גלית אליאס

 " בסדר... אני מרגישה די בסדר.. את יודעת, לא קל. .." היא אמרה לי כששוחחנו בטלפון ואני רוצה לבחון את האמירה הכל כך נפוצה הזו, או את 'אחותה' שמגיעה כ " החיים קשים " נכון שהשְכַּם והערב מגיעים לפתחנו אתגרים, החל מקטנות שמעיבות עלינו במודע או שלא, כמו אם קיבלתי חיוך עקום או ישר הבוקר מהשכן  והמשך בעננוּת קודרת יותר, שהטריגרים שמעירים אותה הם האנשים שיותר קרובים אלינו, כמו בני משפחה  ושמקורה לרוב במיני שדים ששוכנים בתוכנו - כשזה יכול להיות במודע וגם שלא במודע - שנסתובב כל היום עם עננה שמנהלת אותנו בלי שנשים לב.. לרוב העננות האלה -  מקורן באמונות מגבילות שיש לנו אודות עצמנו וברגשות קשים שאלה מביאות אחת הנפוצות היא: " אני לא מספיק " זו מגיעה עם שלל רגשות כבדים - כמו אשמה, בושה, עצב, אכזבה, חוסר אונים, תסכול על המצב - (לכאורה)  תסכול שנובע מתוך קונפליקט פנימי בין ידיעה עמוקה  שאני בהחלט מספיק ואף נפלאה מעצם היותי חלק מנשמה עוצמתית - ובין חלקים שלמדו להאמין ש "אני לא מספיק"  האמונה השגויה הזו - שאני לא מספיק - התקבעה לה אי שם בילדותנו, כמסקנה ממ

 הקשר הקרוב הראשון של כולנו היה הקשר עם אמא ואבא, שהחל עוד כשהיינו ברחם, ונמשך אחרי הלידה בהיותנו תינוקות חסרי אונים, נתונים לחסדי הטיפול שנקבל מהדמויות המטפלות בנו טיפול שבמידה כזו או אחרת היה חסר או עודף סביב סוגיות שונות שחזרו על עצמן לאורך חיינו. וכשאני מדברת על חוסר או עודף, אני מתכוונת לכך שהיו לנו צרכים שלא תמיד נענו במידה המדוייקת לנו על ידי הדמויות שטיפלו בנו - לפעמים כי לא ראו אותנו מספיק, למשל כי היו עסוקים וטרודים בענייני היום יום, לפעמים כי השתיקו אותנו ולא איפשרו לנו לבטא את עצמנו, את הרצונות שלנו, את הרגשות שלנו - כשאלה "התנגשו" עם אלה שלהם  ו/או עם הנורמות החברתיות המקובלות, לדוגמא: כשחזרו ואמרו לו " תפסיק לבכות מה אתה תינוקת? " מסר שלימד אותו להפסיק להרגיש ולא לבטא את הרגשות שלו.. וזו רק אחת מאינספור אפשרויות לצרכים שלא נענים ולהשפעה של כך עלינו - ככל שהחוסר (/עודף)  חוזר על עצמו, נמצא את עצמנו בונים מנגנון הישרדות  שמאפשר לנו להתאים את עצמנו - כן... תוך כדי שאנחנו מוותרים על חלקים שלנו... - העיקר שנקבל אהבה, שהרי - במיוחד כילדים - אנחנו תלויים בה.

 וגם.... איך להצליח להקשיב כשהאחר מדבר?? לכאורה 'לתקשר' זה בייסיק.. הרי למדנו לדבר כבר בגיל שנה וחצי - שנתיים... למעשה .. במיוחד במערכת יחסים זוגית, אבל לא רק - איך לומר ?... תקשורת בריאה ונעימה זה לא דבר שבא לנו בטבעי, או בקלות. אחת הסיבות לכך היא היותנו חלק מתרבות שהתודעה הרווחת בה הינה תודעת אשמה והשלכה. זאת אומרת שהדוגמא שקיבלנו בבתים בהם גדלנו היתה כזו שרוויה בהאשמות,  שבה לרוב כשמישהו מתוסכל הוא ישליך את התסכול שלו על מי שמולו, יאשים אותו במצב, תוך שהוא נשאר בעמדת הקורבן בסיטואציה, אבל צודק (!!) מכוסה בקוצים ובמיני מגננות - כמו: ציניות/ סרקזם/ זעם/ כעס/ דברי שטנה והקטנה, הסברים 'איך היית צריך ל'.. וכו'.. אלה לרוב יגררו את האחר לתגובת נגד - גם הוא על מנת להתגונן... (כמובן) ומשם המצב לרוב רק מתדרדר .. כל אחד מתבצר בצדקתו, צודק צודק... אבל נשאר לבד. במילים אחרות למדנו באופן מודע ובעיקר באופן לא מודע איך לא כדאי לדבר וזה מה שהוטבע בנו כ הרגל אוטומטי. לכן אנחנו מוצאים את עצמנו מנסים לתקשר בצורה כזו שבאופן לא מפתיע, מובילה אותנו שוב ושוב למבוי סתום ובעיקר משמרת את