יום שני, 24 בפברואר 2020

מה אני עושה כשדברים לא עובדים ואני לא מרוצה?

כשהייתי בת שנה וחצי -
כך אמא שלי מספרת -
דיברתי שוטף,
הייתי עומדת במרכז המעגל מול כל הדודים
(הייתי הנכדה הבכורה והיחידה אז)
ומתמלאת מהתשואות...

אבל אז... (כשהייתי בת שנתיים)
נולד לי אח

תפנית בעלילה
ש"לקחה ממני את פיסת גן העדן"
והעבירה את תשומת הלב באופן טבעי
ממני - אליו.

כפעוטה באופן בלתי נמנע...
הפרשנות הפנימית שלי
לכך שכבר לא מריעים לי
היתה: "אני לא מספיק"

בשנים הללו -
פיתחתי תלות באישור הסביבה -
שליוותה אותי בהמשך חיי:

כשמחד דחפתי את עצמי להצליח ולהצטיין,
להעז,
לומר "כן" לכל דבר
כדי לזכות באישור, בתשואות הנכספים

ומאידך התפתח בי פחד מדחייה שמהול בבושה
שמנע ממני להביא את עצמי במלואי
מאחר ולא תמיד היו מגיעות תשואות,
ולא תמיד חוויתי שביעות רצון מסיבית
ממי שמולי.

הדפוס הזה כמו כל דפוס הישרדותי
הוביל אותי בדיוק אל מה שהכי פחדתי ממנו -

ככל שהייתי תלויה באישור הסביבה,
כשבו זמנית מתקיים בי הפחד מחוסר אישור
היה זה מתכון בטוח לדחייה (!)

באופן אבסורדי -
בדיוק ההיפך ממה שהדפוס מספר לי
(שהוא מוביל אותי אל עבר אישור)
~~~~~

הפחד ההוא מדחייה,
התלות ההיא באישור
הוטבעו בי בארבעת הרבדים:
בגוף (תחושת מחנק בגרון)
ברגש (עלבון, תסכול, עצב, דחייה)
ברובד המנטלי (למשל: אם אצטיין יריעו לי שוב)
וברובד הרוחני - בצורת אמונות שגויות
כגון "אני לא מספיק"

וככל שהחוויה לא נעימה לנו,
כך יצטרפו מנגנוני ההדחקה/ הכחשה/ הצפה
"לעזרתנו"
כשלמעשה יקָבְּעוּ את המצב
ובשיתוף פעולה עם הדפוסים התפוסים
יובילו אותי לשחזור שוב ושוב
של חווית הדחייה
כשבאיזה שהוא שלב
דפוס ההתנהגות הזה
הופך להיות הרגל.

אבל... 
למרות כוחו של הרגל...
יש דרך לייצר הרגל חדש:

בעוד שהדפוסים מופעלים אוטומטית,
כשרוצים לשנות ולצאת מהקיבעון,
העיבוד נעשה בדיעבד (!)

זאת אומרת שכל פעם שחוויתי דחייה,
עם כל הכאב שהביאה...
היא הביאה אתה גם הזדמנות מופלאה לעיבוד ושחרור מהדפוס.
אותו עיבוד שמוציא אותי יותר ויותר מהפלונטר!

או במילים של דר' הנדריקס -
"התסכול הוא בעצם הצמיחה שלי שרוצה להתרחש!"

כלומר אם בשנים הראשונות הייתי מדחיקה
ובורחת מלהיזכר בַּבּוּשָה שהרגשתי
כש"זה לא הצליח"..
כשלמעשה מה שעשיתי בלי לדעת..
היה רק לחזק את הדפוס (!)

היום, אני יודעת
שככל שאני מסכימה לפגוש את הצללים,
לנשום אל התחושות,
לפגוש את הרגשות הקשים,
לתת להם לזרום כדי להתמוסס
כך מתאפשר לדפוס החדש להחליף
ולאישור ממני אלי להיות יותר זמין לי.

כך, יותר ויותר
אני מצליחה לבוא בחיבור אל מהותי,
מהלב,
להסכים להיות מי שאני באמת
(לא המונעת מהתלות/ הפחד)
כך אני מוצאת יותר חוויה של אישור
מבפנים
וגם מבחוץ

מן הסתם...
נכון שפחות ופחות,
נכון שבעוצמות נמוכות יותר
ובכל זאת...
עדיין קורה שאני מרגישה "לא מספיק"...
שסיפור כזה או אחר
מעורר בי את הטעם המר ההוא
עם השיפוט והביקורת
וחווית הדחייה.

ואז, שוב...
אני שוהה בתוך הביצה הזו
של חוסר שביעות הרצון,
השיפוט, האשמה,
ה"היית צריכה יותר ל...."
שומעת את השיחות הפנימיות
שמחזיקות בעיקר שיפוטיות וביקורת
ופוגשת את המקומות הילדיים
שמרגישים בושה,
"לא מספיק", זנוחים אל מול תוכחה

ואז...
אני משנה כיוון,
מביאה רכות ואימהוּת ממני אלי
שמחליפות את השיפוטיות בסליחה,
נותנת לצללים להיות,
לא נלחמת בהם,
לא מדחיקה,
(כי כשאנחנו לא נותנים להם להיות -
הם מגיעים באיזה שהוא אופן לא צפוי ולא בשליטתנו)

נזכרת שאני (עד כמה שלא נעים להודות :-) 
בן אדם
ומכאן בהתפתחות אינסופית,

שְבְּמָהוּתנוּ כבני אדם,
אנחנו יצורים שלומדים מתוך התנסות
= בהגדרה אי הצלחות עד שמצליחים...

שככל שנביא שיפוטיות ונישאר בה -
לא נוכל ללמוד,
כי זו באופן אבסורדי, מקבעת את המצב הלא רצוי...

לעומת זאת ככל שאני מביאה סליחה -
היא ממוססת את הכאב ההוא,
את התלות באישור
עד שנוצר אישור פנימי לעצמי ממני
וככל שזה קיים -
אני יכולה להגיע מתוך שקט
ושוב להביא את מי שאני באמת
יותר ויותר מהלב

הפלא ופלא -
ככל שאני מצליחה להגיע משם
יש יותר חוויה של קבלה ושמחה במי שאני
מבפנים
וגם מבחוץ.

זה נכון שהפחדים למיניהם מאד חזקים
ומקבלים חיזוק מהמקום שרוצה להיות צודק,
שעשוי להשאיר אותנו בפספוס קבוע -
מרוכזים במה לא בסדר אצל האחר,
במקום לחבק, להכיל ולעבור טרנספורמציה בעצמנו...

לכן אני שומרת על עירנות לכוחות השונים,
ומביאה את ההכרה -"לנהל" ולבחור
את הכיוון פנימה, במקום החוצה.

כשמן הסתם נחישות והתמדה
הן מילות המפתח פה
אל מול כוחו של הרגל
הן אלה שנותנות לנו את הכוח לשינוי-

שוב ושוב ושוב
בכל פעם שעולה תסכול -
במקום להאשים -
מזכירה לעצמי שזו הצמיחה שלי שרוצה להתרחש -
מפנה את תשומת הלב פנימה
מעבדת, מרפאה, ממלאת עוד ועוד
את הצורך שלי באישור ממני אלי.

ככל שיש מסה קריטית של ריפוי
הרווחה נוכחת וזמינה יותר
ואני מוצאת את עצמי יותר ויותר בבחירה,
פועלת מתוך שקט ואישור פנימי,
נוכחת, רגועה, מלאה.

לחיי ההזדמנויות :-)
ועוד יותר - לחיי ניצולן לריפוי!

פה בשבילך,
עם כלים מדהימים
לניצול הזדמנויות שכאלה :-)
בין אם בזוג ובין אם כפרט,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן


יום ראשון, 9 בפברואר 2020

Don't worry be happy/אני נשאר רק איפה שטוב לי

אבל מה לעשות כשאני לא שמחה?

מה לעשות:
כשאני כועסת?
או מתוסכלת?

כשאני עצובה?
כשאני פ ו ח ד ת???
~~~~~

מאד נפוץ סביבנו ההרגל
לומר משפטים כמו:

"עזבי, כנסי לפרופורציות... באפריקה יש ילדים רעבים"

או

"למה את עצובה? לא חבל על הלב שלך?
תחייכי, השמש זורחת!"

ועל גלי התפיסה הזו
אני שומעת לא פעם אנשים שאומרים :
"אני לא נשאר איפה שלא טוב לי.."

שזה סבבה.

אבל שווה רגע לבדוק -
מה זה הדבר שעשה לי לא טוב
ולהבחין שכשאני עוקפת אותו
ה "לא טוב" עדיין נשאר בתוכי
ויצוץ מתי שהוא שלא בשליטתי

לזכור
שכל מה שקורה בחוץ -
משקף לי חלקים בעולמי הפנימי
ואם ממש קשה לי להיות ליד מישהו
ורק בא לי לברוח משם,
זהו צוהר מופלא (גם אם לא נעים) לעולמי הפנימי.

אז רגע לפני שאני בורחת
או רגע אחרי,
כדאי שאבדוק מה הקושי שעלה בי
כי המישהו הזה אמנם הציף אותו
אבל הקושי הזה הוא שלי
ונמצא בתוכי - ברוב המקרים -
עוד לפני שהכרתי את המישהו הזה,
חבוי וקורא לי לרפא אותו.

רגע...
אני רוצה להדגיש שאין לי כוונה
לתמוך בהישארות במקומות בהם לא טוב לי,
בטח ובטח אם הם מרעילים ופוגעניים

ויחד עם זאת,
כשאני בוחרת לעזוב,
או לפני,
או אחרי
זה לא חשוב מתי
העיקר שאזכור שהקושי מחכה לי בתוכי לריפוי
וכשאני עוזבת - אני מחליפה תפאורה,
אבל אם לא שיניתי וריפאתי בתוכי,
סביר להניח שאפגוש את הקושי
בצורה דומה או זהה
בהמשך דרכי...

זאת אומרת שאם היא } למשל חווה דחייה מבן הזוג
שכל הזמן מאשים אותה,
לא מעריך אותה,
לא מפרגן,
מדבר לא יפה וכו'...

בין אם היא } עוזבת ובין אם לא,
מה שהכי חשוב יהיה
לרפא את המקום הדחוי בתוכה

לצורך העניין -
העיקר הוא התזכורת לחווית הדחייה
שהתעוררה על מנת לתת לה הזדמנות לרפא אותה

ואז...
ככל שתרפא אותה
כך הדחייה תהיה פחות משמעותית
והיא תוכל לחוות מציאות כיותר ויותר מקבלת ואוהבת,
אז...
תתחיל להימשך לאנשים יותר מקבלים.
או שתוכל לחוות את אותה המציאות
בתרגום שונה מזה שהדחייה פירשה עבורה
כלומר -
יכול להיות שתגלה שפתאום אותו בן זוג
מפרגן, מקבל ואוהב יותר מקודם.

כלומר 
לעומת ההרגל הנפוץ -
לפיו היא רק תברח מכל מקום בו תרגיש דחייה
בלי לפגוש את מה שהתעורר בתוכה לריפוי,
ואז תמצא את עצמה
קרובה אבל לא באמת
ריחוק שלכאורה מגן עליה מדחייה
אבל רק לכאורה,
כשלמעשה תחווה שוב דחייה
ושוב תעזוב חברות/ מקומות/
מערכות יחסים בהם "לא טוב לה"
(כשהמחיר עשוי להיות כבד
כשזה כרוך בפירוק משפחה/
מניתוק מהילדים/, מההורים..)
...

לעומת זאת..
כשהיא מבינה
שהכאב, פחד הדחייה,
התסכול שהוא מביא אתו
הם למעשה השער (!)
דרכו היא יכולה להיכנס
(במקום לעקוף)
לפגוש את הפלונטר השלם שיש שם בתוכה
שכולל:
תחושות בגוף,
רגשות קשים למיניהם,
מסקנות ודפוסי חשיבה תפוסים
ואמונות שממש לא משרתות אותה..

אז יש לה גישה ישירה לריפוי.

אז מתמוסס ולו חלק מהפלונטר
וככל שהיא מחויבת לריפוי שלה
ומנצלת כל הזדמנות -
במקום להאשמה של האחר,
או בריחה ממנו,
לריפוי של מה שמתעורר בתוכה...

אז...
היא נוכחת בשינוי שמתחולל בה
וגם - הפלא ופלא
בשינוי שמתחולל סביבה !

כי דרך המשקפיים של הדחייה
העולם נראה איכשהוא
ודרך המשקפיים של הקבלה
הוא נראה אחרת לגמרי!

הרבה יותר שמח, רגוע, נינוח
כשהרבה יותר אפשרי עבורה להיות ב:
don't worry, be happy

לא כי עקפה והדחיקה,
אלא כי עברה דרך הקושי והמיסה אותו

האושר מתחבא לו שם במעמקינו
וככל שאנחנו ממיסים
את השכבות של התסכול/ כאב/ קושי/ פחד...
ככה האושר, הקלילות, הרווחה
הם מנת חלקינו.

ככה לסיום, ווידוי אישי שלי:כמי שחווית דחייה הוא אחד מ"סיפורי חייה",
אני יכולה להעיד על עצמי ולספר
שבעבר כשפצע הדחייה ניהל אותי ביד רמה
הייתי הרבה נמנעת-
העדפתי לשבת בצד,
בכל מקום שנכנסתי אליו -
מיד הייתי מתמקמת מאחור,
לרוב התביישתי ליזום חיבור,
והייתי בגדול נמנעת מאינטימיות
(שנתפסת כסכנה עבור כל מי שדחייה חיה בקרבו)

ככל שאני לומדת לאהוב ולקבל את עצמי,
אני ערה לשינוי בהרגלים הללו,

אני כבר לא מאמינה
למשפטים שרצו לי בראש
"היא/הוא לא אוהב/ת אותך"
שכל כך האמנתי להם
והובילו אותי להתרחק כדי לא להיפגע

ומוצאת את עצמי מעזה להתקרב
למרות שהאהבה פוגעת
ולא בתנאי שלא אפגע
כי ככל שאני מחבקת, מקבלת ואוהבת את עצמי
ככה נוצר חוסן פנימי בתוכי
שמאפשר ללב שלי להיפתח
ללא תנאי.
ובמקום הזה יש הרבה שמחה
ללא כל סיבה מבחוץ!

ואני מספרת לך את זה,
חלילה לא ממקום שמשוויץ,
אלא כדי להמחיש את השינוי

מן הסתם השינוי הוא אינסופי
ואני אי שם לאורך הדרך המאד ארוכה הזו...

יחד עם זאת
חשוב לי לעורר את התקווה
את הידיעה שהשינוי אפשרי!
שהשמחה נמצאת בתוכנו
ושינוי כיוון שכזה
מקרב אותנו אליה
וכן... זה קורה הרבה יותר מהר
ממה שאפשר לדמיין!

פה בשבילך,
בתהליכים זוגיים, בלחיצה כאן יש פרטים נוספים
או בתהליכים פרטניים, לחיצה כאן תוביל אותך ישירות לתיבת המייל שלי ונקבע
וגם בהדרכה המוקלטת איך להצליח לדבר }{ בלי להגיע לפיצוץ? פרטים נוספים בלחיצה כאן

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן





יום ראשון, 2 בפברואר 2020

"הכל בגלל שאת לא מכילה אותי..."

"הוא אמר לי, שהבעיה שלי היא
שלא הצלחתי להכיל את הפצע שלו,
למלא אותו בחום, רכות ואהבה
ובגלל זה הוא בעצם עזב...
מעניין אותי מה את חושבת על זה.."
היא כתבה לי לפני כמה ימים
ואני, מיד תוך כדי שעניתי לה
הבנתי שיהיה נכון לכתוב על זה בהרחבה,
ביקשתי רשות לשתף
והנה זה מונח פה לפניך:

אז ככה...
אנחנו לא אמורים להכיל את האחר (!)
לא.

אלא...
אנחנו מוזמנים להכיל את מה שקורה בתוכנו
כשהאחר... כועס/ מתוסכל/ לא מרוצה/ עצוב.... וכו'...

כילדים זוהי בהחלט ציפייה לגיטימית -
שאמא תכיל אותי,
וכך תלמד אותי בעצם ללא מילים
להכיל את התסכול בעצמי.

וכשזה לא קורה
(ובינינו לרוב זה לא קרה...)
אנחנו נשארים מצד אחד עם הציפייה הזו שיכילו אותנו
ומצד שני לא מסוגלים להכיל את התסכול שלנו..
לכאורה תלויים באחר כשעולה תסכול.

ואז... 
מה שנובע מכך באופן טבעי הוא
שאנחנו כל הזמן משליכים את התסכול על מי שמולנו
ומתערבבים אתו

למשל:

כשהוא } כועס,
במקום להכיל את הבהלה שמתעוררת בתוכה
ולהרגיע אותה,
היא { עושה כל שביכולתה
להסות אותו כדי שיפסיק לכעוס.

הסיפור הפנימי מספר לה 
שאז תוכל להירגע...

האמנם?

האמת היא, 
שגם אם זה היה עוצר את הכעס שלו,
מה שלרוב לא קורה כיוון שההשתקה הזו
רק מעוררת אותו עוד יותר...
אבל נניח שהפסיק לכעוס,
הבהלה שבתוכה רק נרדמת עד הפעם הבאה
שמישהו/ הוא יכעס.

לעומת זאת,
כשעשינו u-turn,
והיא היתה ערה למתחולל בתוכה,
נשמה, שהתה עם התחושות,
עם הרגשות,
אז היא יכלה בקלות להיזכר 
שכילדה הכעס של אבא שלה היה מעורר בה אימה,
היא נזכרה שכשאבא היה חוזר הביתה היה מפחיד...
ואותו הפחד עדיין כלוא בתוכה

ובכל פעם שהאיש שלה כועס,
הבהלה והפחד של הילדה שהיתה מציפה אותה
והיא חסרת אונים שם.

לכאורה, הדרך "היחידה" שלה להינצל,
היא לנסות להפסיק את הכעס שלו,
זו הדרך היחידה שהיא הכירה עד כה
ולמרות שלא עזרה לה,
דבקה בה כי לא היה משהו אחר
והפחד כל כך גדול
שההרגל הזה מופעל אוטומטית.

כשלמעשה הדרך היחידה שבאמת תציל אותה
זה אם היא - הבוגרת שהיא היום - תפנה פנימה
ותרגיע את הבהלה ואת הילדה שבתוכה.

ככל שהמשכנו בתהליך,
ככל ששהתה בתחושות וברגשות
מנקודת המבט של האם הפנימית,
הצופה - חווה ומחבקת את הילדה שהיתה,
כך הבהלה נרגעה (ולו שכבה שלה)

כך התמוסס חלק מהפלונטר,
מה שמחליש את האוטומט
לכפות את עצמה על האיש שלה
ולאלץ אותו להפסיק לכעוס.

כי הבהלה שלה קשורה אליה
ולביוגרפיה שלה
והכעס שלו קשור אליו
ולביוגרפיה שלו

(יש פה מן הסתם הצד שלו
שלא הבאתי כאן,
צד עם סיפור אישי שלו,
שנוגע ומפעיל במדויק
את הסיפור האישי שלה,
למרות שאינו קשור אליה)

כשאנחנו עושים את ה u-turn הזה,
ניתנת לכל אחד מאתנו הזדמנות
להיות עם האמוציות שמתעוררות בתוכו,
לפגוש את הצללים, את הסיפורים הפנימיים,
לאוורר,
לנקות את מה שלא שלי,
את מה שכבר לא משרת אותי,
להרגיע,
לפזר את הערפל
לאפשר להתבהרות להופיע,
לייצר חוסן פנימי
כזה שמאפשר לכל אחד מבני הזוג 
להכיל את התסכול האישי שלו

כזכור:
אם זה היסטרי, 
סימן שזה היסטורי

או בלעז:
If it's histerical  >
It's historical
ולכן אם משהו מעורר אותי אמוציונלית,
גם אם זה טבעי ו"נורמלי" להיות נסערת מכך,
ישנה עוד אינפורמציה אישית שלי
שחשוב לי לפגוש, להכיל, לרפא
לאפשר לטרנספורמציה להתרחש,

לטובתי הגבוהה
ויחד עם זאת לטובת מערכות היחסים שלי.

ככל שאני יותר מכילה את החלקים
חסרי האונים, הלא פתורים שבתוכי,
אוכל להביא יותר הקשבה,
תשומת לב, הבנה,
ומי שאתי יוכל להרגיש יותר הכלה

אבל זה לא נכון לנו לחכות שזה יקרה -
שהאחר יכיל אותי,
אלא...
לעשות בדיוק את אותו הדבר בעצמנו:
להכיל את החלקים הלא פתורים שלנו
ולצמוח מהמקום הילדי התלוי
אל הבוגר היציב,

ואז,
מתוך חוסן פנימי,
הלב נפתח
ומסכים להתמסר לאהבה
לא בתנאי שהיא לא פגעת
אלא למרות שהיא כן...!

לחיי האהבה 
והזוגיות המודעת
שמאפשרת לנו מקפצה להתפתחות אישית,
ומרחב לחיבור אמיתי מלב אל לב

פה בשבילך במגוון דרכים,

או בתהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)
או בהדרכות מוקלטות (כמו זו שבלחיצה כאן)
שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס,

גלית אליאס 
מומחית בהחזרת אהבות למקומן





יום שלישי, 28 בינואר 2020

מה התסכול הזוגי שלך בא ללמד אותך?

בעוד שההרגל הוא להתלונן על המצב/
לדרוש מהאחר שינוי/
להאשים, לשפוט, לכעוס..
(בכל אלה האצבע המאשימה מופנית החוצה)

מה שיכול להיות מאד מעניין
ובאופן מפתיע גם לשנות את המצב המתסכל,
הוא דווקא הסקרנות והחקירה-
מה התסכול הזה בא ללמד אותי?

גם אם כולם יסכימו איתך
ש"מה שהוא עושה לא מכבד",
ו"ככה לא מתנהג בן זוג לזוגתו"
וכו'
ובלי לבטל את אלה (!),

ככל שנצליח להניח אותם ולו לרגע בצד,
להפנות את תשומת הלב אל עצמנו
ולבדוק:
איפה זה פוגש את הסיפור האישי שלי?
על אילו נקודות רגישות זה דורך אצלי?
ייפתח עבורנו עולם חדש של אפשרויות.

וזה לא משנה אם זה:
שהוא רוצה יותר סקס ממך ולוחץ,
או שאת זו שרוצה יותר ממנו וחווה דחייה כשהוא מסרב,
או שהוא כועס כל פעם שאת מבקשת ממנו משהו,
או שאת כועסת כל פעם שהוא מבקש ממך...

לא חשוב מה התסכול
ככל שכיוון ההתבוננות שלך יהיה פנימה
בהתכוונות סקרנית ללמוד ולרפא,
כך תוכלי לנצל את התסכול לריפוי
כי כמו שדר הנדריקס אמר:
"כל קונפליקט הוא בעצם הצמיחה שלנו שרוצה להתרחש-
אם אנחנו רק מאפשרים לה..."

כלומר במקום להמשיך להתגושש עם מי שמולנו,
עושים U-turn,
מפנים את המיקוד אל עצמנו
ובודקים:

  • למה בעצם זה קשה לי כשהוא מאחר/ מתעלם/ לא מפרגן...
  • מה אני חשה בגוף
  • אילו רגשות זה מעלה בי,
  • ממתי אני מכירה את התסכול הזה,
  • איך זה דומה או שונה לבית בו גדלתי
  • ואיך זה מתנגש עם התפיסות שאימצתי בחיי..

(אגב, אם בין הרגשות ברור לך שיש גם כעס כעס-
שהינו מכסה מוכר וידוע שנפוץ מאד סביבנו
ושומר אותנו מאחורי חליפות הישרדות
רחוקים מעצמנו ומהאחר,
כדאי להעלות פה שאלה נוספת
אילו רגשות פגיעים מסתתרים מתחת לכעס?
לתת להם לנבוע מתוכי
ו... להוסיף ולשאול:
מה בעצם הצורך שלי שלא סופק?
(וכשלא סופק עלה הכעס)

כי כמו שארנינה קשתן אמרה:
(אני רואה שאני במצב רוח של ציטוטים היום :-)
"מאחורי כל צרחה יש צורך לא מסופק"!
~~~~~~~~~~~~

ואז...
כשעולות תשובות לשאלות הללו-
כבר אז... 
את עשויה להבחין בהקלה ולו קלה,
רק מעצם השהייה עם מה שעלה,

כי כשאת ערה לצורך שלא סופק
את בעצמך כבר מספקת אותו לעצמך

למשל:
הוא } כועס בכל פעם שהיא לא עומדת בזמנים,
זה מכווץ לו את הבטן,
מכעיס אותו,
(ומתחת לכעס יש עלבון על חוסר התחשבות)
ואז, תוך כדי שהוא נותן לתחושה ולרגשות להיות
הוא נזכר שזה בעצם ממש מוכר לו מהבית בו גדל,
שם היה אח בכור ואחראי,
ולקח על עצמו להיות יד ימינה של אמא
שהיתה מבוגרת וזקוקה לעזרתו,
אמא שמאד הקפידה על עמידה בזמנים
והיתה כועסת כשהיו מאחרים.
את המסר שלה היה מעביר לאחיו הקטנים אז,
את המסר הזה הוא ממשיך להעביר לסובביו -
אשתו וילדיו היום,
עם אותו הכיווץ והכעס שלקח על עצמו מאמא

היא { מסתבר
שבכל פעם שהוא כועס עליה כשהיא מאחרת,
עולה בה תחושה של מחנק בגרון,
עצב ובלבול גדול
וכשהיא שוהה בתחושות
היא נזכרת שגם אבא שלה
שהיה אבא אוהב מאד אגב,
היה כועס מאד כשהיו מאחרים
וכשהוא היה כועס...
זה היה כל כך מפחיד אותה
שהיא היתה מאבדת פוקוס ומתפזרת

בדיוק מה שקורה לה היום
כשהאיש שלה כועס עליה.

כשהם מדברים ומבינים את זה,
וגם נושמים אל הגוף, שוהים עם הרגשות
משהו מהדבק שקיבע את הסיפור ההוא
מתחיל להתמוסס

אצלו קצת מהכעס מתפרק,
אצלה הבלבול מתאייד,
מתאפשרת הקלה ורווחה.

אז נשאר העניין הענייני
נקי מהמרבץ האמוציונלי שהכביד עליו ועליהם
ופתאום זה לגמרי פשוט
לבקש,
להתכונן מראש בלי הלחץ
ולהצליח לעמוד בזמנים.

~~~~~~~~~~~~

לרוב המריבה היא לא באמת 
על מה שאנחנו מתווכחים

אלא על הצורך שנמצא מתחת לפני השטח

ככל שנצליח לעשות את ה U-turn הזה 
שוב ושוב,
כך נרכך עוד ועוד שכבות הישרדותיות,
נחשוף ונתמיר דגמי חשיבה והתנהגות הישרדותיים 
לכאלה שמאפשרים לנו רווחה
וחיבור אמיתי
ונצליח באמת באמת לדבר.

אז - גם נצליח בקלות
לפתור כל מה שפעם היה בעיה.


לחיי הכנות, הבהירות
והחיבור מלב אל לב שהן מאפשרות

פה בשביל להתרגש אתכם
כשאלה מתאפשרים,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

יום ראשון, 12 בינואר 2020

איך לצאת מלופים ללא מוצא בזוגיות?

לא משנה מי התחיל,
מתי זה התחיל
ומה היה הטריגר הראשוני,

לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו
בתוך ההתנהלות הזוגית
תקועים בתחושה של אין מוצא

היא { תגיד (למשל)
"זה בגלל שהוא לא לוקח חלק בנטל"

והוא } יגיד (למשל)
"זה בגלל שהיא לא מפסיקה לצעוק"

כל אחד מהם מתבצר בעמדתו,
מחכה שהשני יפסיק ל... או יתחיל ל...

ולרוב כמי ששומע מהצד
ההתבצרות שלו } (למי שמקשיב לו)
וגם שלה { (למי שמקשיבה לה)
תהיה מאד הגיונית ומוצדקת,
ומאד מובן יהיה ש"ככה אי אפשר להמשיך..."

ובכל זאת,
כל עוד זה הכיוון -
שהיא מחכה שהוא ישנה
והוא מחכה שהיא תשנה -
ייווצרו ביניהם עוד חומות וריחוק,
ובמקרה הטוב ירגישו צודקים,
אבל... יישארו לגמרי לבד.

אז מה כן?

אתחיל בסיפור קצר על עצמי
שיקל על ההסבר בהמשך:

אם אני כילדה חוויתי דחייה,
מספיק היה מבט "עקום" מאבא שלי
שיעורר בי את כאב הדחייה
ואתו את המסקנה המתבקשת
שאני לא מספיק טובה כפי שאני

הדרך שלי - האוטומטית -
להתמודד עם חווית הדחייה
מורכבת מ 2 אפשרויות:

או שאקח את הצד האקטיבי - ואדחה בעצמי
כלומר בתוך מערכות יחסים
על מנת לכאורה להימנע מדחייה
אהיה זו שדוחה ראשונה,
אשמור על ריחוק,
אהיה פחות נחמדה, פחות יוזמת,
פחות משתפת פעולה,

(אני מקדימה ואומרת שמן הסתם
זה רק לכאורה מונע דחייה,
כיוון שכשאני מתרחקת, מתרחקים ממני בחזרה
וחווית הדחייה לא נמנעת,
אלא להיפך - משוחזרת שוב ושוב)

או שאקח את האופציה השנייה -
ואהיה מאד מאד מרָצָה,
אעשה הכל על מנת להוכיח שאני מספיק טובה,
על מנת שיקבלו אותי כפי שאני.

גם האופציה הזו מן הסתם לא תניב קבלה
ותשאיר אותי תמידית
כשפחד הדחייה מתקיים בקרבי
וחווית הדחייה אורבת ומגיעה לה שוב ושוב

(לרוב ננוע בין 2 האופציות)

סביר להניח,
שאם חווית דחייה מתקיימת בקרבי,
טרם עיבוד שלה,
מה שאחווה מן הסתם מן האחר זה
כמובן... דחייה

ואז, ההרגל הטבעי והמאד נפוץ סביבנו יהיה
להאשים את האחר,
בכך שהוא לא מקבל אותי,
שהוא לא נחמד,
שהוא לא משתף פעולה,
שהוא לא רוצה להיות אתי,
שהוא מתעלם ממני
וכו..
מה שכנראה לגמרי נכון, אגב...

ובלי להוריד מעצמת התסכול,
יחד עם הקושי -
שמי כמוני יודעת עד כמה הוא בלתי נסבל,

הדרך לשנות את המצב
במקום להאשים אותו (!)
ולחכות שהוא ישתנה,

תהיה לבדוק -
מה אני עושה שמונע ממני חווית קבלה,
או יותר נכון -
איך אני יכולה להביא ממני קבלה, אהבה, חיבור

ולא,
אני לא מתכוונת לעוד יותר התרפסות, ריצוי וויתור,
אלא ליצירת חווית קבלה ממני אלי,
שמקטינה עד כדי מייתרת
את התלות שלי באישור הסביבה,
את התלות שלי בקבלה ממנו
כתנאי לקבלה ממני

(וזה משפט ששווה לקרוא שוב)

ככל שאצור קבלה ממני אלי,
ייווצר חוסן פנימי בתוכי,
שלא שם תנאים לאהבה ממני,
ויאפשר לי להביא את עצמי
בלב פתוח, ברכות, באהבה
(ובעיניים פקוחות כמובן)
למרות שהאהבה פוגעת
ולא בתנאי שלא אפגע.

(* האמור לעיל מתייחס למרחבים זוגיים
בהם ישנו רצון משני הצדדים להתפתחות
ולא למרחבים בהם ישנה פוגענות ואלימות -
שם נדרשת התבוננות בעיניים פקוחות ומתוך הקבלה
של עצמי ואהבה לעצמי -
תיבנה יכולת להציב גבול מול כל מה שלא מכבד אותי )

אם חווית הדחייה עדיין מתקיימת בתוכי,
לא משנה מה הוא יעשה,
כמה שהוא יהיה נחמד, יפרגן, יאהב,
המיקוד של המערכת שלי
יהיה על אותם הרגעים בהם הוא לא
(ככה אנחנו בנויים
וכל עוד מתנהלים מהאוטומט זה המצב)

כל עוד חווית הדחייה ערה בתוכי,
היא מנהלת אותי,
מייצרת מצבים של דחייה
ומראה לי את המציאות דרך פרספקטיבת הדחייה

כך שגם אם הוא ישתנה -
למרות שההתנהלות שלי כמי שעדיין
חווה עצמה דחוייה תקשה עליו -
אבל גם אם הוא יתעלה מעל זה,
אני אתקשה מאד לקלוט ממנו קבלה.

במילים אחרות,
ראשית נדרש ממני
לייצר בתוכי "רצפטורים" של קבלה
על מנת שאהיה מסוגלת לקלוט קבלה מן החוץ

ואת אלה - את ה"רצפטורים" האלה -
עלי לייצר בעצמי
על ידי אהבה וקבלה ממני אלי,
על ידי התמרת המסרים של הדחייה
ושחרורם מהמערכת שלי.

בקיצור -

אם אני רוצה אינטימיות בחיי הזוגיות שלי,
למשל -

עלי לבדוק מהם המחסומים שבי
שמונעים ממני להיות באינטימיות,

כן,
מה בתוכי מונע ממני את מה שאני רוצה (!)

יכול להיות שאגלה
פחד מדחייה,
פחד מנטישה,
תלות גדולה באישור הסביבה
והרגלים שונים שנובעים מאלה.

ורק,
אני מרשה לעצמי לומר - אך ורק
לאחר שאני אתמיר את התכנים הלא מודעים הללו,
רק לאחר שאנקה מהמערכת שלי
את התפיסות והאמונות
שאימצתי לאורך השנים,
ואחליף אותם בקבלה ואהבה לעצמי,
רק אז,
תוכל להתבהר לי התמונה,
אוכל להבחין ולקלוט לתוכי קבלה, אהבה, יחד...
אוכל להיות באינטימיות עם עצמי

ורק אז, אוכל ליצור אינטימיות שכזו
במרחב הזוגי שלי

אז...
מתוך החוסן הפנימי שנוצר,
ידיעת הראויה שאני,
הקבלה והאהבה לעצמי
(לא שהיא מייתרת את אלה מהחוץ,
אך כבר אינה תלויה בהם)

אז, אסכים "להסתכן" באהבה ובאינטימיות
למרות שהיא פוגעת ולא בתנאי שלא אפגע.

כמובן שככל שאנחנו כזוג
מחוייבים להתפתחות שלנו,
מוכנים לראות שבעצם מי שמייצר 
את הלופים שלנו 
אלה הם החלקים הלא מודעים שלנו,
ואין שם באמת כוונת זדון,

כך נוכל פחות להזדהות אתם מחד,
ומאידך פחות להילחם ולהתנגד להם,
כך נמשיך עוד ועוד
לפגוש ולהתמיר אותם
במחוייבות ודבקות בצמיחה שלנו,

כך נוכל להתנהל פחות ופחות
מהמקומות החשוכים של האוטומט
ויותר ויותר מתוך בחירה
וחיבור לאני האהוב/ה הגדול/ה שבי

כך נוכל לסלול לנו את הדרך
לזוגיות במיטבה!

לאותה הזוגיות שתמיד חלמנו שתהיה לנו.

כך נוכל לומר -
אני רוצה אינטימיות (למשל)
ובאותה הנשימה גם נוכל לממש :-)

אמן!

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

נ.ב.
ישנם באמתחתי כלים מופלאים
שמלמדים אותנו איך לסלול לעצמנו
את דרך המלך הזו,
אשמח להיות עבורכם
ולהתרגש אתכם בדרך לשם

אפשר בתהליך זוגי,
לחצי כאן לקבלת פרטים נוספים
על יומיים מופלאים בהם אתם לומדים
כל מה שצריך לדעת
ומקפיצים את הזוגיות שלכם לשם


וגם בתהליך פרטני,
לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל שלי
משם כבר נתאם לנו פגישה
ויחד נגשים את חלומותיך

יום ראשון, 5 בינואר 2020

איך לשפר את התקשורת? **המעלית של הדי שלייפר**

לפעמים כשאנחנו מדברים
אנחנו מרגישים כאילו הצד השני
בכלל, אבל בכלל לא מבין אותנו,

יש לזה כמה סיבות אפשריות,
אחת מהן מוסברת נפלא
במטאפורת המעלית של הדי שלייפר:
(הדי שלייפר היא מטפלת זוגית בחסד עליון)

מטאפורת המעלית של הדי שלייפר,
מתייחסת ל"מעלית" פנימית
שנוסעת בתוכנו בין 3 קומות:
הפנטהאוס
הלובי
והמרתף

הפנטהאוס הוא הקומה החושבת,
ממנה יש לנו נקודת מבט גבוהה
יש בה הרבה חדרים מלאים במחשבים מתוחכמים,
יש בה סיפריה גדולה,
מעבדות מחקר,
ומסקנות אינטלקטואליות חשובות.
השפה של הפנטהאוס היא
שפת החשיבה

ואז ישנו הלובי,
שהוא משכן הלב,
הֵיְכָלָם של הרגשות שלנו.
הלובי הוא המקום בו
אנחנו מרגישים לעומקנו.
מהלובי אנחנו מדברים
את שפת הלב,
היא פרסונלית, רגשית,
חומלת ורכה

ומתחת להם נמצא המרתף,
שם הרגשות הלא מעובדים שלנו שוכנים,
הבכי, הצעקות, הטלטולים, הגניחות,
זה המקום בו אנחנו לא מצונזרים
ומביאים את עצמנו בצורה גולמית.
מידי פעם המעלית לוקחת אותנו לשם.
במרתף יש לנו הרבה מידע בסיסי
שאין לנו גישה אליו בפנטהאוס או בלובי.
אין מילים במרתף, יש רק צלילים, ריחות,
תחושות, אמוציות לא מעובדות...

כך שעל מנת שהשיחה תהיה בחיבור אמיתי,
משמעותית, מזינה, פורה,
עלינו להיות (באופן אידיאלי)
באותה הקומה של עולמנו הפנימי.

יש שיחות פנטהאוס מדהימות,
ישנם שיתופי לובי מרגשים
וישנם רגעי מרתף נפלאים.
(מבוסס על מטאפורת המעלית של הדי שלייפר)

זאת אומרת,
שלפעמים כשיש תסכול מחוסר תקשורת,
מספיק יהיה להבחין בכך
שכל אחד מכם נמצא כרגע בקומה אחרת,
לעלות או לרדת לקומה זהה
ולחזור לדבר באותה השפה.

 אחד התסכולים הנפוצים בהקשר הזה,
מתגלע כאשר היא { (לרוב) משתפת בקושי רגשי
כלומר נמצאת בלובי,
והוא } (שוב לרוב) מנסה מיד למצוא פתרון
כלומר נמצא בפנטהאוס

ולמרות שכולו רצון וכוונה טובה,
עולה בה תסכול,
שמעלה מן הסתם גם בו תסכול
והשיח מתפוצץ

כי מה שהיא { צריכה בעצם,
זו הקשבה מהלב, חמלה, אמפטיה.
מספיק חיבוק ממנו } והבטחה-
"אני פה אתך,
את אהובה בכל מקרה,
גם אם את טועה (וכולנו טועים)
אני מקבל אותך כמו שאת..."

בעוד שההרגל שלו }
בהשפעת התרבות והחינוך שלנו
הוא למצוא פתרונות
ואז...
למרות שהוא פועל בדיוק כפי שחונך,
הוא מוצא את עצמו ואת הפתרונות
נהדפים באכזבה,
מה שמעלה אצלו תסכול
ומייצר פלונטר
שעשוי להרגיש כבלתי פתיר.

עכשיו...
כשיש לכם ה"מעלית" הזו,
תוכלו באופן מודע -
ראשית להבין מה קורה,
להבחין באיזו קומה כל אחד מכם,
ואז,
לעצור לרגע, לנשום,
לקחת דקה,
לעלות או לרדת קומה
ולהמשיך את השיח,
הפעם באותה השפה.

מאחלת לכם שיחות מקרבות ומחברות,
תוך יצירת מרחב זוגי בטוח ואוהב

אמן!

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

נ.ב
לפעמים האמוציות שבמרתפים
משתלטות ולא מאפשרות לנו לעשות rewind
ולהתחיל מחדש,
לפעמים יש לנו צורך בחיווט מחדש
שקשה לנו לעשות בעצמנו.
בדיוק לשם כך נועד האינטנסיב הזוגי,
יומיים אינטנסיביים
בהם אתם עוברים דרך משמעותית,
ומקפיצים את הזוגיות שלכם לרמה הבאה.
לחצי כאן לקבלת פרטים נוספים




יום שני, 30 בדצמבר 2019

כדי שהשנה (והעשור!) הבאים יהיו הכי טובים שהיו לכם ever עד כה!

הזמן טס!
לא מתחיל השבוע וכבר הוא נגמר,

רק אתמול הייתי בת 28 
(במשך 4 שנים ;-) וכבר אני ...
בת שלושים ושני עשורים :-)

לפעמים זה מרגיש שהחיים 
בורחים לנו מבין האצבעות
בלי שאנחנו מספיקים לחיות אותם..

אז כדי שהשנה הקרובה
שמתחילה גם עשור חדש
תהיה מלאת חיות,
מלאה בסיפוק, בנחת, ב א ה ב ה,

הנה לך טקס קטן
שאתם יכולים לעשות ביחד או לחוד
בהתכוונות למצות ולחיות
כל רגע במלאות
מ ע כ ש י ו
כשעשור חדש בפתח.

לפני שאכתוב לך את השלבים בטקס,
עוד כמה מילות הקדמה:

הטעות הנפוצה סביבנו
במיוחד בעולם המערבי
היא לנסות למלא את חוסר הסיפוק
בעוד ועוד דברים מבחוץ,
(כתבתי על זה גם בפוסטים הקודמים)

כשלמעשה, בלי להקטין מחשיבותם של אלה,
מה שיוביל אותנו למלאות -
זה דווקא נוכחות וחיבור ברגע הזה,
עם מה שיש בו

זה לא כמות הכסף,
מכונית כזו או אחרת, בית,
הישגים כלכליים אחרים, 
גם לא ההישגים החברתיים 
ואפילו לא המשפחתיים,

אלא מידת ההצלחה שלנו ליהנות ממה שיש

לכאורה פשוט,
למעשה - הלוואי שהיה כזה..

רגע, לא,
אני לא מדברת על להסתפק במועט (!)

אני מדברת על ליהנות ממה שיש.
להיות נוכחת ברגע הזה בו אני שוטפת כלים,
ברגעים בהם אני עם הילדים,
עם האיש, 
בעבודה,
כל רגע הוא רגע,
רגע שלא יחזור עוד! 

וממש לא ברור מאליו מה שיש בו,
אם כי ההרגל התרבותי התפיסתי הנפוץ
הוא - לראות את מה שעוד אין
ולהישאר בחיפוש אחרי עוד...

וכשהמיקוד הוא בהישגים שבחוץ -
אנחנו לעולם נשארים עם הטעם החמוץ שחסר משהו...
מה שמוביל להמשיך במירוץ החיפוש לעולמים...

אלא אם..
נעצור,
נביא את המודעות שלנו אל הרגע הזה,
נאפשר לאני הגדול יותר 
שמתקיים אצל כל אחד מאתנו
לקחת פיקוד ולהיות נוכחות פה,
עם מה שיש,

הנשימה, הגוף,
הרגשות,
העולם הפנימי שלי,
מה שיש.

ככל שנהיה במודעות ונוכחות ברגע הזה 
כך נוכל לחיות במלאות,
כך נרגיש חיים,
ונמצה כל רגע ורגע

והיופי הוא - 
שככל שאנחנו עם מה שיש -
נגלה.. שה "יש" גָדֶל ויש ממנו עוד...

הזמן טס כאמור,
והדרך שלנו למצות אותו אם כך
היא בכך שנחייה במלאות -
שנרגיש את הטעם הכל כך לא ברור מאליו הזה 
מכל רגע שעובר
ונתענג על כל ביס מהחיים.

אז הנה לך טקס קטן לסגירת העשור והשנה שמסתיימת:
(מטעמי נוחות אני כותבת בלשון נקבה,
אבל זה כמובן מתאים גם לךָ או לכם יחד)

קחי כמה רגעים,
אפשר לעצום את העיניים,
לאפשר למרוצה שאנחנו כל כך בקלות נשאבים אליה להירגע,
או לנו - לפרוש ממנה להפסקה ולוּ קצרה,
תני לנשימות להתארך בצורה מודעת,
ככה תעבירי מסר למערכת ההישרדותית שאפשר להירגע,
ומתוך קשב פנימה
התבונני על העשור האחרון
מה היה בו
מה עברת בו
מה חווית לאורכו?
אם היית מגדירה אותו בכמה מילים -
מה איפיין אותו?

אולי התרחבות, או התמסרות אם התחתנת בעשור הזה,
או נולדו בו ילדיך,
אולי העמקה לעולמך הפנימי, ופריחה...

ובנימה זוגית:
מה בעיקר עבר עליכם בשנים הללו?

כתבי לך.
~~~~~~~~~~~~

עכשיו -
כתבי מה כבר מאחוריך?
אילו עניינים כבר פתורים ואינם עוד?

זה יכול להיות עניינים רגשיים שפתרת,
או פיזיים, או גם וגם.

מה לגמרי כבר מאחורייכם?
אילו אישויים כבר פתורים ואינם?
~~~~~~~~~~~~~~~~~

עכשיו הוסיפי -
מה סיימת בשנים הללו?
אילו הישגים היו לך?,
רצונות שכבר הושלמו?

ובנימה זוגית:
מה השגתם והושלם בשנים הללו?

כתבו לעצמכם תוך כדי הוקרת תודה 
וכבוד לעצמכם על כל הישג והישג

~~~~~~~~~~~~~~

והשאלה הבאה:
מה תרצי לעצמך?
למה את כמהה 
בכל ליבך, 
העזי לכתוב כל מה שעל ליבך,
כל מה שמחייה אותך, מזין,

גם דברים ספיציפיים -
עופי על זה,
הזמן טס מהר מידי,
רשמי כל מה שאת רוצה -
זה הזמן שלך

בנוסף למשאלות פיזיות,
הוסיפי גם מהויות.
כמו לממש/ להעמיק אהבה, כבוד עצמי ולאחר, חיבור...
היי יצירתית ותני לרצון הלב שלך לדבר.

ובנימה זוגית:
מה אתם מאחלים לעצמכם מעתה והלאה?
מה אתם רוצים להכניס לחייכם?
~~~~~~~~~~~

איך נמצה את הזמן באופן מקסימלי?
על ידי נוכחות והוויה כאן ועכשיו
ובחירה עבורנו לעשור הבא
להיות בכל רגע ורגע היוצרים של חיינו

גם הרגעים המאתגרים -
גם בהם נביא את עצמנו בפתיחות,
בהתמסרות, 
כי זו תאפשר לך לצמוח,
לנצל את האתגר כמצע להתפתחות
כהזדמנות לראות את המקומות הלא מפותחים שלך
לנקות, למוסס, להתמיר,
כך שתוכלי להיות עוד יותר 
אוהבת אדיבה ורכה לעצמך ולמי שאתך.


עכשיו - השלב האחרון בטקס -

🔺את הדפים בהם כתבת את מה שהיה ונגמר - שרפי לאפר

🔺ואת הרשימה של מה שאת רוצה לעצמך -
     תלי במקום בו תוכלי לראות אותה
     ולהזכיר לך את המיקוד שלך

וכשאת מתבוננת ברשימת הרצונות שלך -
בדקי עד כמה את יכולה לומר "כן" -
לכל דבר נפלא ומופלא שעתיד להיכנס לחייך
ועד כמה את מוכנה לקדם אותו בברכה,
בלב פתוח, בהתכוונות לנוכחות וחיבור,
במלוא הוויתך.

*נכתב בהשראת דר' סיידה דזילטס

מאחלת לך סיכום פורה
ושנה ועשור מופלאים
ומלאים בהפתעות משמחות,
בהתרחבות, והנאה
והתמסרות לא ה ב ה 

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן


יום ראשון, 22 בדצמבר 2019

רומן באמצע החיים - המשך


בהמשך ישיר למה שכתבתי בשבוע שעבר,
"הגיעה" אלי כתבה מהארץ
שכתבה איילת שני 
בה היא מראיינת את אלן וואלאס
תלמידו של הדלאי למה.

בכתבה וואלאס מתייחס לנטייה הנפוצה
לחפש את האושר "בחוץ"
(מה שמידי פעם מוביל (גם) לרומן באמצע החיים)
ומסביר למה זה לא עובד לנו
ומה כן יוביל לאושר שאינו תלוי בדבר

"כל עוד אנחנו תלויים בגירויים
מהסביבה, לעולם נישאר לא מסופקים
",
אומר אלן וואלאס בריאיון המרתק של איילת שני,

"אם אנחנו מקדישים את חיינו 
למרדף מתמיד אחרי הֶדוֹנִיזֶם, 
לעולם לא נוכל להיות שמחים באמת 
משום שלעולם לא יהיה לנו מספיק משום דבר..."
הוא מוסיף ומסביר:

"השמחה ההֵדוֹנִית הינה תוצר 
של מה שאנחנו יכולים לקבל או לקחת מן העולם, 

אלו הנאות התלויות בגירויים 
וכשהגירוי נעלם גם ההנאה נעלמת.. 
בסוג כזה של הנאות תמיד נרצה עוד 
כי אף פעם אין מספיק 
כסף, 
הצלחה, 
עצמה, 
סקס..."

"לעומת זאת יודומוניה" - וואלאס מסביר -
"היא רווחה אמיתית,
רווחה שמגיעה מבפנים, 

אפשר לשמור עליה גם כשלא נעים לנו 
או כשמה שהמציאות מציעה לנו 
מעורר חרדה או עוכר שלווה..."

ככל שאנחנו מצליחים 
להפנות את תשומת הלב פנימה, 
אם בנשימה מדיטטיבית כפי שמציע וואלאס 
ואם בדרך אחרת, (בהמשך מרחיבה עליה)
אנחנו אט אט עוברים מימד,

נוצר חוסן פנימי שמאפשר לנו להגיב אחרת, 
מתוך בחירה, 
איפה שפעם היינו מובלים אוטומטית 
על ידי מנגנונים הישרדותיים 
שאימצנו כילדים כתוצאה מחוויות בהן חווינו חוסר אונים, 
מנגנונים שאז הצילו אותנו 
והיום לרוב עושים את ההיפך.

החוסן הפנימי
והתבהרות התודעה שנוצרים לאורך הזמן
מאפשרים לנו לחוות רווחה שלא תלויה בחוץ
ונוספות לנו אפשרויות תגובה אחרות

כך שאם... כשהייתי ילדה,
חוויתי בין היתר התעלמות,
יכולתי לאמץ תגובה אוטומטית
של כעס מוחצן וצעקה על מנת שישמעו אותי,
על מנת "להפסיק את ההתעלמות"

כבוגרת, מן הסתם, 
גם אם שומעים אותי כשאני צועקת,
ההרגל האוטומטי הזה לא מוביל
ליחס הרצוי אליו מלכתחילה כמהתי.

או

אם כילד הייתי תלוי באישור הסביבה,
שזה לגמרי טבעי לכולנו
(ויכול להיווצר כתוצאה מעודף או מחוסר אישור מההורים)
ולא התייצבה בי ידיעת המרכז שלי
שנותן לי את האישור והאושר שלי כמי שאני,

הרי שאף שהבטחתי אמונים לאשתי,
אני עשוי ליפול במלכודת הרומנטית הזו
ולהימשך על ידי כוח "חזק ממני"
לעבר חיוכים/ מבטים/ כל ייצוג אחר
שיבטיח לי בלי מילים -
"הנה מה שאתה מחפש -
כאן יש קבלה אמיתית שלך"


כמובן, שגם מעצם האלמנט האשלייתי 
שיש בכל התאהבות
וגם מעצם האשלייה שהאישור נמצא בחוץ,
בשלב מסויים...
(לפני או אחרי שהזוגיות והבית נפגעו מכך)
תגיע האכזבה.

"במסורת היהודית יש עושר מופלא של ידע,
שמצביע על אותה המסקנה..."
וואלאס מוסיף ואומר:
"אבל אנחנו כל כך צדקנים ויהירים
שאנחנו מוכנים להפנות לכל הידע הזה עורף..."

"הנה תרגיל פשוט שמתאים לכל אחד:
תשומת לב לנשימות. לשבת כמה דקות
במקום שקט ולהתרכז בנשימות פנימה והחוצה.
נסי לעשות זאת במשך 5 דקות 
ותגלי שהמיינד נעשה שקט ושליו..."

"הרווחה הזו שורה על הגוף כולו,
מעבר לתחושת השלווה יש משהו עמוק יותר-
ההיפך המוחלט מחוסר נוחות,
אני קורא לזה well at ease"

ולמי ש"נשימה פנימה" הוא רעיון לא ארצי מספיק,
הנה אפשרות נוספת ממני:

לפעמים היציאה אל רומן
הינה פתח מילוט מתסכול 
שחוזר על עצמו בקשר הזוגי הביתי.

למשל כשהיא } מבטלת אותו
והביטול הזה מתסכל כל כך
שבא לו רק לברוח...

מאחר ולא לימדו אותנו 
איך להתמודד עם רגשות,
נמצא את עצמנו פועלים באחד מתוך
3 האפשרויות האוטומטיות -
fight, flight, freeze

כולן מיועדות למצבי הישרדות
שכן אימצנו אותן כשהיינו חסרי אונים

ומאחר ורגש- אינו באמת מצב מסוכן
גם אם נֵחֵוָוה ככזה -
אף אחת מהדרכים הללו לא באמת יובילו למזור.

"רגשות הם רק מבקרים
תן להם להגיע וללכת
אל תאחוז בהם" (תרגמתי סימולטנית מתערוכה שמוזיאון העיצוב בחולון)

אלא שהם כך כך משכנעים,
שאם לא לימדו איך...
אנחנו ממש שבויים שלהם כעיוורים בחשיכה.

~~~~~~~~

כשאני עובדת עם זוגות,
אנחנו חושפים את הסיפורים הפנימיים
שמשאירים אותנו שבויים בתוך הלופים,
סיפורי כזב שמצדיקים את התגובות ההישרדותיות
ומשאירים אותנו במישור של הצדק
מי צודק ומי אשם
ועם אחד מ ה Fים כתגובה -
מלחמה/ בריחה/ כניעה

הסיפורים הללו מתקיימים
ב 4 רבדים בתוכנו -
ברובד הפיזי - הם אחוזים בגוף בתחושות,
ברובד הרגשי - הם מחזיקים רגשות 
שכלואים בנו שנים רבות,
ברובד המנטלי - אותו הסיפור החשיבתי
וברובד הרוחני - אמונות בסיס שגויות
שאימצנו כילדים.

הפקעת ה 4 רובדית הזו
היא כמו מגנט
שמשחזר לנו שוב ושוב את אותו התסכול
שחוזר על עצמו בחיינו,

הסיפור חוזר שוב ושוב - 
כל עוד אנחנו שבויים שלו
ומתוך כך - ממשיכים לחפש בחוץ 
את האושר והאישור...

לעומת זאת,
כשאנחנו מקבלים גישה
ל"נטרול" המגנט,
ומתחילים לִפְרוֹם אחד אחד את החוטים מהפקעת,
נוצרת בהירות,
מתחדשת בנו ידיעת החוסן הפנימי שלנו,
מגיע שקט,
ישנה יותר ויותר קבלה ואהבה לעצמי

וכשכך - יש הרבה יותר שקט וסיפוק מחד,
עם יכולת להינות ממה שיש
ומאידך -
כשעולה תסכול, יש לנו היכולת הרגשית
לעבור דרכו ולעבד ולשחרר עוד 
מהסיפורים הילדיים שמגבילים
אותנו ומשאירים אותנו בהישרדות ובכיווץ.

ככל שאנחנו משחררים -
כך הרווחה, הנחת, השותפות
והאהבה עוטפים אותנו ברכות.

ואז, הצורך ההוא -
לצאת ולחפש בחוץ -
מתאדה והופך לא רלוונטי.
~~~~~~~~

אם יש בסביבתך זוג כזה
שמאד רוצה להישאר יחד
אבל על סף יאוש מהתסכולים
באשר הם,

הנה קצה חוט של תקווה ממני אליהם -
זה יכול להיות אחרת!!

נדרש רק רצון כנה
ובזמן קצר יחסית של תרגול והפנמה,
הזוגיות מקבלת תפנית
והאהבה חוזרת הביתה!

עוד פרטים על האינטנסיב הזוגי -
יומיים בהם מקבלים את כל זה
בתמצית מרוכזת ואינטנסיבית
ומכאן גם אפקטיבית :-)


ואם בינתיים את מסתפקת בטעימה ורוצה
בלחיצה כאן יש פרטים על 
ובה כל מה שצריך לדעת כדי להצליח לדבר
בלי להגיע לפיצוץ.


בברכת שבוע מקסים,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן