גלית אליאס

כילדה, הייתי שומעת ה כ ל. כן, גם מה שלא הייתי אמורה לשמוע... אולי הסקתי שכך, מהלחישה בה נאמרו הדברים, או שקלטתי את הניסיון להסתיר, אבל אני שמעתי.. מאחר וקלטתי שזה אסור, שהדברים לא היו אמורים להגיע לאוזני, כמו ילדה טובה, עשיתי כאילו לא שמעתי. (הכל כמובן לא במודע, או בחצי מודע של ילדה.) לאורך השנים ההרגל הזה הלך והתקבע לדפוס - באופן כזה שהיום - כשאני 'מקלפת את הקליפות' או יותר נכון 'פורמת את הפלונטרים' של התפיסות - אני יכולה לומר בדיעבד שיכולתי למשל לדעת שמי שמולי משקר לי, או סתם לא מדייק בפרטים, אבל כדי שלא יהיה לו לא נעים, כדי לא להביך אותו, (אותו לא נעים שכילדה לא רציתי להכביד אתו על אמא שלי) שיחקתי את המשחק והתנהגתי כאילו אני מאמינה. העניין הוא, שכל ההתרחשות הזו קורית כאמור במחשכי תת המודע. זאת אומרת שבאופן פרדוכסלי - למרות שאני יודעת שמשקרים לי - אני מסתירה זאת גם מעצמי כדי שאוכל להמשיך כאילו כלום... ואז... גם אני כאילו לא יודעת שמשקרים לי :-)  (או שזה נשאר מאחורי הקלעים) את זה - אני יכולה לומר רק היום כמובן, כי עד לא מזמן לא הייתי מודעת להתרחשות הזו  והיא היתה מנהלת

הבוקר הגיעה אלי הפנינה הזו של ט. כרמי, שמתארת כל כך במדויק מה שקורה לנו לפעמים, כל כך הרבה פעמים אני יושבת עם זוג שמתווכח בלהט (או מבוצר בכעסו) כשבעצם...  שניהם רוצים בדיוק את אותו הדבר.. אלא שהם רגילים להסתכל לכיוונים אחרים, הם מביאים נקודת מבט שונה באופן כזה שלא רק שלא מאפשר להם להקשיב באמת, הם ממשיכים לדבר באופן שמעצים את הקרע והפיצול ביניהם קטונתי, אך ביום גורלי זה, אוסיף - שגם בהקשר המדיני, אני מאמינה בכל ליבי שכולנו רוצים בטובת העם והמדינה שלנו, אבל נכנסים לפינות של מאבק כוחני שעיקרו מי מכריע, שבעיני מפספס את העיקר - טובתנו הגבוהה.  ולמרות שלעיתים מתוך המקום ההישרדותי למדנו להאמין  שבעולם שלנו יש מפסידים ומנצחים - אני חושבת - שזהו סיפור של תפיסה תפוסה, כי האמת היא -  שיש פה מקום לכולם וכוווולנו יכולים לשגשג פה!  אבל, זהו מישור שכאמור אני נוטה להימנע מלהתייחס אליו, כי אינני מתמצאת בפרטים ובשל הרלוונטיות, פתחתי בו כרפרנס למה שקורה לנו לא פעם  בתוך מערכות יחסים - בינינו לבין הילדים, בינינו לבני הזוג, לאחד ההורים וכו'.. רק אתמול שמעתי נערה שאומרת על אחותה - " אם היא לא תתנהג

 בשבוע שעבר ביקרתי בתערוכה Imperial.Hotel.Wonderland ובין שלל היצירות המהממות שהפעימו לי את הלב, מצאתי את הפנינה הזו: "שני מונולוגים אינם יוצרים דיאלוג ואנו מנסים לתקשר באותה השפה, לפעמים בווליום גבוה. לפעמים בדממה. בתוך הטירוף מחפשים שקט, מתמסרים לבלגן. מחפשים משמעות, לפעמים מתהלכים סתם. מתמקדים בשחור. מפספסים את הלבן. החיים אינם שחור ולבן, חפשו את האפור"/ זיו דין. אני הייתי מחליפה את "האפור" ב"צבעוני", כי בעיני יש הרבה צבעים שם בין השחור ללבן והחיים כשלומדים איך לראות אותם מזוויות נוספות יכולים להיות צבעוניים ומשמחים. לא פעם העניינים הלא פתורים שיש לנו בזוגיות מכבידים , אבל זה לא חייב להיות ככה... ולשם כך אני כותבת היום, כי במהלך החודש הקרוב ישנן שתי הזדמנויות פז ללמוד אחרת - האחת חינמית - בה נתנסה בדרך תקשורת מופלאה - האימגו - שמאפשרת חיבור בין הלבבות זה קורה בטו באב (גם אני אהיה שם בין המנחות) כאמור ללא עלות אך יש צורך בהרשמה נרשמים בלחיצה כאן והשנייה - סדנת בוטיק יוצאת דופן בת יומיים שבעיני הלא אובייקטיביות :-) יכולה להיות אחת המתנות אם לא 'ה'

"הוא צועק, גם עלי וגם על הילדים  וזה ברור שזה לא בסדר! הוא צריך ללמוד לווסת את עצמו, זה לא קשור אלי..." ~~~~~ ישנם מצבים רבים בהם ישנה התנהגות שברור לכולם שהינה פוגענית ומלכלכת את המרחב הזוגי. ברור שאנחנו רוצים להצליח לדבר ולא לצעוק, לקיים זוגיות ~ משפחתיות חמה, אוהבת, מתחשבת, להיות בתקשורת ולהגיע להסכמות בשיח, אלה על פני צעקות, זלזול, התעלמות, השפלות, או צורות נוספות של אגרסיב או פאסיב אגרסיב. יחד עם זאת ובנוסף לכך שאנחנו רוצים למצוא את הדרך להתמיר  את ההתנהגויות הפוגעניות הללו בכאלה שמכבדות, (מה שקורה בתהליכי הריפוי האישי - זוגי שאני מנחה) אני רוצה להתייחס הפעם לצד המתלונן. גם כי אחד מהעקרונות המנחים אותי  הוא זה שמזכיר לנו שתמיד תמיד - יש לכל אחד מן הצדדים 50% שלו, בתוך הדינמיקה. אין מקרבן ללא קורבן, זה מן חוק בטבע ולמרות ההרגל לדרוש מה'מקרבן' להתנהג יפה, הרגל שלא פעם רק מחזק את הפוגענות ממנו, ישנה אפשרות אפקטיבית הרבה יותר! אבל גם , כי לא פעם גם אני נופלת לבור הזה ומוצאת את עצמי שופטת את האחר על התנהגות כזו או אחרת, מה שמיד לוקח אותי לאג'נדות ועקרונות, ללהיות