גלית אליאס

" אני לא יכול להיות מונוגמי ובעיני אנשים לא נועדו לחיות במונוגמיה " אומרים לי מידי פעם בני זוג, ואכן - גישות שונות ביניהן הפוליאמוריה, גורסות שלא טבעי לנו לאהוב רק אדם אחד ולהגביל את עצמנו בחיים מונוגמיים. אינני מספיק בקיאה בהן ולכן לא ארחיב, אבל אם נתייחס לחיי הנישואין לפני 300 שנה נגלה שנישואין ממוצעים נמשכו כ 16 שנים .. היום .. הרי חיים הרבה יותר שנים האמת.. אין לזה אח ורע בהיסטוריה .. אף פעם לא היינו אמורים לחיות עם מישהו 70 שנה וצריכים לעשות אתו ורק אתו סקס ולא עם אף אחד אחר , לכן זה לגמרי לא מפתיע שזה לא מחזיק מעמד .. וזהו בסיס איתן לגישות כאלה לצמוח ממנו. אבל ישנם לא מעט מחקרים שעוסקים בסוגיה – "עד כמה אנשים נועדו להיות מונוגמיים ?" והמסקנה היא אחת - גם לא נולדנו עם מזלג ביד .. למדנו (!) מונוגמיה היא בחירה ! אם אנחנו לא רוצים - לא חייבים אבל אם כן,  here we are ! כיצורי אנוש יש באמתחתנו את הזכות והחובה לבחירה מודעת , ואנחנו מסוגלים להתחייב לעצמנו ולבן הזוג שלנו . בקיצור - מונוגמיה או לא  ? – החל

כמעט מהרגע שבו הובטח ה'לעולמים' מתחילה איזו  רגרסיה בענייני ה סקס בקשר – אני מצפה שהוא יאהב אותי ללא תנאי , אבל אותו..  אני אוהבת רק בתנאי ש : לא יבזבז את כל הכסף שלנו, לא יכה, לא יבגוד בי, יתקלח, יתגלח, יעשה מה שאני אומרת לו.. אותו אחד ש הייתי אמורה לאהוב ללא תנאי הופך להיות האיש אתו אני רבה ומתחילים להישמע משפטים כמו: " אני לא אמורה לומר לך מה אני אוהבת בסקס..   אתה אמור לדעת,   כמו שידעת פעם, כשהיכרנו. ." בשבוע שעבר התחלתי סדרה של תכנים בנושא הסקס והתשוקה בקשר הזוגי . שאני מביאה מהסדנה של דר' תמי נלסון שהתקיימה בפריז. אז כתבתי על ה דעיכה הטבעית שעוברת התשוקה בקשר הזוגי ואפילו על החוכמה של הטבע, כיוון שלרוב ה תשוקה מתחילה לדעוך בתקופה בה נולדים הילדים ו היעדר הארוס מסייע לנו בבניית היסודות והקמת הבית והמשפחה. (כי הרי לא היינו רוצים לערבב אותו עם הילדים ..) אלא שלאורך זמן אפילו אם היחסים בינינו טובים ואנחנו החברים הכי טובים, אנחנו מתחילים להרגיש כמו שותפים לדירה ותו לא.. אותו ה ארוס שנעדר בקשר