יום ראשון, 24 באוקטובר 2021

תסכול שחוזר על עצמו? (סיפור מקרה + שיתוף אישי + איך להשתחרר מהתסכול)

השבוע היתה לי חוויה מכוננת !

משהו פעוט לכאורה.. אבל משמעותי עבורי :-)


זה קרה בערב שבת,

סיימנו לאכול את ארוחת השבת,

נשארנו לשבת ולדבר עוד קצת

כשהאוכל והצלחות עדיין לפנינו על השולחן


ואז,

קמתי לרגע לסדר משהו שקרא לי בדחיפות,

(כן.. כשהצלחות שלי ושל כולם עדיין על השולחן)

שזה.. לא דבר שקורה לי בדר"כ..


ואז, באורח פלא

בעודי מתעסקת עם מה שלשמו קמתי מהשולחן

אני שומעת ברקע צלילי צלחות נערמות לשטיפה ולמדיח !

בני משפחתי היקרים קמו והרימו את הצלחות למדיח

וזה.. גם לא דבר שקורה להם בדרכ!! :-)

(אולי יותר לאחרונה ועדיין נעמו לי עד מאד צלילי הצלחות הנשטפות שלא על ידי)


מה שנקרא בשפה הצה"לית:

"אין וואקום" :

כשאני לוקחת צעד לאחור

זה מאפשר לאחרים לקחת צעד קדימה



אבל.. רגע לפני שלוקחים צעד לפנים או לאחור...

חשוב להבין שלא מספיק השינוי ההתנהגותי

אם הייתי ממשיכה להחזיק רגשית את האחריות עלי

כמו שבעבר הייתי,

יש סיכוי סביר שלא הייתי מתענגת על צלילי צלחות שנשטפות ברקע



כאישה, יש לי נטייה כזו לקחת עודף אחריות,

זוהי התניה חברתית בתרבות בה אנו חיים

שמלמדת אותנו הנשים לקחת אחריות בעודף,

כלומר על מה שמעבר לגבול אחריותנו..


כמובן שיש לזה רווחי משנה אישיים -

אני מרגישה גדולה, 

צריכים אותי, (אפילו עד כדי "אי אפשר בלעדי") 

אני חשובה,

יש לי תפקיד..
ועוד...

אבל... זה שוחק :-(

גם מוביל למאבקים בין האני האחראית ~ נגדם הסוררים
(גם אם לא מודע זה המסר המועבר)

ובעיקר... לא לטובה הגבוהה של אף אחד מאתנו.

כיוון שזה מלמד את מי שהאחריות מלכתחילה שלו - להתנער ממנה

ועשוי להוביל אותו לקחת את אחד מהקצוות -

להיות בחוסר אחריות מחד,

או מאידך - בעודף אחריות כמוני

במילים אחרות - מוביל לשיחזור וקיבוע העיוות.


כשהילדים שלי היו קטנים, 

לקחתי על עצמי אוטומטית את האחריות על שיעורי הבית שלהם :

״אחרת הם לא יצליחו ״ סיפרתי לעצמי

"אם לא אדאג שיעשו, זה לא יקרה..."

למעשה קיבעתי לאורך תקופה 

מצב בו הם תלויים בי ולא לומדים לקחת אחריות.


באיזה שהוא שלב מתוך ההתפתחות שלי

(שבין היתר יכולתי לשחרר את היותי תלוייה בכך שיהיו תלויים בי :-)

לקחתי צעד לאחור -

והפלא ופלא -

המאבקים התאדו,

כל אחד התחיל לעשות את המשימות והמטלות שלו 

ולמד לקחת אחריות על מה ששלו.


אבל שוב -

סביר להניח שלא היה מספיק הצעד הקונקרטי או שינוי ההתנהגות שלי -

ליצירת שינוי אמיתי שיתבטא במציאות בְּרָכּוּת וללא מחירים כבדים

והתהליך הרגשי וההתפתחותי שלי איפשר לכך לקרות יותר בקלות.

~~~~~~~~


לא פעם אנחנו ממהרים ומתחילים בשינוי ההתנהגות

כשלמעשה זהו כמו קצה הקרחון

שמתחתיו קרחון עצמתי שמחזיק את הליבה

(הכוללת תחושות ורגשות, אמונות שגויות ודפוסי חשיבה שמובילים לדפוסי התנהגות)

כאשר אנחנו מעבדים את הרגשות, האמונות ודפוסי החשיבה -

משם אנחנו יכולים לשנות דפוסי התנהגות לכאלה שמשרתים אותנו -

ושינוי מבורך מתרחש.
~~~~~~


הנה סיפור של לילי } (שם בדוי) אִתה עבדתי השבוע, 

ושל תהליך העיבוד שעברה ויכול לשפוך עוד אור:


״נמאס לי להיות זו שמנקה ומסדרת כל הזמן
אני האחות היחידה שלקחתי על עצמי את התפקיד הזה,
אני ואמא שלי
כל השאר באופן מוצהר פשוט לא עושים כלום
למה?
למה אני צריכה לשאת את על הנטל?
העניין הוא שאני לא יכולה להפסיק
כי אני מרחמת על אמא שלי שתצטרך לעשות הכל לבד
ככה מצד אחד לפחות אני עוזרת לה
אבל מצד שני זה ממש מתסכל אותי..״


כשהפנינו את תשומת הלב פנימה,

היא יכלה בקלות לזהות לחץ בבית החזה,

ומערבולת ערה בסרעפת,

תחושות שהחזיקו רגשות של כעס ומתחתיו

תסכול, אכזבה וכאב

ככל שהיתה הסכמה לשהות עם התחושות והרגשות הללו

התחושה הלכה והתבהרה

והעלתה זיכרון מכיתה ד', 

כבר אז לקחה לילי את תפקיד האחראית

למרות שלא היתה הבכורה. זה היה אחר הצהרים,

אמא היתה צריכה לחזור הביתה והבית היה מבולגן

אחרי מאמציה הרבים לסדר ולנקות.

לילי ביקשה מכולם לעזור לה לסדר לפני שאמא חוזרת

אך לשווא, הם המשיכו להשתולל והתעלמו מבקשותיה 

וכשאמא חזרה, היא מאד התאכזבה

והפניתה את הכעס שלה על הבלגן שהיה בבית כלפי לילי... 

למרות שלילי ממש התאמצה לסדר ולנקות ולשמור על הסדר...

כשהכעס והעצבים של אמא הופנו אליה - זה העלה בה תסכול גדול 

לצד אשמה על הצער הרב שנגרם לאמא.


בעצם,

מה שלילי היתה צריכה אז כילדה - זה התחשבות, הבנה, הקשבה

ויחס מכבד שרואה אותה ואת מאמציה העילאיים ומוקיר עליהם..

(וגם חופש מכובד התסכול של האם אתה הזדהתה,

תסכול שהחזיק כאב ובדידות שנבעו מהפרשנות "לאף אחד לא אכפת ממני" ) 

ומשלא קיבלה את אלה - לא בסיטואציה הזו וגם לא בהמשך -

הקְצִין עוד יותר ההרגל שלה לקחת אחריות בניסיון 

'לזכות בהערכה שאולי תגיע (?)

אם תהיה ילדה טובה ותמשיך לנקות'


סביר להניח אגב, שאחיה חוו את אותו התסכול -

של האם שעובדת כל כך קשה (מה שניכר היה מדבריה)

אך בעוד שלילי "בחרה" לרָצוֹת ולקחת חלק בנטל,

הם "בחרו" בקיצון השני - בהתמרדות

ובהתנערות מכל אחריות.


כל עוד המניע שלה (ושלהם) 

יהיה לקבל אישור והערכה -

וגם להקטין ולהפסיק את הסבל של אמא 

(דרך עשייה וריצוי / למרות ואף על פי שלא עושים וכך מתרחקים מלהרגיש אותו)

סביר להניח שהפעולה (לעשות/ להימנע) לא תניב את מילוי הצורך

והתסכול ימשיך לפעום בקרבם.
(כלומר: שינוי הפעולה צר מלהשפיע)


יחד עם זאת,

ככל שנאוורר וניתן לתסכול להתמוסס,

ככל שתמלא מהבוגרת שהיא הערכה והוקרה לילדה שבתוכה,

ככל שתתן לכאב שלקחה על עצמה להתאדות,

במילים אחרות - 

ככל שתעבד את האמוציות שדחוקות ב"קרחון" -

כך תקטין את הצורך שלה באישור ובהערכה מבחוץ,

כך, תהיה בחיבור לגדולה העוצמתית שהיא

ותוכל לבחור את הפעולות שלה שיגיעו ממקום נקי,

בהקשבה לגבול הברור שלה,

לא רק נקיות מהתסכול אלא אף מוּנָעוֹת מחיוניות שמחה וקלילות.
~~~~~

בתוך דינמיקות משפחתיות שכאלה
 
כשאחד מפסיק 'לשתף פעולה' - (ממוסס את הכוח המוביל לריצוי/ התמרדות)

ויוצא מהמשחק האמוציונלי,

יש לזה יכולת השפעה על הכלל

ויכולת שחרור של כולם מהסיפור הכואב

של הנטל הכבד, הייאוש, העייפות המסכנות והבדידות.


שם מגיעה האפשרות למשל -

לראות את פעולות היום יום כחלק בלתי נפרד מהחיים

שגם אליהן אפשר להגיע בחיוך

תוך נשימה ובנוכחות

שהרי הם חלק מהחיים

ואין סיבה אמיתית (לבד מזו שהתפיסה התרבותית השכיחה מחזיקה)

שלא לבצע אותן בחדווה ובשמחה.


ואכן על הבוקר קיבלתי הודעה 

ובה מודה לילי על השחרור המורגש בליבה

ועל שינוי מפתיע בהתנהגות אחיה ש"פתאום" :-) לקחו חלק בעשייה בבית...

~~~~

בכל פעם שעולה מצוקה,

בכל פעם שעולה בנו אמוציה -

היא מביאה אתה הזדמנות לגלות עוד חלקים של עצמנו

שנמצאים מהעבר השני של התסכול.


אפשרות לשחרר עוד פיסה

מהתפיסות המגבילות שמֵצֵרוֹת את חווית חיינו.


והכיוון לשם כאמור -

במקום לנסות לשנות בחוץ ...

נכון..

הוא דווקא - בהפניית תשומת הלב פנימה -

בניגוד גמור להתנייה החברתית שכולנו גדלנו בצילה.



ועכשיו, מעניין אותי לשמוע -

מה דעתך ?

איך הגישה הזו נשמעת לך?

ואם משהו לא ברור...

אשמח לקבל ממך תגובות או שאלות,

עליהן אוכל להרחיב בתשובה לתגובה או בפוסט הבא


פה בשבילך,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממך אליך ❤


                     בנוסף אני פה בשבילך גם ב:
  • תהליך מוקלט בוידאו שמתקיים ברצף של 21 יום עם כל התכנים והכלים שקריטי להכיר להכלה וטרנספורמציה של התסכולים שהחיים מביאים לריפוי. פרטים נוספים בלחיצה כאן
  • תהליך מותאם אישית בפגישות פיזיות/ Skype~ Zoom . בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם



יום ראשון, 10 באוקטובר 2021

למה אני צריכה לעשות הכל בבית הזה? {{מפתח לפתרון כל מריבה}}


"למה כל הנטל עלי?"

"עם מזגן? / בלי מזגן?"

"איך להגיב במצבים שונים בחינוך הילדים?"

ועוד אינספור עניינים שמתגלעות בינינו מחלוקות לגביהם -

על פניו - ללא מוצא


לרוב במצבים כאלה נמצא את עצמנו מתבצרים בעמדתנו,

מאחורי אג'נדות מוצקות ומוצדקות,

מתרחקים יותר ויותר זה מזו,

מהסיכוי למצוא פתרון ענייני

והכי חשוב ממה שמסתתר מתחת לפני השטח -

לב ליבו של העניין -

שכשניתן לו את תשומת הלב ונבין שהוא בעצם הכיכר המרכזית של האירוע..

הפתרון הענייני לדבר עליו רבנו, יהיה רק טיפה קטנה

בים הרווחה לה נזכה...



כל עוד אנחנו מתווכחים על מה שעל פני השטח,

אנחנו מפספסים את העיקר 

וגם.. את הסיכוי לפתור את העניין 

(נכון... אני לא מגדירה פשרה או כניעה כפתרון רצוי..)



כשאנחנו מתווכחים, 

השכל (שאינו התודעה התבונית שלנו) -

שולט ביד רמה במעמד הויכוחי הזה

ו"שומר" עלינו....

בעיקר מנותקים זה מזה

וגם...

מנותקים מעצמנו


כי כשאנחנו בשכל...

אנחנו לא מרגישים (!!)

הרי זו אחת המטרות שלו... להגן עלינו מפני הכאב הרגשי.

הוא כאילו מציל אותנו, 

אבל בעצם מתעתע בנו ומשאיר אותנו שבויים בשקר התפיסות,

רחוקים מעצמנו, 

רחוקים מבן הזוג

והולכים ומתרחקים מהאפשרות להגיע להסכמה


במצב הזה של מאבק - אנחנו מופעלים מתוך המוח הקדמון - 

החלק הפרימיטיבי של המוח 

וזה - כאשר הוא דרוך, מרָכֶּז אליו את זרימת הדם

מהמוח האנושי החושב, החכם, היצירתי'

מה שמשאיר אותנו הרבה פחות חכמים - אם לומר בעדינות.


בקיצור,

כשאנחנו בויכוח על עניין זה או אחר,

כל עוד אנחנו מתנצחים, מתגוננים, מצטדקים...

נופעל מהמוח הקדמון במוד הישרדות

ו...

אולי נהיה צודקים..  - לפחות זה יהיה אחד הפיתויים שישאיר אותנו שם -

אבל נישָאֶר עם טעם מר

ולבד
~~~~~



למעשה מה שאנחנו מתווכחים עליו רק מייצג משהו עמוק יותר

ובעיקר מסתיר אותו..

כשאנחנו מצליחים להגיע למה שנמצא מתחת לעניין השנוי במחלוקת -

כלומר ל: מה שאני מרגישה שם ~

לצורך הלא מסופק של כל אחד מאתנו -

סביר להניח שהויכוח יחזור להיות שיחה

ואפילו - מלב אל לב.


כי כשאני מחוברת לרגשות שלי ולצרכים שלי,

אני מביאה אותם עם הרכות של הלב

וזה מאפשר חיבור עילאי ראשית אלי

וגם... אל מי שמולי


בכלל... על הצרכים אין לנו שום ויכוח...


זאת אומרת למשל, 

שכשהם  }{ רבים על הנטל בבית,

והיא - לא מתוך מניפולציה שרוצה לגרום לו להרגיש נקיפות מצפון

ולקחת חלק בנטל, אלא בלי כל אג'נדה

פותחת את הלב ומספרת לו 

שכשכולם קמים מהשולחן

והיא נשארת לְפָנֹות לבד, 

היא מרגישה עלבון ועצב,

וגם, היא מספרת שהיא כל כך צריכה שיראו אותה

והפרשנות שלה לסיטואציה הזו היא בדיוק ההיפך מנראות..

ואז מתוך העלבון וחוסר האונים

שמזכיר לה בדיוק את מה שהיה בבית בו גדלה

ואת ההבטחה שהבטיחה אז לעצמה - שאצלה בבית זה לא יקרה (!)

מה שמעלה עוד יותר את עצמת התסכול והאכזבה שלה,

מתוך אלה היא מוצאת את עצמה מתפרצת ומתרחקת ממנו.


לא שזה מצדיק את ההתפרצות שלה,

אבל מסביר את הקושי שהיא חווה,


אז...

הוא לא צריך להתגונן...

כי זה בכלל לא אודותיו..

לא להצטדק ולא להרגיש אשם,

הוא יכול לגמרי להבין אותה,


לא חייב להסכים אתה אבל מאד יכול להיות שהוא יבין

ואפילו...

יכול להיות שתתעורר בו אמפטיה כלפיה

שיוכל לשים את עצמו לרגעים בנעלים שלה

ולהבין לגמרי מה קורה לה שם


אז... נוצר חיבור מהעומקים שלהם

חיבור מלב אל לב.


זה לא אומר שמעכשיו הוא חייב לקחת יותר חלק בנטל

(אמרנו - שיתוף נטול אינטרסים ואג'נדה)

ובכל זאת, 

כשהוא לא מואשם ומותקף על ידה -

מאד יכול להיות שיהיה ממש, אבל ממש קטן עליו -

לקחת חלק גדול יותר בעשייה המשותפת בבית.


כך..

גם העניין מצא פתרון במישור הענייני

ובעיקר-  נענה הצורך העמוק שלה בנראות

והתאפשר חיבור בין הלבבות

וזו אחת הפסגות אם לא ה..

של הקיום שלנו ❤
~~~

כמי שמנוהלת ביד רמה על ידי השכל שלה,

אגב - דווקא בגלל שהייתי ילדה רגישה

והייתי צריכה מנגנון "חזק" מספיק שיגן עלי...

אני יודעת עד כמה הוא פתייני

וכמה בקלות אפשר ליפול למקומות הללו של הצדקנות

והניסיונות לפתור בשכל


אלה, ששוב ושוב, משאירים אותנו מנותקים

בראש ובראשונה מעצמנו ומן הסתם גם מסובבינו,

מגבילים את ההכרה שלנו למה שהיא יכולה להכיל (לא הרבה...),

חיים בניתוק מהמציאות - כי איך אפשר לראות נכוחה 

אם המשמעות היא שיעלו רגשות ואין לי היכולת להכיל אותם,

מטשטשים את האינטואיציה ומתכחשים לה,

כשהמציאות החיצונית מביאה לנו "לפנים" עוד ועוד צ'פחות..



כל עוד אין בידינו כלים,

כל עוד לא למדנו להכיל רגשות - 

זהו אחד המנגנונים הנפוצים שיהיו שם כדי "להגן" עלינו


המזל הוא..

שהמציאות תזכיר לנו שוב ושוב, 

במריבות ובצ'פחות כאלה ואחרות

את המחוייבות שלנו לעצמנו,

את המהות האבולוציונית של הנשמה - השאיפה להתפתחות

וזה.. בתקווה - ידחוף אותנו למצוא כלים להכלה (כמו אלה שבסוף הרשומה)

שיאפשרו לנו להחליף את מנגנוני ההישרדות בכאלה שמאפשרים לנו איכות חיים.

~~~~~


כל עוד יש מחלוקת ואי הסכמה עניינית,

אין שום בעיה,

נוכל לדבר עליה ולמצוא אינספור פתרונות.


כשאנחנו מוצאים את עצמנו אמוציונליים בשיחה ...

מה שהופך אותה למריבה,

זה סימן שיש פה שכבות עומק שמסתתרות מתחת לפני השטח

וצופנות בחובן עולם שלם של תכנים, צרכים ורגשות

שממשיכים להיות נעלמים מאתנו כל עוד אנחנו רבים,

למרות שהחיבור פנימה אליהם הוא הדבר האמיתי שאנחנו כמהים לו

ו... למרות שזו הדרך (גם) להגיע לפתרון שהוא win win 

~~~~~



כמי שהולכת בדרך הזו ומוצאת עוד ועוד כלים ודרכים להנגיש 

את המעבר הזה מהשכל אל הלב -

יש לי כמה הצעות עבורך 

אם יש בקרבך קריאה פנימית ללמוד כלים שכאלה :


  • תהליך מוקלט בוידאו שמתקיים ברצף של 21 יום עם כל התכנים והכלים שקריטי להכיר הכלה וטרנספורמציה של הצ'פחות לריפוי. פרטים נוספים בלחיצה כאן
  • תהליך מותאם אישית בפגישות פיזיות/ Skype~ Zoom . בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם


בברכת שבוע נפלא

ומלא בהזדמנויות לחיבור 

(יאפ...  אלה שמגיעות לרוב מחוּפָּשוֹת למריבה 

אך צופנות בחובן זהב טהור 

ושער למימוש הכמיהה העמוקה שלנו לחיבור אל הלב :-)


גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממך אליך







יום ראשון, 3 באוקטובר 2021

למה זה שוב קורה לי??? על תסכולים שחוזרים שוב ושוב

 כמה זה יכול להיות מתסכל

ששוב ושוב אני מבטיחה לעצמי -

ש: "את זה (!) never again !

עם זה סיימתי !"


בין אם אני בצד האקטיבי

ואני מתכוונת בהבטחה שלי -

שאני אפסיק להתפרץ ולצעוק כשאני כועסת,

או להתבייש ולשתוק גם כשיש לי מה לומר,

או שאני אתחיל לנהל את הזמנים שלי כמו שהייתי רוצה,

או לארגן היטב את המרחב שבו אני חיה (וכו'...)


ובין אם אני בצד הפסיבי שסופג ו"מאפשר" לאחרים

להתנהג אלי באופן שאני לא מוכנה יותר לסבול...


ועוד מיני הבטחות לעצמי 

שאני מוצאת את עצמי מפרה שוב ושוב 

מתוסכלת עד כדי יאוש מהחזרה העיקשת 

כאילו ההרגלים הלא רצויים שלי אומרים לי... 

"חבל לך על הזמן... אנחנו פה כדי להישאר..."

~~~~~~~~~~


אתמול טיילתי בעוד מקטע של שביל ישראל

וכמו תמיד - זמן שהייה בטבע הוא זמן מוצלח לעיכול תכנים

למחשבות, להגיגים והשראה


ואז ראיתי את  זה:

ומייד חשבתי כמה הסלע הזה שבתמונה 

יכול להמחיש את התשובה לכך

ואף להרגיע את התסכול ואת חוסר האונים שעשוי לעלות

כשאנחנו נתקלים שוב ושוב בתסכול עד חוסר אונים

מהרגל שחוזר על עצמו ולא מרפה..


אני לא מתיימרת להסביר הסברים פיזיולגיים

ובכל זאת כדימוי -

החוויות שאנחנו חווים כילדים (במיוחד עד גיל 7)

מוטבעות בתת המודע שלנו

ממש בדומה להטבעה בסלע הזה

(אגב מדובר בתופעה גיאולוגית שאינני יודעת את שמה

ויש לה מיני ניסיונות הסבר לאיך קרתה

זהו סלע אחד בתוך שדה מלא בסלעים כאלה 

שזרועים על מורדות הכרמל)


כשאנחנו מתייחסים להרגלים שלנו

כאל כאלה שמוטבעים בעומקים שלנו 

או במילים אחרות -

כאל חלק מחיווט מתוחכם שקיים בירכתי המוח שלנו,

יכולה להיות  ברורה יותר האחיזה שלהם

ו(אולי) אז קל יותר לקבל את עובדת הישארותם ואת הקושי לחולל שינוי.


{זאת כל עוד אין לנו כלים וחומרי המסה :-)

וגם כשיש לנו.. 

הדימוי הזה מבהיר כמה נחישות והתמדה נדרשות לשינוי}

~~~~~


בבסיס אנחנו יצורים הישרדותיים

כילדים בהחלט כך - שכן אנחנו חסרי אונים 

ותלויים לחלוטין בהורינו. 

(אגב בשונה מכמעט כל בעלי החיים האחרים)


לכן,

בחוכמתו הרבה,

הגוף-נפש שלנו ימצא את הדרכים הכי בטוחות לנו לשרוד

וזה בהחלט מה שיציל אותנו בשנותינו הראשונות,

אולי אף בעשורי חיינו הראשונים.


כי למשל 

אם 

כשהייתי תינוקת סבתא שלי השאירה אותי לישון בבית,

אחרי שסיימה להאכיל אותי

והלכה לעזור לסבא שלי, כדי לא לגרור אותי אתה...

אבל כשהיא חזרה אני כבר הייתי בשלהי ההיסטריה,

צורחת ומקיאה מבהלה -

בחרדת נטישה אימתנית


ואם בנוסף לזה

ההורים שלי היו מאד עסוקים בעבודה

וטרודים בדאגה בסיסית ואוהבת לספק את צרכינו,

(מה שעשוי היה להיתפס מצידי כהתעלמות רגשית)


הרי שמאד הגיוני הוא

שהמערכת ההישרדותית שלי תייצר מנגנון כזה

שבכל פעם שיהיה רמז ולו פצפון

למה שעשוי להיתפס כהתעלמות -

שזכורה כסכנה אימתנית בעומָקָי -

תוך שברירי שנייה תיפָּלט ממני צעקה


וכשאני כותבת שברירי שנייה 

אני רוצה להדגיש כמה האוטומט הזה לא בשליטה

בדיוק כמו שאם אתקרב לתנור חם,

כהרף עיין הגוף שלי ינוע הרחק ממנו

כשיקלוט את הסכנה מכוויה..


זאת אומרת שיש לנו מערכת גאונית

הישרדותית,

שבכליה ההישרדותיים (fight/ fight / freeze)

תעשה הכל על מנת להציל אותנו.


אלא ש...

ככל שעוברות השנים,

יש איזה בלבול קטן במערכת, שלא קלטה 

שאנחנו כבר לא באמת בסכנה אמיתית

ולא רק שלא מצילה אותנו...

גורמת לנו להרוס את מערכות היחסים שלנו עם עצמנו ועם העולם.


מדויק יותר יהיה לומר -

שכל עוד לא הוכחנו למערכת ההישרדותית שלנו

שאנחנו בוגרים ויכולים להגן על עצמנו בכלים אחרים

היא פה על מנת להישאר ו"להציל אותנו"

(הגישה הזו מתייחסת אל המפגשים המתסכלים

כהזדמנות ללמוד אחרת)


לכן, בכל פעם שיתקבל אותו האיתות על "סכנה"

גם כאשר היא לגמרי מדומה...

כל עוד המערכת ההישרדותית שלנו עדיין בשליטה,

נמצא את עצמנו מגיבים באותה התגובה- אף שמאסנו בה-

ועשויים לחוות שוב תסכול.


(מה שעשוי להחמיר את המצב ולא ארחיב עליו כאן

כדי לשמור על רצף הכתיבה -

הוא שהמנגנונים הללו בין היתר על מנת להגן עלינו -

לא פעם משאירים אותנו עיוורים למצב,

מצדיקים ביתר תוקף את התנהגותנו

ואפילו גורמים לנו להרגיש קורבן של המציאות

על מנת להצדיק וחזק את הצורך במנגנון)


כל עוד  אנחנו מנסים לחולל שינוי דרך המודע שלנו

כשהקוד והצופן נמצאים אי שם בחלקים הלא מודעים...

סביר להניח שנרגיש שאנחנו דורכים במקום..

וההרגל לא רק שלא משתנה,

אלא אף מתקבע יותר.


אז קודם כל,

respect...

נכון, זה לא מתאים ולא מתואם

והיום עשוי לגרום לנו למבוכה ותסכול,

ובכל זאת יש פה כוונה טהורה עמוקה לדאוג לנו.


ואחר כך -

עלינו למצוא את הגישה לעומקים שלנו 

(מפתח לשם בסוף הרשומה)

וליצור אט אט הרגעה של המערכת ההישרדותית

עד שנוכיח למערכת שלנו שאנחנו מנהלים את העניינים

והמצב בטוח.


זה נכון שככל שההטבעה עמוקה יותר

כך טבעי שנידרש להתמיד ולהיות נחושים

בחיווט מחדש של המערכת -

כשעוד ועוד "הזדמנויות לריפוי" יופיעו בחיינו

ובכל זאת גם אם השינוי יהיה בקצב שאיטי לרוחנו -

כשיש בידינו גישה לעומקים שלנו וכלים להמסה של המנגנונים -

נוכל להיווכח בשינוי ללא כל ספק.


(לגבי ה"איטיות" נזכיר לעצמנו שזהו הקצב לו נדרשת המערכת ההישרדותית 

על מנת לחוש ביטחון ולא להידרך שוב

כאשר היא יותר ויותר מזהה שמדובר בסכנה מדומה בלבד.)


זאת אומרת

שאם מישהו מתעלם ממני 

או יותר נכון יהיה לומר - 

אם הוא לא עונה לי אחרי 8 פעמים ששאלתי את אותה השאלה  

והפרשנות שלי תהיה שהוא מתעלם ממני -


זה אכן ... לא יהיה לי נעים,

אבל... תהיה בהירות פנימית בתוכי

שבהחלט לא מדובר בסכנה

ואז אוכל לבחור אם ואיך אולי אף בחינניות ובאהבה

למשוך את תשומת ליבו


אפילו

אם מישהו צועק עלי 

יחד עם זאת שזה לא יהיה נעים לי בעליל,

אני רוצה להגיע למצב בו אני פחות ופחות מתערערת

(כמובן כאשר לא מדובר באלימות ובסכנה אמיתית)


במקביל לכך שאֵלְמָד להציב את הגבול שלי ממקום נקי,

ובתקווה - שהוא } עובד מצדו 

עם המנגנונים שלו לריכוך והרגעה

כך שיחוש פחות ופחות סכנה 

ותהיה לו גישה לדרכי התמודדות אחרות מהתפרצות.


עד אז -

אני רוצה שהמערכת שלי תתפכח לעובדה

שאפילו בינתיים, כשהוא עדיין מתפרץ -

זה לא נעים,

אבל אין פה סכנה,

כי אני פה, יציבה ומתחזקת יותר ויותר,

מנקה מהמערכת שלי את ההרגל שהוטבע בה

לספוג התפרצויות כלפי 

מה שמאפשר לו } להמשיך בכך

(כאמור מתייחס למצבים בהם באמת אין סכנה אמיתית)


לא...

אני לא אשמה בהתנהגות שלו,

אני גם לא אחראית למעשיו,

אני אחראית אלי ומחוייבת להתפתחות שלי

ולניקוי ההטבעות שבי 

שמשתפות פעולה (לרוב לא במודע מן הסתם)

עם מצבים מתסכלים

ומשאירות אותי בחווית קורבן של הסיטואציה.


באותם הרגעים שהוא צועק ואני קופאת,

מה שלא מאפשר לי לקום ולומר לו למשל:

"רגע, זו לא שיחה ולא של החלקים הבוגרים שלנו,

קשה לי להקשיב לך ככה ואני סקרנית להבין מה אתה עובר

אז בוא ניקח כמה דק ונחזור אחרי שנירגע"


ופה - קריטי להבין -

שלמילים לבדן אין מספיק כוח עם כל הכבוד להן ויש...

כיוון שנדרש חוסן פנימי, ביטחון ויציבות,

שיהיו המטען שלהן ויעבירו בבהירות את המסר של הגבול הברור.

(לשם אפשר להגיע גם בתהליכי העומק - ב 21 הימים לשינוי)


באוטומט - מה שלא מאפשר לי לנהוג ככה -

הוא ההטבעה שכשהייתי חסרת אונים כילדה

ולא באמת יכולתי להימלט ממצבים כאלה -

קפאתי שם כי זו היתה התגובה שהמערכת שלי הניחה שהכי בטוחה לי

(או נלחמתי/ ברחתי, כולן באותו מישור הישרדותי)


היום כשאני בוגרת -

המצבים האלה שמתסכלים אותי 

בין אם אני האקטיבית ובין אם הפסיבית בהם - שסופגת -

הם הזדמנות כבוגרת להגיע לעומקי

ולנקות את ההטבעה ההיא,

או תזכורת לכך.

(לשם כאמור אפשר להגיע בתהליכי העומק - ב 21 הימים לשינוי)


שוב ושוב ושוב

תוך שהמצב הלוא רצוי נעלם יותר ויותר עד בכלל מחיי.


לא פעם אגב,

באופן שלרוב יהיה מוכחש ונעלם מעצמנו,

נמצא את עצמנו גם המקרבן ולא רק הקורבן

זאת אומרת מתפרצים בעצמנו במצבים מסויימים בלי שליטה

וזה לא משנה כמה זה מוצדק 

(כל עוד לא מדובר בסכנה אמיתית)

אנחנו רוצים לחווט מחדש את מערכת ההפעלה שלנו

ולהעלות את ניהול חיינו

ממערכת ההפעלה ההישרדותית במוח הקדמון

לזו האנושית, החכמה, היצירתית

שנמצאת בחלקים הקדמיים של המוח

ומאפשרת לנו חיים ברווחה אמיתית.


אמן ❤


העניין הוא

שכשאנחנו מנוהלים על ידי החלקים הלא מודעים שלנו

וההוכחה לכך יכולה להיות -

שהמציאות מפגישה אותנו שוב ושוב עם התסכול -

זה כאילו יש שם ערפל שמסתיר לנו,

כמו צעיף שמראה לנו תמונה שקרית 

דרך מערך התפיסות התפוסות,

כמו קרן אור מסנוורת

במיוחד כשהשכל משתלט ומנסה להבין

את מה שנדרשת עבורו הבנה והפנמה עמוקה יותר.


מה שנדרש לשינוי הוא גישה לעומקים שלנו

לעומקים בהם הוטבע ההרגל

וגם.. בהחלט כלים שונים להמסה של האוטומטים,

הרגעה, שחרור רגשות ותפיסות שגויות

ויצירת חוסן פנימי.


זה בדיוק מה שיש בערכה ליצירת שינוי ב 21 יום ❤

שבה בכל יום (התמדה.. הבטחתי :-) 

מגיע אליך תרגיל מוקלט ובו תהליכי עומק טרנספורמטיביים

מכל מיני כיוונים ומכל מיני מקורות

אנחנו מגיעים לעומקים שלנו,

מרפאים, מחזקים, מבינים, קולטים 

ואוספים את החלקים חסרי האונים שבנו

ומכילים ומעבדים

כך שאני הבוגרת - האם הפנימית שאני לחלקי הפנימיים

מנהלת את חיי,

לומדת לעבד תסכולים כאשר אלה מגיעים

ולשחרר בכל פעם שיעלו עוד ועוד מסרים מוטעים

תפיסות תפוסות שמשאירות אותנו שבויים

ובמקום להרוס במו ידינו  -

אנחנו משנות כיוון ומטפחות ובונות ומזינות

וצומחות אל הגדולות שאנחנו.


כי החכמה הזו נמצאת בתוכנו

מה שאנחנו צריכים זה רק גישה אליה

וזה מה שנמצא בלחיצה פה עבורך


ובעלות מוזלת לזמן מוגבל  - 

של 3 תשלומים * 90 ש"ח בלבד!


כך, יש לך גישה ללא הגבלה לכל התכנים

כך שתוכלי לחזור ולהמשיך להעמיק

בכל פעם שהמציאות תזכיר לך 

שיש פה עוד הזדמנות לריפוי עבורך

~~~~


לחיים של ביטחון ויציבות

לצד החופש להיות מי שאת!


גלית אליאס

ממחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך


בנוסף אני פה בשבילך גם ב:


פגישות אישיות(לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

  • תהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

  • בקרוב יוצאת לדרך קבוצת נשים בפריד(ח)ה פרטים נוספים נמצאים בלחיצה כאן












  • יום ראשון, 26 בספטמבר 2021

    איך להשתחרר מהמועקות ולהכניס יותר שמחה לחיים?

     "בסדר... אני מרגישה די בסדר..

    את יודעת, לא קל..."


    היא אמרה לי כששוחחנו בטלפון

    ואני רוצה לבחון את האמירה הכל כך נפוצה הזו,

    או את 'אחותה' שמגיעה כ "החיים קשים"


    נכון שהשְכַּם והערב מגיעים לפתחנו אתגרים,

    החל מקטנות שמעיבות עלינו במודע או שלא,

    כמו אם קיבלתי חיוך עקום או ישר הבוקר מהשכן 


    והמשך בעננוּת קודרת יותר, שהטריגרים שמעירים אותה

    הם האנשים שיותר קרובים אלינו, כמו בני משפחה 

    ושמקורה לרוב במיני שדים ששוכנים בתוכנו -

    כשזה יכול להיות במודע וגם שלא במודע -

    שנסתובב כל היום עם עננה שמנהלת אותנו בלי שנשים לב..


    לרוב העננות האלה - 

    מקורן באמונות מגבילות שיש לנו אודות עצמנו

    וברגשות קשים שאלה מביאות


    אחת הנפוצות היא:

    "אני לא מספיק"


    זו מגיעה עם שלל רגשות כבדים -

    כמו אשמה, בושה, עצב, אכזבה, חוסר אונים,

    תסכול על המצב - (לכאורה) 


    תסכול שנובע מתוך קונפליקט פנימי בין ידיעה עמוקה 

    שאני בהחלט מספיק ואף נפלאה מעצם היותי חלק מנשמה עוצמתית -

    ובין חלקים שלמדו להאמין ש "אני לא מספיק" 


    האמונה השגויה הזו - שאני לא מספיק - התקבעה לה אי שם בילדותנו,

    כמסקנה ממה שאמרו לנו במילים,

    או מאיך שהסתכלו עלינו במבט שאין בו מספיק אהבה,

    או כהיסק שעשינו מאי הצלחה כל שהיא או השוואה שלנו לאחרים,


    מאחר ואז התעצבה לה חווית הערך שלנו,

    אותו גרעין בתוכנו שיודע שאנחנו נפלאים כפי שאנחנו,

    נדחק אט אט ומתכסה מאחורי האמונה שאנחנו לא מספיק,

    כשחוויות החיים מביאות לנו עוד ועוד סיפורים 

    שבטעות אנחנו מתייחסים אליהם כאלה "הוכחות" 

    שאכן כך הוא -

    שאכן "אנחנו לא מספיק"


    אט אט נבנה לנו מנגנוני הישרדות שמטרתם לתת לנו תחושה של "מספיק" -

    נהיה תחרותיים, השגיים ופרפקציוניסטים - כדי להוכיח (גם לעצמנו) שאנחנו מספיק

    או לחלופין - נרים ידיים ונימנע מלנסות - כדי לא להרגיש שאנחנו לא מספיק,


    וחשוב להבחין שגם כשנצטיין בעשייה שלנו,

    זה עדיין לא ימלא את תחושת החוסר ולא יצליח להחליף את האמונה,

    כלומר ישאיר אותנו אתה ועם כל המשא הרגשי הכבד שלה.


    לזה אפשר להוסיף מנגנוני ריצוי,

    צורך ותלות באישור הסביבה,

    לא פעם נמצא את עצמנו מתפרצים בכעס

    כי הכעס מסתיר תחתיו רגשות פגיעים יותר

    ולכאורה מגן עלינו אבל למעשה פוגע בנו ובסובבינו

    (אל דאגה.. לא באתי לנכס.. :-) אני מביאה גם פתרון בהמשך)


    ועוד הרגלים שלא באמת מביאים לנו מזור..


    ואז...

    כשהאמונה ההיא (ועוד כמותה) נמצאת מתחת לפני השטח,

    עטופה ברגשות הקשים ובהרגלים שמנסים להוכיח אחרת

    אבל לא באמת עושים את העבודה...

    החיים נחווים כקשים, 

    ואנחנו מחפשים מילוט מהקושי -


    אז אנחנו מוצאים עוד הרגלים בניסיון להרגיש טוב יותר -

    שיהיו על הרצף מלעשות עוד יותר דברים,

    ועד ללברוח - שבקצה של זה יגיעו לכדי אילחוש עם סמים ואלכוהול.


    אז... בהחלט החוויה היא ש "החיים קשים..."

    בהחלט "לא קל"


    אבל...

    אם רק היינו מצליחים להגיע למקור -

    לאותן האמונות השגויות,

    לאותם הזכרונות שבתפיסה הילדית התקבעו בתוכנו 

    ונחרטו כמחלישים,

    אם רק היינו מצליחים לתת לפקעת האמוציונלית בתוכנו להתפוגג...

    ולמקומות הילדיים בתוכנו ריפוי באהבה שכל כך היינו כמה לה...


    כל מגדל הקלפים הזה שנבנה על גבי האמונה הזו,

    היה מתייתר ונעלם!


    כי כשאני יודעת מבפנים 

    (ולא רק בשכל, אפשר לשמוע אם הנימה שלי מנסה לשכנע.. :-),

    אלא ממש ממש מחוברת אל הערך שלי -

    השמחה בי זמינה לי הרבה יותר

    כי התפוגגו להם העצב והתסכול, הבדידות, האכזבה, הפחד וכו'...


    כן, רגשות - emotion ~ 

    Energy in motion - אנרגיה בתנועה

    כשאנחנו נותנים להם להיות, שוהים אתם,

    מה שלא יכולנו כילדים כי כל כך איימו שעצרנו אותם בתוכנו...

    ויחד עם זאת, כשנותנים להם להיות  -

    אחרי 90 שניות הם מתפוגגים !


    אז - 

    כשהאמונה השגויה התחלפה בזו שיודעת את עצמי,

    והרגשות הקשים התפוגגו -

    אני כבר לא צריכה להוכיח שום דבר 

    וגם לא לעשות יותר ויותר מאותו הדבר,

    גם כבר אין לי ממה לברוח... 

    אז -

    אני יכולה לפעול בהתאם לצו ליבי,

    חווית החיים כולה קלילה יותר


    והאמירה "לא קל" איננה חלק מחיי

    ❤❤❤


    נכון,

    שמנקודת מבטי תהליך ההתפתחות שלנו

    הוא אינסופי ויגיעו לפתחנו עוד ועוד אתגרים,

    אלא שככל שאנחנו בתהליכי ריפוי והתמרה כאלה

    החיים נחווים כהרפתקאה 

    שגונזת בתוכה שק מלא של הפתעות עבורנו

    אבל...

    איך עושים את זה?

    הרי אנחנו שבויים בתוך אותן התפיסות השגויות

    ובמצב הזה לא באמת יכולים לראות מבעד למסך האמוציונלי 

    שמסתיר לנו את האפשרויות הללו שצופנים לנו החיים...


    אבל לי... יש כלים מופלאים שיכולים לפוגג את הערפל,

    ולחבר אותנו בבהירות אל העוצמה שלנו ❤


    במיוחד היום,

    בפתחה של שנה חדשה,

    כשהחגים אוטוטו מאחורינו

    זה הזמן המושלם- 

    עם רוח גבית מהמהות של שנת השמיטה שהחלה -

    לשמוט מאתנו דפוסים תפוסים שכאלה

    שלא פעם מכוסים בהתפרצויות של כעס (אבל לא רק)

    ולצמוח אל השלב הבא שלנו


    לחוות את החופש להיות מי שאנחנו באמת,

    משוחררים מאמונות שקריות, רגשות כבדים ומעיקים

    דפוסי התנהגות שמקבעים את המצב עוד יותר

    ולא פעם כשזה כבר מגיע לגוף - מלווים במכאובים פיזיים שונים.


    זהו זמן נפלא ליצירת שינוי,

    לקפיצת מדרגה משמעותית


    והבשורה שלי היא - שזה בר מימוש בקלות יחסית

    בתהליך שהקלטתי מראש

    בסרטונים קצרים של עד חצי שעה 

    ובהם תכנים, תרגילים ובתהליכים משני תודעה

    לאורך 21 ימים  (רצף שמאפשר להתמדה לחזק ולהטמיע את השינוי)

    בהם את~ה מחולל~ת לא סתם שינוי אלא 

    קפיצה תודעתית אל הגדול~ה והחופשי~יה שאת~ה


    זה נמצא בעלות מוזלת לזמן מוגבל

     בלחיצה כאן עבורך


    בברכת שנה טובה ומבורכת

    בתהליכי ריפוי רכים ומיטיבים,


    גלית  אליאס

    מומחית בהחזרת אהבות למקומן

    ובראש ובראשונה זו שממך אליך


    יום ראשון, 12 בספטמבר 2021

    למה זה בעצם נפלא שאנחנו רבים?

     הקשר הקרוב הראשון של כולנו היה הקשר עם אמא ואבא,

    שהחל עוד כשהיינו ברחם,

    ונמשך אחרי הלידה בהיותנו תינוקות חסרי אונים,

    נתונים לחסדי הטיפול שנקבל מהדמויות המטפלות בנו

    טיפול שבמידה כזו או אחרת היה חסר או עודף

    סביב סוגיות שונות שחזרו על עצמן לאורך חיינו.


    וכשאני מדברת על חוסר או עודף, אני מתכוונת לכך

    שהיו לנו צרכים שלא תמיד נענו במידה המדוייקת לנו

    על ידי הדמויות שטיפלו בנו -


    לפעמים כי לא ראו אותנו מספיק,

    למשל כי היו עסוקים וטרודים בענייני היום יום,


    לפעמים כי השתיקו אותנו ולא איפשרו לנו לבטא

    את עצמנו, את הרצונות שלנו, את הרגשות שלנו -

    כשאלה "התנגשו" עם אלה שלהם 

    ו/או עם הנורמות החברתיות המקובלות,

    לדוגמא:

    כשחזרו ואמרו לו "תפסיק לבכות מה אתה תינוקת?"

    מסר שלימד אותו להפסיק להרגיש ולא לבטא את הרגשות שלו..


    וזו רק אחת מאינספור אפשרויות לצרכים שלא נענים

    ולהשפעה של כך עלינו -


    ככל שהחוסר (/עודף)  חוזר על עצמו,

    נמצא את עצמנו בונים מנגנון הישרדות 

    שמאפשר לנו להתאים את עצמנו -

    כן... תוך כדי שאנחנו מוותרים על חלקים שלנו... -

    העיקר שנקבל אהבה,

    שהרי - במיוחד כילדים - אנחנו תלויים בה.


    למשל כשהמסר הוא 

    אסור לבכות > (משמעו) אסור להרגיש (כי לאן יזרמו הרגשות אם אסור לבכות?) > 

    מה שעשוי להוביל ליצירת מנגנון ניתוק, 

    שכן ניתוק ושכלתנות מאפשרים לי להתאים את  עצמי להתנייה

    ולִזְכֹּות (אולי) באהבה


    כך אנחנו יוצאים מבית הורינו, עם מיני קונפליקטים פנימיים:

    מחד עם תסכולים רבים על חוסר הקשב לצרכים שלנו, כגון:

    חוסר ההקשבה/ חוסר הנראות/ חוסר הלגיטימציה להיות מי שאנחנו וכו'..

    ומאידך עם מנגנונים שבנינו והתאמנו את עצמנו להסתדר לכאורה,

    כלומר עם הרגלים שמשמרים את התסכולים ההם -

    ולמעשה שומרים אותנו רחוק מעצמנו


    כי אם אני הייתי צריכה שיראו אותי

    וכשזה לא קרה סיגלתי הרגלים של הימנעות

    על מנת לא לפגוש את כאב הדחיה שהתעורר כל פעם שלא ראו אותי,

    כל שכן שגם היה אסור לבכות -

    לכן ההרגל כולל ניתוק רגשי שמאפשר לי להמשיך להתנהל לכאורה

    אך במרחק גדול מהלב שלי,

    עם מנגנון כזה - אני למעשה משמרת את התסכול,

    מעצם ההימנעות - אני לא רואה אותי

    וגם אם רואים אותי אני נמנעת מלהרגיש,

    נמנעת מלתת להיכנס לעולמי,

    מה שלכאורה מגן עלי,

    אך למעשה משחזר תמידית את חווית הדחיה.


    מיני מנגנונים גאוניים

    שאכן הצילו אותנו בשנות ילדותנו,

    אך היום רק משחזרים את אותו הכאב בדיוק...


    אבל.. והנה הפאנצ' (!!)

    בדיוק בשביל זה התכנסנו, נפגשנו, התאהבנו זה בזו ❤


    כשאנו מתאהבים, תת המודע בוחר לנו בן זוג כזה

    שיודע במדויק ללחוץ לנו על הכפתורים ההם,

    אפשר לומר במילים אחרות -

    שחָוָוה חוסרים דומים לשלנו

    רק שמנגנוני ההגנה שלנו עשויים להיות הפוכים


    למשל אם אני נמנעת מקרבה,

    אני עשויה למצוא את עצמי בזוגיות עם מי שמשתוקק ודורש אותה

    שנינו מונעים מחווית דחייה ~ נטישה

    אחד בורח כדי לא להרגיש שוב ושוב נטישה 

    (כמובן שזה רק מקבע את החוויה ומשחזר אותה שוב ושוב)

    והשני נאחז כדי שלא יינטש

    (גם זה מן הסתם מנגנון שמשחזר ומביא סוֹפֶי סיפור ידוע מראש של נטישה)


    ואז אנחנו רבים -

    כל פעם שאני נעלבת שהוא לא רואה אותי -

    אני מתרחקת...

    (לא משנה שגם אם היה רואה לא באמת הייתי מתמלאת מזה כי אני נמנעת.. )

    מה שמוביל אותו להתלונן ולדרוש עוד יותר קרבה,

    דורשנות ותובענות שמתובלות בהאשמות 

    שמן הסתם רק מרחיקות אותי יותר,

    ואנחנו מתדרדרים מטה במדרון חלקלק ותלול...


    רגע רגע, זה לא הפאנצ'...


    הפאנצ' הוא 

    ההבנה - שבעצם הקשר הזוגי יכול להיות גשר לתיקון שלנו


    מן הסתם השלב הראשון של התיקון

    הוא המצב האוטומטי שחושף את מנגנוני ההישרדות שלנו

    וכל עוד אנחנו מופעלים מהפצע -

    זה רק מגרה אותו וזורה עליו עוד מלח -

    קרי - המריבות שלנו


    אבל!

    כשאנחנו מבינים,

    שהמריבות שלנו בעצם מעלות על פני השטח ולו חלקיק מהכאב -

    ובזכותן נחשף בפנינו שער דרכו נוכל להיכנס ולרפא


    כי התסכול כמו שדר' הנדריקס אוהב לומר

    הוא הצמיחה שלנו שרוצה להתרחש-


    בכל פעם שאתם רבים,

    בכל שיחה שמגיעה ל dead end

    במיוחד באלה שחוזרות על עצמן 

    (ואגב לא משנה אם המילים והנושא חוזר על עצמו

    או רק המנגינה ...)

    יש שכבה נוספת של אמוציות שמנהלות את המריבה

    שנמצאת מתחת לשכבה המילולית

    או כמו ששמעתי את ארנינה קשתן אומרת -

    ישנה השיחה הלא מדוברת שמנהלת את המערכה

    וזו צופנת בחובה עולם קסום ומלא בתובנות, רגשות, תחושות

    שמוביל ישירות ללב שלנו

    ומאפשר לנו לגעת בחלקים הרכים שמאחורי חליפת ההישרדות,

    מבעד למנגנונים האוטומטים

    ולהרוות את הצמא ❤


    ככל שאנחנו מצליחים להגיע לעומק שלנו -

    גם מתאפשר ריפוי לחלקינו הילדיים

    כלומר המקומות שחוו חסך כלשהוא "מתמלאים"

    וגם מעמיק החיבור בינינו לבין בן הזוג

    זאת אומרת שבזכות המריבה

    אם וכאשר אנחנו לומדים איך לעבור לשיח מודע,

    (שזה בדיוק מה שנלמד בקבוצת הלימוד לזוגות

    שתקפיץ את הזוגיות שלכם לרמה הבאה

    (כן... כולל ההעמקה המופלאה הזו))

    אנחנו לומדים לנהל את המצוקות שלנו,

    כך שבהמשך - וזהו תהליך שלא קורה ברגע

    ובכל זאת בהחלט מורגש ביום יום כבר מההתחלה -

    יותר ויותר חלקים מחליפת ההישרדות מתייתרים לנו

    פחות ופחות אנחנו דורכים אחד לשני על הכפתורים,

    מה שאומר שהשיח בינינו הופך למכבד, ממלא, נוכח,

    ו... הללויה - הלב מסכים להיפתח.


    כל מריבה הינה הזדמנות לריפוי -

    אישי - של מה שעלה אצל כל אחד מכם והוביל למריבה

    וזוגי - של החיבור ביניכם שנוצר כשאתם מעזים לחשוף את החלקים הרכים

    להבין את הקושי,

    אפילו להצליח לעמוד בנעליים של האחר

    ולגלות אמפטיה והתחשבות

    תוך כדי השיח ובכלל.


    כי בעצם,

    כולנו רוצים שיאהבו ויקבלו אותנו בכל תנאי,

    כולנו צמאים שיראו אותנו בעיניים טובות,

    ככה, בדיוק כמו שאנחנו


    ובזכות התזכורת מבן הזוג

    שקיבל מסר מכאיב דומה לשלנו

    וכמונו רגיל גם להמשיך ולהעביר אותו (גם אלינו)

    אותה תזכורת שבאוטומט דורכת את חליפת ההישרדות שלנו,

    כשאנחנו לומדים איך -

    מאפשרת לנו להגיע לאותו הכאב ולרפא אותו

    מאפשרת לנו להעניק לעצמנו הילדי 

    מנקודת המבט של החלק האימהי שבתוכנו -

    את אותה אהבה וקבלה בכל תנאי ❤


    ומשם גם להעניק אותה הלאה - הללויה - גם לבן הזוג

    ואיזה נפלא זה כששנינו לומדים את הדרך הזו

    ועושים את המסע הזה יד ביד


    ביחד כמו מקפצה

    נוכל להיפרד מהזוגיות של הקבצנים 

    ושבה אנחנו דורשים ותובעים מהאחר כל מה שלא קיבלנו

    בתוענה לא מילולית שעכשיו לעומת הילד שהיינו - 

    אנחנו חזקים ויכולים לדרוש ולהאשים -

    מה שמן הסתם לא עובד לנו...

    להיפרד מהקבצנות שמשמרת את התסכול


    ולעלות לרמה הבאה -

    לזוגיות גורמה - הללויה -

    שבה יש הקשבה, קבלה, חמלה לעצמי

    מה שמאפשר לי להעניק מאלה גם לאחר!


    את הדרך לשם אנחנו עושים

    בעזרת שני כלים מופלאים -

    האחד זוגי - והוא דיאלוג אימגו

    והאחר שמלמד אותנו ריפוי עצמי

    שנקראת ת.ל.מ גוף נפש - מבית מדרשה של אורית כהן רז

    כלי מופלא שעושה קסמים ומשחרר מאתנו

    את התסכולים שמנהלים אותנו 

    כשזה תכל'ס מורגש בכל הרמות -

    בגוף אפשר לחוש בשחרור פיזי,

    רגשות מתפוגגים ומתנקים,

    דפוסי חשיבה בהירים ופתוחים יותר זמינים לנו

    ואמונות מותמרות לכאלה שמשרתות אותנו.

    ריפוי אמיתי שמורגש ביום יום 


    ולך ולכם יש הזדמנות פז להיות חלק מזה

    בקבוצת לימוד קטנה של עד 8 זוגות

    בה אעביר את כל התכנים שקריטי להבין

    ונעבור תהליכים מְשָנֶי חיים

    כך שכל אחד מכם והזוגיות שלכם

    עולה לרמה הבאה


    כדי שהשנה הזו תהיה הכי טובה שהיתה לכם ever עד כה!


    כל הפרטים על הלימוד בלחיצה כאן


    בכל מקרה יש לכם 100% אחריות,

    אם אחרי שעה מתחילת המפגש הראשון

    משהו לא מתאים לכם - אתם משוחררים

    ובלי שאלות או צורך להסביר - מקבלים את מלוא כספכם בחזרה!

    ואני מציעה זאת כי אני יודעת מה הערך של הדרך שנעשה יחד

    ויחד עם זאת - 

    היא לא מתאימה לכולם,

    לכן אחרי טעימה ממנה - אני משאירה את הבחירה בידיים שלכם.


    כי אתם יודעים בעומק לבכם

    הכי טוב מה טוב לכם,


    אם יש לך תחושה שזו עשוי להיות המקפצה שלכם,

    הירשמו בלחיצה כאן

    ונתראה אוטוטו

    כן.. כדי שהשנה הזו תהיה הכי טובה שהיתה לכם ever  עד כה!


    גמר חתימה טובה

    וחגים שמחים


    גלית אליאס

    מומחית בהחזרת אהבות למקומן

    ובראש ובראשונה זו שממך אליך


    יום ראשון, 5 בספטמבר 2021

    איך לדבר באופן שהאחר יקשיב ??

     וגם.... איך להצליח להקשיב כשהאחר מדבר??

    לכאורה 'לתקשר' זה בייסיק..

    הרי למדנו לדבר כבר בגיל שנה וחצי - שנתיים...


    למעשה..

    במיוחד במערכת יחסים זוגית, אבל לא רק -

    איך לומר ?...

    תקשורת בריאה ונעימה זה לא דבר שבא לנו בטבעי, או בקלות.


    אחת הסיבות לכך היא היותנו חלק מתרבות

    שהתודעה הרווחת בה הינה תודעת אשמה והשלכה.

    זאת אומרת שהדוגמא שקיבלנו בבתים בהם גדלנו

    היתה כזו שרוויה בהאשמות, 

    שבה לרוב כשמישהו מתוסכל הוא ישליך את התסכול שלו על מי שמולו,

    יאשים אותו במצב, תוך שהוא נשאר בעמדת הקורבן בסיטואציה, אבל צודק (!!)

    מכוסה בקוצים ובמיני מגננות -

    כמו: ציניות/ סרקזם/ זעם/ כעס/ דברי שטנה והקטנה, הסברים 'איך היית צריך ל'.. וכו'..

    אלה לרוב יגררו את האחר לתגובת נגד -

    גם הוא על מנת להתגונן... (כמובן)

    ומשם המצב לרוב רק מתדרדר ..

    כל אחד מתבצר בצדקתו,

    צודק צודק... אבל נשאר לבד.


    במילים אחרות למדנו באופן מודע ובעיקר באופן לא מודע

    איך לא כדאי לדבר

    וזה מה שהוטבע בנו כהרגל אוטומטי.

    לכן אנחנו מוצאים את עצמנו מנסים לתקשר בצורה כזו

    שבאופן לא מפתיע, מובילה אותנו שוב ושוב למבוי סתום

    ובעיקר משמרת את התסכול -

    למרות שההשלכה שלו על האחר מבטיחה לנו לשווא שחרור ממנו...


    יכול להיות שמה שיש לך לומר עכשיו

    זה שמצידך ומבחינתך הכל בסדר,

    זה האחר שאשם בכך שאתם לא מצליחים לתקשר,

    אז אני מזכירה לך -

    שאי אפשר לריב לבד...

    בשביל לריב נדרשים שניים,

    זאת אומרת שבכל מריבה ישנם שני צדדים שלוקחים בה חלק

    ולכן כדאי ששניכם תקראו את ההמשך,

    ששניכם תהיו 'באותו הדף' 

    ותוכלו יחד להתרומם מהמישור של הצדק והאשמה

    בו ישנה חוויה הישרדותית ותגובתיות ערה 

    (אי אפשר להקשיב לא כל שכן להבין את האחר)

    למישור של אהבה - שם יש הקשבה, הבנה, התרחבות ונחת


    הנה לך כמה קווים מנחים לשיחה שמייצרת חיבור:

    (מציעה לקרוא קודם כל עד הסוף ורק אז להתחיל)

    ראשית, בואו נירגע,

    שניכם צודקים.

    כל אחד מנקודת מבטו

    ונקודת מבטך ראויה בהחלט

    בדיוק כפי שנקודת מבטו של האחר ראויה!


    ישנה האמת הסובייקטיבית שלך

    והאמת הסובייקטיבית של האחר

    וישנה בנוסף לאלה האמת האובייקטיבית שאיננה אף אחת מהנ"ל.


    לכן,

    כשאתם באים לדבר זה עם זו -

    חשוב שתזכרו לדבר את הדברים מנקודת מבטכם הסובייקטיבית

    ולא כרעיון אובייקטיבי ומוחלט.


    התחלה של משפט יכולה להיות למשל -

    בחוויה שלי...

    מה שאני מרגישה...

    קשה לי כש...


    ורגע לפני שאתם בונים את המשפט -

    ההמשך שלו נדרש שיהיה במה שנקרא I Position

    זאת אומרת שבמקום ההרגל להטיח באחר מי הוא ומה הוא,

    וגם מה הוא לא...

    למשל במקום: "אתה פשוט אטום רגשית "

    שזהו משפט שגם מתאר מצב לכאורה כצורה אובייקטיבית וגם מדבר עליו,

    נוכל לומר :

    "כשאתה מגיע מאוחר וניגש לילדים וממשיך למקלחת בלי להקדיש לי תשומת לב,

    אני מרגישה כאילו אני שקופה ומפרשת את זה כאילו לא אכפת לך ממני

    ועולה בי עצב ובדידות"


    זאת אומרת - והוספתי פה עוד נדבך במשפט הנ"ל שכשאני מתארת מה קורה לי -

    אני יכולה להוסיף מיני רגשות שמתוארים במילה אחת

    במקום לומר "אני מרגישה שאתה..." נאמר "אני מרגישה עצב"


    חלק חשוב נוסף בפאזל הזה יהיה

    לשחרר את הציפייה שהאחר יענה מעתה על הצורך,

    כי אם אני מספרת לך עכשיו על מה שקורה לי

    ואני מצפה ממך שמעכשיו תתנהג בהתאם...

    המשפטים שלי יהיו טעונים באשמה ובתוכחה

    ואלה לא באמת מאפשרים לתקשורת והקשבה,

    אלא ההיפך  - מרחיקים ואוטמים את הלב...


    זאת אומרת שבעצם -

    עוד לפני שאנחנו מנסחים לעצמנו את המשפטים

    כדאי לנו קודם לקחת בעלות על הרגשות שלנו,

    לאסוף את עצמנו,

    לברר ביני לביני מה בעצם היה לי קשה,

    להיות האם הפנימית לחלקי הכואבים -

    כן, נכון - ליצור תקשורת בתוך עצמי (!),

    אבל גם בתקשורת הזו לא להישאר במקום המוכיח והצודק,

    אלא יותר המבין והחומל,

    שמביא אלי מזור ומאפשר לי הבוגרת למלא את הצורך הילדי החסר שבתוכי

    כמו למשל - נראות, הקשבה, אכפתיות אהבה, חיבוק וכו'..


    אחרי עיבוד הרגש ביני לביני,

    אחרי שתקשרתי והבנתי והרגעתי את עצמי -

    (אל תכעסי על עצמך אם את לא מצליחה..

    לא לימדו אותנו לעשות זאת לכן גם את השלב הקריטי הזה

    אני מלמדת בקבוצת הלימוד לזוגות פרטים למטה)

    אז תהיה לי ברורה יותר וזמינה יותר הדרך לתקשר אתו

    אז אוכל להביא מהלב את מה שיש לי,

    שוב - ממקום אסוף שלוקח בעלות על חלקיו,

    ומעז להתקרב ולפתוח את הלב מתוך החוסן הפנימי שלי

    לא בתנאי שלא אפגע,

    אלא למרות שהאהבה פוגעת,

    פוגעת אלא שאני פה בשביל עצמי -

    לדאוג, לשמור, לטפח, להציב את הגבול כשצריך

    ומתוך המקום החסון הזה אני מזמינה אותו להיכנס ולהצטרף,

    כך אני יכולה לשתף אותו בעולמי (על פני לשטוף אותו כשאני לא מעבדת לפני את מה שבתוכי)

    מה שמאפשר לו יותר להקשיב כי 

    מה שאני מרגישה זו לא אשמתו (!!)


    דר' הנדריקס - אבי שיטת האימגו אומר

    שכשאני מדברת זה 80-90% אודותי.

    הצד השני הוא רק הטריגר לאותו התסכול שעולה בי

    הוא לא אשם בתסכול הזה.

    כשמגיעים כך לשיחה - זה מאפשר לצד שמקשיב

    להיות מיכל נקי עבור הצד שמדבר


    ופה אני רוצה להוסיף ולהתייחס ל setting -

    לאיך כדאי לנו לשבת ולדבר כדי שהשיחה תהיה מחברת -


    ה setting של האימגו בשיח זוגי הינו כזה בו

    שני בני הזוג יושבים זה מול זו

    מסתכלים זה לזו בעיניים,

    בוהים עד כדי שנוצר קליק

    אפשר לתת ידיים,


    מתחילים בהערכה הדדית

    "משהו אחד שאני מעריכה בך זה..."

    כדי לאפשר לאותן מגננות וכלי נשק לנוח,

    כדי להזכיר - "קודם כל אני אוהבת אותך,

    יש לי קושי עם התנהגות מסוימת, או משהו שקורה,

    משהו שאני רוצה לשתף אותך,

    אתה לא חייב להסכים,

    לא חייב לשנות שום דבר,

    אני רוצה לשתף אותך בקושי שלי ויחד אתך לחקור למה זה כל כך קשה לי..."


    האחד מדבר

    והשני מקשיב.

    השני מקשיב ואף משקף את הצד המדבר

    מה שמחדד את התחושה של ההקשבה אצל הצד המדבר.

    וזה המדבר מחויב לדבר ב I Position

    מה ששומר על המקשיב ומאפשר לו להישאר כמיכל יציב עבור המדבר


    כך נוצר חיבור בין הלב של המדבר

    אל הלב של המקשיב

    כך אנחנו מחזקים את הגשר בין הלבבות

    ~~~~~

    ואני מוסיפה - 

    גם אם תיקחו רק חלק מהאלמנטים בסטינג הזה -

    הללויה


    אז כדי שיהיה קל לזכור את עקרונות החיבור בשיחה זוגית

    חיברתי להם ראשי תיבות:

        נ ר     ה ג ש מ ה

    נ - נראות - מתאפשרת לנו כשאנחנו מביטים זה בעיני זו במבט רך, בעיניים טובות תוך כדי השיח

    ר - רצון טוב וכוונה טהורה של הלב. לבוא עם התזכורת של מי האדם שמולי במהותו. חרף התנהגויות לא רצויות


    ה - הקשבה - תפקידו של המיכל, להיות בהקשבה מהלב, בסקרנות, עם רצון לשמוע עוד

    ג - גשר שעובר בין הלבבות ומחבר באופן בלתי נראה בינינו - אותו אנחנו רוצים לחזק

    ש - שיתוף - הצד המדבר משתף בניסיון לחקור למה זה קשה לו כש... לרוב זה יהיה קשור לחווית ילדות חוזרת

    מ - מרחב זוגי - המרחב שמתקיים בין בני הזוג, אותו אנחנו רוצים לנקות מכל מה שהצטבר ולשמור אותו נקי עד כדי מקודש

    ה - הקדשת זמן ותשומת לב זה לזו. את השיחה הזו נקיים כשאנחנו פנויים זה לזו, טלפונים כבויים בצד, נדליק נר וכו'..        

    ~~~~~~~~

    את הכלים הללו ועוד פטנטים נוספים

    נלמד ונתרגל בקבוצת הלימוד לזוגות

    שתעלה את הזוגיות שלכם לרמה הבאה,

    אם אתם זוג שרוצה לחזק את החיבור ביניכם,

    להצליח לדבר וליהנות מהביחד שלכם,

    זה בשבילכם!

    מצפה לכם בהתרגשות ❤

    פרטים נוספים בלחיצה כאן


    רגע לפני שנפרדת ממך שהרי ניפגש בפעם הבאה בשנה הבאה :-)


    הנה לך עוד פטנט תקשורת שחשוב להכיר -

    שהינו אפשרות נוספת שלעיתים זמינה 

    במיוחד כשיש פחות רגשות ערים והיא- 

    לנסות במקום להטיף מוסר, ולומר "למה את אף פעם לא..."

    או "אתה תמיד..."

    למצוא רגע בו התקיים בדיוק מה שרצית,

    וברגע של חסד- בו את ממש יכולה להתחבר אל המלאות ההיא -

    לספר לו -

    "אתה יודע, אז, כשעשית כך וכך... זה היה לי מה זה כיף...

    הרגשתי אז...

    אז כל פעם שבא לך תדע שזה עושה לי ממש טוב..."


    במיוחד כשמדובר על הגבר שלך,

    כי בתרבות בה גדלנו מחנכים גברים למצוינות והצטיינות 

    ובכל פעם שאנחנו באות בטענות

    זו מפעיל אצלם אשמה ותחושת כישלון קשה

    שמובילה לההיפך ממה שאנחנו רוצות

    אז בכל פעם שזה מתאפשר -

    זו אפשרות קלילה ונעימה שמובילה לשגשוג ושמחה לשני הצדדים 

    ~~~~~~


    מאחלת לך ולבני ביתך

    שנה ברוכה בחיבור ובאהבה,

    שנה של לב פתוח, כנות ושמחה


    אמן


    גלית אליאס

    מומחית בהחזרת אהבות למקומן

    ובראש ובראשונה זו שממך אליך








    יום ראשון, 29 באוגוסט 2021

    "קודם נשב על קפה ונדבר בינינו, אח"כ נלך לטיפול..."

     (בתקווה כמובן שלא נצטרך)


    זוהי אמירה שאני שומעת לא פעם

    ואני לגמרי יכולה להבין את ההיגיון שמאחוריה,

    שמניח שאף אחד לא יודע טוב יותר מאתנו (בני הזוג)

    מה טוב בשבילנו,

    בטח לא איזה אדם שאנחנו לא מכירים,

    "מה הוא כבר יכול לחדש לנו??

    אם נשב ונדבר כמו שני מבוגרים, 

    כל אחד יאמר מה חסר לו, מה מפריע לו,

    נוכל להתקדם משם ולפתור בעצמנו את העניין..."

    ~~~~~

    אז נכון, 

    שאף אחד לא באמת יודע טוב מאתנו מה טוב לנו, 

    העניין הוא שגם אנחנו - לרוב - 

    מופעלים על ידי תפיסות תפוסות ומנגנוני הגנה

    שמסתירים לנו מעצמנו מה אנחנו באמת רוצים

    ועל אחת כמה וכמה גם/ או את הדרך לשם...


    שלא לדבר על כך

    שעד כמה שזה אמור להיות פשוט...

    תכל'ס, אף אחד לא באמת לימד אותנו איך לדבר בצורה שאפשר להקשיב לה

    מה שכן למדנו - והיטב - זה להאשים


    בנוסף, גם לא למדנו להקשיב -

    להיפך - בשיח הדומיננטי בתרבותנו

    זה עשוי להיתפס כ"בזבוז זמן"

    כי גם ככה "אני יודעת בדיוק מה אתה הולך להגיד,

    הרי אני מכירה אותך יותר טוב מעצמך (האמנם???)

    וחבל על הזמן - אני יכולה לענות לך עוד לפני שסיימת לדבר"


    בטח ובטח אם כשהתחלת לדבר,

    האשמת אותי בצורה מפורשת או מוסווית

    ו -אשמה - למרות שהתודעה בה אנו חיים רוויה בה -

    היא אחת האמוציות שקשה לנו לשאת

    ולכן - מיד תדרוך את המערכת ההישרדותית שלנו

    ונמצא את עצמנו באחת מהתגובות שלה -

    Fight  - נילחם

    Flight - נברח (רגשית או פיזית נקום ונלך)

    או

    Freeze - נקפא


    כל אחת מהן רק תחמיר את אי ההקשבה שלנו

    ואנחנו... שנפגשנו על קפה כדי לדבר

    כבר מזמן לא נוכחים באופן שיכול לאפשר לנו

    לפתור שום דבר


    כי במצב הזה בו המערכת ההישרדותית מופעלת

    (מה שמתבטא בדריכות בגוף, מתח, כיווץ, לעיתים גם נשמע בווליום או בסרקזם, ציניות וכו'..)

    במצב הזה החלק שלוקח פיקוד על המוח 

    הוא החלק האחורי שלו  - המוח הקדמון

    וכשזה משתלט - אין לנו גישה לחכמה, לבינה, ליצירתיות, 

    אותן מאפשרת לנו החשיבה מהמוח האנושי - החלק החושב הגבוה שלנו.

    אגב זה בדיוק מה שקורה לנו בכל מריבה,

    אנחנו פשוט הרבה פחות חכמים אז, (בלשון המעטה)

    לכן גם נוטים לומר לא מעט אמירות שאח"כ אנחנו מצטערים עליהן..


    לא פעם קורה שזהו המוד שהפך להיות ה"טבעי" היומיומי שלנו -

    המוד ההישרדותי

    כך שבשוטף עוד לפני שיש עניין לא פתור על פני השטח

    אנחנו דרוכים ומתוחים זה לזו,

    מה שמשמר את המרחק בינינו

    כ"הגנה" על הלב כדי שלא ניפגע לכאורה


    אלא ש... 

    כמה זה נעים ואפשרי לחיות ככה לאורך זמן?

    ~~~~~~~


    אני מסכימה שללכת לטיפול זה לא 

    בשביל שמישהו אחר יגיד לנו מה לעשות,

    או מה אנחנו רוצים..


    ובכל זאת תהליך זוגי ראוי יכול ליצור בהירות,

    ללמד אותנו לדבר באופן שאפשר להקשיב,

    ללמד אותנו להקשיב,

    כן, גם לְמה שאנחנו לא מסכימים איתו

    (האח הידד לפריחה של השונות והיחודיות של כל אחד מאתנו!)

    תהליך זוגי מאפשר לנו להבין את הצרכים העמוקים שלנו

    אלה שמובילים אותנו למריבות כשהם חסרים,

    אלה שהמריבות משאירות אותם נעלמים גם מעינינו

    ומשאירות אותנו חסרים ומתוסכלים


    ואז..

    הנה עוד מכשלה... -

    אף אחד לא לימד אותנו מה לעשות עם התסכול,

    אלא רק להאשים את האחר במצב...

    וההרגל האוטומטי להאשים את מי שמולי בכך שאני מתוסכל

    כל כך עמוק שבלי משים אנחנו דבקים בו

    למרות שזה בדיוק מה שמרחיק אותנו עוד יותר ממילוי הצורך...

    כי מה הסיכוי שכשתאשים אותי אני אעשה מהלב את מה שאתה כל כך רוצה..???


    אם כן, תהליך זוגי חשוב בעיקר כדי שנלמד איך להתמודד עם תסכול,

    או איך להצליח לנהל בעצמי את התסכולים שלי,

    כדי שאצליח להגיע אחרי העיבוד

    אל בן הזוג ולשתף אותו (על פני ההרגל לשטוף אותו).

    מה שיאפשר לנו דווקא בזכות התסכול להתקרב,

    כל אחד אל עצמו ומשם גם אל האחר...


    תהליך זוגי שכזה מעלה את הזוגיות שלנו לרמה חדשה,

    כזו שיש בה תקשורת בריאה,

    יש בה אינטימיות והיכרות מעמיקה פנימה והחוצה,

    יש בה חיות וחופש להיות מי שאני,

    לצד הביטחון שמאפשרים החיים ביחד

    כשנכנסים אליהם הקשבה, הכלה, נראות, רכות

    מה שמאפשר יותר ויותר ללב להיפתח

    ולאהבה לפרוח במרחב שבינינו

    אז...

    כדי שהתכנים הקריטיים הללו

    יהיו זמינים ונגישים ליותר ויותר זוגות,


    החלטתי לפתוח בקרוב עוד קבוצת לימוד לזוגות

    כדי שנוכל יחד ללמוד בדיוק את הכישורים הללו,

    כדי נעבור תהליך שיקפיץ אתכם לשלב הבא שלכם,


    לפני שאני עוברת לפרטים לגבי הלימוד,

    אספר שבשבועות הקרובים אכתוב פוסט שבועי

    בו אלמד את העקרונות הנחוצים לנו

    • איך לדבר כך שאפשר להקשיב, וגם.. איך להקשיב?
    • מה לעשות כשעולה תסכול או איך לדבר על נושאים טעונים?
    • מה חשוב לנו לדעת על כעס ועל אשמה כדי שנצליח לנהל אותם?
    • מה מונע מאתנו ואיך לעבור דרכו ולהתקרב וליצור אינטימיות?

    כך שיהיו נגישים לכם גם אם לא תרצו להצטרף לקבוצת הלימוד.


    למי שיבחר להעמיק ולעבור יחד את הדרך המופלאה הזו אספר -

    שכרגע נראה שניפגש כקבוצה אחת לשבוע

    בימי שישי בבוקר,

    בזום.


    אם עולה השאלה : איך אפשר בקבוצה

    לעבד נושאים אינטימיים? 

    אז ככה- אין חובת שיתוף אלא למי שרוצה.

    במליאה הקבוצתית אביא את התכנים

    ואז בזמן התרגול - נתחלק לחדרים פרטיים,

    כל אחד ישב כזוג בחדר משלו,

    אני אעבור בין החדרים לתמיכה וסיוע איפה שיידרש

    ונחזור למליאה לסגירת השיעור השבועי.


    מהניסיון שלי אני יכולה לספר

    שבאופן שמפתיע אפילו את בני הזוג,

    עולה רצון לשתף ויש משהו בקבוצה שתורם לתהליך האישי של כל אחד

    והזוגי הפרטי של כל זוג.


    מדובר ב 6 שבועות -

    6 ימי שישי,

    כשעתיים בכל מפגש והזוגיות שלכם עולה רמה ❤❤

    העלות 180 ש"ח בלבד למפגש לזוג

    אפשרי לשלם ב 3 תשלומים של 360 ש"ח לכל רצף הלימוד.


    בינתיים,

    שיהיה סיום חופשה בנעימים

    ותחילת שנת לימודים פורייה לכל מי שזה נוגע לו,


    להתראות בפוסט הבא,

    בו ארחיב על איך לדבר באופן שהאחר יקשיב

    ואיך להקשיב כשהאחר~ת מדבר~ת.


    גלית אליאס

    מומחית בהחזרת אהבות למקומן

    ובראש ובראשונה זו שממך אליך


    מי שכבר רוצה להירשם אפשר בלחיצה כאן

    ~~~~~~~~

    יום ראשון, 22 באוגוסט 2021

    אליפות אולימפית באהבה שבוע 4 ואחרון (תרגיל חינמי בפנים)

    לכאורה לאהוב את עצמנו זה בייסיק,

    למעשה?? 

    הלוואי שזה היה טריוויאלי ובסיסי כל כך..


    יחד עם זאת כידוע,

    זה בהחלט הבסיס שיכול להיטיב את חיינו

    להגדיל את מנת החיוכים, נחת הרוח ושמחת החיים

    וככל שאלה מתאפשרים לנו, נוכל להעניק 

    אהבה מזינה ומרחיבה ליקירינו.


    הקטץ' בלאהוב את עצמנו הוא

    שבכל המקומות בהם אנחנו צמאים לאהבה

    הצמא מקורו בכך שלא קיבלנו מספיק

    (כאילו דה... )

    אבל... ופה החלק המעניין -

    את מה שלא קיבלנו מספיק

    אין לנו רצפטורים לקבל

    (עד ש... נלמד למלא בעצמנו)


    למשל: (דוגמא שטוחה לצורך הבהירות)

    אם לא ראו אותי בעיניים טובות,

    ולא החמיאו לי,

    מצד אחד החוסר בועט בתוכי

    ואמצא את עצמי מתלוננת עליו בין אם בקול ובין אם לא,

    אך מצד שני גם כשיחמיאו לי

    לא באמת אאמין לכך, או שלא אשמע זאת כלל.


    הוא שאמרתי - שאין לנו רצפטורים לקבל

    את מה שאנו כל כך צמאים לו למרות הצמא לכך


    אך.. למרות שזה נשמע כמו מעגל סגור וללא מוצא

    טמון פה אחד הפטנטים אם לא 'ה' -

    מה שמחבר אותי לתרגיל השבועי לאהבה עצמית:


    השבוע נתבונן על התלונות שלנו לסביבה -

    על מה אנחנו מתלוננים שאין לנו מספיק

    או יש לנו יותר מידי -

    מה אנחנו משמיעות לגביו:

    "למה אתה אף פעם לא.... ?"

    או

    מה אתה כל הזמן...?"


    נכתוב לעצמנו את כל התלונות הללו

    ונסיק מהן את הצרכים החסרים שלנו,


    למשל:

    אם התלונה "למה אתה לא מתייחס אלי כשאתה חוזר מהעבודה?"

    הצורך יכול להיות בתשומת לב, בנראות, באיכפתיות...


    כך נכתוב לנו מה שיעלה מתוך התלונות:

    שלא ראו אותי

    או לא החמיאו לי

    או לא אישרו אותי

    או לא קיבלו אותי כמו שאני

    או לא היו אלי רכים

    וכו'....


    ואת כל מה שנגלה שם בתוך התלונות,

    את זה בדיוק -

    ניתן לעצמנו השבוע

    ובמנות גדושות ❤❤

    כן...

    אני שומעת כבר את ההתנגדויות צועקות לך:

    "למה אני צריכה בן זוג, אם אני בסוף היא זו שנותנת לעצמי אהבה..."


    מכירה אותן...


    אז הנה מה שתגידי לקולות הללו כשיעלו:

    אנחנו לא מוותרים על האהבה ממנו },

    אלא רק מייצרים ככה בסיס שיכול לקלוט אותה


    ולמעלה מזה - בסיס שיכול להוביל את הקשר שלנו

    מקשר של קבצנים שכל אחד מאתנו

    תלוי ונזקק ל X , Y, Z מהאחר

    לקשר גורמה בו כל אחד מאתנו ולו טיפהל'ה מלא

    ונמצא פה מתוך בחירה באהבה.


    בהצלחה!

    שיהיה שבוע מקסים, 


    גלית אליאס

    מומחית בהחזרת אהבות למקומן

    ובראש ובראשונה זו שממך אליך


    נ.ב

    אם בא לך לשתף באליפות האהבה שלך,

    אפשר בתגובות (גם אנונימית) או במייל -

    אליו אפשר להגיע בלחיצה כאן


    בנוסף,

    ~~~~~~~~~~~~~~~~

    פה בשבילך במגוון דרכים:


  • הדרכה מוקלטת (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס, כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

  • או תכנית דיגיטלית נשית להחזרת אהבה הביתה - למקרה שאת רוצה בשינוי והוא בינתיים יושב על הגדר. בלחיצה כאן פרטים נוספים
    • בקרוב תהיה זמינה ההקלטה של תהליך הטרנספורמציה ב 21 יום מאוטומט לבחירה -(בניקוי השיתופים והמשתתפות), תהליך בו את מקבלת כל יום תרגילים וכלים שבהם אני מובילה אותך יד ביד לשינוי המיוחל!       
    • 21 יום ואת מגשימה את המשאלה שלך - ועוברת מאוטומט שבחרת לשנות ליכולת שלך לבחור איך להגיב בדיוק באותן הסיטואציות. עוד פרטים בלחיצה כאן



    יום ראשון, 15 באוגוסט 2021

    אליפות אולימפית של אהבה שבוע 3 ‏‏‏{תרגיל חינמי בפנים}

    האולימפיאדה מאחורינו,

    אבל אנחנו ממשיכים בשבוע ה 3 

    של אליפות אולימפית של אהבה

    היאח הידד למתמידים~ות !!

    זה ממש לא ברור מאליו, 

    אך מאחר ויש לנו עסק עם הרגלים עתיקי יומין

    שעברו מדור לדור לאורך עידנים הישרדותיים,

    התמדה ונחישות הם בהחלט שם המשחק.


    התודעה ההישרדותית ההיא עדיין רווחת בקרבנו

    למרות שרוב הזמן אנחנו לא באמת במציאות הישרדותית.


    ובהמשך לכך ולתרגיל מהשבוע שעבר -

    ההתכווננות השבועית תהיה הרחבה של זו הקודמת:


    רבים מאתנו זכו לטיפול טכני ולא נוכח מספיק,

    מה שהותיר בנו צמא וכמיהה

    לתשומת לב והתייחסות רכה,

    בעוד שההרגל שמוטבע בנו 

    הוא להתייחס אל עצמנו (ואל האחר) בדרך אגב,

    באופן טכני, 

    על אוטומט,

    לעיתים בחוסר סבלנות,

    בחוסר הקשבה ובמעט מידי תשומת לב

    כך שהצמא נשאר בעינו

    והכמיהה לתשומת לב רכה ונוכחת לא נענית


    לכן ההתכווננות השבועית (התרגול ה 3) תהיה -

    במשך היום בכל פעם שנזכרים בכך

    ואם לא רוצים להסתמך על הזיכרון שלנו...

    אז אפשר ואף רצוי לשים תזכורות בטלפון לפחות 3 פעמים ביום:

    לעצור,

    להביא את תשומת הלב

    ולמלא בנוכחות מודעת את הרגעים שבאים אחרי.

    סביר להניח שאחרי כמה רגעים נמצא את עצמנו שוב מתנהלים בהיסח הדעת,

    אז אם שמנו לב לכך נחזיר תשומת לב מלאה לעצמנו,

    ואם לא... עד לתזכורת הבאה,


    בעצם בכל רגע במשך היום

    אם כשאנחנו אוכלים,

    או מסתבנים במקלחת,

    או הולכים לאן שהוא,

    או עומדים בתור,

    כל רגע כזה עשוי להיות על אוטומט

    ואנחנו רוצים לקדש אותו,

    להחזיר אליו את הנוכחות שלנו 

    פה נזכור את הסלחנות והסבלנות,

    כיוון שלאוטומט הזה יש כאמור המון כוח

    ואנחנו כמו סוללים נתיבים חדשים במוח

    ומחזירים לחיים חיבורים נוירונים שהתנוונו,

    כך שעל מנת להחליף את הנתיב הראשי שבו יחס אגבי, אוטומטי טכני או לא נוכח

    בכזה שמלא בתשומת לב נוכחת

    נדרשת נחישות והתמדה בסבלנות וסלחנות.


    3 פעמים ביום ובכל פעם נוספת שהמודעות מגיעה בו -

    כששמים לב שאנחנו על אוטומט -

    בסלחנות לעצמנו ובעדינות נקדיש לעצמנו יחס רך ,

    קשב ותשומת לב נוכחת.


    בהצלחה ❤


    גלית אליאס

    מומחית בהחזרת אהבות למקומן

    ובראש ובראשונה זו שממך אליך