטנציאל של הקשר שלנו.

לטובת קיום המין האנושי,

ולטובתנו אם נשכיל בשלבים הבאים

להיזכר בכך.


אלא שמאחר והשלב הזה הוא רק טעימה,

בסיס הקיום שלו זמני,

אחרי תקופה לא ארוכה ביחד

(לרוב אחרי שעוברים לשלב המחוייבות)

מתפזרים אדי האשלייה -

ואנחנו מתחילים לראות את מי שמולנו במלואו -

כלומר לא רק את מה שחיובי ומצא חן בעינינו...

יותר מזה -

לפעמים אנחנו מתחילים לראות את אותם הדברים

שבתחילת הקשר נתפסו בעינינו כחיוביים,

לפתע - כשליליים !

(יש לזה הסבר מגניב אך לא אפרט אותו הפעם)


ואז.. היא { מתחילה להתאכזב ממנו,

כי "זה לא מי שהיית עד לא מזמן"

או אפילו מטילה ספק ש"עד עכשיו הוא

פשוט הוליך אותי שולל"

(בעוד שלמעשה היא זו שלא יכלה לראות את התמונה כולה

בתוך אדי ההתאהבות...)


זוהי תחילתה של הפאזה השנייה -

הפאזה של מאבקי הכוח.


ואם קודם ראינו רק את החיובי זה בזו,

מה שאיפשר לכל אחד מאתנו להיות באופן נדיר

מי שאנחנו באמת במלואנו...

הרי שעכשיו חיצי הביקורת והאכזבה מהאחר

מדגישים את חוסר שביעות הרצון 

מהחלקים שלנו שעדיין פחות יפים...

והופס, אנחנו נסגרים שוב

מאחורי חליפת ההישרדות שלנו,

ביי ביי לחופש להיות מי שאני במלואי

(עד שנעז לצאת לתהליך של מודעות - זוגי או אישי

פרטים על אפשרויות כאלה בתחתית המייל)


הפאזה השלישית שהאהבה הלא מודעת מובילה אליו

הוא ההתרחקות.

כי כמה אפשר לריב??

בשלב מסוים שלב מאבקי הכוח מתישים אותנו

ואנחנו מתחילים להתרחק. 

שם הכי "בטוח"


רק ש... זה לא באמת בטוח

כי שם, צריך ללכת על ביצים,

שם... עדיף לא לדבר על נושאים מסויימים,

ושם... דוקר ובודד


ואיפה הוא האהוב שאתו היא חלמה להזדקן בנחת? :-(

~~~~~~~~~


הבשורה המשמחת היא,

שזה לא חייב להימשך כך

ובעיקר - שישנן דרכים לצאת מהמצב הזה 

שמשאיר אותנו בין ריחוק ובו שקט זמני

לבין מאבקי כוח שלא מובילים לשום מקום

ושיתעוררו בכל פעם שבטעות אך באופן בלתי נמנע -

נדרוך על איזו נקודה רגישה...


ישנה האפשרות להעלות את הזוגיות שלנו

להיות זוגיות מודעת


כזו שבה אין אשמים,

שנינו צודקים ויותר מזה -

אנחנו עולים למישור שמעל צדק ואשמה,

מישור האהבה.


בזוגיות מודעת -

יש שניים שמן הסתם לכל אחד מהם 

מקומות לא פתורים שכמהים לריפוי 

שכמהים לאהבה, לחיבור, לביטחון 

במקביל לתשוקה והתחדשות!


ובדרך לשם - לאהבה המופלאה הזו -

אנחנו מרפאים את אותם מקומות לא פתורים שלנו

משחררים דפוסים תפוסים,

אמונות שכבר לא משרתות אותנו

ורגשות קשים -

כל מה שמרכיב את חליפת ההישרדות שלנו.


כל עוד אנחנו לבושים בה -

מאבקי הכוח הם בלתי נמנעים -

זוהי דרך הפעולה שלנו בתוך החליפה.


כשאנחנו עוברים ריפוי -

בתהליך הצמיחה וההתפתחות שלנו -

החליפה אט אט נושלת

ואנחנו יכולים להביא את עצמנו בשלמות יותר ויותר -

רק שהפעם - לא באופן זמני ❤

אלא ממקום שהולך ומתייצב,

יותר ויותר מחובר ואוהב את עצמו

ומכאן יותר בפתיחות ויכולת לאהוב את האחר.

~~~~~~~~~


לשמחתי,

זכיתי ללוות זוגות בדרך המופלאה הזו.


זוגות שכמעט התגרשו -

והיום חיים בחווית רווחה בביחד שלהם,

היום יש להם נקודת מבט חדשה

שמאפשרת לשותפות אמיתית וחברות טובה להתקיים,

דרך מודעת לתקשורת שמייצרת חיבור שהולך ומעמיק

וכלים לכל מקרה וצורך שיהיה בהמשך הדרך


לרוב זה קורה בתהליך זוגי פרטני 

שאני מעבירה לבני הזוג ביומיים באינטנסיב הזוגי

פרטים בלחיצה כאן

(אגב מותר להגיע פיזית - על פי הוראות הסגר -

עד כמה שאני מבינה אותן)

ובנוסף... 

מאחר ואני יודעת שבמקרים רבים 

אחד מבני הזוג לא משתף פעולה...

הכנתי תוכנית מוקלטת 

שמאפשרת גם להבין מה קורה לנו בקשר הזוגי ולמה,

כלומר גם ללמוד את הידע,

גם לעבור תהליך ריפוי 

(שאפשר לחזור עליו שוב ושוב כי ההקלטות בידיך)

וגם לקבל את הכלים הנדרשים,

על מנת להחזיר את האהבה הביתה.

ו... לאור המצב הקורוני בו אנחנו מצויים,

חציתי את המחיר של התוכנית המוקלטת הזו ל 2

כך שעכשיו היא זמינה במחצית מהעלות המקורית שלה

ובמקום ב 480 ש"ח אפשר לרכוש אותה

ב 3 תשלומים של 80 ש"ח בלבד.

האוצר הזה נמצא בלחיצה פה בשבילך

אני פה בשבילך בכל מיני דרכים נוספות,

מאחלת לך המשך ימי חגים שמחים,


מאחלת לכם אהבה רגועה ומשמחת,

כזו שהמרחב הזוגי שלה בטוח ונעים

ואתם שותפים חברים לחיים.


גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך





יום שלישי, 29 בספטמבר 2020

על הסגר, מחלות והקשר שלהן למשברים - מפי דר' נאדר בוטו

לפני כמה ימים הגיע אלי מייל מקולגה ובו ריאיון מרתק 

עם דר' נאדר בוטו,

ריאיון ששווה לגמרי להשקיע בו שעה של צפייה,

כזה שעושה סדר בהרבה הקשרים.

מצאתי בו כל כך הרבה פנינים 

שהיה לי ברור שאני חייבת להמשיך ולהפיץ אותו


למקרה שלא יימצא לך הזמן :-)

כתבתי פה חלק קטן מהדברים עליהם הוא מדבר

וצירפתי את הוידאו בהמשך מטה:


את הריאיון מתחיל דר' נאדר בוטו כמתבקש

בהגדרה של 'בריאות':

"לפי ארגון הבריאות העולמי, הוא אומר,

בריאות זה מצב של רווחה מלאה לגוף נפש
ולא רק היעדר מחלה"
וממשיך:
"רווחה היא מצב רוח בו האדם מרגיש 
שהוא מסוגל לממש את שאיפותיו 
עם תחושת אהבה אושר ושחרור"

אנחנו ישות רוחנית שמשתמשת בגוף 
כדי ליישם את שאיפותינו בחיים 
זאת אומרת שבאנו לעשות דרך התפתחותית - 
במילותיו השתלמות

"החיים אינם המטרה אלא המגרש להשתלמות"

דר' בוטו מדבר בהמשך
על ההבדלים בינינו שיגרמו לכך
שחלקנו נהיה חשופים יותר להידבק בקורונה ובכלל בוירוסים,
ומזכיר את המונח חיוניות
שככל שהיא קיימת  - 
והוא נותן דרכים לחזק אותה -
כך הגוף עמיד יותר בפני מחלות ווירוסים

כאן הוא מתייחס ל"עמידות" ומסביר:
לעומת התאים החזקים שחיים בגופנו
ישנם תאים חלשים שבאופן הרצוי,
כשאנחנו חולים בוירוס - הוא יתקיף את התאים החלשים
ואז כשנצא מן המחלה - כאילו עברנו ניקוי
כיוון שכל התאים החלשים התנקו מהגוף -
כשהווירוס תקף אותם והם מתו
ונותרנו עם יותר תאים חזקים ובריאים.

(אני יכולה להעיד על כך
שכשהחלמתי מקורונה
ממש כך הרגשתי - זרחתי -
הרגשתי כמו אחרי ניקוי)

מן הסתם כשלאדם מחלות רקע
יש לו הרבה תאים חלשים
ולכן וירוס עשוי להיות לו מסוכן עד כדי קטלני.

בהמשך הוא מסביר גם על תאים סרטניים,
שהם בעצם תאים חלשים שמרבים את עצמם
מתוך כוח הישרדותי טבעי
שקיים בטבע -
זאת אומרת  - הוא אומר -
שזו לא טעות, אלא ככה זה -
כמו שבע"ח חלשים מתרבים 
בקצב הרבה יותר גדול מבע"ח חזקים -
מתוך הצורך לשרוד -
כך בדיוק גם התאים החלשים..

הוא גם מדבר - איך לא..
על הקשר בין הגוף לנפש 
ומתוך כך על הקשר בין משברים למחלות

ומסביר - שמשבר נוצר 
כאשר יש לנו ציפייה לקבל דבר מסוים,
המציאות מביאה לנו משהו אחר שאינו רצוי
וכשאנחנו לא מקבלים את זה -
נוצר דיסוננס במערכת

לעומת זאת, הוא מסביר -
ככל שאנחנו מבינים שה'קושי' בחיים 
זה חלק מהחיים זה לא בעיה בכלל, 
זה חלק מהמסע....
כך נוכל בקלות יותר לקבל את הקושי ולעבור דרכו,
כלומר - אני מוסיפה פה -
לצמוח מתוך המשבר

מי שמקבל את הקושי 'עבר את הבחינה'
כשמתנגדים לקושי למעשה נוצר משבר.

כי "ה'קושי' הזה בא לזכך לי את הנשמה, 
בא ללטש את היהלום שבי..."
את זה אנחנו עושים בעזרת הקושי
כי בלי קושי טוב לנו 
ולמה שנעשה שינוי? 
הקושי דוחף אותנו לשינוי
הוא מסביר.

ממחקרים שעשה לאורך השנים
כרופא שמשנתו מבוססת על הרפואה המערבית
וגם על רפואת המזרח -
הוא גילה בין היתר את הקשר הישיר
בין משברים לאיברים ספיציפיים בגוף,
איברים בהם תהיה נקודת התורפה
שעשויים להיפגע בקלות יותר ממחלות שונות
כמו למשל:

נטישה >            ריאה ימנית
פחד מביקורת >    המעי הגס
פרידה מאדם יקר > לב
אירוע לא צפוי שהתקשה לעכל >  קיבה
חוסר באהבה  >     כבד

כדי לרפא את הדיסוננסים הללו 
שנוצרו לאורך חיינו, 
עלינו לגעת במקור 
ולשחרר את האנרגיות הכלואות שם

אני כותבת את משנתו את דר' בוטו
שאומר במילים שלו את מה שאני כל כך מאמינה בו
כשזה מתחבר באופן ישיר
לדרך אחרת אמנם - בה אני נעזרת
אך שעושה בדיוק את זה -
מאפשרת לנו לשחרר את אותם הפלונטרים
הכלואים בתוכנו מחוויות העבר

פלונטרים שמשאירים אותנו בלופים חוזרים ובהם:
תחושות - בגוף הפיזי,
רגשות למיניהם - לרוב ילדיים כנטישה, עלבון, חוסר אונים...
דפוסי חשיבה ילדיים שהובילו
לדפוסי התנהגות שאולי הצילו אותנו זמן רב
אך כבר לא משרתים אותנו
ואמונות שגויות 

בדרך הזו בה אני עובדת
הפלונטר משתחרר,
וכל העומס הזה הולך ומתאדה לו
כך שלא רק שיש הקלה פיזית ורגשית,
אנחנו מצליחים לשנות התנהגויות
שהיו עד כה אוטומטיות (בגלל שהיו בפלונטר)
ונוצר מרווח שמאפשר לנו לבחור איך להגיב ולנהוג.

ורגע לפני שאני שמה את הסרטון,
כדי לעשות לך עוד חשק להאזין לו
אוסיף שדר' נאדר בוטו נותן לאורכו
הרבה טיפים והמלצות של "עשה ואל תעשה" 
ליצירת חוסן גופני ונפשי 
כך שהגוף יהיה יותר עמיד גם בפני הקורונה

בין היתר הוא ממליץ לגברים 
להימנע משפיכה 
(הוא מזכיר שאורגזמה בטעות מקושרת בהכרח עם השפיכה ואין זו אמת)

ולנשים הוא ממליץ 
לחזק את שרירי האגן והפתחים התחתונים, 
משם זולגת לנו הנשים האנרגיה.
~~~~~~

אסיים בחידוד חשוב שלו כשהוא אומר:

אנחנו צריכים אחרים 
לא כדי שיעזרו לנו אלא כדי לאהוב אותם

כשהאחר עוזר לי (כשאני מקבל) זה מענג  
כשאני אוהב/ת אותו/ה (כשאני נותן) זה הופך אותי מאושר

העונג זמני וחולף בעוד שהאושר נצחי.
כמה יפה ומרגש.

הנה הריאיון המלא :
(משום מה אפשר לראות את הסרטון רק במחשב,
אם את/ה בטלפון יש ללחוץ כאן כדי להגיע אליו)

אני פה בשבילך במגוון דרכים
המאפשרות לנו להשתחרר מהפלונטרים,
ובמילים אחרות
לצמוח מאי הנוחויות והמשברים
ולעבור את ה"השתלמות" במילותיו של דר' בוטו בהצלחה

  • בפגישות אישיות(לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)
  • בתהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)
  • בסדנת זוגות בזום שנפתחת מיד אחרי החגים פרטים נוספים בלחיצה כאן
  • בהדרכות מוקלטות (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס,כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.


  • גלית אליאס
    מומחית בהחזרת אהבות למקומן
    ובראש ובראשונה זו שממך אליך

    יום שלישי, 22 בספטמבר 2020

    "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.."

    כמה פעמים שמענו את המשפט הזה כילדים?

    כל כך הרבה פעמים, שאי שם בתוכנו 

    אנחנו ממש ממש מאמינים 

    שכל שעלינו לעשות הוא למצוא את האחד

    ולכשנמצא/ מצאנו אותו - מובטח לנו אושר (ועושר) עד סוף ימינו

    מעצם ההתאמה,

    בלי שנצטרך לעשות משהו לטובת העניין

    נכון.. 

    כולנו גם יודעים (בחלק מקביל בתוכנו) שזה לא ממש ככה...

    אבל אותו הזרע שנזרע בסופי האגדות

    ממשיך לקנן בתוכנו.


    ולא, אין לי בעיה עם אגדות,

    אני אפילו אוהבת,

    הבעיה מתחילה כשעלילת חיינו מסתבכת לה 

    אנחנו מוצאים את עצמנו רבים יותר, מתחילים להתרחק 

    ומפרשים זאת כאילו האהבה נגמרה,


    פה נכנסים סופי האגדות לתמונה

    ועולות במוחנו מסקנות בסגנון:

    "אם אין אושר (כרגע), זה לא "זה"

    גם אם היינו מאוהבים עד הגג בתחילת הדרך


    מה ששכחו ללמד אותנו באותן האגדות, 

    שזו פאזה נורמלית שכל זוג עובר -

    ההתפכחות מההתאהבות-

    פאזה  שבהגדרה רוויה אכזבות  

    והינה שלב בדרך לאהבה יציבה ומרגשת 

    כזו שמתאפשרת רק בקשר זוגי (מודע) לאורך זמן

    כשאנחנו לומדים איך להגיע לשם.


    אותם סופי אגדות מובילים אותנו בטעות להסיק

    ש"אם אנחנו רבים כל כך הרבה - זה הסוף"

    או

    "אם התשוקה נגמרה (לכאורה) זה הסוף..."


    וזה המקום לשאול: האמנם?


    התודעה הקולקטיבית שאנחנו חלק ממנה

    הינה תודעת אשמה (השלכתית),

    כזו שמלמדת אותנו להשליך על האחר את הבעיות שלנו

    כזו שלפיה אם משהו לא בסדר  - זה בגללו/ה

    ו"צריך להתרחק"

    כזו שמעודדת אותנו שאם משהו לא נעים לי - זה הזמן לקום וללכת

    "כי אני אהיה רק איפה שנעים לי..."


    רק שהמסר התרבותי הזה מעלים מאתנו פיסת מידע קריטית -

    לפיה בעצם כל מה שקורה לי מן החוץ

    (לכאורה מה שאחרים עושים לי)

    הוא רק תזכורת למה שבתוכי


    ובנוסף ש:

    If it's histerical, it's historical


    או בעברית - 

    אם זה היסטרי (אמוציונלי) סימן שזה היסטורי 

    או נעוץ בביוגרפיה ומעורר זכרונות קשים

    שקיימים בנו פנימה


    לכן, על ידי כך שהיא { תלך...,

    הוא }לא באמת נפטר מאותם זיכרונות ובהחלט לא מרפא אותם

    אלא רק "מרדים" אותם עוד קצת...


    בימים טרופים אלה -

    ימי קורונה וסגר על החגים -

    מן אינטנסיביות בריבוע -

    היכולת שלנו להרדים ולהתעלם מהאישויים הולכת ונחלשת

    אם ברחנו ימינה הם יגיעו משמאל,


    במילים אחרות גם אם ניפרד,

    אותם התסכולים וחוסר הסיפוק יחזרו,

    נכון... לכשנגיע לשלב ההתפכחות.


    בכל מקרה כשאני מתרחק ממי שמזכיר לי את התסכול,

    אני מתרחק ביחד עם התסכול שבתוכי 

    ולכן זה לא באמת פוטר את הבעיה.

    (שלא לדבר על זה שפרידה מייצרת 100 בעיות אחרות)


    היופי הוא... 

    שיש אפשרות אמיתית ליצור רווחה

    ולהשתחרר מהתסכולים הללו באמת,

    זאת אומרת שזה לטובתנו הגבוהה (!)


    כלומר בדיוק ההיפך מלקום וללכת -

    או לפחות רגע לפני כן -

    יש לנו הזדמנות פז להשתחרר מהכלא הפנימי הזה

    שאנחנו שבויים בו ע"י אותם המקומות הפגועים שבנו 


    וזהו כלא כיוון שאנחנו בעצמנו 

    ע"י ההתנהגויות ההישרדותיות שאימצנו לאורך השנים

    מייצרים מצבים בהם אנחנו במו ידינו

    משחזרים את התסכול


    כי אם למשל היום הוא } יוצא מדעתו

    כשהילדות קמות משולחן השבת באמצע הארוחה

    ואז הוא } כועס עליהן,

    מה שבעצם מקטין עוד יותר את החשק שלהן לשבת לצדו

    הוא } נשאר בודד יותר ויותר...


    לעומת זאת

    כשהוא מנצל את ההזדמנות לריפוי -

    אופס.. הוא נזכר שזו בדיוק הבדידות שחש

    כשהיה כמעט בן 13 רגע לפני היותו בר המצווה 

    כשאבא שלו נפטר מדום לב...

    איך שברגע אחד הוא נותר לבדו

    בעצב בלתי ניתן להכלה לילד 

    ולא רק שלא עזרו לו לעכל ולהכיל את הכאב,

    כבן בכור הוא נדרש להחליף את אבא 

    וקיבל עליו משקל עצום של נטל ואחריות.


    מאז - הוא שוב ושוב חווה נטישות שכאלה,

    חלקן כואבות יותר, חלקן פחות

    כמו גם בכל ערב שבת בו הבנות קמות משולחן הקידוש

    והוא - חסר אונים מוצף בכאב הבדידות ומגיב בכעס

    שרק מבריח אותן יותר...

    ומשאיר אותו בודד ומתוסכל לכאורה ללא מוצא.


    היום -

    אחרי הריפוי, משהו לגמרי אחר מתאפשר שם.

    היום מהמקום הבוגר האב הפנימי לחלקיו הילדיים

    הוא בחווית ביחד וביטחון

    ומתוך כך האב שהוא לבנותיו

    יכול להזמין אותן באהבה (לא בהפחדה) להישאר

    ואז - באופן לא מפתיע (עכשיו כשהוא לא בלופ)

    הן נשארות בשמחה 

    ויותר מזה - מלכתחילה הרבה פחות רוצות ללכת

     

    כל אחד מאתנו שבוי בתוך הלופים ההישרדותיים שלו

    כשהקשר הזוגי מסבך את הלופים הללו עוד כמה סיבובים

    ומשאיר אותנו לא פעם בחוסר אונים

    כי "כבר עשינו הכל..." "מה עוד לא ניסינו?"


    אבל זהו.. שזה לא משהו חיצוני שעלינו לעשות

    אלא משהו פנימי לנקות מתוכנו,

    להתמיר את המנגנון ההישרדותי לכזה שהוא איכותי

    ולעבור ממקום שיורה לעצמו ברגל

    למקום שגדל ומתרחב לאפשרויות חדשות 

    (שלא מתקיימות בזוית ההישרדותית הצרה)

    למקום שמעז להתחבר (ולא מתוך ויתור והיעלמות/ השתלטות),

    להתרחב למקום שלומד לדבר ולהקשיב

    ופותח את הלב באמון בוגר


    כל קשר זוגי - 

    לפחות עד כמה שאני מכירה -

    עולה על שרטון בשלב כל שהוא.


    אנחנו רק שוכחים שזה טבעי, 

    שזה חלק מהדרך למקום טוב יותר -

    אם רק יש לנו הכלים וההנחייה לשם


    הבשורה המשמחת היא -

    שזה בדיוק מה שאני מתכוונת ללמד אתכם

    בסדנת הזום לזוגות שתתחיל מיד אחרי החגים


    כדי שבאמת כמו שעופרה חזה ז"ל שרה לפני שנים:

    "אחרי החגים יתחדש הכל..."


    אם זה הזמן להקפיץ את הזוגיות שלכם

    לשלב הבא שלה -

    הסדנה הזו בשבילכם

    פרטים והרשמה בלחיצה כאן


    בברכת גמר חתימה טובה
    ואיחולים לשנה מלאה באהבה בלב פתוח,

    פה בשבילכם,

    גלית  אליאס
    מומחית בהחזרת אהבות למקומן.





    יום ראשון, 13 בספטמבר 2020

    "אחרי החגים יתחדש הכל.." / איך להחזיר את האהבה הביתה?

    רובנו מוצאים את עצמנו בשלב די מוקדם 

    במערכת יחסים שבלשון המעטה 

    לא הכי מספקת 

    (שלא לומר מתסכלת עד כדי בלתי אפשרית).


    לרוב אנחנו מגיעים לשם 

    קצת אחרי שאנחנו מתחייבים זה לזו/ 

    עוברים לשלב מחייב כמו מגורים משותפים או חתונה


    רק מעטים זוכים לקשר ממלא, מכבד,

    מלא תשוקה ושמחה אמיתית 

    גם בתקופות שאחרי שההתאהבות מתפוגגת.


    מלאות כזו שמחכים בציפייה לחזור הביתה,

    שמבלים יחד ולחוד,

    שיש בטחון בקשר -

    ביטחון שמאפשר לאהבה לפרוח 

    ולתשוקה ללבלב 💓


    נשמע חלומי עד כדי לא מציאותי?

    לגמרי...

    כי התרבות בה אנו חיים 

    עם מה שראינו בבית וסביבנו 

    לא מלמדת אותנו איך ליצור זוגיות אוהבת

    ולא פעם... ההיפך הוא הנכון -

    עם מה שלמדנו - 

    אנחנו מייצרים מערכות יחסים 

    רוויות האשמות, תלונות, ציפיות ואכזבות


    לא, זה לא עניין של מזל,

    וגם זה לא בגלל ש"אנחנו כנראה לא מתאימים"

    כמו שנהוג לחשוב


    מדובר פה בהבנה חדשה -

    תפיסת עולם רחבה יותר -

    שמאפשרת לנו להיות מחוץ לשבלונה המכשילה הזו

    ובעזרת כלים פשוטים וברורים 

    להשתחרר מהלופים הזוגיים שלנו

    ולשדרג לגמרי את איכות החיים שלנו- 

    הזוגית וגם האישית.

    ~~~~~~~

    הקורונה העצימה והדגישה אישויים זוגיים 

    והחגים הבאים עלינו לטובה 

    עשויים להוסיף משלהם ולהחמיר את המצב


    על מנת שאפשר יהיה לנצל את האינטנסיביות הזו

    בה האישויים מונחים על השולחן

    וכבר קשה להתעלם מהם -

    כדי לנקות אותם -


    אני פותחת סדנה לזוגות - און ליין

    בה נלמד גם למה זה קורה לנו

    וגם נקבל את הידע הנחוץ לשינוי

    כמובן שמעבר לידע השכלי 

    נעבור תהליך שיצור בנו שינוי של ממש


    כך שבעזרת הכלים שאלמד

    תוכלו להקפיץ את הזוגיות שלכם

    לרמה חלומית לגמרי

    רק שהיא תתקיים במציאות


    בסדנה 6 מפגשים שבועיים

    ובה מקום למקסימום 6 זוגות 

    מתוכננים להיות בזום/ google meet

    (בכל מקרה לא נדרש ידע טכנולוגי למעט לחיצה על קישור)

    ואם יתאים חלק מהמפגשים יתקיימו פנים אל פנים אצלי בחצר


    נתחיל מיד אחרי החגים -

    6 ימי שישי והזוגיות שלכם בשמיים


    אם המילים הללו קוראות לך

    זה הזמן ללחוץ כאן לפרטים נוספים והרשמה


    כאמור:

    הסדנה שומרת על האינטימית שלכם,

    ומעבר לכך שיש בה מקום לעד 6 זוגות -

    התהליכים הזוגיים יתקיימו

    באינטימיות הזוגית שלכם ולא בפומבי ❤

    זאת תוך כדי שאני תומכת ומלווה את הזוגות שרוצים.


    זאת אומרת שנתחיל את המפגשים 

    בתוכן שאעביר לקבוצה 

    ונמשיך בתרגול ובתהליך זוגי

    כל זוג במרחב האישי שלו.


    פרטים נוספים ואפשרות להרשמה

    לסדנת הזום לזוגות

    שבה נחזיר את האהבה הביתה ❤

    בלחיצה כאן


    בברכת שנה ברוכה בכל טוב,

    בלב פתוח, קלילות ושמחה במי שאת/ה


    עם ובלי קשר לסדנה,

    אני פה בשבילך במגוון דרכים להגיע לשם:

  • בין אם בפגישות אישיות(לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)
  • או בתהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)
  • או בהדרכות מוקלטות (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס,כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

  • גלית אליאס
    מומחית בהחזרת אהבות למקומן
    ובראש ובראשונה זו שממך אליך ❤💓

    יום ראשון, 6 בספטמבר 2020

    איך לשנות את ה story of my life?

    כל אחד מאתנו מסתובב עם מיני סיפורים על החיים שלו -

    אותם סיפורים שהופכים להיות 

    ה Story of my (/your) life


    סיפורים שמאחורי (או מלפני) הקלעים

    אשר באופן אבסורדי - גורמים לנו להתנהג

    כך שנשחזר את הסיפור שוב ושוב (!)


    כמי שזוכָה לעבוד עם נפלאות ה"גוףנפש"

    אני נוכחת שוב ושוב בנפתולי הסיפורים

    ובדרך המרשימה שלהם לעבוד עלינו

    ולהמשיך להתנגן בראשנו כשאנחנו נותרים תקועים.

    (לשמחתי אני זוכה גם להיווכח בשחרור מהם

    המתאפשר תודות לכלים המופלאים בהם אני נעזרת

    עליהם אולי ארחיב בפעם אחרת)


    השבוע נתקלתי בסרטון מקסים בנושא ב TED

    (שלא הצלחתי להעלות לפה אז אני שמה קישור בסוף)

    למעדיפי הכתוב הנה התרגום שלו פה:


    כל אחד מאתנו מסתובב עם מיני סיפורים על החיים שלו -

    סיפורים לגבי הבחירות שהוא עושה, 

    סיפורים לגבי לָמָה הדברים לא מסתדרים,

    לגבי לָמָה הוא מתייחס למישהו בדרך מסויימת,

    (כי מן הסתם זה מגיע לו... J)

     

    סיפורים שעוזרים לנו להרגיש שיש הגיון בשיגעון

     

    אבל מה קורה כשהסיפורים הללו

    שאנחנו מספרים לעצמנו...

    מטעים אותנו,

    או לא שלמים

    או פשוט... שגויים... ??

     

    אז במקום לייצר בהירות

    הם משאירים אותנו תקועים (!)

     

    אנחנו מניחים שהנסיבות מייצרות ומעצבות את הסיפורים שלנו

    בעוד שבדיוק ההיפך קורה -

    הדרך בה אנחנו מכניסים לתבניות את חיינו

    ומייצרים לנו נרטיב –

    היא זו שמעצבת את חיינו –

    וכך החיים הופכים להיות.

     

    זו הסכנה בסיפורים שלנו

    כי הם יכולים להרוס לנו את החיים

    אבל כאן גם הבשורה –

    כאן הכוח שלנו -

    כי זה אומר שאם נדע איך לשנות את הסיפור

    נוכל לשנות את חיינו

     

    ובסרטון הזה Lori gottlieb מראה איך:

    היא גילתה שרוב הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו

    סובבים סביב שני דברים

    האחד הוא חופש

    והשני שינוי

     

    והיא מתחילה עם חופש:

    זוהי קריקטורה (צילום מסך מהסרטון)

    שמסבירה בקלות את העניין

    היא מראה אסיר שמנענע את הסורגים

    בתא שלו ביאוש , מת לצאת מהכלא

    בעוד שמימין ומשמאל הכל פתוח...

     

    כך רובנו –

    אנחנו מרגישים לכודים ותקועים

    בתוך תאי הכלא האמוציונליים שלנו

    אבל אנחנו לא יוצאים לחופש

    כי אנחנו יודעים שיש פה קאץ' –

    חופש מגיע עם אחריות (!!)

    ואם ניקח אחריות לתפקיד שלנו בסיפור....

    אופס... נצטרך להשתנות...

     

    וזה מוביל אותה לנושא השני שמופיע

    ברוב הסיפורים שלנו – שינוי.

    הסיפורים שקשורים לשינוי נשמעים ככה:

    אדם אומר "אני רוצה שינוי"

    אבל מה שהוא באמת אומר זה  -

    "אני רוצה שאדם אחר בסיפור ישתנה..."

    וזה.. לא ממש הגיוני , נכון?

     

    העניין הוא... 

    שכל שינוי גם אם הוא נפלא שבנפלאים

    בא ביחד עם אובדן

    אובדן של המוכר והידוע

    גם אם המוכר והידוע לא נעים או אפילו מאמלל (!)

     

    אנחנו כל כך הרבה מדברים בתרבות שלנו על להכיר את עצמנו

    אלא שחלק בלתי נפרד מלהכיר את עצמנו

    זה להיפתח לאותם החלקים שלא מוּכָּרים עדיין (!)

    לשחרר את אותן הוורסיות של הסיפור

    שאנחנו מספרים לעצמנו

    כך שנוכל לחיות את חיינו ולא את הסיפור... (!)

    שאנחנו מספרים לעצמנו על החיים

     

    רק אנחנו (!) יכולים לשכתב את הסיפור שלנו

    ומה שנדרש לשם כך הוא פשוט כלים.

     

    זה הזמן לחשוב רגע

    על סיפור שאת מספרת לעצמך על חייך

    כן... זה שכבר לא משרת אותך יותר.

     

    על מנת להיות עורכים טובים,

    עלינו להביא חמלה חכמה

    כאלה שאנחנו כל כך טובים בלתת לאחרים,

    הפעם - להביא לעצמנו!

     

    זה מה שהיא קוראת –

    להעביר פצצות אמת חומלות

     

    ופצצות האמת הללו הן באמת חמלה

    כי לראות את האמת כפי שהיא בחמלה,

    יעזור לנו לחיות את החיים האמיתיים

    ולא עוד את הסיפור

     

    זה החלק הכי קשה בתהליך עריכת הסיפור -

    להיווכח באמת העירומה.

    יחד עם זאת, מן הסתם - זהו השלב הקריטי לשינוי..

     

    מה היה קורה אם היית כותב את הסיפור שלך

    מנקודת מבט של מישהו אחר? -

    היא שואלת -

    מה היית רואה עכשיו מהזווית הרחבה יותר הזו?

     

    לכן, למשל כשהיא רואה אנשים בדיכאון

    היא נוהגת לומר להם

    אתה לא הבן אדם הכי טוב דבר אתו עליך עכשיו...

    כי דיכאון אורז את הסיפור שלנו בדרך מאד מיוחדת

    היא מצרה את הפרספקטיבה שלנו.


    אותו הדבר נכון כשאנחנו מרגישים

    בדידות , דחייה, או כאב אחר

    אנחנו מייצרים כאלה סיפורים

    מנקודת מבט כל כך צרה

    שאנחנו אפילו לא יודעים שאנחנו מסתכלים דרכה

     

    החיים זה להחליט לאיזה סיפור להאזין

    ולאיזה נחוץ עריכה

    וזה כל כך שווה את המאמץ לעשות את השינוי הזה

    כי אין דבר חשוב וקריטי יותר לאיכות החיים שלנו

    מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על חיינו

     ~~~~~~~~


    ופה אני מוסיפה:

    אז נכון, שכשאנחנו כבולים בנקודת המבט הצרה

    אין לנו אפשרות להציל את עצמנו,

    אנחנו שבויים בתוך התפיסה השגוייה,


    לכן, זו הסיבה שקריטי להתחיל את השינוי

    בליווי מקצועי מתאים. 

    כיוון שאמנם נפלאות ונפתולי הנפש 

    עשויים להשאיר אותנו כבולים בתוך הסיפורים הללו

    אך ליווי כזה מאפשר לנו גישה אליהם בדיוק -

    כזו שמאפשרת לנו לחולל שינוי

    גם בסיפור וגם בחיים


    היופי הוא שהכלים הללו -

    אתם אני עובדת בתהליכים זוגיים ואישיים,

    שהם סופר טרנספורמטיביים

    ומחוללים שינוי גם מהר וגם עמוק -

    הולכים אתך גם אחר כך (!)

    כך שאפשר (ורצוי) להמשיך להשתמש בהם בעצמך

    ולהמשיך להעמיק את השינוי 

    להיות יותר ויותר חופשיים לחיות את החיים במלואם!


    אמן!


    אם יש לך איזה סיפור

    שהיית רוצה לשנות אותו,

    זה הזמן המושלם ללחוץ כאן,

    להגיע לתיבת המייל שלי galitel2@gmail.com ולכתוב לי,

    משם הדברים כבר יתחילו לזוז הרבה יותר בקלות..


    אגב,

    בימים אלה מסתובב לי רעיון בראש

    לפתוח אחרי החגים 

    סדנת זום לזוגות

    וסדנת זום לנשים בזוגיות


    אם זה מהדהד ללבך,

    אפשר ללחוץ כאן, להירשם לשיחת יעוץ

    ויחד נראה אם זה יכול להתאים לך/כם


    בינתיים,

    לחיי סיפורי חיים מקדמים!

    בלחיצה כאן אגב סיפורים

    אפשר להגיע לסרטון אותו תרגמתי לעיל


    גלית אליאס

    מומחית בהחזרת אהבות למקומן

    ובראש ושבראשונה זו שממך אליך