גלית אליאס

בעוד שההרגל הוא להתלונן על המצב/ לדרוש מהאחר שינוי/ להאשים, לשפוט, לכעוס.. (בכל אלה האצבע המאשימה מופנית החוצה) מה שיכול להיות מאד מעניין ובאופן מפתיע גם לשנות את המצב המתסכל , הוא דווקא הסקרנות והחקירה- מה התסכול הזה בא ללמד אותי? גם אם כולם יסכימו איתך ש"מה שהוא עושה לא מכבד", ו"ככה לא מתנהג בן זוג לזוגתו" וכו' ובלי לבטל את אלה (!), ככל שנצליח להניח אותם ולו לרגע בצד, להפנות את תשומת הלב אל עצמנו ולבדוק: איפה זה פוגש את הסיפור האישי שלי? על אילו נקודות רגישות זה דורך אצלי? ייפתח עבורנו עולם חדש של אפשרויות. וזה לא משנה אם זה: שהוא רוצה יותר סקס ממך ולוחץ, או שאת זו שרוצה יותר ממנו וחווה דחייה כשהוא מסרב, או שהוא כועס כל פעם שאת מבקשת ממנו משהו, או שאת כועסת כל פעם שהוא מבקש ממך... לא חשוב מה התסכול ככל שכיוון ההתבוננות שלך יהיה פנימה בהתכוונות סקרנית ללמוד ולרפא, כך תוכלי לנצל את התסכול לריפוי כי כמו שדר הנדריקס אמר: "כל קונפליקט הוא בעצם הצמיחה שלנו שרוצה להתרחש- אם אנחנו רק מאפשרים לה ..." כלומר במקום להמשיך לה

לא משנה מי התחיל, מתי זה התחיל ומה היה הטריגר הראשוני, לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך ההתנהלות הזוגית תקועים בתחושה של אין מוצא היא { תגיד  (למשל) " זה בגלל שהוא לא לוקח חלק בנטל " והוא } יגיד  (למשל) " זה בגלל שהיא לא מפסיקה לצעוק " כל אחד מהם מתבצר בעמדתו, מחכה שהשני יפסיק ל... או יתחיל ל... ולרוב כמי ששומע מהצד ההתבצרות שלו } (למי שמקשיב לו) וגם שלה { (למי שמקשיבה לה) תהיה מאד הגיונית ומוצדקת, ומאד מובן יהיה ש"ככה אי אפשר להמשיך..." ובכל זאת, כל עוד זה הכיוון - שהיא מחכה שהוא ישנה והוא מחכה שהיא תשנה - ייווצרו ביניהם עוד חומות וריחוק, ובמקרה הטוב ירגישו צודקים, אבל... יישארו לגמרי לבד. אז מה כן? אתחיל בסיפור קצר על עצמי שיקל על ההסבר בהמשך: אם אני כילדה חוויתי דחייה, מספיק היה מבט "עקום" מאבא שלי שיעורר בי את כאב הדחייה ואתו את המסקנה המתבקשת שאני לא מספיק טובה כפי שאני הדרך שלי - האוטומטית - להתמודד עם חווית הדחייה מורכבת מ 2 אפשרויות: או שאקח את הצד האקטיבי - ואדחה בעצמי כלומר בתוך מערכות יח

ל פעמים כשאנחנו מדברים אנחנו מרגישים כאילו הצד השני בכלל, אבל בכלל לא מבין אותנו , יש לזה כמה סיבות אפשריות, אחת מהן מוסברת נפלא במטאפורת המעלית של הדי שלייפר : ( הדי שלייפר היא מטפלת זוגית בחסד עליון) מטאפורת המעלית של הדי שלייפר, מתייחסת ל"מעלית" פנימית שנוסעת בתוכנו בין 3 קומות: הפנטהאוס הלובי והמרתף הפנטהאוס הוא הקומה החושבת, ממנה יש לנו נקודת מבט גבוהה יש בה הרבה חדרים מלאים במחשבים מתוחכמים, יש בה סיפריה גדולה, מעבדות מחקר, ומסקנות אינטלקטואליות חשובות. השפה של הפנטהאוס היא שפת החשיבה ואז ישנו ה לובי , שהוא משכן הלב, הֵיְכָלָם של הרגשות שלנו. הלובי הוא המקום בו אנחנו מרגישים לעומקנו . מהלובי אנחנו מדברים את שפת הלב , היא פרסונלית, רגשית, חומלת ורכה ומתחת להם נמצא ה מרתף , שם הרגשות הלא מעובדים שלנו שוכנים, הבכי, הצעקות, הטלטולים, הגניחות, זה המקום בו אנחנו לא מצונזרים ומביאים את עצמנו בצורה גולמית. מידי פעם המעלית לוקחת אותנו לשם. במרתף יש לנו הרבה מידע בסיסי שאין לנו גישה אליו בפנטהאוס או בלובי. אין מילים במרתף, יש רק צליל