יום שבת, 1 באוגוסט 2020

איך ניתן להחליש תגובתיות? (תרגיל בפנים)

מה בעצם קורה לנו כשאנחנו תגובתיים?
ויותר חשוב מזה... -
איך נוכל להחליש את התגובתיות הזו?

הרגע הזה שפתאום כולך הופך לקפיץ דרוך,
העיניים יורות חיצים,
מהפה נשלפות אמירות קשות,
בווליום גבוה -
וגם אם הקפיצות הזו דרוכה בשתיקה רועמת -
בכל מקרה אנחנו כמו חתול מקומר גב
והמערכת שלנו "מוכנה למלחמה"
בין אם היא יוצאת אליה 
ובין אם היא נשארת בהיכון...

לכל אחד מאתנו הטריגר שלו,
יש מן הסתם מיני טריגרים אבל לכל אחד מאתנו
יש את זה היחיד והמיוחד שלו
שכשהוא מופיע- בום!
זה קורה...

למשל, מי שכילד חווה שמתעלמים ממנו,
עשוי כבוגר להידרך בשברירי שנייה
בכל פעם שיפרש מהסביבה -
גם אם בצורה לא מודעת - התעלמות 
ולהגיב מתוך אותם דגמים הישרדותיים
שפיתח אז.

כל עוד אנחנו לא מעבדים את האישיו הזה
לא משנה כמה הבטחות לשינוי התנהגות נפזר,
בפעם הבאה שזה יקרה
סביר להניח שאותו האוטומט יופעל.

זה בכלל "לא בידיים שלנו"
זו מן מערכת אחורית שבאה להגן עלינו
מהסכנה (לכאורה) שהופיעה.

כמובן שהדפוסים ההישרדותיים הללו
לא באמת מגנים מפני הסכנה
אלא רק מחמירים את המצב
ומנציחים את חווית ההתעלמות..

לכן כל כך חשוב לנו
להבין מה בעצם קורה לנו שם-
כשאנחנו תגובתיים -
ולעבד את התכנים הללו 
כדי להיות פחות ופחות תגובתיים
ובעיקר...
כדי לחוות נראות ורווחה.

אז מה קורה לנו שם?

לפני כעשור נערך מחקר
שמאיר ומאפשר לנו הבנה ובהירות בנושא:

כילדים, ובמיוחד כתינוקות, 
אנחנו זקוקים למווסת טוב - נוכחות אם ואב.

כשנוכחים עבורנו - הכל בסדר. אנחנו בטוחים.
אלא שמידי פעם (במקרה הטוב) הם לא נוכחים
ואז... נשבר לנו הרצף - מתערער הביטחון.

ככל שהנוכחות הזו חסרה לנו כתינוקות,
כך הביטחון מעורער,
אנחנו מוצפים רגשית
ומתקבעת בנו חווית דחייה/ נטישה/ חוסר אמון,
חוסק ביטחון וחוסר אונים.
בנוסף,
כדרך להתמודד עם אלה - נבנים בנו 
הרגלים הישרדותיים - דפוסי התנהגות
שלכאורה מגנים עלינו
ואולי הם אכן כאלה כשאנחנו ילדים,
אך כבוגרים רק מנציחים את התסכול.

כשצופים בסרטון הזה:

אפשר לראות מה קורה לילד כשהאב נעלם -
בין אם הוא מפנה את המבט ופניו נעלמים לילד
ובין אם הוא נעלם רגשית כשאינו מגיב לילד

אפשר להבחין בחילופי הרגשות שעולים בו:
מפגיעה ועלבון
לחרדה ופחד
לכעס (הילד רוקע בידיו)
ואז לדכדוך עד כדי יאוש.
בהמשך עשויה להגיע בושה מתוך הפרשנות האוטומטית
ש"אם אבא לא אתי כנראה שמשהו בי לא בסדר".

לצערנו כל אחד מאתנו חווה 
במידה כזו או אחרת חוסר נוכחות הורית

ומה שקורה כשאנחנו מוצפים,
נוצר מעין "בלנדר" ובו מעורבבים כל הרגשות הללו יחד
כשעוצמת התגובתיות שלנו
מגיעה מן הערבוב הזה

ככל שנפריד בין הקולות הללו:
בין הקול הפגוע והנעלב,
לקול החרד,
לקול הכועס,
לקול המדוכדך,
לקול המבוייש,

ככל שניתן לכל אחד מהם להשמיע את עצמו,
לבטא את התסכול,
כך תוכל להשתחרר מאתנו
אנרגיה שכלואה בנו מאז
כך נוכל להתחבר לליבה -
ולהגיב מתוך הבוגר היציב שאנחנו
שבוחר איך להגיב.

כשהאנרגיה לכודה -
אין לנו גישה לליבה

ומאחר והחכמה והאינטליגנציה הגופנית שלרשותנו
נמצאות בליבה -
כשאין לנו גישה אליה -
אין לנו אפשרות בחירה
והבלנדר "מפעיל אותנו".

לרוב, הטריגרים שמפעילים אותנו 
חוזרים על עצמם
וקשורים למשהו היסטורי בביוגרפיה שלנו.

התגובה ההישרדותית -
איננה מי שאנחנו באמת
אלא ביטוי של 5 הקולות הילדיים הללו
שכלואים בתוכנו.

ככל שניתן להם ביטוי - בינינו לבין עצמנו,
ככל שנהיה אתם בקשר,
בחמלה, באהבה,
כך נוכל לשחרר את המונולוגים הכואבים ההם
ו ל ה ר ג ע.

הפגיעות - תתרכך 
החרדה - תוכל להפוך לביטחון,
הכעס - יותמר לתשוקה
הדיכדוך - יהפוך למוכנות להסתכן בחיים
והבושה תהפוך לאומץ

אז נוכל להתנהל מתוך יותר ויותר ביטחון ואמון
ומהמקום הבוגר להגיב בבחירה
ולקיים מערכות יחסים מהנות יותר

תרגיל:

היזכר/י בסיטואציה בה הגבת באופן תגובתי.
סיטואציה שקשה לך ואולי -
אפשר לזהות שחוזרת על עצמה.

אפשר/י לזיכרון להיות

ועכשיו בלי לחשוב יותר מידי
תן/ני לקולות האלה ביטוי:

הקול הפגוע שבי אומר: ................
הקול החרד שבי אומר: .................
הקול הכועס שבי אומר: ................
הקול המדוכדך שבי אומר: .............
הקול המבויש שבי אומר: ...............

תוך כדי מתן ביטוי לקולות 
עד שהם מסיימים את דברם, 
ניתן להבחין בתחושות בגוף,
ברגשות נוספים שעולים, ולתת להם לעלות ולהתפוגג,
במחשבות שעוברות בראש, לתת להן ביטוי בכתיבה
ובדימויים אם עולים לצד כל אלה

נוכחות והיווכחות בתכנים הצפים,
תוך חיבוק והכלה לילד/ה שעלה
מאפשים לאותה אנרגיה כלואה להתפרק
מה שעשוי להתבטא בהקלה מיידית 
ובהמשך - 
בתגובתיות מופחתת אם בכלל תהיה,
בפעם הבאה שאותו הטריגר יופיע.

בהצלחה!

לחיי הליבה הפועמת בתוכנו
זו שיודעת שאנחנו נפלאים 
וראויים לאהבה מעצם היותנו,
זו שכשאנחנו בחיבור אליה-
מזכירה לנו את האפשרות לחיות את החיים במלואם.
אמן ❤

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממך אליך!


הכתוב מבוסס על תכנים שהועברו בסדנה למטפלי אימגו "משבר לתיקון" על ידי אורלי ורמן וליאורה גרינהאוס.

יום ראשון, 19 ביולי 2020

איך להיעזר בקורונה כדי לשחרר דפוסים תפוסים?

אפשר לומר על  התקופה הזו, 
ששוטפת אותנו בגל השני -
כמו גם בגל הראשון של הקורונה -
הרבה דברים
ולהתייחס אליה במיני נקודות מבט,

זו שאני רוצה להביא -
היא זו שאני נוכחת בה בעיקר -
והיא - איך הגלים הללו וההשלכות שלהם 
(סגר/ מגבלות/ מסיכות/ הקטנת מגע...)
הם כמו מגבר עוצמתי למקומות הלא פתורים שלנו -
כל אחד לאלה שלו.

אם בני הזוג שלנו והאנשים שסביבנו
גם הם סוג של מגבר לקולות הפנימיים שלנו,
מה שנקרא לרוב "משקפים לנו" את הפְּנִים שלנו,
אז המצב הקורוני הזה
עושה את זה בעוצמה גדולה פי 7,
רק שעם הקורונה זה יותר מתסכל...
כי זה פחות מְסָפֶּק להאשים אותה :-)

מצד אחד זה יותר מתסכל,
כשאין את מי להאשים...

אבל מצד שני - זה מאפשר לנו להיווכח בתכנים
והפעם באמת לשנות את המצב !!

לפתור את המקומות הלא פתורים בתוכנו,
למוסס הרגלים הישרדותיים שכבר לא משרתים אותנו
ולצאת מדפוסים שרק מקשים לנו על החיים
שכל עוד אנחנו שבויים בהם 
אנחנו מתנהלים דרכם על אוטומט.

מצבי קיצון כמו הקורונה הזו
מציפים אותם בווליום כה חזק
שזה כמעט לא אפשרי שלא להבחין בהם,
ולרוב גם לראות את האבסורד  
(- כי הרי ההרגלים ההישרדותיים
מספרים לנו שהם מצילים אותנו
אבל בעצם משמרים את התסכול 
ומובילים אותנו לשחזר אותו שוב ושוב)

ואז - כשאנחנו נוכחים בהרגל,
למצוא את הדרך לשינוי (!)
(גם אם היא דורשת סיוע/ הנחייה חיצונית)

הנה דוגמא:
היא { עלתה לארץ לבדה
ומאז חיה בגעגוע תמידי למשפחתה.
אמנם ייצרה הרבה חברויות כאן,
אך למרות זאת, המגבלות שהקורונה שמה
העלו ביתר שאת על פני השטח 
את חווית הבדידות שלה,

אותה הבדידות שהאמת... 
(כך נוכחה במהלך תהליך הריפוי)
היא הרגישה עוד כילדה,
כשלא הבינו אותה,
לא מספיק חיבקו,
לא תמיד ראו אותה...
אותה בדידות שהביאה עמה עצב עמוק,

רגשות שעד כה הצליחה להדחיק פנימה
ולהסתיר מעצמה למשל ע"י ריבוי החברויות שלה
והנה... באה הקורונה ומציפה בעוצמה כזו...
שאין לאן לברוח, 
אין לה אפשרות אחרת
מלפגוש אותם.

אז נכון, שכל עוד האוטומט מופעל -
היא מוצפת בהם, 
או במילים אחרות הילדה חסרת האונים שבה
משתלטת עליה והיא הבוגרת חווה את עצמה
בחוסר אונים, בודדה, ומוצפת בעצב
שמרגיש גדול ומאיים

אבל...
כשלקחנו את זה לריפוי,
היא יכלה לעשות את ההפרדה
בין הילדה שהיתה לבין הבוגרת שהיא היום:

בין הילדה שזו בדיוק היתה ההרגשה שלה,
ומעצם היותה חסרת אונים אז,
(כולנו חסרי אונים כילדים)
הדרך היחידה להתמודד עם העצב ההוא
היתה הצפה מחד והדחקה מאידך

לבין הבוגרת שאמנם לבדה בבידוד, 
אך - עכשיו - אחרי הריפוי -
איננה בודדה ובטח שלא חסרת אונים.

כי עכשיו, כשראתה את הילדה ההיא,
כשהרגיעה אותה
וחיבקה אותה עד... שיכלה להרגיש ביחד, אתה...

שאריות האמוציות הילדיות התחילו להתמוסס,
היא יכלה לחוש בהקלה גדולה בגוף,
לחוש רווחה ונחת ואפילו שמחה (!)

ולהיווכח בחווית האונים 
שמתקיימת בה - הבוגרת שהיא -
אותה חוויה שלא היתה לה נגישה 
כל עוד חוסר האונים הילדי הציף
~~~~~~~

לפעמים הסיפורים הילדיים מציפים אותנו
והם הקול היחידי שנשמע
ולפעמים זהו בליל קולות פנימי
שמנהל שיחות פנימיות -
חוזרות ונשנות, 
אבל... ללא כל תוחלת

אותי זה מפגיש עם הנטייה שלי "לדחוף"
או במילים אחרות לתת לקול של השכל
להשתלט ולהשתיק קולות פנימיים אחרים בתוכי

אותה נטייה שמובילה אותי הרבה פעמים -
(איך לא ?) לכיוון הלא מיטבי,
שמייצרת מאבקים ולא רק פנימיים
כי היא סוחפת אותי לדחוף גם אחרים לשם,
שלפעמים מהמקומות הלא פתורים שלהם
נוטים לְרָצוֹת ולהיסחף,
ריצוי שמחזיק בתוכו ויתור שהולך יד ביד עם מרמור
ואין צורך להוסיף פה מילים
בכדי להבין כמה לא נעימות הסיטואציות

כשהאבסורד הוא שהקול הדוחף הזה
מספר לי שככה יהיה לנו כיף...

היום, כשאני כבר בתהליך, בו 
אני ערה יותר ויותר לקולות השונים,

אני יכולה להבחין בדחף מחד
ובאי הנוחות שמתקיימת במקביל ובו זמנית בתוכי
אותה אי נוחות ששנים התעלמתי ממנה

כן, הנטייה הזו באה עם כְּלֵי טשטוש שונים
והרגלים שלא לטובתי 
כמו בין היתר להתעלם מהאינטואיציה שלי,
או להתעלם מקול הלב...

היום לשמחתי העירנות הזו
שמודגשת באינטנסיביות הקורונית
מאפשרת לי לעצור רגע את דהירת סוסי השכל,
לנשום ולהקשיב.

אז עולה פחד והתנגדות
ואני מרגיעה -
"זה לא אומר בהכרח שהכיוון יהיה הפוך"
אני אומרת לעצמי ומרגיעה את הצורך להשתיק
שלא רוצה שמישהו יעצור אותו...
"זה רק אומר להקשיב"

כי כשאני מקשיבה,
ולא, זה לא הכי פשוט - 
זה כמו לפתח הרגל חדש -
פתאום אני שומעת עוד קולות,
פתאום אני מתחברת לידיעה פנימית שמתקיימת בתוכי
לבהירות - מה הכי נכון לי,
מה הכי שלם לי
ונוצר בי שקט.

הקטע הוא שדווקא
כשאני מביאה את עצמי משם 
(בניגוד למקום הדוחף שמספר שזהו כוחו אבל מייצר את ההיפך -)
אני יכולה להזיז הרים
~~~~~~~~

זאת אומרת שהמצב האקוטי, האינטנסיבי הזה
שהקורונה דוחקת אותנו אליו
גם (ובמיוחד) כשאינו נעים,
יכול להיות בשירות הצמיחה האישית שלנו -
בשירות ההתפתחות

כשאנחנו מרימים את הראש
ושמים לב  - לפאתרנים בהם אנחנו מוּלָכִים,
לאי הנוחויות המתקיימות בתוכנו
וקוראות לנו להקשיב,
כי יש להן מידע שממש ממש חשוב עבורנו
ויכול לכוון אותנו ליציאה מהמבוך
הסבוך בו מושלות בנו התפיסות -

גם הרווחנו צמיחה 
כמו ייצרנו לנו מסלולים חדשים במוח
וגם התפוגג התסכול!

והיופי שיש דרכים שמובילות לשם
בפשטות ובקלות,
אחד הכלים שבהם אני משתמשת 
הוא כמו דרך המלך לשם
שבכל פעם מחדש אני נפעמת ביחד עם מי שמולי
מההקשרים שייצרו את הפלונטר
ומההתרגשות שעולה כשהוא נפרם

במיוחד בימים טרופים אלה,
חשוב לי לטעת את התקווה -
אפשר אחרת !
החיים יכולים להחוות כתענוג מתמשך

             


וזה קורה... הרבה יותר מהר
ממה שעולה בדמיונך :-)


פה בשבילך

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן,
בראש ושבראשונה זו שממך אליך





















יום ראשון, 12 ביולי 2020

"לא כל דבר שמפריע לי היום קשור לָיָלְדוּת שלנו..."



"... בואי נתעסק במה שקורה עכשיו,
מה שהיה מת,
העבר שייך לעבר, 
פָּאסֶה
בואי נחייה את היום..."

כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה
שמביע את הרצון להתחיל מ ח ד ש,
לבוא ממקום נקי
ולהצליח לדבר,
להבין,
לחיות את החיים בקלילות...

אלא ש...

זה שאנחנו מפנים את הגב אל העבר,
מתעלמים מהמשקעים שהשאיר בנו
ומתנכרים לעולמנו הפנימי
לא באמת מָעלים ומשחרר אותנו מהרשמים
שהוטבעו בנו אז,

לא מהרגשות שנכלאו בתוכנו,
לא מהתחושות שמציקות בגוף,
לא מהתפיסות המחשבתיות שאימצנו אז
שלרוב אינן מספרות את האמת,
שלרוב מרחיקות אותנו מהמקום אליו אנחנו כמהים להגיע,
גם לא מהאמונות שאימצנו כתוצאה מרשמי העבר

ובטח שלא מדפוסי ההתנהגות ההישרדותיים
שסיגלנו לנו ומאגדים את כל אלה יחד.

אנחנו ממשיכים להיסחב עם המשקל הזה
גם אם נפנה לו עורף

יותר מזה,
ככל שנתעלם ונשים פלומבה על העבר
ככל שנתכחש לעולמנו הפנימי,
כך הוא יצטרך "לצעוק" חזק יותר כדי ש"נשמע"
כך נקבל עוד ועוד תזכורות מהחיים לאותם
מקומות לא פתורים בתוכנו ש... 
כן...
מקורם בעבר 
וליתר דיוק בתקופות בהן היינו חסרי אונים.

במילים אחרות ככל שנתעלם מהקולות הפנימיים
התסכול יחזור שוב ושוב ואולי אף יתגבר...

ולא.. זה לא קורה כדי לאמלל אותנו,
אלא כדי להזכיר לנו להקשיב,
כדי שנפנה את תשומת הלב פנימה,
נטה אוזן לצרכים הלא מסופקים
ונמלא אותם

וגם כדי שנשמע את התשובות
שממילא נמצאות בתוכנו,
הלב שלנו חכם ויודע,
פשוט ערפל התפיסות מסתיר מאתנו 
את הידע והחכמה שבתוכנו.

כך שלמרות שלא תמיד זה קל,
ככל שניתן לעולמנו הפנימי - 
תחושות, רגשות, מחשבות ואמונות - 
להיות, "לְדָבֶּר",
ככל שנסכים לחוות אותם שוב ולשהות אתם -
והפעם מנקודת המבט של הבוגר הפנימי
שכשהוא "מחזיק" את הילד ההוא
ו"עוזר לו" להכיל,
מאפשר לו לחוש קבלה, אהבה ובטחון -
כך נאפשר לטרנספורמציה להתחולל

המקומות הפגועים עוברים ריפוי
והרשמים שהוטבעו  בגוף יכולים להשתחרר.

אז... 
באמת נוכל לשים לב 
שהתסכול מופיע פחות ופחות בחיינו. 
~~~~~~~~

זאת אומרת 
שכל מצב בו אני מגיבה אמוציונלית
לרוב יסתיר סיפור ילדי
שְאָז... כשהיינו חסרי אונים
כאב כל כך, הציף רגשית 
ובנה סביבו הרגל הישרדותי כתגובה -
הרגל שלכאורה מגן עלינו אך למעשה משאיר אותנו בבִּיצָה

למשל 
בכל פעם שאני מפרשת 
התנהגות של מישהו כהתעלמות ממני -
אני מוצפת רגשית,
מתפרצת ממני אוטומטית צעקה 
בכעס שמגן עלי (לכאורה)
מפני הרגשות הקשים שתחתיו 
כמו עלבון, אשמה, בושה, תסכול..
ועולה בי במודע או שלא במודע
אותה אמונה פנימית וכואבת שאני לא מספיק

זה הדגם ההישרדותי שלי
הוא מספר לי שהוא מציל אותי,
ש(לכאורה) כך יתייחסו אלי,
שכך אני מוגנת מהתעלמות (??)
והכעס... בא לתבוע את היחס לו אני צמאה

מן הסתם ההיפך קורה...

וכדי לשנות את המצב,
גם אם אגיד שוב ושוב-
עזוב, מה שהיה היה,
בוא נתחיל מ ה ת ח ל ה...
סביר להניח שאמצא את עצמי 
בדיוק עם אותה התגובה
גם בפעם הבאה,
עד ש... ארפא את פצע ההתעלמות שבתוכי,
לפחות במסה קריטית של ריפוי.

ונכון שבתחילת הדרך,
כשאני רק מבינה את זה בשכל,
אני עשויה לגלות שההרגל ההישרדותי חזק ממני 
ולמצוא את עצמי ממשיכה לצעוק בלי שליטה
כשאני חווה התעלמות 
אפילו אם אני רוצה להפסיק לצעוק...

אבל, 
ככל שאפגוש את הילדה
ואת הכאב שלה,
ממקום מחבק, רואה, מקבל ומכיל
ככל שאראה אותה 
(ובכך אעניק לה ממני את ההיפך מהתעלמות)
כך יתמוסס הדגם כולו,
יתפנו רגשות קשים, 
ישתחררו תחושות ולחצים מהגוף, 
תהיה התפכחות מהתפיסות השגויות 
ותתחולל התמרה של האמונות
לכאלה שמשרתות אותי.

אז, פחות ופחות אחווה התעלמות
ואוכל לשים לב שבאותן הסיטואציות 
בהן נשלפה ממני התגובה האוטומטית ההיא,
אני מגיבה אחרת, בבחירה,
ולא רק שאני לא צועקת,
אני כלל לא חווה את כאב ההתעלמות...

זאת אומרת שככל שנשאיר 
את מה שהיה מאחורינו (או יותר נכון בעומקינו) 
ונתכחש לו
הוא למעשה ימשיך להתקיים בתוכנו
ואנחנו נמשיך להתנהל בעיוורון 
בתוך אשליית התפיסה וההרגל שסיגלנו כילדים.

לעומת זאת ככל שנסכים לפגוש...
ככל שנרפא את המקומות הילדיים בנו,
כך נחווה יותר רווחה,
כך נוכל לבחור איך להגיב,
כך נוכל להביא סקרנות במקום שיפוט
ולחוות יותר ויותר קבלה ואהבה
לעצמנו ולאהובינו

אבל... אופס..

איך נדע לעשות זאת?
הרי אנחנו שבויים בתפיסה...

למעשה,
כל פעם שעולה תסכול
בין אם זה בן הזוג שמעלה אותו,
או מישהו אחר,
או חוסר סיפוק מעצמי,
כל אחד מאלה יהיה שער נפלא לריפוי

נכון...
זה עשוי להיות מפחיד
ואולי גם לא ברור איך בדיוק...
שהרי התפיסות מקשות עלינו 
כשאנחנו שבויים שלהן ומשאירות אותנו בערפל..

נדרש מישהו "שיודע את הדרך"
שילווה אותנו לדרך המלך שלנו

הבשורה המשמחת היא
שבשביל זה אני פה ❣
במגוון דרכים:
פה בשבילך 
אם זה הזמן עבורך
לעבד את אותם התכנים ההישרדותיים
שלא מאפשרים לך להעמיק את החיבור -
לראות ולהיראות,
להשמיע ולהקשיב מתוך כבוד הדדי

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממני אלי.

יום ראשון, 5 ביולי 2020

מיאוס! זה מה שאני מרגיש כלפיה


זה מה שהוא אמר לי כשהתחילה הפגישה,

"כשאתה אומר שנמאס לך ממנה למה אתה מתכוון?" שאלתי

והוא מיד תיקן אותי בטון נחרץ:
"זה לא שנמאס לי, זה הרבה יותר מזה,
אני חש מיאוס כלפיה !!
וככל שהיא מנסה לרצות אותי יותר,
ככה המיאוס שלי ממנה גדל...
ואז אני ממש מרגיש אשם... מה לא בסדר בי?
למה אני לא מצליח לאהוב אותה?"


(האמת היא שגם אם היתה מגיבה בצורה הפוכה
ומתרחקת ממנו ככל שחש במיאוס כלפיה -
גם זה היה עשוי להוביל להעצמת המיאוס
תגובות ה Fים - Fight/ Flight/ Freeze-
כולן משמרות אותנו בתוך המלחמה)

והאמת היא שבתודעת ההשלכה בה אנו חיים,
המצב הזה לא נדיר
ולא מעט בני זוג חיים ביחד
כשהם - אם למשך זמן קצר ואם באופן תמידי -
חשים מיאוס זה כלפי זה,

ממה זה נובע?
ואיך אפשר לשנות את המצב?

אופס, אולי תפסת אותי על חם,
כשבעצם עניתי עוד לפני ששאלתי את השאלה -

נכון...
(גם) מצבים כאלה נובעים מתפיסת החיים שמתקיימת
כשאנחנו בתודעה ההשלכתית -
זו שמספרת לך שמה שבחוץ אשם במה שקורה לך,
זו שמספרת לך שהחוץ מדהים!
וגם... זו שמספרת לך שהחוץ "דוחה"/ "מאוס"

כשלמעשה, החוץ כלל איננו העיקר
וכל עוד אנחנו נותנים לו את מירב תשומת הלב -
(כן...זה לגמרי מה שקורה לנו כשאנחנו בתודעה השלכתית) -
פספסנו את הפואנטה ואנחנו ממשיכים להתחפר (ולריב)

לעומת זאת, ככל שנזכור לעשות U-turn
ולהחזיר את תשומת הלב פנימה -
אנחנו בדרך הנכונה -
גם לרווחה אישית וגם לזוגית.
~~~~

ישנן 3 סיבות שורש למאבקים בין בני זוג
ושלושתן קשורות אל הפְּנִים:

האחת קשורה ל"אני האבוד" שלי:
כשבן הזוג מרשה לעצמו להתנהג באותו האופן
בו אני נאלצתי לאלף את עצמי לא להתנהג
למרות שלא פעם רציתי...
כשהוא מעז להתנהג כך - זה מרתיח אותי (!)
כל עוד אני בתודעה השלכתית כמובן
ולא רק שאני כועסת ואנחנו רבים על זה...
אני גם מתרחקת יותר ויותר מאותם החלקים
ומפספסת את ההזדמנות לצמוח לגדולה שאני

השנייה קשורה ל"אני המוכחש" שלי
כשבן הזוג מתנהג באופנים שנתפסים פחות "סקסיים"
שזכו לגנאי ונחשבים לא ראויים
ולכן נאלצתי לאורך הילדות להחניק אותם
אבל עדיין - הם חלקים שלי, מוכחשים אבל שלי,
אז בכל פעם שבן הזוג ינהג כך -
זה יגעיל אותי! ויעלה בי מיאוס איימים (!!)
כשאני מנסה (לשווא) להרחיק אותם ממני על ידי הרחקת בן הזוג.
(ושוב, ככל שאני בתודעה השלכתית, נריב על זה
ואני אשאר מנותקת מהחלקים שלי שלא לטובתי הגבוהה)

והשלישית קשורה למקומות לא פתורים מהילדות
שבן הזוג מזכיר לי אותם בהתנהגויות שלו
ועולה בי כאב גדול כשזה קורה.
כן... אני אמשך למי שכך ינהג, 
כי תת המודע שלנו ימשוך אותנו לאהבה מוכרת
לטובתנו העליונה כדי שנוכל לרפא את הכאב ההוא.
כמובן - ככל שאנחנו שבויים בתודעה ההשלכתית
אנחנו רק רבים על זה ורחוקים מהריפוי,
אבל (!!)
כשאנחנו עושים  U-turn
מביאים  את תשומת הלב פנימה -
ובודקים - רגע, למה זה כל כך קשה לי?
למה המיאוס (למשל) כל כך מסעיר אותי?
אנחנו יכולים להבין איזה חלק התעורר בתוכנו
ולהפנות אליו את תשומת הלב לריפוי
במקום להאשים את בן הזוג שעורר אותו.
~~~~~

זאת אומרת שכשהוא } מואס בה {
בעצם היא מזכירה לו משהו שקשה לו להכיל.

וזה אומר שיש איזהשהוא תמהיל מתוך 3 הסיבות הנ"ל.
כי בעצם היא מזכירה לו תכונות שהוא מתכחש להן/ איבד
וגם את הכאב ההוא שגרם לו להתכחש להן/ לאבד
וזה - מאחר ואף אחד לא לימד אותנו
עד שנלמד להכיל -
מורגש במערכת שלנו כבלתי ניתן להכלה
~~~~~~

זאת אומרת שהשלב הראשון יהיה לעשות את ההפרדה
בין מי שהיא, לבין מה שהיא מעוררת בך
שלב שהוא בעיקר מנטלי, אם כי עשוי להיות אמוציונלי.

והשלב השני יהיה לעבור ריפוי שהינו בעיקר רגשי
לאותם החלקים הפגועים, לאותו הכאב שמתעורר בו
בכל פעם שהיא (למשל) מעדיפה לישון

כי הוא כילד לא יכל להרשות לעצמו לישון
הוא היה חייב להוכיח שהוא ראוי.
אל מול הוריו שזנחו ולא היו שם בשבילו,
וגם אל מול החברים בפנימייה בה גדל
היה צריך להוכיח כל הזמן שהוא מספיק טוב
ולכן שינה נתפסת אצלו כסכנה

כשעשינו את ההפרדה בין השינה שלה
לכאב שעולה בו, לתפיסות  
ולהרגלים ההישרדותיים שהתקבעו בו מאז,
הוא יכל לזהות את ההטעיה המניפולטיבית
ואת מה שמסתתר מתחת למיאוס -
ילד קטן שזקוק לחיבוק וקבלה
לשמחה במי שהוא בדיוק איך שהוא.
ועכשיו ממרומי בגרותו - 
מנקודת המבט של האב הפנימי שהוא לחלקיו הילדיים -
יכל למלא את עצמו באותה קבלה ואהבה ללא תנאי
ממנו אליו.

עכשיו היא "משוחררת לישון"
אין בו כבר מיאוס כלפיה,
כי נוצרה הפרדה בין השינה שלה לתפיסות שלו
והתמרה של המסרים הלא מודעים בו סביב שינה.

הקסם שבדבר הוא שעכשיו -
כשיש ממנו פחות התנגדות -
(שהתבטאה במיאוס גם אם היה לא מדובר)
היא כבר הרבה פחות ישנה... :-)

מנפלאות תהליכי הריפוי ❤

ככל שנזכור 
(נכון, בהתחלה זה יהיה רטרואקטיבית)
שכל מה שמתעורר בתוכנו 
שייך לנו (!!) -
גם אם (וברור שכך מן הסתם)
משהו חיצוני עורר אותו,
ככל שנזכור שהמשהו החיצוני הזה הוא רק הטריגר
ובעצם העיקר הוא עולמנו הפנימי שהשמיע את דברו,
וצריך אותנו
ככל שנצליח להבחין בצורך הילדי המתקיים שם
ולמלא אותו
כך אנחנו על דרך המלך לשחרור מכבלי התודעה ההשלכתית
שמה לעשות... 
עדיין היא זו המתקיימת במסה קריטית בעולם..

כך נוכל להיות יותר ויותר השלמים שאנחנו,
כך נחווה יותר ויותר רווחה,
כך גם הזוגיות שלנו תהיה הרבה יותר מכבדת
ומלאה ברכות, הקשבה ואהבה
אמן!

אני פה בשבילך 
במגוון דרכים:


גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממני אלי.




יום ראשון, 28 ביוני 2020

"אני מעדיף לשתוק כי דיבורים יובילו לפרידה..."


כך נפלט לו תוך כדי ששוחחנו 
על אירוע שתסכל אותו לאחרונה

הוא } בן להורים גרושים,
שנפרדו כשהיה בן 6
ולמרות שהוריו הגרושים חברים עד היום
ולמרות שתהליך הפרידה היה מלווה באנשי טיפול,
עדיין, (מן הסתם) פרידה היא דבר כל כך כואב עבורו -
(עבור כולנו ועל אחת כמה וכמה עבורו שחווה כזו על בשרו)
שלהיפרד לא בא בחשבון מבחינתו.
עד כדי כך שהוא מוכן אפילו לוותר על עצמו -
העיקר שלא תהיה אפשרות כזו באוויר.

הנחת המוצא (ששווה בדיקה) המסתתרת בדבריו
היא: כשאני מביא את דברי
זה בהכרח מוביל למריבה ואי הסכמות
שעלולות בסופו של דבר להוביל לקרע כזה...
שיוביל לפרידה.
(!)


אלא ש...

יש אפשרויות נוספות (!)
מלבד -
"או שאני אדבר וניפרד"
"או שאשתוק..."

אפשרויות שסיפור חייו
והפחד מהאפשרות להיפרד
לא איפשרו לו לראות
עד הפגישה שלנו..

ישנה האפשרות לדבר כך שהיא תקשיב
ולהקשיב כאשר היא מדברת
כאשר השיחה לא רק שלא מעכירה את האווירה,
השיחה מייצרת חיבור אמיתי!

כי לא..
זה לא חייב להיות: או היא או הוא
אלא גם היא וגם הוא

וזה לא בהכרח: אחד ינצח והשני יפסיד
אלא שניהם מרוויחים

כי כשיודעים איך לדבר,
כשמגיעים ממקום משתף,
שמצליח לעשות את ההפרדה בין מה שעולה אצלה {
למה שהוא } עשה,

כשמבינים שהוא } לא אשם במה שעובר עליה {,
אלא רק עורר תחושות שמתקיימות אצלה מלכתחילה,

כשלומדים להפסיק להשליך את התסכול הפנימי על האחר,
משהו חדש מתאפשר בשיחה...

כן... נדרשת כנות
וגם הסכמה לוותר על המקום שמתעקש להיות צודק...
לא בגלל שהיא (או הוא) לא צודקת
אלא בגלל שהצדק לא רלוונטי
כי גם אם היא תצא צודקת בסוף,
היא תישאר צודקת ולבד...
אז מה עשינו בזה?

והאמת היא ששניהם צודקים 
כל אחד מנקודת מבטו הוא
וכשמסכימים לעלות מהמישור של הצדק
אל המישור של הלב, של האהבה,
אז... השיחות נשמעות ומרגישות אחרת לגמרי

הן נקיות מהטחות, מתוכחה, מאשמה והאשמה

ונוצרת בהירות בתוך הנפרדות -
מה ששלה ומה ששלו.

נכון, שהריקוד הזוגי שלהם-
במסגרת נפלאות הבריאה-
מצליח לעורר את העולמות הפנימיים שלהם
בצורה הכי מדויקת (וכואבת) שאפשר,

אך, כשמבינים שזה כך -
לצורך ריפוי ושחרור התפיסות התפוסות
שהתקבעו לאורך השנים וממשיכות לנהל אותם }{
שלא לטובתם -
דרך חליפות הישרדות,
בהתנגשויות דרך הכעס,
בהסכמה מועטה (אם בכלל) להרגיש 
ובחוויית תסכול מתמשכת של בדידות
שמתקיימת למרות הביחד...

כשמסכימים להבין שמטרת התסכול
היא לאפשר לאותם תכנים פנימיים לצוף על מנת להתנקות,
לרפא מקומות כואבים ולשחרר את הכאב -
אז... מגיעה רווחה אמיתית לשניהם,
אז... מתאפשר החיבור המיוחל

כי כשהוא יגיד לה במקום:
"למה עוד פעם את מאחרת??.." (בנימה נוזפת)

למשל:
"את יודעת, אני יכול להבין 
שבעצם בכל פעם שאת מאחרת עולה בי פחד
ומחשבה מסתננת גם אם לא הגיונית- שלא תחזרי
שמאיימת להציף אותי עצב כל כך גדול
שהדרך שלי להימנע מכך היא לכעוס עליך,
כך אני לכאורה מוגן מהעצב..
אבל בעצם מה שאני באמת רוצה
זה לומר לך שאת חסרה לי ואני כָּמֶהָ לחיבור..."

טוב... גם אם יגיד לה רק חלק מזה...
ויותר מזה -
השינוי יתחיל אפילו כשהוא(/היא) רק יבין את זה
גם אם ישתף ואפילו אם לא.

למשל אם רק יביא את הרצון שלו
ממקום שלוקח בעלות על רגשותיו
ולא משליך אותם עליה בהאשמה,
סביר להניח שלא רק שהיא תקשיב לו...
יהיה לה הרבה יותר קל להתחשב בו ולוּ לפעמים,
או לתָקשר אתו כשהיא עומדת לאחר

ואז -
היה תסכול,
הוא ביטא והביא את עצמו,
ומעצם השיחה על התסכול התחזק החיבור שלהם!

(בניגוד לתפיסה שאם אביא את התסכול שלי > נריב > ואז ניפרד)
~~~~~~

בסופו של דבר,
יש לנו עסק עם מוח הישרדותי
בעל ניסיון של מליוני שנים,
שישמור אותנו מכווצים מאחורי מנגנוני ההגנה שלנו
אל מול בני הזוג שלנו - 
כאילו היו אריה טורף

ופה נשאלת השאלה: האם?
האם זו האמת?

והנה עוד שאלה ששווה לשאול:
האם אני מוכן/נה להסתכן באהבה למרות שהיא פוגעת
ולא בתנאי שלא אפגע?

על מנת שנוכל להעז להיפתח לאהבה,
על מנת שהלב שלנו יעז להיפתח
נדרשת התחזקות של המקומות הילדיים שבתוכנו,
וצמיחה מהמקום ההישרדותי
אל המקום הבוגר, שיותר ויותר מכיל את חלקיו
תוך שהוא משתף ושותף במסע האהבה הזוגי

וברוח הדברים הללו, הנה משהו שמצאתי השבוע בשיטוטי:

Imagine what the world would be like

 if we all listened to each other with care and regard.

You'd feel heard, respected, and loved.

It's so incredible to feel truly heard.

And it feels equally great when you've listened

 to someone else with that kind of care and attention.

Listening with love is the foundation of truly enjoyable relationships, .

~Heaven

ובתרגום חופשי:

תארו לכם איזה עולם היה לנו לו היינו מקשיבים זה לזו בכבוד,
היינו מרגישים נראים, נשמעים, אהובים, שמכבדים אותנו..
זה כל כך נפלא להרגיש שמקשיבים לי
וזה לא פחות נפלא להצליח להקשיב לאחר מאותו מקום מכבד.
הקשבה אוהבת היא הבסיס למערכת יחסים מהנה
~Heaven

נכון שנמצא שזה רעיון יפה
אך לא פשוט ליישום...
 
כי מה שעומד בדרכנו לשם
הם ההרגלים ההישרדותיים
שמשאירים אותנו בהתגוננות/ התקפה
כשהמקומות הילדיים הלא פתורים שלנו מוצפים

לכן עיבוד של אותם התכנים שעולים
הוא זה שיאפשר לנו גם לדבר בכבוד
ובסופו של דבר לא רק שלא נוותר על עצמנו...
נרוויח פי כמה גם את האחר.

הקץ' הוא שכשאנחנו שם - 
התפיסות התפוסות מסתירות לנו,
אנחנו שבויים בתוכן וקשה אם בכלל אפשרי
לצאת משם בעצמנו,
נדרש מישהו "שיודע את הדרך"
שילווה אותנו לדרך המלך שלנו

והבשורה המשמחת היא
שבשביל זה אני פה ❣
במגוון דרכים:
פה בשבילך 
אם זה הזמן עבורך
לעבד את אותם התכנים ההישרדותיים
שלא מאפשרים לך להעמיק את החיבור -
לראות ולהיראות,
להשמיע ולהקשיב מתוך כבוד הדדי

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממני אלי.



יום ראשון, 21 ביוני 2020

איך להיות מאהב אקסטרא-אורדינרי - במיוחד בשבילךָ

ואם את הקוראת,
זה אחד הפוסטים שכדאי להעביר לו }

מבוסס על ריאיון של ג'ים בנסון את שרי ווינסטון
סקסולוגית אמריקאית ידועה
שהיום מלמדת את מיניות האישה - אנטומיה גוף נפש
וכתבה כמה ספרים בנושא:

מה שחשוב לדעת - כדי להפוך למאהב נפלא הוא -
כך היא פותחת את הריאיון -
שברוב המקרים נימָשֶך למי שהפוך מאתנו -

וכן, שברוב המקרים 
הוא } יביא אנרגיה מתפרצת - יאנג ית
והיא { אנרגית יין

לכן.. לרוב מה שעובד לךָ... (מהיר ולעניין)
יהיה בדר"כ ההיפך ממה שעובד עבורה.. (לאט ומסביב)

רובנו נימָשך - כמו מגנט - להפכים
לכן ממש חשוב לךָ - 
אם אתה רוצה להיות מאהב אקסטאאורדינארי -
יהיה ללמוד מה עובד בשבילה
ולתת לה את מה שהיא { צריכה ולא את מה שאתה צריך
זוהי תפיסה הפוכה ממה שאנחנו רגילים לה

זה לא תמיד המקרה,
מן הסתם ישנם יוצאי דופן
ובכל זאת זה המצב השכיח.

נכון שבכולנו גם איכויות זכריות וגם איכויות נקביות -
כלומר גם אנרגיה יאנג ית וגם אנרגיה יינית

יחד עם זאת, באָרֶנָה המינית -
כשזה קשור לאנרגיה המינית - 
אנחנו נוטים להיות יותר קוטביים.

אז אם האנרגיה המינית שלךָ יותר זכרית
הנטייה שלךָ תהיה להיות יותר אקטיבי, זה שעושה
והאנרגיה תִטֶה להיות מפוקסת מהר יותר באזורים הגנטלים
לכן לְרוב הגברים יהיה מאד מתאים להתחיל ישר ולעניין -
זוהי האנרגיה - האש היאנגית

רוב הנשים לעומת זאת,
גם אם האנרגיה שלהן נוטה ליאנג,
בהקשר המיני יהיו יותר ב יִין -
ו "ישר ולעניין" ייתפס עבורן כמציק 
ויוביל להיסגרות.

האנרגיה המינית צריכה להיבנות אצל נשים,
(לעומת גברים אצלם היא "זמינה" יותר)
לכן רוב הנשים צריכות קודם להתחבר
כי האנרגיה הזו נמצאת במרחב שבינינו
וככל שהיא { תרגיש מחוברת, 
בטוחה, כך האנרגיה תיבָּנה והיא { תהיה "מוכנה"

מאהב נפלא יהיה כזה שיודע לנצל את האנרגיה היאנגית שלו
לשם התכווננות אל היִינית שלה,
להיות קשוב לקצב שלה
לסימנים שהגוף שלה נותן ויתקדם בהתאם

כשהוא } קשוב אליה {,
יהיה ברור לו מה השלב הבא,
הגוף מדבר.
והקֶשֶב יאפשר לו להבחין בסימנים ולנוע בהתאם

כך יוכל לנצל את הבהירות שהאנרגיה הזכרית היאנגית ניחנה בה
לצורך התכוונות לקצב שמתאים למי שמולו

זה אומר גם
שכיוון התנועה ש"בונה" אנרגיה, 
יהיה מן החוץ אל הפנים,
כלומר נכון יהיה להתחיל לגעת תחילה באזורים ש"ליד",
לאט לאט 
ובהתאם לסימנים שהגוף שלה נותן - לנוע.
ככל שהאנרגיה המינית תיבנה -
הגוף שלה "ידבר" ויכוון אותך לאזור הבא  

אין מפה מדוייקת ודרך בטוחה
ויחד עם זאת ישנן הרבה נקודות ואזורים
מעבר למוכרים לנו,
שלא הנשים ולא הגברים מודעים להן
שתוך כדי הריקוד הזוגי -
תוך כדי מגע דווקא באזורים הרחוקים מהגנטליים -
תוכלו לגלות מחוזות קסומים חדשים.

מן החוץ אל הפנים.

רובנו מכירים את האזורים הרגישים,
בעוד שרובנו לא מכירים 
את הרקמות הרכות באזורים שמסביב להם.

לפני שמגיעים לנקודות המפתח,
יהיה חשוב לזהות שהגוף מוכן

וכאמור.... -
הגוף מדבר,
בתנועות, בקולות 
וגם - כשהאנרגיה המינית נבנית,
ניתן להבחין בעוררות -
בדיוק כמו האיבר הגברי גם הנשי גדל כשהוא בעוררות
וזה סימן מצוין להתקדם פנימה.

זה אומר...
שלא תמיד רטיבות היא סימן למוכנות
למרות שנשים וגברים לרוב מתרגמים אותה כך

בגלל שגדלנו בתרבות מוכוונת עוררות גברית,
אנחנו חושבות שאנחנו אמורות להיות מוכנות 
לתת לכם להיכנס,
אבל האמת היא שזה יהיה הרבה יותר טוב
אם נאפשר לעצמנו את הבשלות המלאה-
לאפשר לאנרגיה המינית להיבנות במלאות

כאמור -
מבחוץ - פנימה, בגירוי האזורים שמסביב
לפני שאפילו מניחים אצבע בפתח המרחב המקודש

ותוך כדי -
להיות קשובים לצלילים ולתגובה הגופנית
אם אין התרחבות ו "אהההה" ברור...
כדאי לחזור לפריפריה 
סימן שזה עוד לא הזמן..

עוד שחשוב לדעת- שאם התקדמנו מהר מידי
זה עשוי להחזיר אותנו 3 צעדים לאחור ולא צעד אחד

כיוון שאנחנו מדברים על מנגנון חייתי,
הגוף עשוי להידרך ולהיסגר
ואז יידרש שוב הזמן לבנות את הביטחון.

לכן יותר טוב יהיה אם מראש תתקדם לאט,
בהקשבה לקצב שלה למרות הקצב שלך,

מראש תניח את היד שלך 3 סמ' רחוק 
מהאזור שבו היית רוצה לגעת :-)
ו - תבדוק את התגובה שלה

כך תוכל ליצור מצב שהיא ממש ממש רעבה למגע שלך,
כך המאהב המאסטר פועל.

כמעט כל אישה חוותה לפחות פעם אחת 
חדירה מוקדמת מידי
וככל שאתה תהיה סבלני עד שהיא ממש צמאה להתקדמות שלך
כך תהיה מאהב אקסטראורדינרי עבורה

ככל שתחזיק את האנרגיה שלך מאחור
ותהיה סבלני לקצב שלה -
כך הריקוד המיני יהיה מספק יותר לשניכם

במילים אחרות - תשומת לב מכוונת.
מן הסתם אין מרשם קבוע,
אלא תשומת לב לאחר היא זו שתכוון את הקצב במדויק

יותר מזה חשוב לזכור שאין נוסחא קבועה
למרות העקרונות הללו שלרוב יהיו נכונים...
ולא רק שיש הבדלים בין אישה לאישה,
גם אותה האישה יכולה יום אחד להיות כך ולמחרת אחרת.
תשומת לב והחזקת האנרגיה היאנגית להתכווננות
יהיו הסמן 
לאורו כדאי להתקדם

ואם נחוץ ומתאים, אפשר לדבר, לשאול, לכוון..
גם פה, חשוב לזכור
שהיא לא תמיד תדע...
ועדיפות שאלות קצרות ומכוונות

הרבה פעמים יהיה לה קשה לבטא מה היא צריכה
כדי להימנע מלפגוע באגו שלך,
או מצד שני היא עשויה להגיב בחוסר סבלנות
כי "כמה פעמים כבר אמרה לך שלא כך ... וכו'.."

ככל שתוכל לבדוק איפה שיש לך ספק- 
זאת אומרת שאם לא שמעת ממנה תגובה ברורה לעונג,
אפשר לכוון ולשאול למשל:
"האם כבר מתאים לךְ או שמוקדם לךְ ש..."

מאחר וכל מה שקשור למיניות מופעל מהמוח הפרימיטיבי שלנו,
אנחנו לא רוצים להפעיל עם השאלות שלנו את המוח החושב,
כי זה עשוי לקחת אותה 5 צעדים לאחור,
אלא שאלות פשוטות של כן/ לא,
"את מוכנה ל...? כן או לא?"
ושוב-
יכול להיות שהיא לא תדע..

זהו ריקוד. 
ככל שתהיה הקשבה לגוף שלה
והחזקת האנרגיה שלך במיקוד להתכווננות, 
כך תהיה התקדמות בקצב המתאים
והאנרגיה המינית תוכל להמשיך להיבנות
למעשה אהבה מענג לשניכם.

רוצו לנסות :-)
באהבה ❤

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן





יום שבת, 13 ביוני 2020

תסכול = משאלה בתחפושת + תרגיל זוגי פשוט ליישום

כשמשהו מתסכל אותנו,
לרוב נמצא את עצמנו -
תוך שאנחנו נשלטים על ידי הרְגָשוֹת הנלווים לתסכול -
מדברים (שלא לומר צועקים) על מה שלא טוב לנו,
מאשימים את מי שמולנו בכך,
כשהדברים שלנו טעונים בשיפוטיות וביקורת
ובשביל הפינלה - מביאים נחרצות וביטחון 
כי מבחינתנו זוהי 'ה'מציאות האובייקטיבית (!!)

בינינו...
למרות שלא פעם היינו שם,
כולנו כבר מבינים
שכשכך אנחנו מביעים את מה שעובר בתוכנו...
המצב לא באמת משתנה
ו"הגאולה" רק מתרחקת...

כל אחד מהמרכיבים הללו,
על אחת כמה וכמה השילוב ביניהם
מייצרים התנגדות בצד השני,
צורך להתגונן ולהדוף את האשמה
ואף טיעוני נגד עם האשמות חזרה

כך שהתסכול לא רק שאינו מתפוגג...
ההיפך,
הוא רק מתעצם..
כי נוסף עליו תסכול מכך ש"לא מבינים אותי"
וגם... תחושת אין-מוצא

יחד עם זאת שזוהי דרכנו האוטומטית
להתמודד עם תסכולים,
ושכך למדנו בבית,
שכך מתנהגים סביבנו...

יחד עם זאת...
ישנן דרכים אחרות
כאלה שמאפשרות לנו בסופו של דבר
למלא את המשאלה שנמצאת מאחורי התסכול

כי בעצם,
כל תסכול הוא משאלה בתחפושת

לו רק נזהה אותה,
לו רק נוכל להתבונן מנקודת המבט המודעת שלנו
על מה שמתחולל בתוכנו,
אז...
נוכל להבין:
- מה בעצם אנחנו צריכים,
- למה זה כל כך קשה לנו כשזה לא קורה -
  (לרוב זה יושב על צורך לא מסופק מהילדות)
- ואיך נוכל למלא את הצורך

ואז... תוך כדי שאנחנו מנקים את הצדקנות :-)
ממקום רגוע יותר, בחיבור אל הלב
נוכל לבטא ולשתף במה שעבר עלינו

וכשאני כותבת "לשתף",
אני לא מתכוונת לשיתוף מהמקום שתובע מהאחר
שימלא את הצורך זה..
ולא מהמקום שמאשים אותו ש"הוא אף פעם לא..." 
או "כל הזמן כן... "

כיוון שהפנטזיה הרומנטית שאנחנו שני חצאים משלימים,
ש"אתה תתן לי כל מה שלא קיבלתי וחסר לי
ואני אתן לך את מה שחסר לך"
מביאה סיפור יפה אבל לא בר יישום...

כי כל מה שהיא { לא קיבלה כילדה
ויוצר חוסר שמתרעם כתסכול 
(גם) כשהוא } לא מספק אותו,
לא באמת יכול להתמלא ממנו
אלא אם היא מילאה ממנה ולו מעט

אחרת זה כמו בור ללא תחתית
שלעולם יישאר חסר, כואב ומתלונן.

למשל :
אם היא { לא קיבלה מספיק חיזוקים כילדה,
היא עשויה להיות מתוסכלת (עם או בלי מילים)
בכל פעם שהוא } לא יפרגן לה,

(אגב- סביר להניח שהיא תימשך במיוחד 
למי שיתקשה לפרגן לה (!),
זה התסכול מחד אבל ההרגל מאידך,
אותו הרגל שאנחנו רוצים לשנות והפוסט הזה
עוסק באיך זה אפשרי)

אלא ש... גם כשהוא } יחמיא לה מידי פעם -
היא { לא תאמין לו... 
היא תחשוב למשל ש "אולי הוא אומר סתם",
"אולי הוא צריך ממנה משהו..."

כאילו אין לה הרצפטורים לקבל מחמאות.
אין בה מקום שמאמין שהיא ראויה להן
כיוון שזהו ההרגל שהוטבע בה. 
(לצד תסכול כמובן)

רק כאשר היא תיצור הרגל חדש 
כאשר היא תעניק לעצמה 
מתוך החלק הבוגר שלה - האם הפנימית
אל החלקים הילדיים שצמאים לכך -
נראות, הערכה, קבלה, אהבה...
אז...
תהיה התמלאות אמיתית לאותו הצורך
ומהמקום המלא.. ולו במעט,
היא תוכל להזמין אותו }
(כן... זה כבר יישמע כהזמנה ולא דרישה)
להוסיף עוד קצת ממנו.

מהמקום המלא ולו במעט,
יהיה לה הרבה יותר קל
לנסח את דבריה באופן חיובי,
ומשתף מהלב 
(על פני באופן תובעני, מאשים ומקטין)

למעשה שניהם צריכים וכמהים לאותו הדבר..
כל עוד התסכול מנהל את השיחה -
שניהם מתרחקים מלמלא את הצורך
ונשארים מתוסכלים.

לעומת זאת -
כשכל אחד מהם לוקח בעלות על עולמו הפנימי,
שוהה ומבין את הצורך,
ממלא אותו ולו במעט
ומגיע ממקום טיפה יותר מלא -
הבוגרים שהם, יכולים לנהל את השיחה
וזוהי כבר שיחה שנוגעת -
מהלב שלו } ללב שלה {

והחוויה היא שהמשאלה - (זו שהיתה בתחפושת לתסכול)
מתמלאת ומסופקת.

הפלא זה פלא -
כמה מרגש -
שדווקא כשהתחילו לשוחח על תסכול -
נוצר חיבור בין הלבבות
על כך נאמר -
התסכול הוא השער לחיבור,
השער לצמיחה שלנו שכמהה להתרחש.
~~~~~~~~~~~

הנה לכם נוסח לשיח קצר
שאפשר בתורות לנהל שיחה כזו,
אחרי ששניכם קראתם את הנ"ל,
בדקתם פנימה, הבנתם וגם מילאתם ולו במעט:

צד אחד משתף:
"התנהגות שלך שנותנת לי תחושה של חיבור היא...
ואחרי שמפרטים לגביה, ומה היא מאפשרת להרגיש,
ולמה זה משמעותי עבורך...

מוסיפים:
"משהו שאני צריך/כה ממך כדי להרגיש שמחה ושבעות רצון מהקשר שלנו זה..."

❣ זוכרים !!  -
זוהי לא תביעה או דרישה, אלא בקשה,
זאת אומרת שיכול להיות שהתשובה תהיה "כן",
וגם יכול להיות שהיא תהיה "לא"...

❣❣
לרוב מה שהיא { תצטרך ממנו },
קשה יהיה לו לתת ויחד עם זאת...
זה נמצא בנתיב ההתפתחותי שלו 
לכן כאן הצד שמקשיב יאמר:
"כשאצליח לתת לך את מה שאת מבקשת ממני,
איך שזה יצמיח אותי כבן אדם זה.."

יש לו/ה פה הזדמנות למתוח שריר ולהפוך להיות הגדול שהוא/יא

ואז מתחלפים.
~~~~~~

סוד כמוס:
ככל שמי שמשתף בתסכול מספק לעצמו את הצורך,
כך יוכל להביא את דבריו ממקום שמשתף,
פחות ממקום שתובע,
ממקום שמלא ולו במעט
שישמח לקבל עוד קצת מהאחר
אבל כבר לא תלוי בכך,
ואז... בהפוך על הפוך
זה יאפשר לאחר לתת הרבה יותר בקלות (!!)
ומכאן -
הדינמיקה הופכת ממאבק של כוחות
לשילוב ידיים וצמיחה משותפת.

בהצלחה!

פה בשבילך
אם יש משהו לא ברור,
או שהיית רוצה לשתף,
אפשר להגיב בתיבת התגובות (גם באופן אנונימי)

ומעבר לכך,
פה בשבילך במגוון דרכים נוספות:
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן




יום שישי, 5 ביוני 2020

פערים בתשוקה - מה אפשר לעשות כשהיא { רוצה פחות ממנו ?

כל ערב, הם מכבים את הטלויזיה,
ארגונים אחרונים של היום לקראת מחר,
מכבים אורות,
מצחצחים שיניים,
נכנסים למיטה

היא { :
נזכרת ששכחה להפעיל את המייבש,
וגם שמחר צריך לשלוח את הילד בחולצה לבנה לביה"ס,
ומה עוד היא חייבת להספיק בבוקר...
הראש שלה לא מפסיק לעבוד,
כל הגוף מותש מהעומס שהיה עליה היום,
נמסה בנוחות בתוך הפיג'מה החמימה
עוצמת רק לרגע את עיניה
כשמחשבה עוברת במוחה:
הוא ירצה סקס הערב?
ואז... מתכרבלת ועושה עצמה ישנה

הוא } :
יושב במיטה עם הלפטופ פתוח על ברכיו
בוהה בערימת המיילים שטרם פתח
מתוסכל, לא יודע מתי יספיק להגיע ולטפל בהם...
מעיף מבט על אשתו,
רואה שהיא בפיג'מה
ותוהה... האם זה סימן שלא יהיה סקס הערב...?
~~~~~

זוהי סיטואציה טיפוסית ושכיחה..

אז מה ניתן לשנות
כאשר היא {
רוצה פחות ממנו } ?
כאשר יש פער לכאורה ...

ככלל, נשים בשונה מגברים
מאד מוצפות מאינפורמציה
וחוויות שנאספות במהלך היום

וכשאנחנו הנשים "מלאות" בחוויות/ מטלות האלה,
כאילו אין מקום לשום דבר אחר "להיכנס"

בגלל שאסטרוגן שוטף לנו את המוח,
יש לנו כנשים מודעות מפוזרת
שמשמעותה שאנו קולטות ואוגרות
אינסוף מידע ואינפורמציה
הרבה יותר ממה שקורה לגברים,
אצלם זה מאד ממוקד,
הם "מוגנים" על ידי "פילטר" שמשאיר אותם ממוקדים.
אנחנו ללא הפילטרים הללו
וקורה שאנחנו כל כך מלאות
שהדבר האחרון שהגוף שלנו ישתף אתו פעולה
הוא הגוף של בן הזוג :-)

אלא ש...
בעוד שזה המצב הטבעי והשכיח בימינו העמוסים,
אין זה אומר שזה חייב להישאר כך,
שכן זה לא לטובתנו הנשית,
לא לטובתו ובהחלט לא לטובת הקשר שלנו.

כמה נפלא אם כן, שכשמבינים שכך הם פני הדברים
יש כיוונים שונים שיכולים לשנות את המצב
והנה אחד פשוט כל כך ליישום
שמביאה  Elison Armstrong
בריאיון שהתקיים עם Helen Hillix:

Elison Armstrong
מציעה להתחיל את המפגש
ב"לרוקן את הסל"
ככל שהוא } יקשיב לה,
יאפשר לה { "להתרוקן" כך יווצר ספייס
והיא תוכל להכיל משהו אחר במקום -
כמו למשל אותו :-)

כלומר לעודד אותה לספר,
לשאול אותה איך היה היום שלך,
לתת לשטף הדיבור לזרום ולהתרוקן ממנה,
וכשזה נרגע,
לשאול בסקרנות (לא בציפייה ל"לא")
האם יש עוד משהו שקרה לך היום?

כלומר היא מרוקנת את "הסל" שלה,
והוא "מחזיק" לה את כל מה שהתרוקן,
מאפשר לה לרוקן.

עבור אישה זה כמו לומר לה "אני אוהב אותך"
עבורה זה משחק מקדים
ככל שאשה מדברת הסרטונין שלה עולה,

וזו מוטיבציה נפלאה לגבר להקשיב לה,
כגיבור שמציל אותה מכל המיותר
ותיכף...
גם יהיה מקום לעוד משהו, לו ולהם.

נהוג לומר שנשים צריכות להרגיש חיבור
כדי להעז להיות באינטימיות
וגברים מתחברים דרך אינטימיות

אלא שהאמירה הזו מובילה לאין מוצא -

לגברים יש סוויץ' שהם יכולים להפעיל,
אבל אז היא עשויה להיפגע,
ואז היא לא יכולה להיות באינטימיות כי יש ניתוק ואין חיבור.
מצדו - אם גבר חש חוסר כבוד או זלזול -
הוא לא יכול להתחבר

ומה שקורה הרבה -
כשהוא מנתק - מה שנובע מהמנגנונים שלו -
היא עשויה לפרש זאת כ"לא אכפת לי ממך"
וכשהיא מגיבה מהמקומות שלה
הוא לרוב יפרש זאת "את לא מכבדת אותי"
ופה נוצר פלונטר
ואז, במקום הזה...
מיניות ובטח שמיניות מקודשת
לא ממש יכולה להתקיים...

מה שיכול לגשר על הפער הוא האפשרות
ל ש ו ח ח,
להסכים להיפתח ולתאר מה קורה איתי עכשיו
לא מהמקום המאשים את האחר
גם לא מהמקום שמצפה שהאחר יפתור את העניין,
אלא מהמקום שלוקח בעלות על מה שמתחולל בתוכו
ומשתף את האחר בכך
שיתוף מהלב.
כך מתאפשרת יותר שקיפות,
יש פחות מקום לפרשנויות שגויות
ונוצר ומעמיק החיבור
~~~~~~~~

❣❣
רעיון מקסים נוסף של אליסון ארמסטרונג
הוא להוסיף בשיח הזה
שאלה חשובה לגבר:
"מה הסקס מספק לך ?"
ולאפשר העמקה וזיהוי בינו לבין עצמו
ואח"כ גם בינו לבינה -
מהו הצורך הרגשי שיש שם עבורו

שאלות מחזקות לנשים:
"איך התחושה בשבילך כש..."
מתנשקים/ אני מלטף לך את הגב/ ...

אצל נשים בשונה מגברים שיתוף של איברים שונים
מוסיף ומשנה את החוויה
ודרך הוספת עוד איברים או אזורים לחגיגה
החוויה מתרחבת.
או שאלה כמו:
כשמתחילים ככה... איך זה משנה לך את החוויה כולה
יכול ליצור שינוי מבורך
~~~~~

בהצלחה!

שיהיה שבוע מבורך
ומלא רכות הקשבה ואהבה

פה בשבילך במגוון דרכים:
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן



יום חמישי, 28 במאי 2020

על אהבה, דחייה ומיניות מקודשת

בכולנו קיימת כמיהה לאהבה
ולצידה..
יש לכולנו את אותו ניסיון ראשוני
בו לכאורה או למעשה נידְחֵנוּ

לכן,
כמעט לכולנו יש פצע עמוק של דחייה
בין אם מקורו בביוגרפיה שלנו
ובין אם בעצם הפרידה שלנו מהאלוהות
(כשהנשמה שלנו נשלחה לרדת לכאן להתנסות בחומר.
ללמידה, להתפתחות...)

זאת אומרת
שלצד חווית הדחייה (ואפשר לומר לעומתה) -
כולנו זוכרים בעומק
את היותנו אחד, את היותנו שלם,
זהו זיכרון שנמצא אי שם בתוכנו
ומלווה בגעגוע עמוק לחווית האחדות
שמפעם בתוכנו תמידית.

מצד אחד אותה כמיהה לחזרה לשם,
להיותנו בחיבור, לחווית השלם, לאהבה
ומצד שני גם זיכרון דחייה כואב,
מתוך חווית ה"סילוק מגן העדן"
כמו גם מתוך חוויות חיים בביוגרפיה האישית.

הדואליות הזו מתקיימת בתוך מנגנוני ההישרדות
שאנחנו יוצרים לאורך החיים.

אלא ש..
אותם מנגנוני ההישרדות
שמספרים לנו שהם מגנים עלינו מפני הדחייה,

הם הם - אלה שמנציחים את אותו הכאב
ומרחיקים אותנו מאותה אחדות נכספת
(ש... כן... (!) יכולה להתקיים בחיינו,
בין היתר תוך מעשה אהבה
בהמשך תהיה התייחסות לכך)

כך, רבים מאתנו ממשיכים להנציח את חווית הדחייה
במערכות יחסים (גם) זוגיות
ומייצרים מצבי דחייה הדדיים
במו ידינו
בעזרתם האדיבה של אותם מנגנוני הישרדות

למשל:
כשהיא { חוזרת הביתה היא נמנעת מלהסתכל לו בעיניים.
מנגנון ההישרדות שלה מספר לה ש:
"ככה היא שומרת על עצמה שלא להיפגע ממנו
אם הוא } לא יתייחס אליה.."
למעשה -
ההימנעות שלה עשויה לעורר בו } חווית דחייה
שניזונה מהמחשבה "היא לא רואה אותי"
וכתגובה - הוא } יסתגר
ואז מה שקורה - הפלונטר רק מסתבך,
כי ההסתגרות שלו מצדיקה עוד יותר את ההימנעות שלה
והיא יותר נמנעת
והוא יותר מסתגר...
וחווית הדחייה רק מתעצמת...

כאמור, לצד המנגנון ההישרדותי
פועמת כמיהה ילדית לחיבור ואהבה

ילדית במובן שהיא { חווה עצמה כקטנה,
שתלויה ב"מבוגר" שיתייחס אליה ויאהב אותה,
היא - בתפיסה (השגויה כמובן) - ה"קורבן", חסרת האונים

מצב כזה משאיר אותה {
תלוייה באהבה מבחוץ

אלא ש... האחר תמיד יכול ללכת,
או למות,
או לצאת באופן כזה או אחר מחייה
והפרדוקס הוא
שככל שהיא מתנהלת בתוך מנגנון ההישרדות הזה
על שני קצותיו -
הפחד מדחייה / הכמיהה הילדית לחיבור

היא רק מתחפרת ומנציחה את המצב
בו תמצא את עצמה שוב ושוב
בחווית החוסר, התסכול, הדחייה -
ותרגיש לבד גם כשהוא } נמצא.
(כמובן שלמרות הדוגמא, הסוגיה נטולת ג'נדר)

לכן תהליך צמיחה אישית כה חשוב
זה קריטי לנו לאפשר לניקוי ושחרור של כל הדפוסים הישנים
כדי לעלות לרמה מודעת יותר
כזו שמאפשרת ללב להיפתח
ולחיבור להיווצר
מתוך נקודת המבט של הבוגר,
השלם שיוצר את חייו באיכות
שאוהב ומקבל את עצמו ואת האחר -
אז...
יכול להיווצר חיבור בלב פתוח,
אז מעשה האהבה יכול להגיע לרמה עילאית,
אז כמו נחוש שחזרנו לאותו oneness
~~~~~~~~~~

פטרנים שחוזרים על עצמם שוב ושוב
לרוב מסתירים מאחוריהם דפוסים הישרדותיים
שמשחזרים את אותה החוויה המתסכלת

למרות שזה ממש נראה כאילו המציאות "קורית" לי,
למעשה
מה שקיים בתוכנו הוא שמייצר את המציאות
או
המציאות הפנימית (אמונות/ רגשות/ מחשבות)
היא זו שמקרינה על המציאות החיצונית
ולא להיפך

אנחנו לא באמת הקורבן של המציאות,
ובמקום לנסות לשנות את המציאות...,
כשנשנה את התכנים המוטבעים בתוכנו -
אז המציאות שלנו תשתנה

אנחנו רואים את העולם כהקרנה של העולם הפנימי שלנו,
זאת אומרת...
שהעולם תמיד יָרְאֶה לנו מהי העבודה שלנו

כשאנחנו מזהים את "סיפור חיינו"
שחוזר שוב ושוב ומתסכל,
זהו סימן מצוין עבורנו שיש לנו פה הזדמנות
להתמיר, לשנות ולנקות תכנים שגויים
שהוטבעו בנו לאורך השנים

חזרתיות של חווית דחייה -
הינה תזכורת לעבוד ולשחרר את הכאב ההוא
ולצמוח אל הגדולה, הבוגרת האהובה שהיא.

ככל שהיא { עובדת ומנקה,
היא תוכל להבחין שהפרשנות שלה
לעולם החיצוני פחות ופחות נחווית כדחייה.

בין השאר - זה מתאר את מה שקורה בין בני זוג
אנחנו משקפים זה לזו את המקומות הלא פתורים שלנו
בני הזוג הם כמו המורה שלנו
כל עוד אנחנו לא מודעים לכך,
אלה יהיו מוקדי המריבות שלנו.

ככל שנהיה מודעים וננצל את ההזדמנויות הללו לצמיחה-
נוכל לצמוח ביחד לרמה הבאה
ולזו שאחריה...
וזהו תהליך צמיחה אינסופי
כי לשמיים.. אין גבול :-)

כשאנחנו מבינים כמה ראויים אנחנו,
כי אנחנו חלקיקי הבריאה
אנחנו פיסה מהשלם הבורא!
הידיעה הזו שאנחנו שייכים לאנרגיית המקור,
כשאינה רק ידיעה שכלית,
מאפשרת לנו להתחבר יותר
להבנה שאנחנו חלק מהשלם
ושכל מה שאני עושה לאחר משפיע עלי
ולהיפך

ככל שנהיה השלם שאנחנו
כך נוכל להיות יותר באינטימיות

ומתוך כבוד עמוק לעצמי ולאחר
המפגש הפיזי בינינו הופך לשער
דרכו אנחנו יכולים שוב לחוות את האחדות ההיא
את החיבור לאלוהות.

אמן!

Waxela Sananda שהכתוב נלקח
מתוך ריאיון של Helen Hillix איתה,
מסיימת בהמלצה:

לשנות את נקודת המבט -
כל דבר שישנה כמיהה עבורו
במקום לקנא ולהיות במיקוד על החוסר שלו והכאב שזה מביא,
לשנות כיוון
לשנות פרספקטיבה
ולאפשר את החוויה שזה כבר קורה לך עכשיו
לתת ממש לרגשות להתקיים
ממש לדמיין לעומק מה קורה בחוויה הפנימית כשזה קורה
גם אם בדמיון,
למעשה הכל קורה באמת בעולם החוויתי
וכשאני מצליחה לחוות את זה כאילו זה קורה
זה למעשה קורה
וגם....
ממגנט אלי עוד מהדבר הנפלא הזה

ועוד היא מזכירה -
בהקשר של הפחד הקולקטיבי הרב שיש עכשיו
(סביב הקורונה - הריאיון התקיים לפני כמה שבועות)
היא מזכירה שתמיד כשהתדר של הפחד כל כך גבוה
כך גם הגובה של תדר האהבה
וזוהי בחירה שלנו לאיזה מהם להתחבר

מבוסס על ריאיון של Helen Hillix את Waxela Sananda

עם המילים המדוייקות שלה,
מרגישה שאין לי מה להוסיף,
מלבד לאחל לך וליקירייך חג שבועות שמח!

פה בשבילכם, (בלחיצה כאן מגיעים ישר למייל שלי: galitel2@gmail.com)
כי האפשרות הזו לחיות בעונג,
ליהנות מכל רגע,
קיימת ולגמרי ברת השגה.

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן