גלית אליאס

בונז׳ורנו.. may I come in ? שאלתי כשהצצתי לתוך מעין גלריה שנגלתה לעיני מרגע לרגע ככל שהעזתי לפסוע פנימה .  ביומי האחרון בפירנצה, תוך הליכה / שוטטות לעבר תחנת הרכבת - דרך רחובות שבהם עוד לא הייתי עד היום נגלה בפני הסטודיו הקסום הזה..  " Giambologna פיסל ממש פה את "   The  Rape  of the  Sabine  ",   הפסל המפורסם שלו, זה שמוצב היום בכיכר דה לה סניורה בפירנצה, ובכלל כאן היה חדר העבודה שלו... " היא מספרת לי תוך שהיא מובילה אותי אל החדר הנוסף והמיוחד הזה הכל סביב מוקף ציורי ענק של האמן Gianfranco Mello   שבכבודו ובעצמו מגיח מידי פעם ומציץ עלינו, בוחן עד כמה אני מתפעלת מהיצירות שלו  ואני מתפעלת .. כי הציורים שלו ממש נוגעים לי בלב הצבעים, והפריחה, והרכות שהם מבטאים.. ועם המוסיקה המתנגנת ברקע ... יש להם כמו פרוזדור ישיר אל הלב שלי.. "את אשתו ?" אני שואלת והיא .. משתהה ומנידה את הראש מצד לצד..     ..אני עונה במקומה.."Sort of.." שניהם בשנות השמונים לחייהם כמו חלק בלתי נפר

הרבה פעמים- זה מה שאומרות לי נשים בטלפון - "אבל בעלי לא אוהב חפירות.." אז האמת- שגם אני לא.. למען האמת, ההרגל שהושרש בי מאז עלומיי.. היה להתעלם ולהדחיק את כל מה שלא נעים היתה לי ממש שיטה סדורה להדחקה .. עד היום לפעמים כשאני קמה בבוקר עם איזה מועקה שמציקה לי וזה מחניק לי בגרון ומעיב עלי כמו עננה אפורה שמכבידה .. אני יכולה להבחין בהרגל ההוא - שכל כך מושרש בי  מתגנב לו בשקט.. מנסה לגרום לי להעביר נושא ולעבור הלאה בתקווה שזה פשוט ייעלם לו ואני אוכל לנשום ..   אלא שהיום .. אני יודעת שהתקווה הזו סביר להניח שלא תתמלא.. ולו רק מעצם קיומו של החוק השני של ניוטון ..  כי כשאני הודפת את המועקה .. אני בעצם מתנגדת לה..  וזה - גורם לה להתנגד לי בחזרה :-( ... כלומר מחמיר את המצב ומשאיר אותה אי שם בסביבה אורבת לרגע נוסף בו תוכל להגיע.. אז מה כן ? לחפור ?? (או מה עושים עם המועקה ?) ממש לא .. אני פשוט נותנת לתחושות להיות (בין אם זה מועקה, מחנק, כיווץ.. ) מזהה, מבחינה מה יש, מבררת מהו הדבר שמציק,  (

תמיד אהבתי לטוס.. לא היה טרמפ אווירי שוויתרתי עליו בשירות הצבאי שלי.. אפילו כשלרוב - זה היה טרמפ שמאריך את זמן ההגעה שלי הביתה  פי שניים או למעלה מזה.. מאחר והיה כרוך בהמתנה  בטרמינל בבסיס- בנגב,  ואחרי הנחיתה בשדה דב, מצריך נסיעה חזרה דרומה באוטובוסים הביתה לאשקלון.. לא אפקטיבי בעליל.. אבל בטיסה.. אני פורחת .. יש משהו בהמראה ובנחיתה שממריץ את זרימת הדם בגוף (שלי לפחות)  :-) ולאורך הדרך - הנוף שנשקף (מגובה נמוך יחסית בנתיבים בהם טסים המטוסים הקלים)  פותח את הלב ומזין את הנשמה.. נקודת המבט הזו שמצד אחד רואה מלמעלה את התמונה הרחבה  את חמוקי הגאיות והיופי שבמרחבים ומצד שני קרובה מספיק בשביל להרגיש אהובה עלי במיוחד אולי זה יכול להסביר את האהבה שלי בעבודה עם זוגות,  גם שם אני יכולה לראות מחד את התמונה הרחבה  ולהוביל כל אחד מהם בעדינות אך עם נחישות אל הריפוי והצמיחה שלו,  אל הגדול, האנושי, האמפטי, החבר שהוא,  אל החוסן פנימי שלו שמאפשר לו יותר ויותר לפתוח את הלב .. ומצד שני להיות מספיק קרובה כדי להרגיש אותם כדי להבין,  כדי להבטיח את הדיוק עבור

לפי הסיפורים של אימא שלי, התחלתי לדבר בגיל מאד מוקדם - הייתי בת שנה ושלושה חודשים, בת בכורה, נכדה בכורה (מהצד של אימא) וכוווולם התפעלו ממני... היא מספרת שהייתי עומדת במרכז, 'מטיפה את דרשתי' וכולם (סבא, סבתא וכל הדודים.ות) מריעים לי מסביב.. כאן אני בת שנה וקצת היום.. יש לי פחד במה .. לא פעם תהיתי - איך זה יכול להיות ? הבוקר (במדיטציה) אני חושבת שהבנתי.. כשהייתי בת שנתיים וחודש.. נולד לי אח כאן אני בערך בת ארבע כהרף עין תשומת הלב נלקחה ממני כהרף עין, איבדתי את התהילה שבגילי הצעיר הייתה עבורי כ אוויר לנשימה היום, אני יודעת לזהות שקורה לי לא מעט ש אם דברי ומעשי לא זוכים לתשואות נחמץ משהו בתוכי .. (גם אם זה על משהו שבישלתי לאכול, וגם כשזה משהו שאמרתי - בעיקר כשהקהל גדול יותר מאחד ..) מתוך אותה חוויה ילדית ומתוך השאיפה להגיע שוב לתשואות ההן מתחוללים בתוכי שני כוחות : האחד  - עושה מעל למקסימום , כי התשואות הן הרי חמצן – כך הזיכרון שצרוב בתאים שלי השני – פוחד פחד מוות מהיעדרות ן, פחד שנחווה כ נטישה כל עוד שני אל