גלית אליאס

לפעמים, אנחנו כל כך מרוכזים בתסכול, במיוחד בצד הצודק והכואב שלי בתוכו שאנחנו כמו שבויים בתפיסת המציאות כמצומצמת ומכאיבה בעוד שהאפשרויות למשהו טוב יותר נעלמות מעיני רוחנו לקראת השנה החדשה שמתחילה לה הנה לכם תרגיל קצר שמאפשר להרים את הראש, לכוון אל האופק ולנווט את ספינת היחסים שלכם (באנגלית זה נשמע יותר טוב relation ship ) לכיוון שתואם את החלומות שלכם פָּנוּ לכם זמן ומרחב, כזה שבלי הפרעות, הכינו כוס משקה שאתם אוהבים לשתות, הדליקו נר, (מיותר לומר, אולי לא -  הרחיקו מכשירים סלולריים למיניהם) שבו זה מול זו, התבוננו זה לזו בעיניים ותארו אחד לשנייה את החלום הכי פרוע שלכם לגבי הקשר הזוגי שלכם , מה הכי הכי הייתם רוצים, או איך אתם רואים את עצמכם כבן זוג, ואתכם כזוג - כאשר אתם מרשים לעצמכם לעוף גבוה אל עבר החלום. נניח שמגיע קוסם ופותר לכם את כל הקשיים, איך שהקשר שלכם נראה זה.. ואיך שזה מתאים למה שנועדת כאדם להיות... ואיך שזה מתאים למה שנועדתם כזוג להיות זה... בעוד שהאחד מדבר, האחר בהתכוונות להקשבה בכל מאודו, בפתיחות מירבית, לא רק בהקשבה מהאוזניים אפילו ל

" הרגשתי כל כך קרובה אליו, אחרי תקופה שהיינו ממש רחוקים וכל כך שמחתי, חשבתי שנפתח בינינו שוב משהו ואז, קמנו בבוקר וכאילו כלום... נושבת ממנו רוח קרה כאילו לא היה ולא נברא החיבור אתמול, זה היה כמו סטירת לחי בשבילי.. ." סיפור כזה או דומה לזה אני שומעת לא פעם מנשים ומגברים שמגיעים מבולבלים ומתוסכלים מהמצב. מה שקורה הוא שפועלים עלינו שני כוחות, או במילים אחרות, אנחנו מונעים משני צרכים מנוגדים, הצורך בחיבור מחד  והצורך בעצמאות מאידך. שניהם צרכים ראשוניים בסיסיים והכרחיים לקיומנו וכל אחד מהם מושך לכיוון אחר. מה שמעצים את הקונפליקט הפנימי הזה, הוא עובדת היותו לא מודע וככזה, מנהל אותנו כשאנחנו- כאילו לא צד בעניין. בהיותנו ברחם אימנו חווינו איכות של חיבור אולטימטיבי. נולדנו, עדיין באשלייה של חיבור אחדותי וכך אנחנו חווים את עצמנו כחלק מהאם לאורך השנה + הראשונה לחיינו. בשלב מסויים, אנחנו "קולטים"  שאנחנו נפרדים ממנה- היווכחות כואבת ולרוב לא קלה. זה קורה במקביל לתהליך פסיכולוגי אותו אנו עוברים בגיל הזה שנקרא ספרציה אינדבידואציה וכן לאור התנה

".. ואם הוא לא יגיע??? .." שמעתי את הקול ההיסטרי שלי שואל בתוכי ב 2:00 בלילה, אחרי שהתעוררתי  משינה שמלכתחילה לא היתה רגועה כי חששתי לא להתעורר בזמן  ולפספס את הטיסה הביתה, ".. איך לא ביקשתי ממנה את מס' הטלפון? לפחות שיהיה לי איזה שהוא מספר  שאוכל להתקשר אליו באמצע הלילה ..." הוא המשיך להטריד (הקול ההוא) ובמקביל לחפש פתרונות אפשריים למצב שהמונית לא מגיעה ואין לי שמץ של מושג ולו קלוש איך למצוא אחת אחרת בקצה העיירה בה שהינו כשכולם ישנים סביבי... ~~~~~~~~~~~~~~~ חוסר הוודאות הזה שיודע להפוך בשניות לחרדתי, היה שותף סמוי לטיול שלנו הפעם. הוא היה זה שהפריע לי ליהנות מלשוטט ברחובות בהנאה, כי "אם לא נגיע בזמן ל..." ו "וואווו.. איך סגור?? היה כתוב בגוגל שפתוח..." ו "מה יהיה אם..." בכל הטיולים שלי עד כה, הוא היה שָקֶט למדי, כמעט לא שמתי לב לקיומו... כך יֶצֶר הסקרנות וההתרגשות היו אלה שהובילו אותי בין הסמטאות  וההרפתקאות נסכו על פני חיוך זורח והרגשה של ריחוף אינסופי. הפעם, הקול ההיסטרי שבי לקח פיקוד והשתלט

חג החנוכה בעיצומו וסיפורים על נסים באוויר, יש אומרים שהימים האלה - ימי החנוכה מביאים אתם פוטנציאל גבוה יותר לנסים להתרחש. יחד עם זאת,  יש בסיפורי הנסים הללו גם משהו שעשוי לגרום לנו לשבת ולחכות שהנסים יגיעו, כשלמעשה...  המפתח בידינו! וכדי שהם יתחוללו, יש כמה צעדים  אותם קריטי שנצעד בעצמנו אוההה אז...  נזכה להיות עדים  לעוצמה הטמונה בתוכנו וליכולת שלנו לחולל (אשְכָּרָה) נסים ונפלאות! לשמחתי, אני עדה ומתפעמת בכל פעם  שהם מתחוללים מולי  בחיי הנשים, הגברים והזוגות שאני מלווה. לכבוד החנוכה אנסה להגדיר ולו חלקית שני  צעדים חשובים שיוכלו לקדם את הנס שלך לעברך! במילים אחרות במקום להישאר בעמדת הקורבן שתלוי במה שקורה או לא קורה בחייו, צעדים אלה מחזיקים את המעבר אל עמדת הבוגרת שבוחרת ויוצרת את מציאות חייה! אוקי, אז בואי נתחיל, שלב 1: קחי דף ועט והרשי לעצמך לשרבט מה שעולה בלי לסנן אל מול השאלות: מה אני רוצה בחיי? מה חסר לי שכשיהיה לי ארגיש שלמה יותר? למשל: אני רוצה אהבה אני רוצה שהוא } ואני { נחזור להיות חברים טובים, אני רוצה שהוא יפסיק להאשים אותי,

כמה פעמים שמעת את עצמך אומרת: " אני לא מאמינה שזה שוב קורה לי. .." והרגשת שסיפור חייך חוזר על עצמו שוב. " שוב אני מרגישה לא שייכת, שוב הבדידות עוטפת אותי בעקצוצים מציקים... שוב חווית הדחייה... נמאס לי, אני ממש מיואשת. .." לפני כמה ימים ישבה מולי ד. שפופה ומכווצת כאילו ניקזו ממנה את החיוּת שלה וסיפרה לי כמה מוכר לה התסכול הזה, מאז שהיא זוכרת את עצמה הרגישה לא שייכת, כילדה במשפחתה היתה האחות הקטנה, שלא התייחסו ולא שאלו לדעתה, בין החברות לא פעם הרגישה אאוטסיידרית וגם עכשיו מולו { זה עולה- שוב היא לא שייכת שוב הוא חוגג לו עם כוווולם והיא... שוב נשארת מאחור.. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ העניין הוא כזה, אנחנו כמו ספוג . זה הדימוי הכי מוצלח שלי. ספוג עם יכולות של מגנט . במיוחד בשנים הראשונות לחיינו, עד גיל 7 אנחנו קולטים חושית  מה שקורה סביבנו ומה שקלטנו מאוחסן בנו בכמה רבדים: גם ב תחושות – ברובד הפיזי גם ב רגשות – כמו עלבון, תסכול, חוסר אונים, גם ברובד המנטלי – דפוסי חשיבה שפיתחנו כתוצאה מ