גלית אליאס

לכל אחד מאתנו המסע האישי שלו , השיעורים שעליו לעבור, שלפעמים מרגישי ם כמו קיר בו נתקלים שוב ושוב . לכל זוג  }{ מאיתנו המסע הזוגי שלו, בו ה "ריקוד הזוגי" , הוא כמו דו שיח   בין המסע האישי שלה } למסע האישי שלו {. כל עוד אנחנו לא מודעים לכך, הדינמיקה הזוגית מחזקת את עצמת וגובה ה תסכולים ששייכים כל אחד למסע שלו. וטבעי שניתפס לאשלייה - שכשניפרד - הכל יהיה טוב. אלא שגם אז - המסע האישי שלי ממשיך, וכל עוד אני צועד בכיוון שמפנה אצבע מאשימה החוצה, סביר שקירות התסכול ימשיכו להתעצם. לעומת זאת, כשאנחנו מבינים ש המפגש המתסכל , למעשה בא על מנת להזכיר לנו בצורה ברורה יותר כל אחד מהי ההזדמנות שלו לצמוח - ואז,  כשכל אחד מאתנו חוזר פנימה לעצמו, מנקה את התפיסות השגויות שאימץ לאורך השנים, משחרר אמונות מוטעות שהחיים "לימדו אותו" , משתחרר מהמועקה הרגשית והפיזית הנלווית לאלה, ומשם חוזר לשיתוף התובנות עם בן הזוג (על פני ההאשמה השגורה בד"רכ) אז - מגיע השחרור הגדול, אז - הזוגיות והחיים בכלל  הופכים למסע נעים ומסקרן , שיש בו שיתוף וחברות ,  ש

אנחנו יצורים מורכבים. כל אחד מאתנו מורכב מכל מיני חלקים: מי שאני כשאני בעבודה, מי שאני כאמא, מי שאני כמאהבת, מי שאני כשאני שמחה, מי שאני כשאני עצובה, מי שאני כשאני כועסת, (אז... כל מי שמכיר אותי יודע להתרחק.. :-) וכו' וכו'... בכל אחד מה "מי שאני" הללו, חלק אחר שלי נמצא בפרונט דרכו אני מתבטאת. הדי שלייפר הנפלאה קוראת לחלקים הללו " שכונות ". יש לנו לדבריה שכונות יקרות לליבנו, יש לנו שכונות נעימות , שכונות פחות נעימות ויש לנו גם שכונות קשות . כשאנחנו לא מצליחים לדבר, כשאנחנו רבים, זה לא אומר שמשהו בנו לא בסדר (!), גם לא שיש בעיה בקשר שלנו (!), אלא שהשכונה הקשה שלי נתקלה בשכונה הקשה שלך. ל כל זוג ישנם מפגשים כאלה וכששכונות קשות נפגשות, מי שבפרונט מתפקד ב מוד הישרדותי ומגיב ב: Fight/ Flight/ Freeze כיוון שאנחנו במוד הישרדותי, הסיטואציה מתורגמת במוח כסכנה , משמעו שהחלק המתפקד של המוח הוא מוח הזוחלים, שם נמצא מנגנון ההישרדות שלנו, משמעו ש רוב הדם מהמוח החכם - המודע שלנו זורם למוח הזוחלים - הפרימיטיבי על מנת להתמודד עם הסכ

פעם הייתי כל הזמן מתלוננת ומתוסכלת מזה ש "הוא לא מפרגן לי..." מה כל כך קשה לך לפרגן? הייתי שומעת את התסכול מתנגן בתוכי... אבל האמת היא.. שכשמישהו היה מפרגן לי, לא באמת הייתי מאמינה לו... היו עוברות בי כל מיני מחשבות מפריכות: הוא בטח צריך ממני משהו, הוא לא באמת מתכוון, אולי הוא לא לבד ונמצא ליד אנשים... כאילו לא היו בי רצפטורים להכיל פרגון עד שלא למדתי ומילאתי את עצמי  בקבלה ובפרגון ממני אלי, לא היתה בי האפשרות לקבל אותם מבחוץ. על אותו משקל, זה מה שקורה עם אמון, על מנת שנוכל לפתור קונפליקטים באמון- לפני שאנחנו מפנות את תשומת הלב אליו ואל האמון שביני לבינו, ככל שנייצר אמון וביטחון ביני לביני, נייצר קרקע פורייה לקבל אותו מבחוץ זה מתחיל בדברים הקטנים: האם אכלתי בבוקר ארוחה שמזינה אותי ונכונה לגוף שלי? השאלה הפשוטה הזו - האם אני יכולה לסמוך על עצמי שאאכיל את עצמי בהקשבה? האם אני דואגת ללכת לישון בשעה שאני עייפה? האם אני עומדת בהבטחות לעצמי ועושה ספורט/ מדיטציה או מה שאני יודעת שחשוב ונכון לי? האם אני מקדישה לעצמי תשומת לב, זמן, התייחסות? זה