יום רביעי, 8 באפריל 2020

אָתּ חירותי ... משתחררת מנגיף הקורונה

אז ממש ככה לכבוד החג
הבוקר אני כבר מרגישה כמו בן אדם

לא מעוכה והפוכה במיטה
כמו שהייתי ב 10 הימים האחרונים
כשהטמפרטורה הנמדדת ממני
מסרבת לרדת (בין אקמול לאקמול)
עם בחילות וחוסר תיאבון
(וזה באנדרסטייטמנט)
וטשטוש מחשבתי במעט הדקות שלא ישנתי
בהן היה לי הפנאי לעשות כמה שיחות בזק עם ה'
ו ל ה ת פ ל ל.

בדרך כלל אני בריאה,
עם מערכת חיסונית מהחזקות,
נדיר שאני חולה בכלל
וככה?
אף פעם לא קרה לי
מעל שבוע של התשה מתמשכת

אבל...
תודה לאל
ולאהבה שהרעיפו עלי מכל הכיוונים -
הגוף שלי ניצח (!)

מי כמוני יודעת לאילו תשואות הוא ראוי
אחרי שיום ועוד יום ועוד יום ועוד...
התעוררתי עם חום
והבנתי איזו מלחמה מתחוללת בקרבי

עד אתמול בבוקר

העננה מתנקה מעלי
חום נורמלי של פחות מ 37,
בהירות וצלילות מחשבתית,
חיוניות,
תיאבון
והוקרת תודה על הדבר הנפלא הזה
שרוב השנים היו לי בעיקר תלונות כלפיו -
הגוף שלי.

אז מה השתנה לי הלילה הזה?

(מראש מתנצלת שאני לא בטוחה
עד כמה המילים יכולות לשאת את עוצמת החוויה)

שבכל הלילות יש חיבוקים ונישוקי חג שמח
והלילה אני עדיין בבידוד

יחד עם זאת,
כמות האהבה לה זכיתי בימים האלה
גאתה (ועדיין) מעבר לכל החיבוקים והנישוקים
של כל השנים יחד!

מאמא ואבא שלי שהתקשרו כל הזמן
(כולל שיחות וידאו לוודא שאני קמה מהמיטה)
ודאגו, ואמרו לי כמה הם אוהבים,
והוסיפו משלוחי אוכל שבושל במלא אהבה
כל כך הרבה אהבה שאין לי ספק
שעברה דרך מערכת העיכול והאיצה את ההחלמה שלי
אמא ואבא שכל הזמן הזכירו כמה הם אוהבים
(כבר אמרתי?)
שזה כמו אין סוף חיבוקים מחוברים ביחד

מהילדים המקסימים שלי
שנכנסו לבידוד בגללי
ובמסירות אין קץ טיפלו בי באי הבידוד האישי
שבו הייתי בתוך הבידוד שלהם,
שהתקשרו בטלפון ובווידאו
ונתנו לי להרגיש חלק מהם למרות ההפרדה שנכפתה עלינו
שהכינו לי תה
וארוחת בוקר וצהרים וערב
ועוד בוקר וצהרים וערב
ועוד... ככה כמעט שבועיים (!)
וכל הזמן בדקו ודאגו לשלומי

בליווי משפטי חיזוק מהבן הקטן שלי
"אבל זה לא יכול להיות את כבר כמה ימים למעלה
אי אפשר להמשיך ככה ..."
והודעות געגוע כל לילה
שהמיסו לי את הלב

ובאלתור מפגשים תחת חוקי הבידוד,
כשאני במרפסת
והם בחצר או באזורים שעד כה היו פחות בניצול :-)


תרגול-עַל של ק ב ל ה
זה היה עבורי,
כמי שרגילה להיות בצד הנותן
ומתקשה להרפות, להתמסר, להתמלא
זה היה ממש לא ברור מאליו

מאחיותי ואחי המקסימים
ומחברים וחברות קרובים יותר או פחות
שהתקשרו והתעניינו,
דאגו, ייעצו, לפעמים ציוו (!) ועשו משלוחים
וחיזקו בי את הידיעה
שאני בכל זאת אהובה...

ואפילו מרופאת המשפחה שבאמת -
אין עליה
ומאחיות מכבי שהתקשרו כל יום והתעניינו בשלומי

התרחב את הלב
באופן שכנראה גם חיזק את הריאות :-)
ועזר לי לצאת מהדבר הזה שלמה

אני קצת מקדימה לחגוג,
עדיין חלשה ולוקחת את הזמן
אבל זה עוד משהו שנשתנה הלילה הזה:

נוספת לה רכות והוקרת תודה
ממני אלי
לגוף שלי - הוקרת תודה על כל תא
על כל רקמה ועל שיתוף הפעולה ביניהם
עם הבטחה לשמור את השינוי הזה
ולנהוג כלָפָּי באדיבות וברכות

כי אני זה ממש לא ברור מאליו!
בדיוק כמו שאני עם מי ומה שאני

(אל דאגה-
בהתכוונות אינסופית להמשך שיפור כמובן..
רק לא עוד מתוך הביקורתיות והשיפוט,
אלא מתוך רכות וסליחה
כלפי כל מה שאני רוצה לשנות
מתוך הבנה שאני עושה הכי טוב שיכולתי (עד כה)
ושהדרך למוסס את האוטומטים ההישרדותיים
היא ברכות וקבלה
על פני נוקשות ושיפוטיות)

מה שהשתנה לו הלילה הזה
הוא עומק הדברים,
הרכות
הוקרת התודה על כל מה שיש
הכמות האינסופית של אהבה

וזוהי רק ההתחלה ..

כמו שאומר המשפט הידוע
ומרגיש לי מתאים במיוחד:

This is the first day of the rest of your life

אז אף שכל יום וכל רגע הוא למעשה כזה,
זה מקבל משנה תוקף
במעבר מחולי שכזה לבריאות

ובנימה אופטימית זו,
שולחת לך מעומק הלב
ברכות חמות לחג שמח
מלא באהבה,
רכות
אדיבות
וכבוד
פנימה והחוצה

💗

גלית אליאס












יום ראשון, 22 במרץ 2020

אהבה בימי קורונה סדרת סרטונים

המצב הזוי בהחלט
ומן הסתם מעלה את סף המתחים

אם היו כאלה שהודחקו,
או כאלה שהיו מתחת לפני השטח -
המתח שבאוויר בתוספת השהייה הממושכת בבית,
מייצרים להם נתיב פריצה חופשי..

לי זה מרגיש כמו יד מכוונת
להתכנסות פנימה,
לשינוי ההרגלים,
שבראש ובראשונה מאפשרת לנו
לייצר לנו דרכים חדשות
להתמודדות עם תסכולים

לא עוד FIGHT
לא עוד FLIGHT
לא עוד FREEZE

אלה כבר לא עובדים לנו,
ועכשיו זה ברור כשמש

אני מוצאת את עצמי שוב ושוב
בהתבהרויות פנימיות
אל דגמים שאני בוחרת לשחרר

חלקם מתאדים כבר,
חלקם בתהליך.

מה שבטוח -
שבתוך התהליך הזה
בעוד שההרגל שלנו הוא
להשליך את התסכול שלנו,
זה עשוי להגביר את המתחים שבינינו.

לכן התחלתי לצלם סרטונים קצרים
שבכל אחד מהם אני מתייחסת לסוגיה אחת
ומלווה בהנחייה קצרה לעבר שינוי,
כדי שנוכל לשמור על האהבה שלנו
ולטפח אותה דווקא בימים טרופים אלה

לפני הלחיצה על הסרטונים'

אני מזמינה אותך לכתוב לי 
על כל סוגיה או קושי שעולה אצלך/כם
בימים אלה,
כך שאוכל להתייחס לתכנים שרלוונטיים לכם
בסרטונים הקרובים.

ניתן לכתוב למייל שלי: galitel2@gmail.com

ובינתיים,
הנה הסרטונים הראשונים:

הסרטון הראשון והשני כבר פה -
הראשון ובו הקדמה שחשוב להקשיב לה


השני - מתייחס לנושא הכעס
ואיך אפשר להתמודד אתו אחרת מלהשליך
אותו על מי שמולנו
מה שממילא לא פותר את הבעיה אלא רק מחריף אותה...

מה לעומת זאת -
הוא כיוון שיכול להוביל לפתרון אמיתי ?
כיוון אפשרי נמצא בלחיצה על הסרטון:


אמשיך להעלות סרטונים נוספים בכל יום,

בינתיים מאחלת לך
ימים טובים,
עם התבהרויות ודיוק
שיאפשרו לכל אחד מאתנו
ברמה האישית והגלובלית
לחזור לנתיב המדויק והנכון לנו

עוד סרטונים יועלו בימים הקרובים
לערוץ היוטיוב שלי
בלחיצה כאן מגיעים לשם

הפלייליסט הרלוונטי הוא
"אהבה בימי קורונה"

ימים טובים
בריאות איתנה,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

יום ראשון, 15 במרץ 2020

אהבה בימי קורונה

אני לא רואה חדשות.
לא ממקום שמוציא את עצמו מהכלל,
אלא פשוט כי זה מעלה את רמת הסטרס שלי.

מספיק לי להיות בביקור אצל הורי
בזמנים "רגילים"
בשעות אחר הצהרים כשתכניות החדשות
מחליפות זו את זו,
ואני מוצאת את עצמי נדרכת מרגע לרגע

מספיק לי לשמוע את הנימה של מגישי החדשות
ולהידרך
או לראות את השמש הרותחת (תרתי משמע) בבורדו
בתחזית השרב
והגוף שלי מכווץ...

אז אני לא צופה בחדשות.

למרות זאת,
בסדרי הגודל של ההיסטריה הנוכחית
החדשות מן הסתם הגיעו אלי מכל הכיוונים

מצאתי את עצמי מנסה להדוף את הלחץ.
בהתחלה עוד חשבתי ש "אני לא משתפת אתו פעולה",
אבל בדיעבד אני יכולה להבין שהתנגדתי לו

והרי לא פעם כתבתי פה -
שכל דבר שנתנגד לנו,
יתנגד לנו בחזרה -
כמו שניוטון ניסח בחוק השני שלו...

אז כשהגיעו "הגלים הגדולים" -
עם תחזית מזג האוויר על הסערה הצפויה באזורנו -
הם הצליחו לעבור את החומות שלי
והחרדה הציפה

זה מה שהוביל אותי להבנה - בדיעבד,
שבעצם עד אז התנגדתי להיסטריה
ולא הייתי באמת בשקט פנימי שלא מופעל ממנה.

הפחד והסטרס
מחלישים את המערכת החיסונית שלנו
(כן, גם אם אנחנו בחומת התנגדות מולם)

מה שאנחנו זקוקים לו כעת במיוחד -
כשהמושא לפחד הוא נגיף -
היא מערכת חיסונית חזקה.

לכן חשוב לנו שבעתיים להצליח לשמור
על השקט בתוכנו ולשמור על הבריאות הנפשית והפיזית
שלנו ושל בני משפחתנו שסביבנו.

אז איך עושים את זה?

מן הסתם יש משמעות לחיזוק הגוף
ואני בטוחה שיש על זה תכנים רבים ברשת

בכל אופן, אתייחס פה לחיזוק הנפש
בהתמודדות עם ההיסטריה הציבורית
ואיך לא להיסחף לתוכה,
אלא לשמור על עצמנו במידה הנכונה (בפיזי)
ובנוסף לשמור על שקט פנימי
שכאמור יש לו השפעה עצומה על מערכת החיסון שלנו

אז איך נשמרים מהפחד?

זהו, שזה די מבלבל,
כי האוטומט -
או סוחף אותנו פנימה
ואז הפחד משתלט ומציף,

או שחומת ההתנגדות מצליחה כאילו
לשמור אותנו מבודדים מהפחד
אבל כמו שסיפרתי - זוהי אינה חומה בצורה
יש בה בקעים ואיכשהוא -
או מתישהוא הפחד יחדור דרכם ויציף

אז מה כן? 

בגדול, הכיוון הוא -
(במקום להדוף את הפחד (= התנגדות)
כשאני ערה לפחד שעולה
לתת לו להיות, לשהות בתחושות שהוא מעלה,
תוך שנוסיף את המילים
"הקיום שלי בטוח"

זה אומר:
לנשום אל הגוף,
להבחין בפחד ובתחושות שהוא מביא אתו,
(במקום להיות בראש ובסיפורים שרצים שם
תשומת הלב אל התחושות שבגוף)
יכול להיות שיערבל את הבטן
או יחניק בגרון,
או יעלה את הדופק,
איפה שהוא יהיה,
לתת לו לזרום

אני יודעת שזה עשוי להיות מפחיד -
לתת לפחד להיות -

העניין הוא שכשמזדהים אתו
וגם כשמנגד -
דוחקים אותו ומתנגדים לו
הוא נשאר (!)

ודווקא כשמתבוננים בו,
דווקא כשנותנים לו לזרום
ומוסיפים את המילים "הקיום שלי בטוח",
זה מאפשר לאנרגיית הפחד להמשיך לנוע ולהתפוגג
אל מול האמת -
שהקיום שלי בטוח

זוהי חוויה מעצימה כשלעצמה
מעבר לכך שהיא מאפשרת לפחד להתנקות
ולנו להישאר שקטים ונינוחים,
בחיבור אל המרכז.

אתמול, לבקשת מרכז הורים וילדים בירוחם
שם אני מעבירה סדנאות לזוגות מידי פעם,
צילמתי את עצמי מנחה תהליך קצר של הרגעה כזו
זה נמצא פה בשבילך:
(סליחה על רעשי הרקע.. בטיפול)



~~~~~~~~~~~~~~~~~~


בנוסף, יש לי עוד כמה רעיונות שיכולים לעזור:

הרעיון הראשון:
תזכורת לאפשרות להיפגש במרחבים הוירטואליים -
בשיחת וידאו- באחת מן האפשרויות הרבות,
אם זה וואטסאפ וידאו,
או בסקייפ או בזום,
או בגוגל הנג אאוט,
הכל זמין לכולנו היום
ומאפשר לנו לקיים פגישה פנים אל פנים,כשאנחנו מעבר למסך.

בכל פעם שיש הסתייגות מצד מתעניינים,
הם מופתעים לגלות עד כמה זה מדמה פגישה אמיתית
ואפקטיבי.

אז אם נחוצה לך פגישה אישית או זוגית,
במיוחד בימים שהלחץ גואה
ועשוי להיות מושלך אחד על השני -
זוהי אפשרות נוחה, שחוסכת לנו גם זמן ודלק
ויחד עם זאת מאפשרת לנו לעבור דרך קושי
ולהיות מהעבר השני שלו אחרי פגישה -
נינוחים, רכים, בחיבור יותר לעצמנו ולמי שסביבנו.

בלחיצה כאן מגיעים ישירות לתיבת המייל שלי
משם כבר נתאם.

בנוסף- באותו עניין
יש אפשרות למפגש פיזי
בו גם אעביר טיפול לחיזוק המערכת החיסונית
וגם אלמד איך להמשיך לחזק אותה באופן עצמאי
לאור המצב הטיפול יהיה בתשלום סמלי של 150 ש"ח בלבד.
לתיאום הטיפול ניתן להתקשר אלי  052-8892401
או לשלוח מייל ל galitel2@gmail.com

ובנוסף באותו העניין -
אעביר לימוד קבוצתי מרחוק
של חיזוק המערכת החיסונית
במפגש וירטואלי
ביום רביעי הקרוב ה 18.3.20 ב 8:30
אם זה מעניין אותך ניתן להירשם בלחיצה כאן.

את התשלום לכך על סך 45 ש"ח בלבד
ניתן יהיה להשלים בהמשך להרשמה.


רעיון נוסף:
מאחר ומומלץ להיות במרחבים שאינם הומי אדם,
ומאחר והילדים בבית וקשה להתרכז,
אני פותחת את מרחב העבודה שאצלי בחצר
גם בשאר ימי השבוע -
בנוסף ליום ראשון.

נעבוד במרחק המומלץ של 2 מטר אחד מהשני,
הכיסאות והשולחנות יחוטאו באלכוהול,
השקט וציוץ הציפורים יעזור לנו להתרכז 
ולהפיק את המירב מיום העבודה.
למרות אי השקט הציבורי שסובב אותנו

אם נכון לך לעבוד כְּשְיָרוֹק מול העיניים,
במרחב מרווח, באוויר הצח
מוזמנת להירשם
כתב/י לי וואטסאפ ל 052-8892401

אגב,
בימים הקרובים אעביר לבאי המרחב
 - ללא תשלום נוסף -
תהליך אנרגטי קצר שמלמד אותך
איך לחזק את המערכת החיסונית שלך -
תהליך ללא מגע, אלא ממך אליך,
בלחיצה על נקודות מסוימות,
תוך חיבור למרכז,
כך שאת יוצאת מחוזקת ועם כלי
שאת יכולה להמשיך ולחזק את עצמך בכל רגע שתרצי

*
גם את התהליך הזה - לחיזוק המערכת החיסונית
אני יכולה להעביר בשיחת סקייפ
בלחיצה כאן ניתן לתאם פגישה כזו

ועוד שני דברים מקסימים:
שאם לא הגיעו גם אליך
ברשת השוקקת בימים אלה,
ניתן להיעזר בהם-

מצגת מתוקה שעוזרת להסביר לילדים על הקורונה
נמצאת בלחיצה כאן (ללא תשלום)

וסרטון מקסים עם רעיונות יצירתיים למשחק הורים וילדים


לחיי האהבה
על פני הפחד 
שלא מאפשר לנו ליהנות ממנה ובכלל,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן




יום ראשון, 8 במרץ 2020

איזו זוגיות היית רוצה? כזו עם מכשולים? או הרפתקאה?

ומה אם זה אותו הדבר?,

מה אם זה תלוי רק בך ובנקודת המבט שלך?

השפה השגורה סביבנו, זו שאנחנו כל כך רגילים בה
היא שפה של חוסר,
שמתתמקדת במה שחסר,

מִינַי "למה לא .... ?" שכאלה,
שאפילו כשאנחנו מודים על משהו,
אנחנו נוטים להוסיף את ה "אבל"
שמדגיש את מה שחסר לצד מה שיש
וּמַעַלִים בשנייה את התודה שלנו -
מעצמינו וממי שאנחנו מודים לו.

נכון, שההרגל הזה
מקורו במערכת ההישרדותית שלנו,
כל עוד אנחנו לא מודעים לכך,
האוטומט ידאג לכוון אותנו אל מה שחסר,
מתוך כוונה פרימייארית להגן עלינו -
על מנת שנהיה מוכנים לסכנה...

יחד עם זאת, כשאנחנו מודעים לכך -
ערים לכך שמוד ההישרדות לא באמת מיטיב אתנו,
בין היתר כי אנחנו כבר לא באמת בהישרדות...
אז -
יש לנו אפשרות לשנות את המצב.

שינוי של תפיסה
שמן הסתם דורש תרגול והתמדה
עד שהופך להיות ההרגל החדש.

מה שנתמקד בו - יגדל -
ככה פועל המוח שלנו:
זוכרת שהיית בהריון -
ופתאום "כולן" היו בהריון סביבך?
זוכר/ת שרצית לקנות אוטו מסויים
ופתאום היו על הכביש המון דגמים כאלה?)

אז אם מה שנתמקד בו גדל,
הרי שהוקרת תודה על מה שיש -
תייצר עוד יש בחיים שלנו

(בעוד שתלונות על מה שאין,
ואני מתכוונת גם לצליל, וגם למשמעות -
מייצרות עוד מאותו האין)

נכון,
מפתה מאד אותו קול פנימי שיאמר -
"רגע... אבל אם לא אתלונן, זה לא יקרה..."
אז זה הזמן -
להסתכל לו בעיניים ולהבחין בשקר,
להבחין ולבחור - לא להאמין לו יותר,
כי כולנו כבר מספיק מנוסים
ורואים שבדיוק ההיפך קורה -
ככל שאני מתלוננת - המצב מחמיר...

כמו שהדי שלייפר - המטפלת הזוגית האגדית אומרת:
הקשיבו להבדל בין :
"החיים הם בעיה שיש לפתור"
ובין
"החיים הם הרפתקאה לחיות אותה"

הדי מספרת ששנתיים אחרי שהיא ואישָהּ
שמעו את הרעיון הזה,
היא חלתה בסרטן
והיתה מפוחדת עד אימה.
אבל יומי - אישָהּ, החליט ליישם את הרעיון הזה
ושאל אותה: "כמה זמן צריך לפחד? שעתיים? שלוש?
לאחר מכן האבחנה הזו אינה בעיה שיש לפתור,
אלא הרפתקאה שנעבור יחד..."

ומאז כך היא מספרת זוהי נקודת המבט שלהם על החיים,
כזו שמאפשרת להם לחיות בהוקרת תודה על מה שיש,
לחיות את החיים כהרפתקאה אחת גדולה.

נכון,
מידי פעם מגיעים "אורחים" - היא מספרת - כמו פחד מהעתיד,
ובדידות ועצב מאד גדול
והיא נכנסת לסימטאות של רחמים עצמיים,
אבל אז, היא מדמיינת את עצמה מזמינה חברים טובים
לשבת לצידה ולתת לה יד,
ככה סתם רק להיות לצידה,
מתנחמת בביחד שמתאפשר מהמחשבה הזו,
ושוב מתמלאת בהוקרת תודה על מה שיש.
~~~~~~~~~

הקסם הזה שנוצר בחיים כשעושים שיפט
משפת ה"מה שחסר לי"
לשפה של הוקרת תודה והתמלאות מְהַ"יש"
הוא עצום ואין לי די מילים לתאר אותו

וממילא מה שיהיה עבורך משמעותי יותר
הוא תרגיל קטן
שכמה שהוא קטן ככה הוא משנה חיים

תרגיל שמוביל לשיפט הזה
ופתאום החיים נחווים כהרפתקאה
והוקרת התודה מצטרפת לנשימה שלנו

תרגיל קטן אישי:
הדקות שלפני ההירדמות הינן דקות קסומות
במובן הזה שהתדר של המוח ברגעים הללו
משתנה לכזה שמאפשר לנו גישה ישירה לתת המודע שלנו.
זו ההזדמנות שלנו להעביר את המסר
שאנחנו ברווחה (!)
שיחליף את המסר ההישרדותי -
שאנחנו סוחבים אתנו משחר ילדותנו -
אז באמת היינו בהישרדות.
(מעצם היותנו תלויים במטפלים בנו)

לכן, ככל שנקדיש את הדקות הללו
של ה"ריחוף" אל תוך השינה
להוקרת תודה על מה שיש לנו -
כך הקסם יתרחש.

וכשאני כותבת הוקרת תודה -
אני מתכוונת לכל דבר, מקטן ועד גדול,
כלום לא ברור מאליו,
מאברי הגוף שפועמים במרץ,
דרך חיבוק שקיבלנו היום,
או חיוך,
או הצלחה כזו או אחרת,
ברוך שעשני אישה,
(או - אם אתה "הוא" - ברוך שלא עשני אישה :-)
ניתן לאירועי היום עליהם אנחנו מוקירים
לחלוף מול עינינו העצומות
תוך שאנחנו מתמלאים מהעונג
שהחוויות עליהן אנחנו מוקירים יצרו
ויוצרות גם עכשיו בעת ההיזכרות בהן,
התמלאות אל תוך ההירדמות

זו למעשה מעבירה לתת המודע שלנו
את המסר שתוך כמה ימים
יורגש במודע ויופיע ויפתיע אותנו גם לאורך היום.

ממליצה מניסיון אישי!

תרגיל קטן זוגי:
גם במרחב הזוגי אנחנו חוטאים
לא מעט בשפת החוסר..

אז הנה לכם הרגל קטן שככל שתאמצו אותו
תרגישו בשינוי שמחלחל אל המרחב שביניכם:

הקדישו ערב ערב 5 דקות
זה לזו,
שבו זה מול זו,
התבוננו בעיניים
ואימרו רק דבר אחד עליהם אתם מוקירים תודה,
או דבר אחד שאתם מעריכים,
או דבר אחד שאתם אוהבים.

תנו לעצמכם ליהנות מהוקרת התודה היוצאת
ומזו הנכנסת

והיו עדים לחיבור שזו מייצרת ביניכם
זה כשלעצמו תרגול בהיווכחות במה שיש :-)

זכרו ששום דבר אינו ברור מאיליו.
גם אם "זה התפקיד שלו/ה"
אנחנו רוצים ללמוד להתמלא מכך שהוא מתבצע,
שהדברים קורים
שמה שיש - ישנו.

כי כמו שכבר כתבתי...
כשאנחנו ממוקדים במה שיש -
ה"יש" בחיינו גדל.

איזו הרפתקה מופלאה יכולה להיות הזוגיות
כשפנינו אל מה שיש ❣❣

לחיי היש !

ובנימה זו של הוקרת תודה
אני מוסיפה תודה גדולה
למרחב הירוק שבו אני יושבת כעת,
לצלילי ציוץ ציפורים,
עם ירוק מעוטר בפריחה ססגונית,
עונג צרוף
שממש אבל ממש לא ברור מאליו.

הירוק הזה כל כך פותח לי את הלב
ומזרים ממני את המילים

שאני רוצה לחלוק אותו אתך -

זה יכול להיות המשרד גם שלך בכל יום א' !

יש פה כל מה שצריך במשרד,
ובנוסף ירוק מול העיניים
ו...
ביחד עם עוד חברים וחברות שעובדים לצדך,

אווירה שמאפשרת ליצירתיות לזרום
ולנו ממש ממש ליהנות
תוך כדי שאנחנו עובדים!

ליהנות גם מהתוצאה וגם מהדרך,
מה יכול להיות יותר מושלם מזה?

רק תן~ני לי סימן אם את~ה מגיע~ה
בסמס ל: 052-8892401.

להתראות!





יום ראשון, 1 במרץ 2020

עיקרון אחד שיציל את מערכת היחסים שלך

כמה נפוץ ושכיח סביבנו
שכשמשהו מתסכל אותנו
אנחנו מיד:
בורחים לטלפון/
הולכים לישון/
יוצאים לרכיבה על אופניים
או לריצה/
מתקשרים לחברה ומקטרים :

על המעצבן הזה
שלא מפסיק ל... (להאשים/ לדרוש/ להתלונן...)
או על המריבות הללו שחוזרות כמו תקליט שבור...

וטרם הזכרתי:
אלכוהול,
סמים למיניהם
ומאהבים/ות
שכמובן מהווים פתרון דומה במצבי התסכול,
אלא שמוגדרים פחות אם בכלל לגיטימיים..

כך או כך, הלגיטימיים יותר או פחות -
כל אחת מן האפשרויות הללו
הינה פתח מילוט
דרכו אנחנו בורחים

לכאורה ממי שמזכיר לנו את התסכול
(מבן הזוג למשל)
כשלמעשה אנחנו מנסים (לשווא מן הסתם) לברוח
מהתסכול שמתחולל בתוכנו.

וזאת,
כי אף אחד לא לימד אותנו להתמודד עם תסכול...

יותר מזה,
כשכבר היינו מתוסכלים כילדים
לרוב היסו אותנו,
השתיקו ולפעמים אפילו העליבו אותנו תוך כדי
עם איזה משפט כמו
"מה אתה בוכה?? אתה ילדה?"
או
"מה את בוכה את תינוקת?"

זאת אומרת שלא רק שהתסכול קשה היה לנו ולא נעים,
כשכבר ביטאנו אותו -
קיבלנו את המסר "אין לזה מקום"
במילים אחרות - "זה לא לגיטימי"
ואם "הגדילו" לעשות והעבירו לנו את המסר בצורה אמוציונלית,
(זאת אומרת בכעס, השפלה, זלזול, ציניות וכו)
יכול להיות שאפילו הבנו שרגשות הם דבר מסוכן
ו... למדנו להתנתק מהם -

להדחיק
להתכחש,
לבלוע בדרכים אחרות
או להיות בהצפה שגם היא בהפוך על הפוך - ניתוק.

ואז -
בא בן הזוג -
ההוא שבחרנו כאהבת חיינו,
כשמערכת היחסים שלנו עוברת לפאזה הבאה אחרי ההתאהבות
(כן, גם את זה שכחו לספר לנו
כשהסיפור הרומנטי של
"והם חיים באושר עד עצם היום הזה..."
ממשיך להטעות את כולנו
ולהשאיר אותנו באשלייה שככה זה אמור להישאר לנצח -
כלומר אם זה האדם המתאים לי,
זה אמור להישאר מושלם לעולמים
בלי שנעשה משהו בנידון...)

בקיצור -
מגיע אותו בן הזוג -
שמן הסתם דווקא בגלל שהתאהבתי בו
יש לו גישה ישירה למקומות הלא פתורים שלי,
כלומר בהגדרה הוא יכול לעורר את מעמקי בקלות יחסית -
ולוחץ לי על איזה כפתור

ואז -
מאחר והרגל ההוא להשתיק חי בקרבנו
אין לנו יכולת להתמודד עם התסכול שעולה
(אלא אם נלמד איך)
ואנחנו מוצאים את עצמנו בורחים ממנו.

זה מה שקורה לנו אוטומטית.

המזל הוא, שלטובתנו הגבוהה...
הבריחות הללו לא באמת עוזרות לנו
והתסכול ממשיך להציק
דרך בן הזוג או "שליחים" אחרים בדרך
~~~~~~~~~

מהו אם כך העיקרון הזה שיציל אותנו?
שיהפוך את המצב הזה באמת למזל
וישרת את טובתנו הגבוהה?

הנה הוא כאן עבורך -
כמה פשוט ככה עצמתי:

אם בכל פעם שיעלה תסכול
נלמד לדבר על הרגשות
במקום לפעול מתוכם -
נוכל להציל את מערכת היחסים שלנו
באשר היא. (עם הילדה/ החברה/ בן הזוג...)

ובאנגלית :
Learn to talk about our feelings 
instead of acting out

בעוד שכשאנחנו פועלים מתוך הרגשות,
אנחנו יוצאים החוצה מהקשר
וגם החוצה מעצמנו,
נוצר ריחוק (מבן הזוג ומעצמנו)
והבעיה נשארת לא פתורה,
(גם אם נוצר שקט זמני כלשהוא)

הרי שכשאנחנו לומדים לדבר את הרגשות,
ראשית נוצר שקט בתוכנו,
כי העומס המיותר שהודחק שם משתחרר יותר ויותר
ושנית..
החיבור שבינינו מעמיק ומרגש

כי כשאנחנו מדברים את מה שאנחנו מרגישים
(לא מהמקום הקורבני שמאשים,
אלא מהמקום שמשתף בקושי שמתחולל בתוכי)
אנחנו מעזים להביא את עצמנו
מהמקום הפגיע, החשוף יותר
יחד עם זאת מתוך חוסן פנימי שמתאפשר דווקא כשאנחנו פגיעים
(שווה לקרוא שוב ולא... זו לא טעות!)

ומשם מתאפשר חיבור עמוק יותר
קודם כל אל עצמנו (!)
וגם מן הסתם... אל מי שמולנו

מה גם שכשאנחנו מגיעים מהמקום הזה,
גדל הסיכוי לפתור כל עניין
ואין חווית הצלחה מאושרת מזו!

לצערנו,
זה לא מספיק לדעת את זה,
ההרגלים שלנו שכל כך מוטבעים בנו
מובילים אותנו אל המקום ההפוך
כשאנחנו שבויים בתפיסות התפוסות

יחד עם זאת,
עצם הידיעה יכולה להפיח תקווה
שזה אפשרי !

אם רק רוצים
ונחושים לעבור דרך
כזו שמקדמת כל אחד מכם כפרט
וגם את הזוגיות שלכם -
זה אפשרי !

ו... נכון.. בשביל זה אני פה :-)
יש לי שילוב כלים מופלא,
אתו אני מלווה ומלמדת זוגות ויחידים
ומאפשרת להם למוסס את התפיסות התפוסות הללו,
לייצר בהירות,
לאפשר לעצמם לפרוח אל האני הגדול שהם
ולזוגיות שלהם לחזור ללבלב ❤❤
~~~~~

לגבי תהליך זוגי יש עוד פרטים
על האינטנסיב הזוגי בלחיצה כאן 

לגבי תהליך פרטני ניתן ללחוץ כאן 
ולהגיע ישירות לתיבת המייל שלי,
משם כבר נתקדם,

ואפשר גם בינתיים ללמוד מההדרכה המוקלטת
איך להצליח לדבר במקום להגיע לפיצוץ
שיש בה גם כל מה שצריך לדעת
וגם תהליך טרנספורמטיבי שמחולל שינוי אמיתי
שנשאר לאורך זמן!
בלחיצה כאן עוד פרטים

לחיי האומץ וההעזה להרגיש
ולחיות את החיים במלואם!

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן




יום שני, 24 בפברואר 2020

מה אני עושה כשדברים לא עובדים ואני לא מרוצה?

כשהייתי בת שנה וחצי -
כך אמא שלי מספרת -
דיברתי שוטף,
הייתי עומדת במרכז המעגל מול כל הדודים
(הייתי הנכדה הבכורה והיחידה אז)
ומתמלאת מהתשואות...

אבל אז... (כשהייתי בת שנתיים)
נולד לי אח

תפנית בעלילה
ש"לקחה ממני את פיסת גן העדן"
והעבירה את תשומת הלב באופן טבעי
ממני - אליו.

כפעוטה באופן בלתי נמנע...
הפרשנות הפנימית שלי
לכך שכבר לא מריעים לי
היתה: "אני לא מספיק"

בשנים הללו -
פיתחתי תלות באישור הסביבה -
שליוותה אותי בהמשך חיי:

כשמחד דחפתי את עצמי להצליח ולהצטיין,
להעז,
לומר "כן" לכל דבר
כדי לזכות באישור, בתשואות הנכספים

ומאידך התפתח בי פחד מדחייה שמהול בבושה
שמנע ממני להביא את עצמי במלואי
מאחר ולא תמיד היו מגיעות תשואות,
ולא תמיד חוויתי שביעות רצון מסיבית
ממי שמולי.

הדפוס הזה כמו כל דפוס הישרדותי
הוביל אותי בדיוק אל מה שהכי פחדתי ממנו -

ככל שהייתי תלויה באישור הסביבה,
כשבו זמנית מתקיים בי הפחד מחוסר אישור
היה זה מתכון בטוח לדחייה (!)

באופן אבסורדי -
בדיוק ההיפך ממה שהדפוס מספר לי
(שהוא מוביל אותי אל עבר אישור)
~~~~~

הפחד ההוא מדחייה,
התלות ההיא באישור
הוטבעו בי בארבעת הרבדים:
בגוף (תחושת מחנק בגרון)
ברגש (עלבון, תסכול, עצב, דחייה)
ברובד המנטלי (למשל: אם אצטיין יריעו לי שוב)
וברובד הרוחני - בצורת אמונות שגויות
כגון "אני לא מספיק"

וככל שהחוויה לא נעימה לנו,
כך יצטרפו מנגנוני ההדחקה/ הכחשה/ הצפה
"לעזרתנו"
כשלמעשה יקָבְּעוּ את המצב
ובשיתוף פעולה עם הדפוסים התפוסים
יובילו אותי לשחזור שוב ושוב
של חווית הדחייה
כשבאיזה שהוא שלב
דפוס ההתנהגות הזה
הופך להיות הרגל.

אבל... 
למרות כוחו של הרגל...
יש דרך לייצר הרגל חדש:

בעוד שהדפוסים מופעלים אוטומטית,
כשרוצים לשנות ולצאת מהקיבעון,
העיבוד נעשה בדיעבד (!)

זאת אומרת שכל פעם שחוויתי דחייה,
עם כל הכאב שהביאה...
היא הביאה אתה גם הזדמנות מופלאה לעיבוד ושחרור מהדפוס.
אותו עיבוד שמוציא אותי יותר ויותר מהפלונטר!

או במילים של דר' הנדריקס -
"התסכול הוא בעצם הצמיחה שלי שרוצה להתרחש!"

כלומר אם בשנים הראשונות הייתי מדחיקה
ובורחת מלהיזכר בַּבּוּשָה שהרגשתי
כש"זה לא הצליח"..
כשלמעשה מה שעשיתי בלי לדעת..
היה רק לחזק את הדפוס (!)

היום, אני יודעת
שככל שאני מסכימה לפגוש את הצללים,
לנשום אל התחושות,
לפגוש את הרגשות הקשים,
לתת להם לזרום כדי להתמוסס
כך מתאפשר לדפוס החדש להחליף
ולאישור ממני אלי להיות יותר זמין לי.

כך, יותר ויותר
אני מצליחה לבוא בחיבור אל מהותי,
מהלב,
להסכים להיות מי שאני באמת
(לא המונעת מהתלות/ הפחד)
כך אני מוצאת יותר חוויה של אישור
מבפנים
וגם מבחוץ

מן הסתם...
נכון שפחות ופחות,
נכון שבעוצמות נמוכות יותר
ובכל זאת...
עדיין קורה שאני מרגישה "לא מספיק"...
שסיפור כזה או אחר
מעורר בי את הטעם המר ההוא
עם השיפוט והביקורת
וחווית הדחייה.

ואז, שוב...
אני שוהה בתוך הביצה הזו
של חוסר שביעות הרצון,
השיפוט, האשמה,
ה"היית צריכה יותר ל...."
שומעת את השיחות הפנימיות
שמחזיקות בעיקר שיפוטיות וביקורת
ופוגשת את המקומות הילדיים
שמרגישים בושה,
"לא מספיק", זנוחים אל מול תוכחה

ואז...
אני משנה כיוון,
מביאה רכות ואימהוּת ממני אלי
שמחליפות את השיפוטיות בסליחה,
נותנת לצללים להיות,
לא נלחמת בהם,
לא מדחיקה,
(כי כשאנחנו לא נותנים להם להיות -
הם מגיעים באיזה שהוא אופן לא צפוי ולא בשליטתנו)

נזכרת שאני (עד כמה שלא נעים להודות :-) 
בן אדם
ומכאן בהתפתחות אינסופית,

שְבְּמָהוּתנוּ כבני אדם,
אנחנו יצורים שלומדים מתוך התנסות
= בהגדרה אי הצלחות עד שמצליחים...

שככל שנביא שיפוטיות ונישאר בה -
לא נוכל ללמוד,
כי זו באופן אבסורדי, מקבעת את המצב הלא רצוי...

לעומת זאת ככל שאני מביאה סליחה -
היא ממוססת את הכאב ההוא,
את התלות באישור
עד שנוצר אישור פנימי לעצמי ממני
וככל שזה קיים -
אני יכולה להגיע מתוך שקט
ושוב להביא את מי שאני באמת
יותר ויותר מהלב

הפלא ופלא -
ככל שאני מצליחה להגיע משם
יש יותר חוויה של קבלה ושמחה במי שאני
מבפנים
וגם מבחוץ.

זה נכון שהפחדים למיניהם מאד חזקים
ומקבלים חיזוק מהמקום שרוצה להיות צודק,
שעשוי להשאיר אותנו בפספוס קבוע -
מרוכזים במה לא בסדר אצל האחר,
במקום לחבק, להכיל ולעבור טרנספורמציה בעצמנו...

לכן אני שומרת על עירנות לכוחות השונים,
ומביאה את ההכרה -"לנהל" ולבחור
את הכיוון פנימה, במקום החוצה.

כשמן הסתם נחישות והתמדה
הן מילות המפתח פה
אל מול כוחו של הרגל
הן אלה שנותנות לנו את הכוח לשינוי-

שוב ושוב ושוב
בכל פעם שעולה תסכול -
במקום להאשים -
מזכירה לעצמי שזו הצמיחה שלי שרוצה להתרחש -
מפנה את תשומת הלב פנימה
מעבדת, מרפאה, ממלאת עוד ועוד
את הצורך שלי באישור ממני אלי.

ככל שיש מסה קריטית של ריפוי
הרווחה נוכחת וזמינה יותר
ואני מוצאת את עצמי יותר ויותר בבחירה,
פועלת מתוך שקט ואישור פנימי,
נוכחת, רגועה, מלאה.

לחיי ההזדמנויות :-)
ועוד יותר - לחיי ניצולן לריפוי!

פה בשבילך,
עם כלים מדהימים
לניצול הזדמנויות שכאלה :-)
בין אם בזוג ובין אם כפרט,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן


יום ראשון, 9 בפברואר 2020

Don't worry be happy/אני נשאר רק איפה שטוב לי

אבל מה לעשות כשאני לא שמחה?

מה לעשות:
כשאני כועסת?
או מתוסכלת?

כשאני עצובה?
כשאני פ ו ח ד ת???
~~~~~

מאד נפוץ סביבנו ההרגל
לומר משפטים כמו:

"עזבי, כנסי לפרופורציות... באפריקה יש ילדים רעבים"

או

"למה את עצובה? לא חבל על הלב שלך?
תחייכי, השמש זורחת!"

ועל גלי התפיסה הזו
אני שומעת לא פעם אנשים שאומרים :
"אני לא נשאר איפה שלא טוב לי.."

שזה סבבה.

אבל שווה רגע לבדוק -
מה זה הדבר שעשה לי לא טוב
ולהבחין שכשאני עוקפת אותו
ה "לא טוב" עדיין נשאר בתוכי
ויצוץ מתי שהוא שלא בשליטתי

לזכור
שכל מה שקורה בחוץ -
משקף לי חלקים בעולמי הפנימי
ואם ממש קשה לי להיות ליד מישהו
ורק בא לי לברוח משם,
זהו צוהר מופלא (גם אם לא נעים) לעולמי הפנימי.

אז רגע לפני שאני בורחת
או רגע אחרי,
כדאי שאבדוק מה הקושי שעלה בי
כי המישהו הזה אמנם הציף אותו
אבל הקושי הזה הוא שלי
ונמצא בתוכי - ברוב המקרים -
עוד לפני שהכרתי את המישהו הזה,
חבוי וקורא לי לרפא אותו.

רגע...
אני רוצה להדגיש שאין לי כוונה
לתמוך בהישארות במקומות בהם לא טוב לי,
בטח ובטח אם הם מרעילים ופוגעניים

ויחד עם זאת,
כשאני בוחרת לעזוב,
או לפני,
או אחרי
זה לא חשוב מתי
העיקר שאזכור שהקושי מחכה לי בתוכי לריפוי
וכשאני עוזבת - אני מחליפה תפאורה,
אבל אם לא שיניתי וריפאתי בתוכי,
סביר להניח שאפגוש את הקושי
בצורה דומה או זהה
בהמשך דרכי...

זאת אומרת שאם היא } למשל חווה דחייה מבן הזוג
שכל הזמן מאשים אותה,
לא מעריך אותה,
לא מפרגן,
מדבר לא יפה וכו'...

בין אם היא } עוזבת ובין אם לא,
מה שהכי חשוב יהיה
לרפא את המקום הדחוי בתוכה

לצורך העניין -
העיקר הוא התזכורת לחווית הדחייה
שהתעוררה על מנת לתת לה הזדמנות לרפא אותה

ואז...
ככל שתרפא אותה
כך הדחייה תהיה פחות משמעותית
והיא תוכל לחוות מציאות כיותר ויותר מקבלת ואוהבת,
אז...
תתחיל להימשך לאנשים יותר מקבלים.
או שתוכל לחוות את אותה המציאות
בתרגום שונה מזה שהדחייה פירשה עבורה
כלומר -
יכול להיות שתגלה שפתאום אותו בן זוג
מפרגן, מקבל ואוהב יותר מקודם.

כלומר 
לעומת ההרגל הנפוץ -
לפיו היא רק תברח מכל מקום בו תרגיש דחייה
בלי לפגוש את מה שהתעורר בתוכה לריפוי,
ואז תמצא את עצמה
קרובה אבל לא באמת
ריחוק שלכאורה מגן עליה מדחייה
אבל רק לכאורה,
כשלמעשה תחווה שוב דחייה
ושוב תעזוב חברות/ מקומות/
מערכות יחסים בהם "לא טוב לה"
(כשהמחיר עשוי להיות כבד
כשזה כרוך בפירוק משפחה/
מניתוק מהילדים/, מההורים..)
...

לעומת זאת..
כשהיא מבינה
שהכאב, פחד הדחייה,
התסכול שהוא מביא אתו
הם למעשה השער (!)
דרכו היא יכולה להיכנס
(במקום לעקוף)
לפגוש את הפלונטר השלם שיש שם בתוכה
שכולל:
תחושות בגוף,
רגשות קשים למיניהם,
מסקנות ודפוסי חשיבה תפוסים
ואמונות שממש לא משרתות אותה..

אז יש לה גישה ישירה לריפוי.

אז מתמוסס ולו חלק מהפלונטר
וככל שהיא מחויבת לריפוי שלה
ומנצלת כל הזדמנות -
במקום להאשמה של האחר,
או בריחה ממנו,
לריפוי של מה שמתעורר בתוכה...

אז...
היא נוכחת בשינוי שמתחולל בה
וגם - הפלא ופלא
בשינוי שמתחולל סביבה !

כי דרך המשקפיים של הדחייה
העולם נראה איכשהוא
ודרך המשקפיים של הקבלה
הוא נראה אחרת לגמרי!

הרבה יותר שמח, רגוע, נינוח
כשהרבה יותר אפשרי עבורה להיות ב:
don't worry, be happy

לא כי עקפה והדחיקה,
אלא כי עברה דרך הקושי והמיסה אותו

האושר מתחבא לו שם במעמקינו
וככל שאנחנו ממיסים
את השכבות של התסכול/ כאב/ קושי/ פחד...
ככה האושר, הקלילות, הרווחה
הם מנת חלקינו.

ככה לסיום, ווידוי אישי שלי:כמי שחווית דחייה הוא אחד מ"סיפורי חייה",
אני יכולה להעיד על עצמי ולספר
שבעבר כשפצע הדחייה ניהל אותי ביד רמה
הייתי הרבה נמנעת-
העדפתי לשבת בצד,
בכל מקום שנכנסתי אליו -
מיד הייתי מתמקמת מאחור,
לרוב התביישתי ליזום חיבור,
והייתי בגדול נמנעת מאינטימיות
(שנתפסת כסכנה עבור כל מי שדחייה חיה בקרבו)

ככל שאני לומדת לאהוב ולקבל את עצמי,
אני ערה לשינוי בהרגלים הללו,

אני כבר לא מאמינה
למשפטים שרצו לי בראש
"היא/הוא לא אוהב/ת אותך"
שכל כך האמנתי להם
והובילו אותי להתרחק כדי לא להיפגע

ומוצאת את עצמי מעזה להתקרב
למרות שהאהבה פוגעת
ולא בתנאי שלא אפגע
כי ככל שאני מחבקת, מקבלת ואוהבת את עצמי
ככה נוצר חוסן פנימי בתוכי
שמאפשר ללב שלי להיפתח
ללא תנאי.
ובמקום הזה יש הרבה שמחה
ללא כל סיבה מבחוץ!

ואני מספרת לך את זה,
חלילה לא ממקום שמשוויץ,
אלא כדי להמחיש את השינוי

מן הסתם השינוי הוא אינסופי
ואני אי שם לאורך הדרך המאד ארוכה הזו...

יחד עם זאת
חשוב לי לעורר את התקווה
את הידיעה שהשינוי אפשרי!
שהשמחה נמצאת בתוכנו
ושינוי כיוון שכזה
מקרב אותנו אליה
וכן... זה קורה הרבה יותר מהר
ממה שאפשר לדמיין!

פה בשבילך,
בתהליכים זוגיים, בלחיצה כאן יש פרטים נוספים
או בתהליכים פרטניים, לחיצה כאן תוביל אותך ישירות לתיבת המייל שלי ונקבע
וגם בהדרכה המוקלטת איך להצליח לדבר }{ בלי להגיע לפיצוץ? פרטים נוספים בלחיצה כאן

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן





יום ראשון, 2 בפברואר 2020

"הכל בגלל שאת לא מכילה אותי..."

"הוא אמר לי, שהבעיה שלי היא
שלא הצלחתי להכיל את הפצע שלו,
למלא אותו בחום, רכות ואהבה
ובגלל זה הוא בעצם עזב...
מעניין אותי מה את חושבת על זה.."
היא כתבה לי לפני כמה ימים
ואני, מיד תוך כדי שעניתי לה
הבנתי שיהיה נכון לכתוב על זה בהרחבה,
ביקשתי רשות לשתף
והנה זה מונח פה לפניך:

אז ככה...
אנחנו לא אמורים להכיל את האחר (!)
לא.

אלא...
אנחנו מוזמנים להכיל את מה שקורה בתוכנו
כשהאחר... כועס/ מתוסכל/ לא מרוצה/ עצוב.... וכו'...

כילדים זוהי בהחלט ציפייה לגיטימית -
שאמא תכיל אותי,
וכך תלמד אותי בעצם ללא מילים
להכיל את התסכול בעצמי.

וכשזה לא קורה
(ובינינו לרוב זה לא קרה...)
אנחנו נשארים מצד אחד עם הציפייה הזו שיכילו אותנו
ומצד שני לא מסוגלים להכיל את התסכול שלנו..
לכאורה תלויים באחר כשעולה תסכול.

ואז... 
מה שנובע מכך באופן טבעי הוא
שאנחנו כל הזמן משליכים את התסכול על מי שמולנו
ומתערבבים אתו

למשל:

כשהוא } כועס,
במקום להכיל את הבהלה שמתעוררת בתוכה
ולהרגיע אותה,
היא { עושה כל שביכולתה
להסות אותו כדי שיפסיק לכעוס.

הסיפור הפנימי מספר לה 
שאז תוכל להירגע...

האמנם?

האמת היא, 
שגם אם זה היה עוצר את הכעס שלו,
מה שלרוב לא קורה כיוון שההשתקה הזו
רק מעוררת אותו עוד יותר...
אבל נניח שהפסיק לכעוס,
הבהלה שבתוכה רק נרדמת עד הפעם הבאה
שמישהו/ הוא יכעס.

לעומת זאת,
כשעשינו u-turn,
והיא היתה ערה למתחולל בתוכה,
נשמה, שהתה עם התחושות,
עם הרגשות,
אז היא יכלה בקלות להיזכר 
שכילדה הכעס של אבא שלה היה מעורר בה אימה,
היא נזכרה שכשאבא היה חוזר הביתה היה מפחיד...
ואותו הפחד עדיין כלוא בתוכה

ובכל פעם שהאיש שלה כועס,
הבהלה והפחד של הילדה שהיתה מציפה אותה
והיא חסרת אונים שם.

לכאורה, הדרך "היחידה" שלה להינצל,
היא לנסות להפסיק את הכעס שלו,
זו הדרך היחידה שהיא הכירה עד כה
ולמרות שלא עזרה לה,
דבקה בה כי לא היה משהו אחר
והפחד כל כך גדול
שההרגל הזה מופעל אוטומטית.

כשלמעשה הדרך היחידה שבאמת תציל אותה
זה אם היא - הבוגרת שהיא היום - תפנה פנימה
ותרגיע את הבהלה ואת הילדה שבתוכה.

ככל שהמשכנו בתהליך,
ככל ששהתה בתחושות וברגשות
מנקודת המבט של האם הפנימית,
הצופה - חווה ומחבקת את הילדה שהיתה,
כך הבהלה נרגעה (ולו שכבה שלה)

כך התמוסס חלק מהפלונטר,
מה שמחליש את האוטומט
לכפות את עצמה על האיש שלה
ולאלץ אותו להפסיק לכעוס.

כי הבהלה שלה קשורה אליה
ולביוגרפיה שלה
והכעס שלו קשור אליו
ולביוגרפיה שלו

(יש פה מן הסתם הצד שלו
שלא הבאתי כאן,
צד עם סיפור אישי שלו,
שנוגע ומפעיל במדויק
את הסיפור האישי שלה,
למרות שאינו קשור אליה)

כשאנחנו עושים את ה u-turn הזה,
ניתנת לכל אחד מאתנו הזדמנות
להיות עם האמוציות שמתעוררות בתוכו,
לפגוש את הצללים, את הסיפורים הפנימיים,
לאוורר,
לנקות את מה שלא שלי,
את מה שכבר לא משרת אותי,
להרגיע,
לפזר את הערפל
לאפשר להתבהרות להופיע,
לייצר חוסן פנימי
כזה שמאפשר לכל אחד מבני הזוג 
להכיל את התסכול האישי שלו

כזכור:
אם זה היסטרי, 
סימן שזה היסטורי

או בלעז:
If it's histerical  >
It's historical
ולכן אם משהו מעורר אותי אמוציונלית,
גם אם זה טבעי ו"נורמלי" להיות נסערת מכך,
ישנה עוד אינפורמציה אישית שלי
שחשוב לי לפגוש, להכיל, לרפא
לאפשר לטרנספורמציה להתרחש,

לטובתי הגבוהה
ויחד עם זאת לטובת מערכות היחסים שלי.

ככל שאני יותר מכילה את החלקים
חסרי האונים, הלא פתורים שבתוכי,
אוכל להביא יותר הקשבה,
תשומת לב, הבנה,
ומי שאתי יוכל להרגיש יותר הכלה

אבל זה לא נכון לנו לחכות שזה יקרה -
שהאחר יכיל אותי,
אלא...
לעשות בדיוק את אותו הדבר בעצמנו:
להכיל את החלקים הלא פתורים שלנו
ולצמוח מהמקום הילדי התלוי
אל הבוגר היציב,

ואז,
מתוך חוסן פנימי,
הלב נפתח
ומסכים להתמסר לאהבה
לא בתנאי שהיא לא פגעת
אלא למרות שהיא כן...!

לחיי האהבה 
והזוגיות המודעת
שמאפשרת לנו מקפצה להתפתחות אישית,
ומרחב לחיבור אמיתי מלב אל לב

פה בשבילך במגוון דרכים,

או בתהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)
או בהדרכות מוקלטות (כמו זו שבלחיצה כאן)
שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס,

גלית אליאס 
מומחית בהחזרת אהבות למקומן





יום שלישי, 28 בינואר 2020

מה התסכול הזוגי שלך בא ללמד אותך?

בעוד שההרגל הוא להתלונן על המצב/
לדרוש מהאחר שינוי/
להאשים, לשפוט, לכעוס..
(בכל אלה האצבע המאשימה מופנית החוצה)

מה שיכול להיות מאד מעניין
ובאופן מפתיע גם לשנות את המצב המתסכל,
הוא דווקא הסקרנות והחקירה-
מה התסכול הזה בא ללמד אותי?

גם אם כולם יסכימו איתך
ש"מה שהוא עושה לא מכבד",
ו"ככה לא מתנהג בן זוג לזוגתו"
וכו'
ובלי לבטל את אלה (!),

ככל שנצליח להניח אותם ולו לרגע בצד,
להפנות את תשומת הלב אל עצמנו
ולבדוק:
איפה זה פוגש את הסיפור האישי שלי?
על אילו נקודות רגישות זה דורך אצלי?
ייפתח עבורנו עולם חדש של אפשרויות.

וזה לא משנה אם זה:
שהוא רוצה יותר סקס ממך ולוחץ,
או שאת זו שרוצה יותר ממנו וחווה דחייה כשהוא מסרב,
או שהוא כועס כל פעם שאת מבקשת ממנו משהו,
או שאת כועסת כל פעם שהוא מבקש ממך...

לא חשוב מה התסכול
ככל שכיוון ההתבוננות שלך יהיה פנימה
בהתכוונות סקרנית ללמוד ולרפא,
כך תוכלי לנצל את התסכול לריפוי
כי כמו שדר הנדריקס אמר:
"כל קונפליקט הוא בעצם הצמיחה שלנו שרוצה להתרחש-
אם אנחנו רק מאפשרים לה..."

כלומר במקום להמשיך להתגושש עם מי שמולנו,
עושים U-turn,
מפנים את המיקוד אל עצמנו
ובודקים:

  • למה בעצם זה קשה לי כשהוא מאחר/ מתעלם/ לא מפרגן...
  • מה אני חשה בגוף
  • אילו רגשות זה מעלה בי,
  • ממתי אני מכירה את התסכול הזה,
  • איך זה דומה או שונה לבית בו גדלתי
  • ואיך זה מתנגש עם התפיסות שאימצתי בחיי..

(אגב, אם בין הרגשות ברור לך שיש גם כעס כעס-
שהינו מכסה מוכר וידוע שנפוץ מאד סביבנו
ושומר אותנו מאחורי חליפות הישרדות
רחוקים מעצמנו ומהאחר,
כדאי להעלות פה שאלה נוספת
אילו רגשות פגיעים מסתתרים מתחת לכעס?
לתת להם לנבוע מתוכי
ו... להוסיף ולשאול:
מה בעצם הצורך שלי שלא סופק?
(וכשלא סופק עלה הכעס)

כי כמו שארנינה קשתן אמרה:
(אני רואה שאני במצב רוח של ציטוטים היום :-)
"מאחורי כל צרחה יש צורך לא מסופק"!
~~~~~~~~~~~~

ואז...
כשעולות תשובות לשאלות הללו-
כבר אז... 
את עשויה להבחין בהקלה ולו קלה,
רק מעצם השהייה עם מה שעלה,

כי כשאת ערה לצורך שלא סופק
את בעצמך כבר מספקת אותו לעצמך

למשל:
הוא } כועס בכל פעם שהיא לא עומדת בזמנים,
זה מכווץ לו את הבטן,
מכעיס אותו,
(ומתחת לכעס יש עלבון על חוסר התחשבות)
ואז, תוך כדי שהוא נותן לתחושה ולרגשות להיות
הוא נזכר שזה בעצם ממש מוכר לו מהבית בו גדל,
שם היה אח בכור ואחראי,
ולקח על עצמו להיות יד ימינה של אמא
שהיתה מבוגרת וזקוקה לעזרתו,
אמא שמאד הקפידה על עמידה בזמנים
והיתה כועסת כשהיו מאחרים.
את המסר שלה היה מעביר לאחיו הקטנים אז,
את המסר הזה הוא ממשיך להעביר לסובביו -
אשתו וילדיו היום,
עם אותו הכיווץ והכעס שלקח על עצמו מאמא

היא { מסתבר
שבכל פעם שהוא כועס עליה כשהיא מאחרת,
עולה בה תחושה של מחנק בגרון,
עצב ובלבול גדול
וכשהיא שוהה בתחושות
היא נזכרת שגם אבא שלה
שהיה אבא אוהב מאד אגב,
היה כועס מאד כשהיו מאחרים
וכשהוא היה כועס...
זה היה כל כך מפחיד אותה
שהיא היתה מאבדת פוקוס ומתפזרת

בדיוק מה שקורה לה היום
כשהאיש שלה כועס עליה.

כשהם מדברים ומבינים את זה,
וגם נושמים אל הגוף, שוהים עם הרגשות
משהו מהדבק שקיבע את הסיפור ההוא
מתחיל להתמוסס

אצלו קצת מהכעס מתפרק,
אצלה הבלבול מתאייד,
מתאפשרת הקלה ורווחה.

אז נשאר העניין הענייני
נקי מהמרבץ האמוציונלי שהכביד עליו ועליהם
ופתאום זה לגמרי פשוט
לבקש,
להתכונן מראש בלי הלחץ
ולהצליח לעמוד בזמנים.

~~~~~~~~~~~~

לרוב המריבה היא לא באמת 
על מה שאנחנו מתווכחים

אלא על הצורך שנמצא מתחת לפני השטח

ככל שנצליח לעשות את ה U-turn הזה 
שוב ושוב,
כך נרכך עוד ועוד שכבות הישרדותיות,
נחשוף ונתמיר דגמי חשיבה והתנהגות הישרדותיים 
לכאלה שמאפשרים לנו רווחה
וחיבור אמיתי
ונצליח באמת באמת לדבר.

אז - גם נצליח בקלות
לפתור כל מה שפעם היה בעיה.


לחיי הכנות, הבהירות
והחיבור מלב אל לב שהן מאפשרות

פה בשביל להתרגש אתכם
כשאלה מתאפשרים,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

יום ראשון, 12 בינואר 2020

איך לצאת מלופים ללא מוצא בזוגיות?

לא משנה מי התחיל,
מתי זה התחיל
ומה היה הטריגר הראשוני,

לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו
בתוך ההתנהלות הזוגית
תקועים בתחושה של אין מוצא

היא { תגיד (למשל)
"זה בגלל שהוא לא לוקח חלק בנטל"

והוא } יגיד (למשל)
"זה בגלל שהיא לא מפסיקה לצעוק"

כל אחד מהם מתבצר בעמדתו,
מחכה שהשני יפסיק ל... או יתחיל ל...

ולרוב כמי ששומע מהצד
ההתבצרות שלו } (למי שמקשיב לו)
וגם שלה { (למי שמקשיבה לה)
תהיה מאד הגיונית ומוצדקת,
ומאד מובן יהיה ש"ככה אי אפשר להמשיך..."

ובכל זאת,
כל עוד זה הכיוון -
שהיא מחכה שהוא ישנה
והוא מחכה שהיא תשנה -
ייווצרו ביניהם עוד חומות וריחוק,
ובמקרה הטוב ירגישו צודקים,
אבל... יישארו לגמרי לבד.

אז מה כן?

אתחיל בסיפור קצר על עצמי
שיקל על ההסבר בהמשך:

אם אני כילדה חוויתי דחייה,
מספיק היה מבט "עקום" מאבא שלי
שיעורר בי את כאב הדחייה
ואתו את המסקנה המתבקשת
שאני לא מספיק טובה כפי שאני

הדרך שלי - האוטומטית -
להתמודד עם חווית הדחייה
מורכבת מ 2 אפשרויות:

או שאקח את הצד האקטיבי - ואדחה בעצמי
כלומר בתוך מערכות יחסים
על מנת לכאורה להימנע מדחייה
אהיה זו שדוחה ראשונה,
אשמור על ריחוק,
אהיה פחות נחמדה, פחות יוזמת,
פחות משתפת פעולה,

(אני מקדימה ואומרת שמן הסתם
זה רק לכאורה מונע דחייה,
כיוון שכשאני מתרחקת, מתרחקים ממני בחזרה
וחווית הדחייה לא נמנעת,
אלא להיפך - משוחזרת שוב ושוב)

או שאקח את האופציה השנייה -
ואהיה מאד מאד מרָצָה,
אעשה הכל על מנת להוכיח שאני מספיק טובה,
על מנת שיקבלו אותי כפי שאני.

גם האופציה הזו מן הסתם לא תניב קבלה
ותשאיר אותי תמידית
כשפחד הדחייה מתקיים בקרבי
וחווית הדחייה אורבת ומגיעה לה שוב ושוב

(לרוב ננוע בין 2 האופציות)

סביר להניח,
שאם חווית דחייה מתקיימת בקרבי,
טרם עיבוד שלה,
מה שאחווה מן הסתם מן האחר זה
כמובן... דחייה

ואז, ההרגל הטבעי והמאד נפוץ סביבנו יהיה
להאשים את האחר,
בכך שהוא לא מקבל אותי,
שהוא לא נחמד,
שהוא לא משתף פעולה,
שהוא לא רוצה להיות אתי,
שהוא מתעלם ממני
וכו..
מה שכנראה לגמרי נכון, אגב...

ובלי להוריד מעצמת התסכול,
יחד עם הקושי -
שמי כמוני יודעת עד כמה הוא בלתי נסבל,

הדרך לשנות את המצב
במקום להאשים אותו (!)
ולחכות שהוא ישתנה,

תהיה לבדוק -
מה אני עושה שמונע ממני חווית קבלה,
או יותר נכון -
איך אני יכולה להביא ממני קבלה, אהבה, חיבור

ולא,
אני לא מתכוונת לעוד יותר התרפסות, ריצוי וויתור,
אלא ליצירת חווית קבלה ממני אלי,
שמקטינה עד כדי מייתרת
את התלות שלי באישור הסביבה,
את התלות שלי בקבלה ממנו
כתנאי לקבלה ממני

(וזה משפט ששווה לקרוא שוב)

ככל שאצור קבלה ממני אלי,
ייווצר חוסן פנימי בתוכי,
שלא שם תנאים לאהבה ממני,
ויאפשר לי להביא את עצמי
בלב פתוח, ברכות, באהבה
(ובעיניים פקוחות כמובן)
למרות שהאהבה פוגעת
ולא בתנאי שלא אפגע.

(* האמור לעיל מתייחס למרחבים זוגיים
בהם ישנו רצון משני הצדדים להתפתחות
ולא למרחבים בהם ישנה פוגענות ואלימות -
שם נדרשת התבוננות בעיניים פקוחות ומתוך הקבלה
של עצמי ואהבה לעצמי -
תיבנה יכולת להציב גבול מול כל מה שלא מכבד אותי )

אם חווית הדחייה עדיין מתקיימת בתוכי,
לא משנה מה הוא יעשה,
כמה שהוא יהיה נחמד, יפרגן, יאהב,
המיקוד של המערכת שלי
יהיה על אותם הרגעים בהם הוא לא
(ככה אנחנו בנויים
וכל עוד מתנהלים מהאוטומט זה המצב)

כל עוד חווית הדחייה ערה בתוכי,
היא מנהלת אותי,
מייצרת מצבים של דחייה
ומראה לי את המציאות דרך פרספקטיבת הדחייה

כך שגם אם הוא ישתנה -
למרות שההתנהלות שלי כמי שעדיין
חווה עצמה דחוייה תקשה עליו -
אבל גם אם הוא יתעלה מעל זה,
אני אתקשה מאד לקלוט ממנו קבלה.

במילים אחרות,
ראשית נדרש ממני
לייצר בתוכי "רצפטורים" של קבלה
על מנת שאהיה מסוגלת לקלוט קבלה מן החוץ

ואת אלה - את ה"רצפטורים" האלה -
עלי לייצר בעצמי
על ידי אהבה וקבלה ממני אלי,
על ידי התמרת המסרים של הדחייה
ושחרורם מהמערכת שלי.

בקיצור -

אם אני רוצה אינטימיות בחיי הזוגיות שלי,
למשל -

עלי לבדוק מהם המחסומים שבי
שמונעים ממני להיות באינטימיות,

כן,
מה בתוכי מונע ממני את מה שאני רוצה (!)

יכול להיות שאגלה
פחד מדחייה,
פחד מנטישה,
תלות גדולה באישור הסביבה
והרגלים שונים שנובעים מאלה.

ורק,
אני מרשה לעצמי לומר - אך ורק
לאחר שאני אתמיר את התכנים הלא מודעים הללו,
רק לאחר שאנקה מהמערכת שלי
את התפיסות והאמונות
שאימצתי לאורך השנים,
ואחליף אותם בקבלה ואהבה לעצמי,
רק אז,
תוכל להתבהר לי התמונה,
אוכל להבחין ולקלוט לתוכי קבלה, אהבה, יחד...
אוכל להיות באינטימיות עם עצמי

ורק אז, אוכל ליצור אינטימיות שכזו
במרחב הזוגי שלי

אז...
מתוך החוסן הפנימי שנוצר,
ידיעת הראויה שאני,
הקבלה והאהבה לעצמי
(לא שהיא מייתרת את אלה מהחוץ,
אך כבר אינה תלויה בהם)

אז, אסכים "להסתכן" באהבה ובאינטימיות
למרות שהיא פוגעת ולא בתנאי שלא אפגע.

כמובן שככל שאנחנו כזוג
מחוייבים להתפתחות שלנו,
מוכנים לראות שבעצם מי שמייצר 
את הלופים שלנו 
אלה הם החלקים הלא מודעים שלנו,
ואין שם באמת כוונת זדון,

כך נוכל פחות להזדהות אתם מחד,
ומאידך פחות להילחם ולהתנגד להם,
כך נמשיך עוד ועוד
לפגוש ולהתמיר אותם
במחוייבות ודבקות בצמיחה שלנו,

כך נוכל להתנהל פחות ופחות
מהמקומות החשוכים של האוטומט
ויותר ויותר מתוך בחירה
וחיבור לאני האהוב/ה הגדול/ה שבי

כך נוכל לסלול לנו את הדרך
לזוגיות במיטבה!

לאותה הזוגיות שתמיד חלמנו שתהיה לנו.

כך נוכל לומר -
אני רוצה אינטימיות (למשל)
ובאותה הנשימה גם נוכל לממש :-)

אמן!

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

נ.ב.
ישנם באמתחתי כלים מופלאים
שמלמדים אותנו איך לסלול לעצמנו
את דרך המלך הזו,
אשמח להיות עבורכם
ולהתרגש אתכם בדרך לשם

אפשר בתהליך זוגי,
לחצי כאן לקבלת פרטים נוספים
על יומיים מופלאים בהם אתם לומדים
כל מה שצריך לדעת
ומקפיצים את הזוגיות שלכם לשם


וגם בתהליך פרטני,
לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל שלי
משם כבר נתאם לנו פגישה
ויחד נגשים את חלומותיך