גלית אליאס

אנחנו חיים בערבוב זה מתחיל עוד ברחם - אז, כעובר - אנחנו באמת בתוך גוף של אחרת - אמא שלנו💕 אבל מאז, אנחנו במן מסע מתמשך של קושי להתפכח אל הנפרד שאנחנו. גם אחרי שאנחנו נולדים, אנחנו באשליית אחדות עם האם, בערך עד גיל שנה - שנה וחצי. זוהי דרכנו ההתפתחותית הטבעית כמובן, בגיל הזה כשאנחנו מתחילים ללכת -  מתחיל תהליך פסיכולוגי שנקרא ספרציה אינדבידואציה בו אנחנו באופן לא קוגניטיבי קולטים שאנחנו נפרדים מאמא, ולא אחד אתה ובמקביל מתוודעים לאינדיבידואל האחר שאנחנו. לרוב כבר בתחילת ההיפרדות שלנו מתחילים הסדקים, זה לא כיף להתנתק מחיקה החם של האם -  וגם לא מהרעיון של האחדות אתה... במיוחד כשבאותה התקופה אנחנו גם מתחילים לעמוד על שלנו ומעזים לומר 'לא' , מולו היא בתגובתה מן הסתם לא תמיד מקבלת את האחרות שלנו... (והנה רמז לבאות - שהקושי עם הנפרדות ממשיך ללוות אותנו לבגרות) בקיצור, לרוב תהליך ההיפרדות מהאם הוא מקור לתסכול לא קטן, בין אם אמא היתה מגוננת בעודף, וגם אם היתה מרחיקה. מעבר לתהליך ההתפתחותי האישי הזה שכל אחד מאתנו עובר כפרט, אנחנו חלק מתודעה השלכתית,  או במילים פשוטות יותר - מערבבת ומעורב

זה כאילו מתבקש... מעיר האורות, 'הָ' עיר הרומנטית, להיות האָרֶנָה בה מתפתח לו רומן או סיפור אהבה ולמרות שזה לא בדיוק מה שאני מתארת לי שעולה בדמיונך - אל מול ההבטחה שמאחורי "סיפור אהבה" - למרות זאת, זה יהיה חבל מצִדי להתעלם מהעוצמות של פרץ האהבה שפעם בי, שלמרות שהייתי עם שני מתבגרים לידי, הצליח לרגש אותי עד דמעות (ליטרלי) ולהעלות לי את הדופק ואת קצב הנשימה במן הצפה של שמחת חיים שפתאום הבנתי.. שכל כך התגעגעתי אליה אבל..., אני מקדימה את המאוחר ושוב חבל,  אז  מ ה ת ח ל ה: הלוקיישין הוא באמת פריז, כאמור 2 מתבגרים בני 13.5 (הבן שלי וחבר) ואנוכי, אחרי יום שלם של שיאי התרגשות (שלהם כמובן) מחנויות המותגים שמפארות את רחוב ריבולי, כשהחיוך לא נמוג מפניהם כשהם נכנסים, מתרגשים מהמבחר, בוחרים, מודדים,  או סתם מסתכלים על נעליים מנויילנות שעולות אלפי ועשרות אלפי יורו (כן, יש חנויות כאלה, מן מוזיאונים של דגמים  שמישהו או משהו הופך אותם לייחודיים ואולי בגלל שזה בניגוד לטבע לא לגעת... הן עטופות בניילון נצמד) בקיצור אחרי שעות רבות שכאלה, בהן הם לעיתים סוחפים אותי אתם בהתרגשות ולעיתים גוררי