גלית אליאס

לא פעם, בהקשרים מסוימים,  קשה לנו להיזכר בתקופת הילדות שלנו, זו תקופה שכתינוקות וילדים, היינו בה חסרי אונים ותלויים במטפלים בנו, שהיו - צריך להודות - בני אדם, בשונה מהציפייה הילדית שלנו מהם (והמוצדקת יש לומר) להיות לנו לאלוהאמא ואלוהאבא. כל אחד מהם הגיע עם מה שקיבל ואת זה נתן, (ככה אנחנו כבני אדם) בתוספת רוח התקופה שככל שהיא מוקדמת, מחזיקה פחות פוטנציאל קולקטיבי להתחשבות בצרכים שלנו כילדים. כך או כך, כל אחד מאתנו חווה אי אלו  רגעים של חוסר אונים, וחוויות בהן לא סופקו הצרכים כפי שהיה צריך. חלקנו נפגע יותר חלקנו פחות - בין אם אובייקטיבית הפגיעה היתה קשה יותר או פחות ובין אם סובייקטיבית - היינו רגישים יחסית להתרחשויות, כך או כך זה כאב וכואב להיזכר בכאב ההוא היום, לכן האוטומט שלנו יהיה להדחיק כמה שניתן. לצד זאת, אמנם יש ויכוח פילוסופי סוער, אם הגענו לכאן לוח חלק - טאבו לה ראסה או לא, אבל לא נוכל להתכחש ל'ספוֹגיוּת' שלנו כתינוקות וכילדים. כשאנחנו נולדים החלק המפותח במוח שלנו הוא החלק החושי ואנחנו קולטים בחושים את המתרחש סביבנו, בין אם מופנה כלפינו ובין אם לא. מכאן נוכל להבין שכל שאר

 מאז שלמד נהיגה, הוא לא מעז לצאת מהעיר, בכלל נסיעות ארוכות זה משהו מחוץ לתחום בשבילו, זה אמנם לא היה הדבר בגינו נפגשנו, אבל הוא העלה את זה כנושא נוסף שמציק לו ומקשה על היומיום שלו, מגביל את התנועה שלו, מכתיב עבורו מה כן ומה לא ולו רק בגלל המרחק עשינו תהליך קצר בטכניקת פלאש, כי נותרו לנו רק כמה דקות, זה כבר היה סוף המפגש אבל מה שעלה שם היה כל כך מפתיע  וממחיש בצורה כל כך מוצלחת איך המוח ההישרדותי שלנו עובד, שהייתי חייבת להביא את זה לכאן  כדי שאפשר יהיה להבין יותר  את הנפש המורכבת שלנו. בתהליכים בטכניקת פלאש לא צריך לחשוב על הקושי ולא להתעמק בו או להתבוצץ בו, אלא רק לבצע כמה תנועות פשוטות בהתאם להנחיות של המנחה והיא תמיד עובדת. כך ע"פ המחקר עד כה , היא ב 100% מוחקת רשמים טראומטיים מהמערכת אבל לפעמים התהליך מתעכב ויש לכך כמה סיבות עיקריות, אחת מהן היא - כשיש מקור מוקדם שמזין את המצב, והיתה לי הרגשה שזה המצב במקרה הזה - כשראיתי שיש עיכוב, ביקשתי ממנו לבדוק מה קורה בגוף כשהוא חושב על נסיעות מחוץ לעיר והוא הבחין בקלות במועקה בבית החזה, אז ביקשתי שיקבל תשובה מהגוף לשאלה: ממתי הכי מוקדם ה

שאלה שאקטואלית במיוחד אפרופו יום האישה, שהשנה לגמרי לא נחוג  ומציין בעיקר את 19 הנשים היקרות שעדיין בשבי החמאס, שכולי תפילה שלמרות ההנחות הרווחות, ה' שומר עליהן - בגוף ובנפש... מה שעשוי לקחת את הדיון למחוזות רחוקים שקטונתי מלהיכנס אליהם ולכן אני חוזרת - בליווי תפילה נוספת לשלומן ולשלום החטופים כולם - לנושאי חולין: לוקחת נשימה, ומפנה כיוון בחזרה - אל הקושי המוטבע בנו כנשים באופן קולקטיבי -  בהשפעת ההתניות התרבותיות הרווחות סביבנו, לומר 'לא' קושי שבהחלט מוכר לא רק לנשים אם כי אצלנו הוא רווח יותר. יש כוח מאד חזק שאת חלקנו משאיר באחיזה יתרה, גם כשכבר לא נכון לנו להישאר וחלקנו האחר - מאותו המקום בדיוק - נוטה לעזוב ראשון, מלכתחילה לא מתמסר עד הסוף, וברגע שמידת התסכול והקושי מציפה - קם והולך שתי התגובות האוטומטיות הללו -  הם שני הצדדים של ה fight או flight ונוכל להבחין כל אחד עבור עצמו מהו האוטומט השולט בו (עשוי להתבטא גם בהתפרצות החוצה בכעס fight לעומת בלימה אגרסיבית שלו - flight כשכבה נוספת של אותו הדפוס) אפשר לומר בהכללה שכולנו חווינו במידה כזו או אחרת כילדים חווית דחייה וחווית

 ~~~ (או לפחות אחד ההסברים לכך.. ) ~~~~ לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו בהתלבטות, מתקשים לקבל החלטה, מה שמשאיר אותנו בתסכול עד כדי תחושת אין מוצא. למה זה קורה לנו? ואיך אפשר ליצור בהירות? כי האמת שהתוכן שנמצא פה עונה גם לשאלות נוספות כמו: מה מוביל אותנו לאי בהירויות ובלבול? הסבר אחד לכך אם כן, יכול להיות זה,  שמזכיר לנו שאנחנו מתקיימים ב 4 רבדים: גוף, רגש, רובד מנטלי ורובד רוחני, שכאשר הם מסונכרנים ביניהם ישנו שיתוף פעולה ובהירות, יש חיבור לחוסן פנימי ולידיעה פנימית ברורה, אלא, שמתוך חוויות מוקדמות של חיינו, בהן היינו חסרי אונים ותלויים בדמויות המטפלות שלנו, לא פעם קיבלנו מסרים מפצלים ואז לימדנו את עצמנו להשתיק חלק מהקולות למשל - אם היא } כילדה השתובבה מתוך שמחה ילדית וספונטנית וההשתובבות הזו העלתה אצל אבא שלה חרדה, מה שהוביל מיד לצעקה: "תפסיקי להשתולל", יכול מאד להיות - מתוך כך שהיא תלויה לחלוטין באהבתו - שתבחר באופן לא מודע להקפיא את הספונטניות שלה, או להקפיא את הגוף כדי שלא תמצא את עצמה שוב בסיטואציה המסוכנת הזו בה אבא גוער בה ולוקח ממנה את אהבתו. אין ספור פעמים קיבלנו מסרים