גלית אליאס

 אבא שלי - זכרונו לברכה, שינוח על משכבו בשלום - היה אדם מאד חזק - מה שנטע בי ביטחון בסיסי ושקט - לפחות במובנים מסוימים. הוא היה הסלע שלי. הוא היה גם מאד רגיש, אם כי הרגישות שלו היתה מוסתרת היטב, כי היה מופנם ומכונס בתוך עצמו. אלה, בשילוב עם אופן השיח ההשלכתי שהיה אז ועדיין נוכח בתרבותנו הובילו לזה - שכשהיה כעס.... הוא היה ממש מפחיד, בכל אופן - אני - אף שהייתי גם אני חזקה ורגישה - מאד פחדתי fast forward כבוגרת צעירה - בכל מקום שהייתי עדה להתלהמות - אפילו אם בשיחה על פוליטיקה הייתי מתרחקת או מנסה להשתיק אותה, בהתבוננות לאחור אני יכולה לומר שהפחד ההוא עלה באופן לא מודע ואני ניסיתי להימלט ממנו. אבל מן הסתם בדרך לא אפקטיבית... כי כשאני מנסה להסות מישהו בתוך ויכוח, הוא רק מתעצבן וכועס יותר... עד היום, לא קל לי כשכעס מושלך בצורה גולמית, סביבי ובטח שכלפי ואני מרשה לעצמי להניח שלאף אחד לא קל אתו...  באופן פרדוכסלי, מאחר וזה מה שהיה סביבי והוטבע בי כילדה, אף שניסיתי להימנע ממנו עד כמה שניתן - אם על ידי כך שריציתי, נמנעתי, הייתי גם אני מכונסת בעצמי וכו'.. - גיליתי בדיעבד - גילוי שהדהים אותי -

לפעמים תוך כדי פגישה מגיעות להן פנינים בחרוזים שכאלה, שמעבירות את המסר בתמצית ובבהירות כמו זו שהציגה עצמה לפני כמה ימים כששמעתי את עצמי מציעה לו } אחרי שהיא { סיימה לשתף: "לדבר באופן שמתבונן ולא באופן שמתגונן" החלפה של אות אחת שעושה הבדל של שמיים וארץ בחוויה, בתחושות של שני הצדדים  ובאווירה שביניהם תוך כדי וגם אחרי השיחה כמה רגילים אנחנו להת ג ונן, האוטומט שלנו יעלה בנו צורך כזה,  בטח אם האחר מתלונן ובטח ובטח אם התלונה מרמזת על איזה שהוא קשר אלינו - ועולה בנוּ ולוּ צל של ספק שמופנית כלפינו אצבע מאשימה... אז, מיד נידָרֶך, בשברירי שניה תעלה על פני השטח באחורי התודעה שלנו אשמה, אפילו אם אנחנו יודעים - בראש - שזו לא אשמתנו ואולי דווקא אז הדיסוננס גדול יותר - כשברגש - תצוף האשמה באופן אוטומטי ותעביר אותנו - למוד ההישרדותי האופייני לנו - ואו ש נילחם ו נאשים בחזרה  או ש נתגונן , כניסיון ל ברוח מהאשמה (מה שלא פעם נחווה כלוחמני לא פחות) כך או כך, כמו כל דפוס אוטומטי, גם זה משאיר אותנו במוד הישרדות, רחוקים זה מזו, אולי בטוחים בצדקתנו, אבל... לבד. ובטח את האחר שהעלה את מצוקתו -  לב

שיר ושירה הם זוג מקסים ואוהב, הם ממש מעריכים ואוהבים מאד אחד את השני, אבל... כשהיא מופעלת ממשהו, היא נדרכת וצועקת (כי זו הדוגמא שספגה בבית שבו גדלה) ואז, כשהוא שומע את הצעקות שלה, הוא בבת אחת נדרך וקופא. הוא לא יכול לסבול ולו עלִיָיה במיקרו דציבל (בשילוב של מתח כמובן) כי... נכון...  בבית שבו הוא גדל היה שקט. גם אם מתוח, היה שקט. כשכבר היו מגיעים לצעקות, זה היה ממש אבל ממש מסוכן - בחוויה הילדית שלו והמסר הלא מילולי היה - אין מקום, בשום פנים ואופן לצעקות. היום, בָּקֶשֶר עם שירה, מבחינתו -  הוא שוב ושוב אומר שהיא { אשמה. ש" זה הכל בגלל שהיא צועקת. וכשהיא תפסיק לצעוק הכל יהיה בסדר ..." אבל , ויש לי פה כמה 'אבל'ים - ראשית  - לא בטוח שזה נכון.. שהבעיות יגמרו כשהיא תפסיק לצעוק..  שנית -  הצעקה שלה מסתירה צורך לא מסופק וכשאנחנו משתיקים אותה הוא לא מקבל ביטוי - מה שעשוי להגביר בה את המתח ואז..  נכון.. היא כנראה תצעק עוד יותר (אחרי הכל זה האוטומט שלה) שלישית - אלה הם אוטומטים שהוטבעו בתת המודע שלהם והדרך לשינוי שלהם הינה תהליכית. זאת אומרת שכשנצליח בה זה יהיה יותר ויותר, לאט

נניח שהיא { ממש, אבל ממש רוצה להרגיש אהובה, היא רוצה שהוא } יכבד אותה, שישמח להיות אתה, שיפרגן ויראה את היופי הפנימי והחיצוני שלה, שהיא תוכל לראות בעיניים שלו מן ניצוץ שמח כזה כשהוא מסתכל עליה.... יש בה מן כמיהה פנימית שלפעמים אפילו לא מנוסחת אבל מתקיימת באחורי התודעה, צמאה להתמלאות. נו.. מי לא רוצה כזה?? בכלל ובקשר זוגי ארוך טווח במיוחד... אבל האמת היא, שגם אם היא היתה מנסה לנסח את הכמיהה הזו וממש לדמיין אותה מתממשת -  יכול להיות שהיתה מתקשה בכך... ולו רק מאחר וזה לא ממש מה שהיא מכירה, היחס שקיבלה בבית הוריה כילדה לא היה חם ומקבל כזה, היתה שם יותר ביקורת, היה שם יחס, אבל יותר ענייני ודואג לצרכים הפיזיים ופחות קשוב ורואה ונוכח באהבה ללא תנאי. ו מה שקיבלנו - עד שלא התרחבנו בתהליכי ריפוי ומודעות אל מעבר לו - זה מה שהמיכל שלנו יכול להכיל. למורת רוחנו, אלה הם ההתנסויות שהמציאות תפגיש אותנו אתם  ויותר מזה... גם אנחנו נשתף אתה פעולה ובעצם נחבל במו ידינו בהגשמה לה אנחנו כמהים. למה אני מתכוונת? כשזה היחס שקיבלה בשנות החיים הראשונות לחייה, למדה להסתתר מאחורי שכבה מגנה - ולהתמודד עם הצמא במנגנ

האדמה  לגמרי רועדת. במלא מובנים - החל מרעמי התותחים שמרעידים אותה - והם נשמעים פה באזור לאחרונה לא מעט ומרעידים את הלב ואת הדאגה שעולה מיד לחטופים ו - ללוחמים, למשפחות המפונים ולכל מי שבמעגל הראשון... והיא רועדת, כשיש מן חוסר יציבות כזה באוויר, שהופך כל תכנון להיות קצהו של בסיס ל שינויים . ואני מרשה לעצמי, אולי כדי לברוח קצת מהקושי להתייחס לזה האחרון - לתנועה הפנימית - למה שקורה לנו בתוך שינוי ואפילו בתוך שיחה על רצון של האחר לשנות אין מה לומר, התקופה בה אנו חיים - בין יתר הדברים המגדירים אותה - בהחלט היתה זוכה גם לתואר - 'ה'תקופה של השינויים, מכל כיוון מגיעים אינפוטים שמכוונים אותנו לשינוי בקטן ובגדול, כמו ישנה איזו תנועה גלובלית קולקטיבית וגם אישית שמתרחשת ומצריכה מאתנו שיתוף פעולה, אלא שבגדול, יהיה נכון לומר שלרובנו כיצורים שצריכים וודאות ויציבות - שינוי - בלשון המעטה - איננו דבר קל. בכל אחד מאתנו עמוק בלב ישנה כמיהה לשקט ושלווה, לא תמיד מודעת ולרוב גם לא בהכרח קל לנו להיות שם אפילו לו ניתן לנו.. ובכל זאת,  בתוך תוכנו ישנה כמיהה לשקט פנימי, במן שילוב עם סיפוק, מלאות ונחת. לא