יום ראשון, 20 באוקטובר 2019

2 רעיונות מעולים לחזרה קלה לשגרה מבורכת!

ביחד עם כניסת החג,
לצד ברכת חג שמח ונעים,

הנה לך שני רעיונות נפלאים
שיעזרו לך לחזור בקלות לשגרה מבורכת.

1.
שביל אל הלב
קבוצה לנשים שמתחברות לעצמן
נפתחת ממש בקרוב
בהרצליה, בימי שישי בבוקר

אחת לשבועיים ניפגש במרחב של הכלה וקבלה -

למדיטציה, שיתוף, למידה,
תוכלי לדבר, או לא לדבר, מה שתבחרי :-)
להביא את מה שעל לבך
כך שהתכנים הכבדים יוכלו לעבור טרנספורמציה
והנתיב אל לבך ילך ויתבהר

יחד ניצור חיבור והקשבה ללב
שיודע בדיוק מה נכון לנו
ויכול להוביל אותנו בבטחה
לחווית חיים מלאה ומספקת
כך שהשנה הזו תהיה שנת מפנה,
שנה של התרחבות, מימוש וא ה ב ה


2.
ריסטארט עם הירוק של הטבע
ממש ביום ראשון הראשון שאחרי החג
אני פותחת מרחב עבודה משותף
אצלנו בחצר

כן, כן, כל אחת עם הלפטופ שלה,
רק בִמְקוֹם שזה יהיה בין קירות ולְבַד,
נעבוד במרחב משותף בחצר שטובלת בירוק

כך, נוכל לחזור לשגרה
עם הירוק של הטבע
והנוחות של הבית:
מקומות ישיבה נוחים, פונים אל הנוף,
קפה ועוגה,
תה צמחים חופשי
אוויר צח, ציוץ ציפורים
ומי שמגיעה ברבע ל 9:00
תוכל ליהנות ממדיטציה לחיבור למרכז, דיוק וריכוז
שאעביר ללא עלות נוספת (בבחירה)
כל זה תמורת 50 ש"ח לכל היום.
או 
120 ש"ח כמנוי חודשי לכל ימי הראשון בחודש.

כל יום ראשון, 9:00-14:00
מתניעים את השבוע
במרחב המשותף בו לכל אחת יש מקום הישיבה שלה,
מן שדרוג של מרחבי העבודה הציבוריים
בָּרָכּוּת של הטבע,
כך שישמור אותנו באיזון
מפני צריכת המסכים ההכרחית בעבודה מול המחשב,
באיזון הורמונלי ואנרגטי שנכון וטבעי לנו.

הגעה בתיאום מראש,


המרחב המשותף נמצא בניר ישראל
מושב סמוך לאשקלון.

מאחלת לך המשך חג שמח
וחזרה מבורכת לשגרה נעימה,

גלית אליאס,

יום ראשון, 13 באוקטובר 2019

3 חסמים לתקשורת ששומרת על האהבה שלכם

אנחנו כמהים לחיבור,
שיראו אותנו... שלגמרי יבינו...
כמהים להרגיש ביחד.

זוהי אחת הכמיהות העמוקות
שלנו כבני אנוש.

יחד עם זאת,
כמה אנחנו תורמים לכך שזה יקרה?

ואולי זה יותר נראה כמו
שאנחנו מחכים שזה יקרה
ומתפלאים למה זה לא קורה לנו?

האמת היא,
שאם לרגע נסתכל על עצמנו מהצד,
נוכל לראות ולהבחין בכמה סיבות
שמסבירות למה זה לא קורה לנו,
או למה אנחנו מרגישים הרבה פעמים
בדיוק ההיפך מחיבור ...

הסיבות הללו הן כמו חסמים
שמאד נפוצים בתודעה הקולקטיבית היום
ועד שלא נבחין בהם,
ועד שלא נלמד איך לעבור דרכם
הכמיהה לחיבור תישאר רחוקה ממימוש

יחד עם זאת...
ממש בקלות ניתן לשנות את המצב!

אז הנה, בלחיצה כאן
אני מסבירה (ללא עלות) על 3 החסמים הללו
וגם מה נדרש על מנת לעבור דרכם
ולהצליח להחזיר את השיח
ותחושת חיבור מלב אל לב

לחצי כאן כדי לקרוא
על 3 החסמים שלא מאפשרים לכם
להיות בתקשורת ששומרת על האהבה שלכם

וכמובן מה ניתן לעשות כדי לעבור דרכם
ולהישאר בחיבור וביחד אמיתי
פה בשבילך
אם יש לך ספק ואת רוצה להתייעץ,
לחצי כאן והגיעי ישירות לתיבת המייל שלי,

מאחלת לך חגים שמחים
מלאים ביחד, בחיבור ובאהבה

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עוד "על המדף":

אם את מרגישה שנכון להם תהליך זוגי פרטי משלכם,
לחצי כאן לפרטים על האינטנסיב הזוגי
יומיים אינטנסיביים אתם אתי
והזוגיות שלכם קופצת מדרגה משמעותית קדימה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~

וגם... ! בקרוב
יוצאת לדרך קבוצת נשים שמתחברות לעצמן
אם את מתגעגעת לחיבור אל הלב שלך,
הקבוצה הזו בדיוק בשבילך,
יחד נחזור לשביל אל הלב.
לחצי כאן לפרטים נוספים

יום שלישי, 8 באוקטובר 2019

איך אפשר לסלוח אם אני כועסת?

מאז שאני זוכרת את עצמי
הייתי שוחרת שלום,

כילדה,
נכדה לסבא וסבתא שעלו מפרס,
אני זוכרת את סערת הרוחות שעוררה
עלייתו לשלטון של חומייני 
שתפס את מקומו של השאח, 

מה שבין היתר גם 
חיבל ביחסי ישראל איראן,

לא פעם, מצאתי את עצמי מדמיינת 
שאני נוסעת לדבר אתו
ומחזירה את השלום 
שהיה בין שני העמים בשנים שקדמו למהפכה.

לא.. לא נסעתי :-)

אבל נזכרתי בזה הבוקר,
תוך הרהורי הסליחה שלי 
וחשבון הנפש,
שנתקלו בפוסטים שונים שחלקם
הביא את אותו הלך הרוח
שחָסֶר את מה שאני יודעת היום

כילדה וכמתבגרת 
(האמת שגם כבוגרת, 
למעשה עד לפני שהתחלתי 
במסע החזרה אל עצמי לפני כ 15 שנים... 
וואוו הזמן עובר מהר כשנהנים ;-)
המוטו שלי היה לפשר,
"לא נורא, חבל על הכעס הזה"
"תתעלי מעל זה"

"אל תקחי ללב"

אני זוכרת את עצמי אומרת לחברותי ולאחיותי
כאלה ועוד משפטי מפתח שתכל'ס
משתיקים את מה שקורה בפנים,
או מדלגים על העומס הרגשי
וממהרים לפתרון,
לשקט שמגיע אחרי הסליחה
כשכולם מחייכים שוב

היום אני יודעת לומר שמה שהניע אותי שם
מעבר לרדיפת השלום
היה גם הקושי להכיל את התסכול,
הקושי להיות בתסכול שב אי- השלום/ המלחמה

וזה- האמת קשה לכולנו,
לכן הלך הרוח הזה עדיין שכיח

עדיין אני שומעת סביבי מסרים כאלה
שמטיפים אפרופו יום הכיפורים
לסלוח ולמחול כדי לא להשאיר עלינו משא לא לנו, 
שזה כשלעצמו נכון... אבל לא מספיק.

כי להבין למשל שמי שפגע בנו לא התכוון לכך, 
עם זאת שזה עשוי ברוב המקרים להיות נכון, 
לא בהכרח (ואולי אף בהכרח לא)
מרפא את המקום הפגוע בנו.

אף אחד לא מלמד אותנו איך להתמודד 
עם התסכול הזה שמביאה אתה 
מלחמה או אי הסכמה, מריבה או כעס.

לפעמים נמצא את עצמנו נלחמים בחירוף נפש 
ומאידך לפעמים נוותר ונכנע.
באף אחד מהקצוות לא נזכה לשקט 
לו אנו מייחלים, זה שהשלום מביא אתו.

על מנת שהסליחה תהיה מעומק הלב, 
ממקום נקי ולא ממקום שמטשטש את הכאב,
ומשאיר אותו דחוק פנימה בתוכנו, 
כשהוא מעכיר ומכביד שם לא פחות,

ישנו עומק נוסף שאפשר להגיע אליו 
דווקא לא מלהתמקד במישהו אחר ובכוונות שלו
ובטח שלא על ידי כך שנשים בצד את הכאב,
נמחל ונבטל את עצמנו בשם רעיון הסליחה.

אלא דווקא מעצם זה שאנחנו 
מאפשרים לעצמנו להרגיש,
את הרגשות במלוא עוצמתם,
את הכעס, והכאב, הפגיעה, אולי העלבון,
את הפחד,
את הבושה, או הקנאה,
את מה שיש שם,

לא לחשוב על זה,
לא להבין את זה,
אלא ממש להרגיש את זה
תוך שאנחנו מנקודת המבט של הצופה
האם הפנימית החומלת והרכה שבנו
(כן, גם אם לרוב אנחנו שוכחות שהיא שם,
היא לגמרי שם, נסי ותראי)

וכך, בחיבוק וירטואלי נעניק מחד 
ונקבל מאידך את המבט האוהב והחם, 
את החיבוק המכיל והמבין, 
את הקבלה, 
את מה שכל כך היינו זקוקות לו אז (ועדיין)

שם... 
באיזה שהוא שלב,
מתאפשרת סליחה,
מגיע שקט,
ננסך ביטחון
שוכן שלום

הרבה פעמים בתוך הריקוד הזוגי שלנו
ישנה הנטייה הטבעית הזו להשתיק,
אחד את השני ואחד את עצמו,
ההשתקה הזו אולי משיגה לנו שקט זמני
אבל לא מובילה לשלום המיוחל,
לחיבור העמוק והמזין
שיכולה זוגיות מיטיבה להביא אתה

כמו שאמרה לי ש. אתמול:
"זה מצחיק, אבל אני ממש אומרת תודה,
תודה על המשבר הזה 
שאפילו שהיה קשה ולפעמים עדין..,
ממש איפשר לנו להגיע 
למקום שאף פעם לא היינו בו,
אנחנו הרבה יותר קרובים,
אנחנו עושים יחד דברים שאף פעם לא עשינו,
לא הייתי חוזרת אחורה,
עכשיו אנחנו במקום הרבה יותר טוב... "

דווקא כשעוברים דרך התסכול,
מאפשרים למיותר להשתחרר,
מה שנכון עובר טרנספורמציה
ואנחנו עולים לרמה הבאה,
נקי, משוחרר, קל יותר,
א ה ב ה.

אם אתם משתוקקים לחיבור הזה,
במיוחד אם משהו התרופף שם,
גם אם זה מרגיש שזה לא בר תיקון,
האמיני לי - לא רק שזה אפשרי,
ככה זה אמור להיות
משברים וספקות יכולים להיות
המקפצה אל השלב הבא
אם רק יודעים איך לעשות זאת

ולי יש מסלול המראה מרתק עבורכם.
בלחיצה כאן יש עוד פרטים

באינטנסיב הזוגי

אפשר גם לבד -
אם את משתוקקת לחיבור אליך
אם מזה זמן את חשה מתרחקת מעצמך
לחצי כאן והגיעי לתיבת המייל שלי
משם כבר נתאם לנו את ההמשך אל עצמך המרהיבה



ואפשר גם לרכוש 
ובה כל מה שצריך לדעת
וגם תהליך טרנספורמטיבי
שמלמד אותך איך לעבד כעס


ו... בקרוב
יוצאת לדרך 
קבוצת נשים שמתחברות לעצמן
שביל אל הלב

פרטים נוספים בהמשך




יום חמישי, 3 באוקטובר 2019

אחד האלמנטים הקריטיים לחולל שינוי. ספויילר: אמנות הסליחה

"הנה… עוד פעם את צועקת…"
מטיח בי הקול המתוק של הבן הקטן שלי,
שנולד עם סנסורים סופר רגישים
לכל מה שמתקרב להיות צעקה,
בלי קשר לווליום
ומספיק שהטון טעון ולו במינימום תסכול,
הוא קולט אותו ונרתע.

מורה קשוח ולא מוותר שכזה,
מאלץ אותי יותר ויותר לנקות ממני
את כל המצבורים שהיו (וחלקם עדיין)
מציפים בי תסכול עד כדי צעקה.

פעם, גם תגובה כזו ממנו
היתה מיד מציפה אותי בהתנגדות מחד,
ואשמה מאידך,
כששיפוטיות חמוצה היתה מציפה אותי
במין תחושת אכזבה מעצמי.
"עוד פעם זה קורה לי?? מה יהיה אתי?"
ואז הייתי מבטיחה לעצמי ומתחייבת שוב -
בפעם המיליון -
"זהו!, זו הפעם האחרונה,
זה לא קורה לי שוב!"

זה היה הריטואל הקבוע שלי בכל מיני מצבים
בהם פעלתי בניגוד לאני המאמין שלי…

כן, כן,
זה שאני מאמינה בערכים מסוימים,
לצערי לא מבטיח לי הצלחה לקיים אותם,
חבל שכך.. אבל זו המציאות..

זה לא אומר שזה לא אפשרי לי להצליח

(ובהחלט התמדה ונחישות הן חלק מהצלחת השינוי)
אלא שהדרך הזו שבה הכנעתי את עצמי,
הלקיתי, כעסתי וביקרתי פנימה
ממש לא הובילה לשום שינוי.

ההיפך!

בכל פעם שכעסתי על עצמי,
התאכזבתי והחמצתי אלי פנים,
רק גדל אותו המצבור המציף בעוד שכבה.

והרי הפרדוקס:
המצבור הזה,
מכיל תסכול מזלזול וחוסר התייחסות,
ובכל פעם שמישהו סביבי לא מתייחס,
או מתעלם מהבקשות שלי,
זה מציף את התסכול ההוא

וזה - משתלח ממני בצעקה,

זאת אומרת,
שכשאני מוסיפה השתקה נוספת ממני אלי,
נוספת לה עוד התעלמות

והמצבור הוסיף שכבה :-(

מה שמרחיק ממני את השינוי המיוחל -
את היכולת שלי לקיים את ההבטחה -
להצליח להכיל ולהגיב מתוך שקט.

לעומת זאת,
ככל שלמדתי להביא רכות וקבלה,
ככל שאני מסכימה להחליף את הכעס על עצמי 
בסליחה, 
ובהבנה שכנראה כאב ההתעלמות כל כך גדול בתוכי
שלא יכולתי להגיב אחרת

אני בעצם מזינה את עצמי בהתייחסות ובקבלה

להן אני כל כך צמאה.

ובינינו, זו הרי האמת…
הצעקה (באשר הווליום שלה) יוצאת באופן אוטומטי,
לא בשליטה של החלק המודע שלי
ולא באמת יכולתי לעצור אותה.

לכן ככל שאבקר את עצמי ואשפוט בנוקשות
אני רק מתרחקת מהשינוי,

לעומת זאת,
ככל שאסלח ואביא רכות וקבלה…
משהו אחר מתחיל להיווצר שם.

ולא, אני לא מצפה שתקבלי את זה ככה,
כי זה כל כך הפוך ממה שגדלנו עליו,
אז הנה כמה צורות להסביר זאת:

מעצם זה שהבאתי פנימה התייחסות
שממילא יש בי צמא כל כך גדול אליה,
מתאפשרת ולו מעט רוויה 
והמצבור קטן,
כך שבפעם הבאה שמישהו סביבי
יעשה משהו שבעבר הייתי מפרשת כהתעלמות,
יש סיכוי גדול יותר 
(שהולך וגדל ככל שאני מרווה את הצמא)
שהתגובה שלי תהיה יותר בשליטה
ופחות אוטומטית,
כזו שתעורר פחות ופחות

את הסנסורים של הבן הקטן שלי.

הסבר מכיוון נוסף:
נכון שגדלנו על זרי הביקורת,
התרבות שלנו מלמדת אותנו שבלי הביקורת לא נוכל להשתפר,
אבל זהו הפרדוקס
כי דווקא קבלה וסליחה,
הן הבסיס לשינוי.

יכול להיות שיעלה בך ספק
אולי אפילו התנגדות בצורה של:
אם אקבל את המציאות כפי שהיא,
זה כאילו אני מסכימה אתה

ומחזקת את המצב הלא רצוי, לא?..

זהו שלא.
יש 'הסכמה' ויש 'קבלה'.
גם אם אני לא מסכימה למה שקורה במציאות 
ורוצה לשנות את המצב -
כמו למשל להצליח להגיב מתוך שקט ולא לצעוק,
התנאי לשינוי הוא בקבלה של מה שקורה כעת.

דווקא מתוך קבלה (לא 'הסכמה') מתחולל השינוי.
ככל שאני מקבלת את עצמי,
ככה, כמו שאני,
לא ממקום שיפוטי וביקורתי
אני פוגשת את עצמי מגיבה אחרת 
ממה שהייתי פעם. פחות ופחות אוטומטית
יותר ויותר בבחירה.

וההסבר המנצח,
אתו אי אפשר להתווכח -
מצוטט מניוטון בכבודו ובעצמו, 
שבטח מתהפך בקברו הלוך והתהפך…
מרוב שאני מזכירה את שמו,
שכבר אז ניסח זאת בפשטות:
כל דבר שנתנגד לו יתנגד לנו בחזרה
באותה העצמה רק בכיוון ההפוך
ושיפוט וביקורת הם בהחלט התנגדות
למה שקורה עכשיו ובהחלט ההיפך מקבלה.

עכשיו...

נשאלת השאלה -
איך עושים את זה?
ההרגל הזה כל כך חרוט בתוכנו,
כל כך טבעי לנו לשפוט, לבקר,
לא לקבל את עצמנו ברכות ובסליחה…

אז רגע לפני שיום הכיפורים 
מביא אתו את רוח הסליחה והמחילה
וברוח החג הקרב,

אני מזמינה אותך ללמוד בדיוק את זה
(בין היתר)

בסדנה לנשים שבוחרות בעצמן,

הסדנה תתקיים מיד אחרי החגים,
בבוקר שישי ה 25.10 (9:00-12:00)
ובה נדייק ונגדיר את החלומות שלנו
ונצעד צעד משמעותי אל עבר מימושם.



מתרגשת לראותך אתנו שם,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן


יום רביעי, 25 בספטמבר 2019

מי אמר שחלומות (לא) מתגשמים?

כמה פעמים קרה לך,
שהבטחת לעצמך ש"זהו! ממחר אני… !!"
השלימי את החסר:
לא צועקת/
מחבקת יותר/
מתחילה דיאטה/
מתמידה בספורט…
או כל הבטחה אחרת
שנשארה מופרת, גלמודה באוויר


ורק בזכות זה שהֲגְדָרָת ה"מָחָר" 
מתחדשת תמידית,
יצא שְטֶכְנִית, לא הפרת לעצמך את ההבטחה 
אבל תכל'ס…
הרצון שלך נשאר לא ממומש...

וכן, יש מיליון תירוצים,
"אין לי זמן" לרוב נמצא במקום הראשון,
"אני לא מוצאת את הכוחות" גם הוא מככב
"לא הגעתי לזה" ודומים להם...

אבל האמת היא שלרוב, 
הסיבה לכך שאת לא מקיימת לעצמך את ההבטחה,
יושבת במקום עמוק יותר...

כשבגדול,
האשם העיקרי הוא כוחו של ההרגל הישן
או במילים אחרות -
ככל שנבין שבעצם אנחנו מתנהלות 
מ 2 חלקים שונים במוח 
ונדע להפעיל את שניהם - 
עלִינוּ על דרך המלך להגשמת החלומות
דרך שבכוחה לייצר הרגל חדש ויציב.

נכון, אני מתכוונת ל: חלק המודע-
הוא שאומר "אני רוצה שינוי"
ולעומתו לחלק הלא מודע -
הוא זה שקובע מה יקרה (!)

כל עוד אנחנו פועלות מהחלק המודע (בלבד),
אפילו אם נגדיר יעדים ברורים ונציב מטרות ראויות,
הסיכוי שלנו לחולל שינוי, 
או להגשים את החלומות שלנו
לא גדול (וזה בלשון המעטה)

בעוד שהמודע הוא כמו קצה הקרחון
ומדבר בשפת ההיגיון, השכלית הרציונלית,
הלא מודע הוא הקרחון
ומדבר בשפת הרגשות, התחושות 
ובתכנים קריטיים שנסתרים בנבכינו.


כל עוד אני אומרת ש "אני רוצה משהו"
אבל המציאות שלי שונה, 
(כלומר שהרצון לא מתבטא בה)-
סימן שישנה סתירה בין הרצון לבין
תכנים כלשהם המתקיימים בלא מודע שלי.

עד שלא אגיע אליהם,
ובנוסף אעבד אותם -
כן, לצערנו לא מספיק לדעת שהם קיימים וסותרים…
אלא נדרש "פתרון" לסתירה,

אתקשה להגשים את החלום באשר הוא.

למשל,
אם אני אומרת שאני רוצה שיהיה לי יותר כסף,
אבל מתקיים בתוכי פחד (לא בהכרח מודע)
שאם יהיה לי כסף - מישהו יקח לי אותו…
סביר להניח שהמספרים בחשבון הבנק שלי
ימשיכו להופיע בצבע אדום
כשהסימן " - " מתנוסס משמאלם..
סביר להניח שעד שאפוגג את הפחד
לא יזרום אלי כסף בקלות.

בנוסף, חשוב להבין שעצם זה 
שכשאני אומרת שאני רוצה כסף, 
אני מחזיקה את חווית החוסר בתוכי,
גם זה משמר את חווית החוסר
שתתבטא במציאות הכלכלית שלי…

וזה נכון לגבי כל תחום,
בין אם המימוש הוא פיזי ובין אם רגשי.

והנה, 
שנה חדשה עומדת בפתח...
וזהו הזמן המושלם להגדיר רצונות וחלומות
לדייק את עצמנו,
אלא ש… 
אם לא נדע איך לגשת לתכנים הלא מודעים הללו
ואם לא נדע איך להתמיר אותם,
רוב הסיכויים שנמצא את עצמנו באותה נקודת מוצא
גם בשנה הבאה…


אבל ! זה לא נגמר פה..

כי יש לי בשורה - 
והבשורה המשמחת היא,
שהכינונו מראש... :-)

בדיוק בשביל שהשנה הזו תוכלי לממש
את מה שתמיד חלמת

אנחנו פותחות קבוצת נשים 
שבהמשך תיפגש אחת לשבועיים
למי שתרצה להמשיך,
אך הפתיח יהיה מפגש שעומד בפני עצמו
בדיוק בנושא הזה -



המפגש הזה, למרות שיתקיים אחרי החגים,
הינו מפגש חגיגי בו גם נגדיר את החלומות
וגם נעבור צעד סוּפֶּר משמעותי
בכיוון של הגשמתם,
כך שאת יוצאת ממנו עם כיוון ברור
וגם עם כלי למימוש
כלי שהוא אחד הכלים אם לא 'הָ' בעיניי,
כלי שאני עובדת אתו ובזכותו צולחת אוקיינוסים,

כך שהשנה החדשה תהיה כזו בה אשכרה
חלומות מתגשמים.

לא משנה אם החלום שלך קשור לגוף,
או שהחלום קשור לקשר הזוגי שלך,
או למימוש המקצועי שלך,
או לכל דבר שנפשך וליבך חפצו בו,
הסדנה הזו (בכלל והמפגש הראשון בפרט)
תמקד, תכוון, ותייצר בהירות לעבר המימוש.

אז אם יש לך חלומות
ומרגיש לך נכון להצטרף אלינו,
ניצה נופרבר - קולגה יקרה ואנוכי 
נשמח לפגוש אותך בלחיצה כאן מעבר לקליק 
ובהמשך ב 25.10.19
יום שישי בבוקר, 3 שעות בהן את בוחרת בעצמך


מתרגשת לראות אותך
ולהתקדם יחד למימוש בחייך

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.