גלית אליאס

כמה פעמים מצאת את עצמך  בחוסר יכולת לשאת את האֳחרוּת של בן הזוג, (או לשמוע תסכול דומה מצידו) " איך אתה יכול לחשוב בכלל על לָשֵבֵת עכשיו כשיש כל כך הרבה מה לעשות מסביב? " וממנו }: " את כל כך עסוקה במשימות שאת בכלל לא רואה לא אותי ולא את הילדים ..." מתסכל ולכאורה אין מוצא.. אלא שלרוב, מה שקורה פה בעצם זה  שלשניהם כילדים היה תסכול דומה, רק שאחד מהם "בחר" להיות מרצה והאחר נמשך להתמרדות. כלפי חוץ זה נראה לכאורה כמו הפכים כשלמעשה כל אחד מהם רחוק באותה המידה מהמקום המאוזן ש נכון לו האחד שהתרגל לנהוג על פי הציפיות ( של אמא/אבא ) והשני שהתרגל לנהוג בניגוד לציפיות ( של אמא/אבא ) שניהם רחוקים מהרצון הפנימי הגבוה של עצמם. בו זמנית, מתחת לפני השטח מתקיימת הפנטזיה שמלווה אותנו - וכמו מושכת באף למימוש אותה חוויה רחמית שחווינו ברחם אימנו של אחדות ' הַ 'אחדות שנלקחה מאתנו באחת, כשהתפקחנו אל הנפרדות שלנו מאמא (בצורה לא מודעת או קוגניטיבית). זה קורה בסביבות גיל שנה - שנה וחצי כשאנחנו מבינים (לא בראש) שאנחנו נפרדים מהאם

"... אני לא מבינה איך אני עושה את זה? איך אני ממשיכה לחיות מכאן? אז נכון שכבר מזמן הוא לא איתי ברוחו  אבל הוא עדיין כאן, בבית, חוזר לכאן בסוף כל יום.. .... זה לא נתפס, איך זה יכול להיות?  מה הוא באמת לא אוהב יותר? ..." אלה משפטים שאני שומעת שוב ושוב ולאחרונה עוד יותר מתמיד. פרידה וגירושין הם תהליכי חיים שמרעידים את האדמה תחת רגלינו ומעוררים את כל הצללים והשדים שבתוכנו, בין אם אמונות שורש מעכבות כ: " אני לא מספיק ", או "אני כמו שאני לא ראויה לאהבה" ובין אם רגשות קשים כאשמה, רגשי נחיתות, תחושות כישלון, אימת חורבן שמרחפת  וכעס עד כדי זעם - בין אם הוא זה שבחר ללכת, ובין אם היא כבר לא יכולה יותר ובחרה בפרידה. איך נפרדים ממי שחי אתנו כ 20 שנה? זה כמעט כמו להיפרד מאיבר בגופנו. לא עוד צלילי הבוקר המוכרים של הקפה שהוא מכין, לא עוד צליל המים הזורמים במקלחת כשפוקחים את העיניים ויחד עם זאת, בניגוד לציפייה - אנחנו מוצאים את עצמנו עדיין כן עם אותם התסכולים, גם כפרודים. כי עצם הפרידה ממנו

כמה שאנחנו כמהים לחיבור... להינמס בתוך חיבוק, להרפות ולנוח, בשקט... בידיעה שיש על מי לסמוך שאנחנו לא לבד. אלא ש... כ גודל הכמיהה הזו שהינה אחת הכמיהות הבסיסיות המוטבעות בנו כבני אנוש אם לא 'הַ'... כך הוא גודל הפחד .. הפחד להיפגע, להירמס, להתמסר ולגלות ש ' הוא לא שם באמת בשבילי '... פחד שמתגלה כמבוסס ואמיתי (לכאורה)  כשמתפוגגים אדי ההתאהבות כשהאשליה מתנפצת  והאכזבות מתחילות להופיע. "אההה הוא לא באמת כזה מושלם כמו שחשבתי..." מתחילות לרוץ מחשבות בראש ויחד אתן קמים לתחייה מנגנוני ההגנה שפיתחנו לאורך השנים ו הלב חוזר להיסגר אגרסיביות, בין אם תוקפנית החוצה, ובין אם תוקפנית פנימה, ספקנות, הסתגרות, הימנעות כי " עדיף שלא אתן יותר מידי - כי אם לא יחזיר לי אהבה ארגיש דחייה שלא אוכל לשאת, אז אולי מוטב שמראש אשמור על דיסטנס ..." כל מיני מחשבות והתנהגויות במודע או שלא, ששומרות אותנו מוגנים  מפני הפגיעה ( לכאורה) ורחוקים ומתרחקים ממימוש הכמיהה לחיבור. העניין הוא ש רובנו נכנסים לקשר בעודנו זקוקים למנגנוני ההגנה

" הוא כל הזמן מתייחס אלי בזלזול, לא משנה כמה פעמים ביקשתי ממנו ולא משנה איך, ניסיתי בכעס, ניסיתי לבקש יפה, ניסיתי להציב גבול ברור והזלזול נמשך, זה כל הזמן מנקר לי בראש (ובלב..) אולי פשוט בחרתי לא נכון, הזלזול הזה כל כך קשה לי שנראה שהגיע הזמן שניפרד ..." לעיתים קרובות קיים קשר הדוק בין החוויות שאנו חווים בתוך הקשר הזוגי לבין חוויות ילדיות מתסכלות שחווינו. בין אם זו תחושת זלזול, או ביקורת,חווית נטישה וכו', חוויות מתסכלות שחווינו כילדים חוזרות על עצמן שוב בתוך הקשר הזוגי. כאשר סוגיות הליבה הללו חוזרות שוב ושוב מול בן הזוג, הן לא פעם מאפילות על כל מה שטוב במערכת היחסים ומעלות את התהייה "האם בחרתי נכון?" בין אם כ זוג טרי שמוצא את עצמו בהלם מ- איך צנחו מרמת האהבה והתהילה אל ביצה של חוסר תקווה וסכסוך ובין אם כ זוג וותיק שנשוי שנים רבות, ועל אף המסע המשותף בו צעדו באש ובמים, מוצאים זוגות רבים את ימי היין והוורדים כזיכרון עמום. גם אם החיים בבית שלווים יחסית, זוגות מקוננים על כך שאין להם יותר דבר