יום שישי, 19 באפריל 2019

צידה לדרך לערב חג הפסח

לכל אחד מאתנו המסע האישי שלו,
השיעורים שעליו לעבור,
שלפעמים מרגישים כמו קיר בו נתקלים שוב ושוב.

לכל זוג }{ מאיתנו המסע הזוגי שלו,
בו ה"ריקוד הזוגי", הוא כמו דו שיח 
בין המסע האישי שלה } למסע האישי שלו {.

כל עוד אנחנו לא מודעים לכך,
הדינמיקה הזוגית מחזקת את עצמת וגובה התסכולים
ששייכים כל אחד למסע שלו.

וטבעי שניתפס לאשלייה -
שכשניפרד - הכל יהיה טוב.
אלא שגם אז - המסע האישי שלי ממשיך,
וכל עוד אני צועד בכיוון שמפנה אצבע מאשימה החוצה,
סביר שקירות התסכול ימשיכו להתעצם.

לעומת זאת,
כשאנחנו מבינים שהמפגש המתסכל,
למעשה בא על מנת להזכיר לנו בצורה ברורה יותר
כל אחד מהי ההזדמנות שלו לצמוח -

ואז, 
כשכל אחד מאתנו חוזר פנימה לעצמו,
מנקה את התפיסות השגויות שאימץ לאורך השנים,
משחרר אמונות מוטעות שהחיים "לימדו אותו" ,
משתחרר מהמועקה הרגשית והפיזית הנלווית לאלה,
ומשם חוזר לשיתוף התובנות עם בן הזוג
(על פני ההאשמה השגורה בד"רכ)


אז -
מגיע השחרור הגדול,

אז - הזוגיות והחיים בכלל הופכים למסע נעים ומסקרן,
שיש בו שיתוף וחברות
שיש בו צמיחה משותפת,
הרפתקנות, סקרנות ושמחה
שיש בו א ה ב ה
ומיני רגשות ותחושות שמתאפשרות כאשר הלב פתוח.

מסע בו מתקלפות ומשתחררות עוד ועוד שכבות
של ה"אני המזויף" (מפוחד, חרד, מרוחק/ אוחז, מנותק מעצמו, צודק וכו'...)
שכל כך התרגלנו להיות מחד
אך מאידך לא מאפשר לאני האמיתי האותנטי
להתקיים בתוכנו בחופשיות.

זהו השחרור במהותו
והתסכול - מטרתו לדחוף אותנו ולעודד להשתחרר,
לא ממי שמזכיר לנו את התסכול,
אלא מהתפיסות התפוסות שבתוכנו.

וזה יכול להתחיל ממש ע כ ש י ו,
כדי שהפסח הזה יהיה משחרר יותר,
הנה לך 2 שאלות שמובילות לשם:

  • מהי כמיהת הלב שלך לשינוי?
  • איך את יכולה להעניק אותה לעצמך?

כשרוח אביבית מנשבת בחוץ
והפרחים פורחים בשלל גוונים,
אני מאחלת לכולנו
המשך שחרור מעבדות התפיסות
שמצליחות "לעבוד" עלינו ולהראות לנו תמונות שיקריות,

אל עבר חיבור לבהירות 
שמתאפשרת בהקשבה פנימה אל הלב,
ומאפשרת לנו לייצר חיבור זוגי אוהב ושופע.

חג שמח
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

(זאת אני עושה בתהליכים אישיים וזוגיים,
בזיהוי הדפוסים ובשחרור מהם)




יום רביעי, 10 באפריל 2019

מה (באמת!) מפריע לנו לדבר?

אנחנו יצורים מורכבים.

כל אחד מאתנו מורכב מכל מיני חלקים:
מי שאני כשאני בעבודה,
מי שאני כאמא,
מי שאני כמאהבת,
מי שאני כשאני שמחה,
מי שאני כשאני עצובה,
מי שאני כשאני כועסת, (אז... כל מי שמכיר אותי יודע להתרחק.. :-)
וכו' וכו'...

בכל אחד מה "מי שאני" הללו,
חלק אחר שלי נמצא בפרונט דרכו אני מתבטאת.

הדי שלייפר הנפלאה קוראת לחלקים הללו "שכונות".
יש לנו לדבריה שכונות יקרות לליבנו,
יש לנו שכונות נעימות,
שכונות פחות נעימות
ויש לנו גם שכונות קשות.

כשאנחנו לא מצליחים לדבר,
כשאנחנו רבים, זה לא אומר שמשהו בנו לא בסדר (!),
גם לא שיש בעיה בקשר שלנו (!),
אלא
שהשכונה הקשה שלי נתקלה בשכונה הקשה שלך.

לכל זוג ישנם מפגשים כאלה
וכששכונות קשות נפגשות,
מי שבפרונט מתפקד במוד הישרדותי
ומגיב ב: Fight/ Flight/ Freeze

כיוון שאנחנו במוד הישרדותי,
הסיטואציה מתורגמת במוח כסכנה,
משמעו שהחלק המתפקד של המוח הוא מוח הזוחלים,
שם נמצא מנגנון ההישרדות שלנו,

משמעו שרוב הדם מהמוח החכם - המודע שלנו
זורם למוח הזוחלים - הפרימיטיבי
על מנת להתמודד עם הסכנה

וזה אומר שאנחנו פרקסלנס - פחות חכמים (בלשון המעטה)

כלומר שהסיכוי שלנו למצוא פתרונות יצירתיים שואף לאפס.

יותר מזה, זהו מוד שבו האפשרויות הן:
או שאני מנצח ואתה מפסיד
או ההיפך,
וכאן מן הסתם תהיה מ ל ח מ ה
ובמלחמה כמובן - כולנו מפסידים,
גם אם למעשה, אין כאן בכלל מלחמה,
אלא רק פרשנות של כזו.


אבל מה בעצם דורך אותנו למוד ההישרדות הזה?
הנה דוגמא:

כשהיא } מתלוננת על המצב,
הוא { שומע ביקורת וחוסר שביעות רצון ממנו,
מיד עולה בו אשמה
למעשה, הוא לא נותן לאשמה לעלות,
(רמז - נתפסת כסכנה)
אלא מיד הודף 
ומנסה להשתיק אותה } ,
את בת הזוג המתלוננת

למשל, הוא כועס ושואל:
"אבל איך את לא רואה את כל מה שיש?
למה דווקא להתמקד במה שאין???"

שזו אגב שאלה חשובה ובלי להקטין מחשיבותה,
יש פה משהו אחר שמאד חשוב להבין:

בעצם מה שקורה הוא:
כשהיא } מתלוננת, עולה בו אשמה
והוא מוצף ברגשות קשים שהוא לא יודע איך להכיל,
הוא { במצוקה רגשית.

כשאנחנו במצוקה רגשית,
כל עוד לא למדנו להכיל רגשות,
באופן טבעי נאשים את האחר במצב,
נשליך אליו את הכדור הלוהט,
או ננסה להסות אותו שיפסיק לדבר ככה

כלומר הוא } מנסה להשתיק את האישה שלו
כי אין לו כל דרך להרגיע את הרגשות הגואים בתוכו

וזה חשוב להבין (!)
כדאי לקרוא שוב לפני שממשיכים

הוא } מנסה להשתיק את האישה שלו
כי אין לו כל דרך אחרת שהוא מכיר
שתציל אותו מההצפה הרגשית שמאיימת להגיע

לא... 
מן הסתם זה לא עובד לו,
כי אז היא } מרגישה שהשתיקו אותה
והיא חייבת לדבר על זה שוב כדי שהוא { יבין,

הוא לא ממש רוצה להבין,
יותר נכון, לא מסוגל לשמוע כי יש שם סכנת הצפה 
שאין לו כל דרך להתמודד אתה
והמצוקה הרגשית הזו דורכת את המנגנון ההישרדותי שלו

היא } שהשתיקו אותה ולא מקשיבים לה
באותו הרגע גם כן חווה מצוקה
(שאולי התחילה עוד קודם כשהרגישה למשל זלזול
ועליו באה להתלונן מלכתחילה)

ואז הם {  } במאבק.
זה או אני נשאר בחיים, או את
ובמאבק כמו במאבק הכלים הם כלי משחית...

אז איך אפשר אחרת?


ראשית להבין -
זה קורה לכולם,
זוהי הדינמיקה בין השכונות הקשות שלנו 
ולא, היא לא מעידה על כך שמשהו לא בסדר,

שנית להבחין ולפענח 
את הפרשנויות האישית,
לרוב לא מודעות,
כל אחד את שלו,
שווה גם לשים שם סימן שאלה לגביהן -
"האם כשהוא לא... הוא באמת מזלזל בי?"

דבר שלישי
והחלק הכי חשוב - 
לזכור, שכשאנחנו רבים, בעצם הקושי של כל אחד מאתנו 
הוא לפגוש את מה שעולה בתוכו,
ובעוד שההרגל הוא להשליך ולכעוס על האחר
או לנסות להשתיק אותו,
מה שנדרש באמת היא דווקא הקשבה ונוכחות פנימה.

הכיוון להשתחרר מהלופ בזה
הוא לעשות U turn,
להבין מה קורה בתוכי
ושם להרגיע

(במקום לסלק את מי שמזכיר לי את מה שקורה בתוכי
על מנת להינצל מהמפגש עם המצוקה
מה שרק מחריף את המצוקה כי אין לה מוצא)

פה, מן הסתם, המפתח הוא
ללמוד איך להתמודד עם ההצפה הרגשית -
במילים אחרות -
ללמוד להכיל רגשות.

כשמכילים את הרגש,
הוא עובר טרנספורמציה ומשתחרר.
מרגישים הקלה בו במקום.

ככל שמסכימים לפגוש ולהכיל את מה שעולה,
נמצא את עצמנו בפעם הבאה בהצפה קלה יותר ויותר
עד כדי שקט פנימי ויכולת בחירה בזמן אמיתי -
בתגובה שהכי נכונה לנו.

ככל שמצבור הרגשות הלא מעובדים
שהיה בעבר מציף אותנו מתנקה ומתרוקן,
כך מועבר השרביט לחלק המודע והחכם של המוח,
הוא לוקח את הפיקוד מהמוח הקדמון
ואז מן הסתם הפתרונות יצירתיים וחכמים יותר.

והפלא ופלא, אז...
אנחנו באמת יכולים לדבר!

גם על מה שקשה ועל אחת כמה וכמה - על מה שְקַל.


יש לי מדבקת קיר מקסימה בחדר העבודה 
שאני מאד אוהבת 
ובה כתוב :



כי זה נחמד להצליח לדבר כשהכל happy joy...
אבל... 
שיא הסיפוק והחיבור נוצר דווקא 
כשאנחנו עוברים במשעולים הקשים
ושם - פוגשים את המקומות הקשים שלנו,
מרגיעים...
ומתוך פניות - יכולים לעבור אל הצד השני
וב א מ ת להקשיב,
להבין, להיות שם יחד,
שם נוצר חיבור עילאי שאין דומה לו.

ארשה לעצמי להיות בנאלית לקראת הפסח
ולאחל לכולנו יותר ויותר חירות
מהדגמים וההרגלים הכובלים שלנו
שמספרים לנו סיפורי שווא
ומשאירים אותנו אולי צודקים, אבל לבד...

לחיי החירות האישית
שמאפשרת ביחד עילאי שאין דומה לו


גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן


אגב,
אני מלווה תהליכים אישיים וזוגיים בדרך הזו,
מלמדת בדיוק את זה,
באופן פרטני ובזוגות.

פרטים על האינטנסיב הזוגי -
תהליך ייחודי ובו ביומיים (!)
הזוגיות שלכם קופצת קפיצה משמעותית אל עבר ביחד משמח
בלחיצה פה

ולגבי תהליך אישי -
אפשר ללחוץ פה ולהגיע ישירות אלי למייל,
משם כבר נמשיך ונתאם.

יש גם אפשרות ללמוד בהדרכה מוקלטת
"איך לדבר }{ בלי לריב?"
הכוללת גם את כל מה שצריך לדעת
וגם תהליך טרנספורמטיבי מוקלט
שאת יכולה להשתמש בו שוב ושוב
ו... היא עולה רק 123 ש"ח עד ערב פסח
היא נמצאת בלחיצה פה עבורך










יום שלישי, 2 באפריל 2019

איך פותרים קונפליקטים זוגיים באמון

פעם הייתי כל הזמן מתלוננת ומתוסכלת
מזה ש "הוא לא מפרגן לי..."
מה כל כך קשה לך לפרגן?
הייתי שומעת את התסכול מתנגן בתוכי...

אבל האמת היא..
שכשמישהו היה מפרגן לי,
לא באמת הייתי מאמינה לו...
היו עוברות בי כל מיני מחשבות מפריכות:
הוא בטח צריך ממני משהו,
הוא לא באמת מתכוון,
אולי הוא לא לבד ונמצא ליד אנשים...

כאילו לא היו בי רצפטורים להכיל פרגון

עד שלא למדתי ומילאתי את עצמי 
בקבלה ובפרגון ממני אלי,
לא היתה בי האפשרות לקבל אותם מבחוץ.

על אותו משקל, זה מה שקורה עם אמון,
על מנת שנוכל לפתור קונפליקטים באמון-
לפני שאנחנו מפנות את תשומת הלב אליו
ואל האמון שביני לבינו,
ככל שנייצר אמון וביטחון ביני לביני,
נייצר קרקע פורייה לקבל אותו מבחוץ

זה מתחיל בדברים הקטנים:
האם אכלתי בבוקר ארוחה שמזינה אותי
ונכונה לגוף שלי?

השאלה הפשוטה הזו -
האם אני יכולה לסמוך על עצמי
שאאכיל את עצמי בהקשבה?

האם אני דואגת ללכת לישון בשעה שאני עייפה?

האם אני עומדת בהבטחות לעצמי
ועושה ספורט/ מדיטציה
או מה שאני יודעת שחשוב ונכון לי?

האם אני מקדישה לעצמי תשומת לב, זמן, התייחסות?

זה האמון שממנו נתחיל
ואז, ככל שאני סומכת עלי שלא אנטוש את עצמי
שאדאג למלא את הצרכים שלי
כשאני רכה, מקבלת, מזינה, מניעה את הגוף,
כשאני מלאה, חיונית,
כך אוכל להיות חלק ממערכת שמבוססת על אמון

נכון, שיש פה קטץ',
כי אם לאורך השנים, 
היחס שקיבלתי היה: 
לא קשוב, לא מספיק אכפתי, לא מקבל,
זהו ההרגל שאותו העתקתי 
ואני יכולה לתת לעצמי (ולסביבה) רק מה שקיבלתי ותו לא,
אלא אם... (קראי עד הסוף שם התשובה)

זאת אומרת,
שכשמדברים על הרצון לפתור קונפליקטים דרך אמון,
זה מתחיל בזה שאני בונה אמון ביני לביני

ואז...
קונפליקטים הרי ממילא קורים
אלה החיים

יותר מזה, אני מאמינה שהם קורים בשבילנו
כהזדמנות להיזכר במקומות הלא פתורים שלנו
לא על מנת שנישאר בתסכול
אלא על מנת שנוכל לראות אותם
ולרפא, להתמיר, לצמוח מהם.

השאלה היא באיזה מוד אני כשהקונפליקט עולה?

מה שקורה לרוב, זה שבמסה קריטית
אנחנו מנוהלים על ידי המקומות הלא פתורים שלנו

ואז, כשאנחנו במצוקה רגשית
אנחנו מגיבים אוטומטית
אם ב fight,
אם ב freeze,
אם ב flight

בדרך שסיגלנו לעצמנו לאורך החיים
והפכה הרגל עבורנו.

עבורי למשל,
זלזול היה (ולפעמים עדיין) אחת מנקודות התורפה.
כשהייתי מפרשת התנהגות של מישהו קרוב אלי כזלזול, 
הייתי מגיבה אוטומטית ב fight.

הגוף שלי היה נדרך והייתי צועקת,
למעשה, היתה מתעוררת בתוכי מצוקה, 
מתוך הדיסוננס הפנימי בין ידיעת הערך שלי מחד
לבין הספק שאינספור חוויות בחיי הטילו בו.

זה היה יכול לקרות לי למשל -
כשפירשתי את הכוס שהושארה על השולחן
כאילו "לא אכפת ממני
ואני פה המשרתת
ושוב ושוב צריכה לסדר אחרי כולם
כאילו לי אין מה לעשות בחיים חוץ מזה..."

באותם הרגעים החוויה היתה הישרדותית
ולכן התגובה הינה אוטומטית במטרה להגן עלי.

ראשית,
זה הזמן לשאול -
האם התגובה הזו באמת מגנה עלי??
או שהיא רק מחמירה את הביטחון שלי ואת זה שביני לבינו?
שנית,
זה הזמן להבחין,
כשאנחנו מסתכלות מהצד - שאין פה סכנה אמיתית.

כשאני מדברת על זוגיות מודעת שמבוססת על אמון,
אני מכוונת לרמה אחרת,
אליה אנחנו רוצים להגיע.

בה החוויה כבר לא הישרדותית,
אני מדברת על הדרך אל המקום בו 
אנחנו חווים את החיים בביטחון ובאמון.

אנחנו אכן זקוקים לאמון על מנת לחוות ביטחון,
אבל כל עוד תשומת הלב שלנו מכוונת אליו/ אליה/
אל מישהו אחר במציאות החיצונית
כשהציפייה היא לקבל את זה ממנו/ה/הם,
זה רק מחמיר את תחושת חוסר הביטחון שלנו,
כיוון שזה משאיר אותנו תלויים בחוץ.

למעשה, מדובר בעבודה פנימית,
כל עוד לא ניצור מסה קריטית של אמון ביני לביני,
נישאר בחווית חוסר אונים
כשהתלות באחר רק מעצימה את חוסר האונים

"אז מה זה שווה?"
אולי את שואלת,
"בשביל מה אני צריכה בן זוג 
אם לא בשביל שיתן לי ביטחון ואהבה וכו..."

כן,
זו שאלה שאני שומעת שוב ושוב..

אני בהחלט צריכה ורוצה בזוגיות שיהיה אמון (בין היתר)
אבל 
כל עוד אני תלויה בו
אמון וביטחון זה הדבר האחרון שיהיה שם
(מעצם התלות שהיא אגב הדדית...)

אז מה כן?

ראשית
אני מזהה את הדרך שלי להגיב
מהי הנטייה שלי מתוך 3 ה Fים?

  • להתגונן במלחמה?
  • להסתגר ולקפוא?
  • לברוח?

לרוב לכל אחד מאתנו שניים מתוכם ששכיחים יותר

שנית
אני מייצרת אמון ביני לביני.
ככל שאני נאמנה ומספקת את הצרכים שלי,
נקודת המוצא שלי מחזיקה יותר ביטחון

ככה, אני יכולה למצוא את עצמי 
מגיבה פחות בתגובתיות ויותר בבחירה

כי חווית חוסר הביטחון קטנה יותר
או כי חווית הביטחון הבסיסית שלי נוכחת יותר

למשהו בתוכי ברור יותר שלא מדובר בסכנה אמיתית
משהו קמאי מחובר יותר לאונים
למקום הבוגר שיכול ויודע להגיב מתוך שקט.

נכון, שלרוב כשאנחנו בתוך הלופים הללו,
אנחנו רואות רק תמונה חלקית
וקשה מאד לצאת משם כי יש 
כמו ערפל שמסתיר את הדרך.

זו הסיבה 
שליווי מקצועי הוא קריטי לשינוי

ואני מספרת לך על כך,
כיוון שאני בקו הסיום של כמה תהליכים מופלאים שכאלה
ומתפנה לי זמן קצוב 
בו אוכל ללוות עד 3 נשים חדשות

אז... אם זהו הזמן הנכון עבורך לפזר את הערפל
ולייצר לעצמך מערכת יחסים של אמון בינן לבינך
כדי שתוכלי להיות חלק מכזו עם בן הזוג שלך,

אם זהו הזמן עבורך 
לעבור מהישרדות לאיכות,
להתחבר אל העוצמה שלך ולפרוח בחדווה -

לחצי פה כתבי לי ונוכל לבדוק יחד 
אם את מתאימה לתהליך שכזה
ואם התהליך מתאים עבורך.

מחכה לסימן ממך,
פה בשבילך

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

נ.ב,

אם את שואלת את עצמך: איפה הוא בכל הסיפור?
אז ככה,
כמובן שאם הוא בעניין הכי כיף ואפקטיבי 
זה לבוא לתהליך זוגי,
בלחיצה פה יש פרטים על יומיים מופלאים שמעלים אתכם לשם

אבל,
כל עוד הוא לא בעניין,
אין שום סיבה שתישארי בלופים הללו,
אני אלמד אותך לצאת מהם
וכשאת יוצאת מהם -
כמו קסם -הם מתפוגגים ונעלמים.

וחוץ מזה,
זה "מדבק" וכשאת עולה מהישרדות לאיכות
יש לשינוי הזה כמו "אדים" שעליהם גם הוא יכול לרכב,
לא מפתיע כי בסה"כ הרבה יותר נוח פה למעלה :-)