גלית אליאס

המון פעמים אני שומעת את התסכול הזה : "..  אני מאד רוצה לבוא, אבל אין לי סיכוי להביא אותו .. " ומאחר ואני מכירה את התחושה הזו מפרק א' שהיה לי (עם אותו האיש אתו יש לי פרק ב'..) גם לי - אז - לא היה סיכוי להביא אותו אתי אני ממש יכולה להבין כמה זה מבאס.. ולכן  חשבתי איך אני יכולה לעזור  לכם  בלי שתבואו ... כן, שמעת טוב -  בלי שתבואו  (!) וייצרתי  מסע אינטרנטי  בן  9  שבועות בו אני לוקחת אתכם צעד צעד ל חברות ושותפות ואינטימיות וגם... תשוקה  ! אז זה אני, בלי שתצטרכו לבוא, כי ישבתי, והקלטתי, צילמתי וערכתי וייצרתי  מסע מרתק  עבורכם שיוביל אתכם זה אל זרועותיה שלו זו לאורכו  תיזכרו ותחיו את האהבה  שנמצאת שם ולא תמיד מרגישים אותה.. ו תחזירו אותה אל היום ואל הלילה שלכם , כך  שהחיוך יחזור לזרוח לשניכם על הפנים . כדי שיהיה לכם  מפתה  להתחיל, וכדי  להקל  על ההתנגדויות, שני הפרקים הראשונים במתנה ! זאת אומרת - זה  לא עולה כסף, לא צריך לנסוע, ולא לצרוך דלק אתם לוקחים לכם  זמן איכות של בערך חצי שעה בשבוע , ומקבלים  הנחיות מדויקות צעד צעד עם כל מה שצריך כדי שהחיוך יח

עוד חג לעבור לצדו.. עם המועקה הזו והמחנק בגרון, שמחזיקות עצב ואכזבה, שמסתירות סוד שלא רבים חוץ מאתנו יודעים – למרות האביב, והפריחה, והיופי שמסביב – רע לי בפנים.. כל כך רחוקים אנחנו , שלולא שמעתי אותו מידי פעם מספר על נפלאות חייו בשיחות הטלפון שלו.. לא הייתי יודעת בכלל מה קורה אתו ואני.. כבר מזמן לא חלק מה'חגיגה' הזו.. החגים ובעיקר ליל הסדר עוד מעצימים את המרחק בינינו.. נכון שבארוחת החג אנחנו ישובים אחד ליד השני וחיוך מרוח לנו על הפנים, אבל בתוכנו פנימה.. יש עננה כבדה שיושבת באזור הלב ומחמיצה ומכווצת וכואבת.. עם החמיצות הזו הייתי הולכת לישון וקמה למחרת כשהיא מלווה אותי רוב פרקי היום  במשך  15  שנים אני כל כך מכירה אותה.. ו רק אחרי שעברנו חורבן אמיתי ו כמעט התגרשנו ... רק אז  - הצלחנו לבנות מחדש ! לא, זה היה  לא קל  - לא החמיצות לאורך השנים ובטח שלא ההתפרקות בזמן הפרידה.. אבל היום  אחרי שהצלחנו  לבנות את הביחד שלנו שהצלחנו  לגשר על המרחק  שהיה בינינו ש חזרנו כנגד כל הסיכויים להיות אוהבים כמו לפני המון שנים.. היום  אחרי  4  שנים של קשר זוגי אוהב ובטוח בוער בי

אלפי חסידות עוברות עכשיו דרך ישראל במסען לארצות הקור, כדי לשפר את סיכוייהן לשרוד בחודשים הקרובים.. בסופ"ש האחרון השכמנו (השכם לגמרי.. ב 04:30.. עם נודניק ל 04:40 אבל לא יותר מזה..) ונסענו לצפות במחזה המרהיב הזה - מעט אחרי שהערפל התפזר, כשהשמש חיממה מספיק, בדיוק כשהשעון הפנימי המדויק שלהן הורה להן - הן החלו מתרוממות לאוויר בהמולה חסידתית וקבוצה אחרי קבוצה קישטו את השמיים במבנים מרהיבים.. אי אפשר היה שלא להתרגש מהיופי, ומהעוצמות של הטבע במלוא הדרו : עבורנו בגרסאות מסוימות, החסידה היא זו שמביאה את ילדינו, אבל מעבר לכך היא רק אורחת.. ובמיוחד לא היינו רוצים להיות כמוה בנדודים תמידיים , "על מנת לשפר את סיכויינו לשרוד".. הרי אחת הכמיהות הכי גדולות שלנו כבני אנוש, היא למצוא לנו בית במלוא מובנו. נכון זו כמיהה עם סתירה פנימית מובנית .. כי מצד אחד אנחנו כמהים לבית ולביטחון , ו מצד שני .. ה שעמום והשגרה שלעיתים נלווים לביטחון הזה לא באים לנו טוב.. בלשון המעטה.. ובכל זאת הייתי מדייקת ומרחיבה שזוה

מה צריך לקרות בין בני הזוג כדי שידעו שהם אחרי זה ? ואיך אפשר להבטיח אם בכלל שזה לא יקרה שוב ? כשהצד הבוגד יבקש סליחה ויבטיח שזה לא יקרה שוב לעולם ? כשהצד הנבגד יחליט לסלוח ? האם זה באמת מספיק ? עניין הסליחה בעייתי למדי.. קודם כל כי חינכו אותנו שזה מנומס לסלוח כשמבקשים מאתנו סליחה, וזה יוצא לנו די באוטומט, אנחנו לא ממש מרשים לעצמנו לשמור לנו את הזכות לבדוק אם אנחנו באמת מוכנים לסלוח ובכלל זה לא ה אישיו, כי גם אם אמר שהוא סולח היום.. יכול להיות שמחר בבוקר יעורר משהו מחדש את הכעס ו הסליחה כבר לא תהיה בתוקף .. והאמת.. למרות שהרבה פעמים זה הכיוון אליו נוטים מטפלים רבים.. זה לא העיקר, בכל אופן, הסליחה זו לא המטרה ! מה שחשוב באמת , הוא לבנות מחדש את האמון, לשם בני הזוג רוצים להביא את הקשר שלהם - למקום של אמון ובטחון . ופה אני רוצה להעז ולומר – השאיפה היא להגיע למקום של אמון אחד בשני למרות שאנחנו יודעים שניפגע , כלומר להסכים לפתוח את הלב , ולתת אמון בקשר ובאהבה שלנו, לא בתנאי שלא ניפגע, אלא – למרות שברור שניפגע , אנחנו ר