יום ראשון, 24 באוקטובר 2021

מה עושים כשכל הנטל עלי ולאף אחד לא אכפת…? (סיפור מקרה + שיתוף אישי)

השבוע היתה לי חוויה מכוננת !

משהו פעוט לכאורה.. אבל משמעותי עבורי :-)


זה קרה בערב שבת,

סיימנו לאכול את ארוחת השבת,

נשארנו לשבת ולדבר עוד קצת

כשהאוכל והצלחות עדיין לפנינו על השולחן


ואז,

קמתי לרגע לסדר משהו שקרא לי בדחיפות,

(כן.. כשהצלחות שלי ושל כולם עדיין על השולחן)

שזה.. לא דבר שקורה לי בדר"כ..


ואז, באורח פלא

בעודי מתעסקת עם מה שלשמו קמתי מהשולחן

אני שומעת ברקע צלילי צלחות נערמות לשטיפה ולמדיח !

בני משפחתי היקרים קמו והרימו את הצלחות למדיח

וזה.. גם לא דבר שקורה להם בדרכ!! :-)

(אולי יותר לאחרונה ועדיין נעמו לי עד מאד צלילי הצלחות הנשטפות שלא על ידי)


מה שנקרא בשפה הצה"לית:

"אין וואקום" :

כשאני לוקחת צעד לאחור

זה מאפשר לאחרים לקחת צעד קדימה



אבל.. רגע לפני שלוקחים צעד לפנים או לאחור...

חשוב להבין שלא מספיק השינוי ההתנהגותי

אם הייתי ממשיכה להחזיק רגשית את האחריות עלי

כמו שבעבר הייתי,

יש סיכוי סביר שלא הייתי מתענגת על צלילי צלחות שנשטפות ברקע



כאישה, יש לי נטייה כזו לקחת עודף אחריות,

זוהי התניה חברתית בתרבות בה אנו חיים

שמלמדת אותנו הנשים לקחת אחריות בעודף,

כלומר על מה שמעבר לגבול אחריותנו..


כמובן שיש לזה רווחי משנה אישיים -

אני מרגישה גדולה, 

צריכים אותי, (אפילו עד כדי "אי אפשר בלעדי") 

אני חשובה,

יש לי תפקיד..
ועוד...

אבל... זה שוחק :-(

גם מוביל למאבקים בין האני האחראית ~ נגדם הסוררים
(גם אם לא מודע זה המסר המועבר)

ובעיקר... לא לטובה הגבוהה של אף אחד מאתנו.

כיוון שזה מלמד את מי שהאחריות מלכתחילה שלו - להתנער ממנה

ועשוי להוביל אותו לקחת את אחד מהקצוות -

להיות בחוסר אחריות מחד,

או מאידך - בעודף אחריות כמוני

במילים אחרות - מוביל לשיחזור וקיבוע העיוות.


כשהילדים שלי היו קטנים, 

לקחתי על עצמי אוטומטית את האחריות על שיעורי הבית שלהם :

״אחרת הם לא יצליחו ״ סיפרתי לעצמי

"אם לא אדאג שיעשו, זה לא יקרה..."

למעשה קיבעתי לאורך תקופה 

מצב בו הם תלויים בי ולא לומדים לקחת אחריות.


באיזה שהוא שלב מתוך ההתפתחות שלי

(שבין היתר יכולתי לשחרר את היותי תלוייה בכך שיהיו תלויים בי :-)

לקחתי צעד לאחור -

והפלא ופלא -

המאבקים התאדו,

כל אחד התחיל לעשות את המשימות והמטלות שלו 

ולמד לקחת אחריות על מה ששלו.


אבל שוב -

סביר להניח שלא היה מספיק הצעד הקונקרטי או שינוי ההתנהגות שלי -

ליצירת שינוי אמיתי שיתבטא במציאות בְּרָכּוּת וללא מחירים כבדים

והתהליך הרגשי וההתפתחותי שלי איפשר לכך לקרות יותר בקלות.

~~~~~~~~


לא פעם אנחנו ממהרים ומתחילים בשינוי ההתנהגות

כשלמעשה זהו כמו קצה הקרחון

שמתחתיו קרחון עצמתי שמחזיק את הליבה

(הכוללת תחושות ורגשות, אמונות שגויות ודפוסי חשיבה שמובילים לדפוסי התנהגות)

כאשר אנחנו מעבדים את הרגשות, האמונות ודפוסי החשיבה -

משם אנחנו יכולים לשנות דפוסי התנהגות לכאלה שמשרתים אותנו -

ושינוי מבורך מתרחש.
~~~~~~


הנה סיפור של לילי } (שם בדוי) אִתה עבדתי השבוע, 

ושל תהליך העיבוד שעברה ויכול לשפוך עוד אור:


״נמאס לי להיות זו שמנקה ומסדרת כל הזמן
אני האחות היחידה שלקחתי על עצמי את התפקיד הזה,
אני ואמא שלי
כל השאר באופן מוצהר פשוט לא עושים כלום
למה?
למה אני צריכה לשאת את על הנטל?
העניין הוא שאני לא יכולה להפסיק
כי אני מרחמת על אמא שלי שתצטרך לעשות הכל לבד
ככה מצד אחד לפחות אני עוזרת לה
אבל מצד שני זה ממש מתסכל אותי..״


כשהפנינו את תשומת הלב פנימה,

היא יכלה בקלות לזהות לחץ בבית החזה,

ומערבולת ערה בסרעפת,

תחושות שהחזיקו רגשות של כעס ומתחתיו

תסכול, אכזבה וכאב

ככל שהיתה הסכמה לשהות עם התחושות והרגשות הללו

התחושה הלכה והתבהרה

והעלתה זיכרון מכיתה ד', 

כבר אז לקחה לילי את תפקיד האחראית

למרות שלא היתה הבכורה. זה היה אחר הצהרים,

אמא היתה צריכה לחזור הביתה והבית היה מבולגן

אחרי מאמציה הרבים לסדר ולנקות.

לילי ביקשה מכולם לעזור לה לסדר לפני שאמא חוזרת

אך לשווא, הם המשיכו להשתולל והתעלמו מבקשותיה 

וכשאמא חזרה, היא מאד התאכזבה

והפניתה את הכעס שלה על הבלגן שהיה בבית כלפי לילי... 

למרות שלילי ממש התאמצה לסדר ולנקות ולשמור על הסדר...

כשהכעס והעצבים של אמא הופנו אליה - זה העלה בה תסכול גדול 

לצד אשמה על הצער הרב שנגרם לאמא.


בעצם,

מה שלילי היתה צריכה אז כילדה - זה התחשבות, הבנה, הקשבה

ויחס מכבד שרואה אותה ואת מאמציה העילאיים ומוקיר עליהם..

(וגם חופש מכובד התסכול של האם אתה הזדהתה,

תסכול שהחזיק כאב ובדידות שנבעו מהפרשנות "לאף אחד לא אכפת ממני" ) 

ומשלא קיבלה את אלה - לא בסיטואציה הזו וגם לא בהמשך -

הקְצִין עוד יותר ההרגל שלה לקחת אחריות בניסיון 

'לזכות בהערכה שאולי תגיע (?)

אם תהיה ילדה טובה ותמשיך לנקות'


סביר להניח אגב, שאחיה חוו את אותו התסכול -

של האם שעובדת כל כך קשה (מה שניכר היה מדבריה)

אך בעוד שלילי "בחרה" לרָצוֹת ולקחת חלק בנטל,

הם "בחרו" בקיצון השני - בהתמרדות

ובהתנערות מכל אחריות.


כל עוד המניע שלה (ושלהם) 

יהיה לקבל אישור והערכה -

וגם להקטין ולהפסיק את הסבל של אמא 

(דרך עשייה וריצוי / למרות ואף על פי שלא עושים וכך מתרחקים מלהרגיש אותו)

סביר להניח שהפעולה (לעשות/ להימנע) לא תניב את מילוי הצורך

והתסכול ימשיך לפעום בקרבם.
(כלומר: שינוי הפעולה צר מלהשפיע)


יחד עם זאת,

ככל שנאוורר וניתן לתסכול להתמוסס,

ככל שתמלא מהבוגרת שהיא הערכה והוקרה לילדה שבתוכה,

ככל שתתן לכאב שלקחה על עצמה להתאדות,

במילים אחרות - 

ככל שתעבד את האמוציות שדחוקות ב"קרחון" -

כך תקטין את הצורך שלה באישור ובהערכה מבחוץ,

כך, תהיה בחיבור לגדולה העוצמתית שהיא

ותוכל לבחור את הפעולות שלה שיגיעו ממקום נקי,

בהקשבה לגבול הברור שלה,

לא רק נקיות מהתסכול אלא אף מוּנָעוֹת מחיוניות שמחה וקלילות.
~~~~~

בתוך דינמיקות משפחתיות שכאלה
 
כשאחד מפסיק 'לשתף פעולה' - (ממוסס את הכוח המוביל לריצוי/ התמרדות)

ויוצא מהמשחק האמוציונלי,

יש לזה יכולת השפעה על הכלל

ויכולת שחרור של כולם מהסיפור הכואב

של הנטל הכבד, הייאוש, העייפות המסכנות והבדידות.


שם מגיעה האפשרות למשל -

לראות את פעולות היום יום כחלק בלתי נפרד מהחיים

שגם אליהן אפשר להגיע בחיוך

תוך נשימה ובנוכחות

שהרי הם חלק מהחיים

ואין סיבה אמיתית (לבד מזו שהתפיסה התרבותית השכיחה מחזיקה)

שלא לבצע אותן בחדווה ובשמחה.


ואכן על הבוקר קיבלתי הודעה 

ובה מודה לילי על השחרור המורגש בליבה

ועל שינוי מפתיע בהתנהגות אחיה ש"פתאום" :-) לקחו חלק בעשייה בבית...

~~~~

בכל פעם שעולה מצוקה,

בכל פעם שעולה בנו אמוציה -

היא מביאה אתה הזדמנות לגלות עוד חלקים של עצמנו

שנמצאים מהעבר השני של התסכול.


אפשרות לשחרר עוד פיסה

מהתפיסות המגבילות שמֵצֵרוֹת את חווית חיינו.


והכיוון לשם כאמור -

במקום לנסות לשנות בחוץ ...

נכון..

הוא דווקא - בהפניית תשומת הלב פנימה -

בניגוד גמור להתנייה החברתית שכולנו גדלנו בצילה.



ועכשיו, מעניין אותי לשמוע -

מה דעתך ?

איך הגישה הזו נשמעת לך?

ואם משהו לא ברור...

אשמח לקבל ממך תגובות או שאלות,

עליהן אוכל להרחיב בתשובה לתגובה או בפוסט הבא


פה בשבילך,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממך אליך ❤


                     בנוסף אני פה בשבילך גם ב:
  • תהליך מוקלט בוידאו שמתקיים ברצף של 21 יום עם כל התכנים והכלים שקריטי להכיר להכלה וטרנספורמציה של התסכולים שהחיים מביאים לריפוי. פרטים נוספים בלחיצה כאן
  • תהליך מותאם אישית בפגישות פיזיות/ Skype~ Zoom . בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם



יום ראשון, 10 באוקטובר 2021

למה אני צריכה לעשות הכל בבית הזה? {{מפתח לפתרון כל מריבה}}


"למה כל הנטל עלי?"

"עם מזגן? / בלי מזגן?"

"איך להגיב במצבים שונים בחינוך הילדים?"

ועוד אינספור עניינים שמתגלעות בינינו מחלוקות לגביהם -

על פניו - ללא מוצא


לרוב במצבים כאלה נמצא את עצמנו מתבצרים בעמדתנו,

מאחורי אג'נדות מוצקות ומוצדקות,

מתרחקים יותר ויותר זה מזו,

מהסיכוי למצוא פתרון ענייני

והכי חשוב ממה שמסתתר מתחת לפני השטח -

לב ליבו של העניין -

שכשניתן לו את תשומת הלב ונבין שהוא בעצם הכיכר המרכזית של האירוע..

הפתרון הענייני לדבר עליו רבנו, יהיה רק טיפה קטנה

בים הרווחה לה נזכה...



כל עוד אנחנו מתווכחים על מה שעל פני השטח,

אנחנו מפספסים את העיקר 

וגם.. את הסיכוי לפתור את העניין 

(נכון... אני לא מגדירה פשרה או כניעה כפתרון רצוי..)



כשאנחנו מתווכחים, 

השכל (שאינו התודעה התבונית שלנו) -

שולט ביד רמה במעמד הויכוחי הזה

ו"שומר" עלינו....

בעיקר מנותקים זה מזה

וגם...

מנותקים מעצמנו


כי כשאנחנו בשכל...

אנחנו לא מרגישים (!!)

הרי זו אחת המטרות שלו... להגן עלינו מפני הכאב הרגשי.

הוא כאילו מציל אותנו, 

אבל בעצם מתעתע בנו ומשאיר אותנו שבויים בשקר התפיסות,

רחוקים מעצמנו, 

רחוקים מבן הזוג

והולכים ומתרחקים מהאפשרות להגיע להסכמה


במצב הזה של מאבק - אנחנו מופעלים מתוך המוח הקדמון - 

החלק הפרימיטיבי של המוח 

וזה - כאשר הוא דרוך, מרָכֶּז אליו את זרימת הדם

מהמוח האנושי החושב, החכם, היצירתי'

מה שמשאיר אותנו הרבה פחות חכמים - אם לומר בעדינות.


בקיצור,

כשאנחנו בויכוח על עניין זה או אחר,

כל עוד אנחנו מתנצחים, מתגוננים, מצטדקים...

נופעל מהמוח הקדמון במוד הישרדות

ו...

אולי נהיה צודקים..  - לפחות זה יהיה אחד הפיתויים שישאיר אותנו שם -

אבל נישָאֶר עם טעם מר

ולבד
~~~~~



למעשה מה שאנחנו מתווכחים עליו רק מייצג משהו עמוק יותר

ובעיקר מסתיר אותו..

כשאנחנו מצליחים להגיע למה שנמצא מתחת לעניין השנוי במחלוקת -

כלומר ל: מה שאני מרגישה שם ~

לצורך הלא מסופק של כל אחד מאתנו -

סביר להניח שהויכוח יחזור להיות שיחה

ואפילו - מלב אל לב.


כי כשאני מחוברת לרגשות שלי ולצרכים שלי,

אני מביאה אותם עם הרכות של הלב

וזה מאפשר חיבור עילאי ראשית אלי

וגם... אל מי שמולי


בכלל... על הצרכים אין לנו שום ויכוח...


זאת אומרת למשל, 

שכשהם  }{ רבים על הנטל בבית,

והיא - לא מתוך מניפולציה שרוצה לגרום לו להרגיש נקיפות מצפון

ולקחת חלק בנטל, אלא בלי כל אג'נדה

פותחת את הלב ומספרת לו 

שכשכולם קמים מהשולחן

והיא נשארת לְפָנֹות לבד, 

היא מרגישה עלבון ועצב,

וגם, היא מספרת שהיא כל כך צריכה שיראו אותה

והפרשנות שלה לסיטואציה הזו היא בדיוק ההיפך מנראות..

ואז מתוך העלבון וחוסר האונים

שמזכיר לה בדיוק את מה שהיה בבית בו גדלה

ואת ההבטחה שהבטיחה אז לעצמה - שאצלה בבית זה לא יקרה (!)

מה שמעלה עוד יותר את עצמת התסכול והאכזבה שלה,

מתוך אלה היא מוצאת את עצמה מתפרצת ומתרחקת ממנו.


לא שזה מצדיק את ההתפרצות שלה,

אבל מסביר את הקושי שהיא חווה,


אז...

הוא לא צריך להתגונן...

כי זה בכלל לא אודותיו..

לא להצטדק ולא להרגיש אשם,

הוא יכול לגמרי להבין אותה,


לא חייב להסכים אתה אבל מאד יכול להיות שהוא יבין

ואפילו...

יכול להיות שתתעורר בו אמפטיה כלפיה

שיוכל לשים את עצמו לרגעים בנעלים שלה

ולהבין לגמרי מה קורה לה שם


אז... נוצר חיבור מהעומקים שלהם

חיבור מלב אל לב.


זה לא אומר שמעכשיו הוא חייב לקחת יותר חלק בנטל

(אמרנו - שיתוף נטול אינטרסים ואג'נדה)

ובכל זאת, 

כשהוא לא מואשם ומותקף על ידה -

מאד יכול להיות שיהיה ממש, אבל ממש קטן עליו -

לקחת חלק גדול יותר בעשייה המשותפת בבית.


כך..

גם העניין מצא פתרון במישור הענייני

ובעיקר-  נענה הצורך העמוק שלה בנראות

והתאפשר חיבור בין הלבבות

וזו אחת הפסגות אם לא ה..

של הקיום שלנו ❤
~~~

כמי שמנוהלת ביד רמה על ידי השכל שלה,

אגב - דווקא בגלל שהייתי ילדה רגישה

והייתי צריכה מנגנון "חזק" מספיק שיגן עלי...

אני יודעת עד כמה הוא פתייני

וכמה בקלות אפשר ליפול למקומות הללו של הצדקנות

והניסיונות לפתור בשכל


אלה, ששוב ושוב, משאירים אותנו מנותקים

בראש ובראשונה מעצמנו ומן הסתם גם מסובבינו,

מגבילים את ההכרה שלנו למה שהיא יכולה להכיל (לא הרבה...),

חיים בניתוק מהמציאות - כי איך אפשר לראות נכוחה 

אם המשמעות היא שיעלו רגשות ואין לי היכולת להכיל אותם,

מטשטשים את האינטואיציה ומתכחשים לה,

כשהמציאות החיצונית מביאה לנו "לפנים" עוד ועוד צ'פחות..



כל עוד אין בידינו כלים,

כל עוד לא למדנו להכיל רגשות - 

זהו אחד המנגנונים הנפוצים שיהיו שם כדי "להגן" עלינו


המזל הוא..

שהמציאות תזכיר לנו שוב ושוב, 

במריבות ובצ'פחות כאלה ואחרות

את המחוייבות שלנו לעצמנו,

את המהות האבולוציונית של הנשמה - השאיפה להתפתחות

וזה.. בתקווה - ידחוף אותנו למצוא כלים להכלה (כמו אלה שבסוף הרשומה)

שיאפשרו לנו להחליף את מנגנוני ההישרדות בכאלה שמאפשרים לנו איכות חיים.

~~~~~


כל עוד יש מחלוקת ואי הסכמה עניינית,

אין שום בעיה,

נוכל לדבר עליה ולמצוא אינספור פתרונות.


כשאנחנו מוצאים את עצמנו אמוציונליים בשיחה ...

מה שהופך אותה למריבה,

זה סימן שיש פה שכבות עומק שמסתתרות מתחת לפני השטח

וצופנות בחובן עולם שלם של תכנים, צרכים ורגשות

שממשיכים להיות נעלמים מאתנו כל עוד אנחנו רבים,

למרות שהחיבור פנימה אליהם הוא הדבר האמיתי שאנחנו כמהים לו

ו... למרות שזו הדרך (גם) להגיע לפתרון שהוא win win 

~~~~~



כמי שהולכת בדרך הזו ומוצאת עוד ועוד כלים ודרכים להנגיש 

את המעבר הזה מהשכל אל הלב -

יש לי כמה הצעות עבורך 

אם יש בקרבך קריאה פנימית ללמוד כלים שכאלה :


  • תהליך מוקלט בוידאו שמתקיים ברצף של 21 יום עם כל התכנים והכלים שקריטי להכיר הכלה וטרנספורמציה של הצ'פחות לריפוי. פרטים נוספים בלחיצה כאן
  • תהליך מותאם אישית בפגישות פיזיות/ Skype~ Zoom . בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם


בברכת שבוע נפלא

ומלא בהזדמנויות לחיבור 

(יאפ...  אלה שמגיעות לרוב מחוּפָּשוֹת למריבה 

אך צופנות בחובן זהב טהור 

ושער למימוש הכמיהה העמוקה שלנו לחיבור אל הלב :-)


גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממך אליך







יום ראשון, 3 באוקטובר 2021

למה זה שוב קורה לי??? על תסכולים שחוזרים שוב ושוב

 כמה זה יכול להיות מתסכל

ששוב ושוב אני מבטיחה לעצמי -

ש: "את זה (!) never again !

עם זה סיימתי !"


בין אם אני בצד האקטיבי

ואני מתכוונת בהבטחה שלי -

שאני אפסיק להתפרץ ולצעוק כשאני כועסת,

או להתבייש ולשתוק גם כשיש לי מה לומר,

או שאני אתחיל לנהל את הזמנים שלי כמו שהייתי רוצה,

או לארגן היטב את המרחב שבו אני חיה (וכו'...)


ובין אם אני בצד הפסיבי שסופג ו"מאפשר" לאחרים

להתנהג אלי באופן שאני לא מוכנה יותר לסבול...


ועוד מיני הבטחות לעצמי 

שאני מוצאת את עצמי מפרה שוב ושוב 

מתוסכלת עד כדי יאוש מהחזרה העיקשת 

כאילו ההרגלים הלא רצויים שלי אומרים לי... 

"חבל לך על הזמן... אנחנו פה כדי להישאר..."

~~~~~~~~~~


אתמול טיילתי בעוד מקטע של שביל ישראל

וכמו תמיד - זמן שהייה בטבע הוא זמן מוצלח לעיכול תכנים

למחשבות, להגיגים והשראה


ואז ראיתי את  זה:

ומייד חשבתי כמה הסלע הזה שבתמונה 

יכול להמחיש את התשובה לכך

ואף להרגיע את התסכול ואת חוסר האונים שעשוי לעלות

כשאנחנו נתקלים שוב ושוב בתסכול עד חוסר אונים

מהרגל שחוזר על עצמו ולא מרפה..


אני לא מתיימרת להסביר הסברים פיזיולגיים

ובכל זאת כדימוי -

החוויות שאנחנו חווים כילדים (במיוחד עד גיל 7)

מוטבעות בתת המודע שלנו

ממש בדומה להטבעה בסלע הזה

(אגב מדובר בתופעה גיאולוגית שאינני יודעת את שמה

ויש לה מיני ניסיונות הסבר לאיך קרתה

זהו סלע אחד בתוך שדה מלא בסלעים כאלה 

שזרועים על מורדות הכרמל)


כשאנחנו מתייחסים להרגלים שלנו

כאל כאלה שמוטבעים בעומקים שלנו 

או במילים אחרות -

כאל חלק מחיווט מתוחכם שקיים בירכתי המוח שלנו,

יכולה להיות  ברורה יותר האחיזה שלהם

ו(אולי) אז קל יותר לקבל את עובדת הישארותם ואת הקושי לחולל שינוי.


{זאת כל עוד אין לנו כלים וחומרי המסה :-)

וגם כשיש לנו.. 

הדימוי הזה מבהיר כמה נחישות והתמדה נדרשות לשינוי}

~~~~~


בבסיס אנחנו יצורים הישרדותיים

כילדים בהחלט כך - שכן אנחנו חסרי אונים 

ותלויים לחלוטין בהורינו. 

(אגב בשונה מכמעט כל בעלי החיים האחרים)


לכן,

בחוכמתו הרבה,

הגוף-נפש שלנו ימצא את הדרכים הכי בטוחות לנו לשרוד

וזה בהחלט מה שיציל אותנו בשנותינו הראשונות,

אולי אף בעשורי חיינו הראשונים.


כי למשל 

אם 

כשהייתי תינוקת סבתא שלי השאירה אותי לישון בבית,

אחרי שסיימה להאכיל אותי

והלכה לעזור לסבא שלי, כדי לא לגרור אותי אתה...

אבל כשהיא חזרה אני כבר הייתי בשלהי ההיסטריה,

צורחת ומקיאה מבהלה -

בחרדת נטישה אימתנית


ואם בנוסף לזה

ההורים שלי היו מאד עסוקים בעבודה

וטרודים בדאגה בסיסית ואוהבת לספק את צרכינו,

(מה שעשוי היה להיתפס מצידי כהתעלמות רגשית)


הרי שמאד הגיוני הוא

שהמערכת ההישרדותית שלי תייצר מנגנון כזה

שבכל פעם שיהיה רמז ולו פצפון

למה שעשוי להיתפס כהתעלמות -

שזכורה כסכנה אימתנית בעומָקָי -

תוך שברירי שנייה תיפָּלט ממני צעקה


וכשאני כותבת שברירי שנייה 

אני רוצה להדגיש כמה האוטומט הזה לא בשליטה

בדיוק כמו שאם אתקרב לתנור חם,

כהרף עיין הגוף שלי ינוע הרחק ממנו

כשיקלוט את הסכנה מכוויה..


זאת אומרת שיש לנו מערכת גאונית

הישרדותית,

שבכליה ההישרדותיים (fight/ fight / freeze)

תעשה הכל על מנת להציל אותנו.


אלא ש...

ככל שעוברות השנים,

יש איזה בלבול קטן במערכת, שלא קלטה 

שאנחנו כבר לא באמת בסכנה אמיתית

ולא רק שלא מצילה אותנו...

גורמת לנו להרוס את מערכות היחסים שלנו עם עצמנו ועם העולם.


מדויק יותר יהיה לומר -

שכל עוד לא הוכחנו למערכת ההישרדותית שלנו

שאנחנו בוגרים ויכולים להגן על עצמנו בכלים אחרים

היא פה על מנת להישאר ו"להציל אותנו"

(הגישה הזו מתייחסת אל המפגשים המתסכלים

כהזדמנות ללמוד אחרת)


לכן, בכל פעם שיתקבל אותו האיתות על "סכנה"

גם כאשר היא לגמרי מדומה...

כל עוד המערכת ההישרדותית שלנו עדיין בשליטה,

נמצא את עצמנו מגיבים באותה התגובה- אף שמאסנו בה-

ועשויים לחוות שוב תסכול.


(מה שעשוי להחמיר את המצב ולא ארחיב עליו כאן

כדי לשמור על רצף הכתיבה -

הוא שהמנגנונים הללו בין היתר על מנת להגן עלינו -

לא פעם משאירים אותנו עיוורים למצב,

מצדיקים ביתר תוקף את התנהגותנו

ואפילו גורמים לנו להרגיש קורבן של המציאות

על מנת להצדיק וחזק את הצורך במנגנון)


כל עוד  אנחנו מנסים לחולל שינוי דרך המודע שלנו

כשהקוד והצופן נמצאים אי שם בחלקים הלא מודעים...

סביר להניח שנרגיש שאנחנו דורכים במקום..

וההרגל לא רק שלא משתנה,

אלא אף מתקבע יותר.


אז קודם כל,

respect...

נכון, זה לא מתאים ולא מתואם

והיום עשוי לגרום לנו למבוכה ותסכול,

ובכל זאת יש פה כוונה טהורה עמוקה לדאוג לנו.


ואחר כך -

עלינו למצוא את הגישה לעומקים שלנו 

(מפתח לשם בסוף הרשומה)

וליצור אט אט הרגעה של המערכת ההישרדותית

עד שנוכיח למערכת שלנו שאנחנו מנהלים את העניינים

והמצב בטוח.


זה נכון שככל שההטבעה עמוקה יותר

כך טבעי שנידרש להתמיד ולהיות נחושים

בחיווט מחדש של המערכת -

כשעוד ועוד "הזדמנויות לריפוי" יופיעו בחיינו

ובכל זאת גם אם השינוי יהיה בקצב שאיטי לרוחנו -

כשיש בידינו גישה לעומקים שלנו וכלים להמסה של המנגנונים -

נוכל להיווכח בשינוי ללא כל ספק.


(לגבי ה"איטיות" נזכיר לעצמנו שזהו הקצב לו נדרשת המערכת ההישרדותית 

על מנת לחוש ביטחון ולא להידרך שוב

כאשר היא יותר ויותר מזהה שמדובר בסכנה מדומה בלבד.)


זאת אומרת

שאם מישהו מתעלם ממני 

או יותר נכון יהיה לומר - 

אם הוא לא עונה לי אחרי 8 פעמים ששאלתי את אותה השאלה  

והפרשנות שלי תהיה שהוא מתעלם ממני -


זה אכן ... לא יהיה לי נעים,

אבל... תהיה בהירות פנימית בתוכי

שבהחלט לא מדובר בסכנה

ואז אוכל לבחור אם ואיך אולי אף בחינניות ובאהבה

למשוך את תשומת ליבו


אפילו

אם מישהו צועק עלי 

יחד עם זאת שזה לא יהיה נעים לי בעליל,

אני רוצה להגיע למצב בו אני פחות ופחות מתערערת

(כמובן כאשר לא מדובר באלימות ובסכנה אמיתית)


במקביל לכך שאֵלְמָד להציב את הגבול שלי ממקום נקי,

ובתקווה - שהוא } עובד מצדו 

עם המנגנונים שלו לריכוך והרגעה

כך שיחוש פחות ופחות סכנה 

ותהיה לו גישה לדרכי התמודדות אחרות מהתפרצות.


עד אז -

אני רוצה שהמערכת שלי תתפכח לעובדה

שאפילו בינתיים, כשהוא עדיין מתפרץ -

זה לא נעים,

אבל אין פה סכנה,

כי אני פה, יציבה ומתחזקת יותר ויותר,

מנקה מהמערכת שלי את ההרגל שהוטבע בה

לספוג התפרצויות כלפי 

מה שמאפשר לו } להמשיך בכך

(כאמור מתייחס למצבים בהם באמת אין סכנה אמיתית)


לא...

אני לא אשמה בהתנהגות שלו,

אני גם לא אחראית למעשיו,

אני אחראית אלי ומחוייבת להתפתחות שלי

ולניקוי ההטבעות שבי 

שמשתפות פעולה (לרוב לא במודע מן הסתם)

עם מצבים מתסכלים

ומשאירות אותי בחווית קורבן של הסיטואציה.


באותם הרגעים שהוא צועק ואני קופאת,

מה שלא מאפשר לי לקום ולומר לו למשל:

"רגע, זו לא שיחה ולא של החלקים הבוגרים שלנו,

קשה לי להקשיב לך ככה ואני סקרנית להבין מה אתה עובר

אז בוא ניקח כמה דק ונחזור אחרי שנירגע"


ופה - קריטי להבין -

שלמילים לבדן אין מספיק כוח עם כל הכבוד להן ויש...

כיוון שנדרש חוסן פנימי, ביטחון ויציבות,

שיהיו המטען שלהן ויעבירו בבהירות את המסר של הגבול הברור.

(לשם אפשר להגיע גם בתהליכי העומק - ב 21 הימים לשינוי)


באוטומט - מה שלא מאפשר לי לנהוג ככה -

הוא ההטבעה שכשהייתי חסרת אונים כילדה

ולא באמת יכולתי להימלט ממצבים כאלה -

קפאתי שם כי זו היתה התגובה שהמערכת שלי הניחה שהכי בטוחה לי

(או נלחמתי/ ברחתי, כולן באותו מישור הישרדותי)


היום כשאני בוגרת -

המצבים האלה שמתסכלים אותי 

בין אם אני האקטיבית ובין אם הפסיבית בהם - שסופגת -

הם הזדמנות כבוגרת להגיע לעומקי

ולנקות את ההטבעה ההיא,

או תזכורת לכך.

(לשם כאמור אפשר להגיע בתהליכי העומק - ב 21 הימים לשינוי)


שוב ושוב ושוב

תוך שהמצב הלוא רצוי נעלם יותר ויותר עד בכלל מחיי.


לא פעם אגב,

באופן שלרוב יהיה מוכחש ונעלם מעצמנו,

נמצא את עצמנו גם המקרבן ולא רק הקורבן

זאת אומרת מתפרצים בעצמנו במצבים מסויימים בלי שליטה

וזה לא משנה כמה זה מוצדק 

(כל עוד לא מדובר בסכנה אמיתית)

אנחנו רוצים לחווט מחדש את מערכת ההפעלה שלנו

ולהעלות את ניהול חיינו

ממערכת ההפעלה ההישרדותית במוח הקדמון

לזו האנושית, החכמה, היצירתית

שנמצאת בחלקים הקדמיים של המוח

ומאפשרת לנו חיים ברווחה אמיתית.


אמן ❤


העניין הוא

שכשאנחנו מנוהלים על ידי החלקים הלא מודעים שלנו

וההוכחה לכך יכולה להיות -

שהמציאות מפגישה אותנו שוב ושוב עם התסכול -

זה כאילו יש שם ערפל שמסתיר לנו,

כמו צעיף שמראה לנו תמונה שקרית 

דרך מערך התפיסות התפוסות,

כמו קרן אור מסנוורת

במיוחד כשהשכל משתלט ומנסה להבין

את מה שנדרשת עבורו הבנה והפנמה עמוקה יותר.


מה שנדרש לשינוי הוא גישה לעומקים שלנו

לעומקים בהם הוטבע ההרגל

וגם.. בהחלט כלים שונים להמסה של האוטומטים,

הרגעה, שחרור רגשות ותפיסות שגויות

ויצירת חוסן פנימי.


זה בדיוק מה שיש בערכה ליצירת שינוי ב 21 יום ❤

שבה בכל יום (התמדה.. הבטחתי :-) 

מגיע אליך תרגיל מוקלט ובו תהליכי עומק טרנספורמטיביים

מכל מיני כיוונים ומכל מיני מקורות

אנחנו מגיעים לעומקים שלנו,

מרפאים, מחזקים, מבינים, קולטים 

ואוספים את החלקים חסרי האונים שבנו

ומכילים ומעבדים

כך שאני הבוגרת - האם הפנימית שאני לחלקי הפנימיים

מנהלת את חיי,

לומדת לעבד תסכולים כאשר אלה מגיעים

ולשחרר בכל פעם שיעלו עוד ועוד מסרים מוטעים

תפיסות תפוסות שמשאירות אותנו שבויים

ובמקום להרוס במו ידינו  -

אנחנו משנות כיוון ומטפחות ובונות ומזינות

וצומחות אל הגדולות שאנחנו.


כי החכמה הזו נמצאת בתוכנו

מה שאנחנו צריכים זה רק גישה אליה

וזה מה שנמצא בלחיצה פה עבורך


ובעלות מוזלת לזמן מוגבל  - 

של 3 תשלומים * 90 ש"ח בלבד!


כך, יש לך גישה ללא הגבלה לכל התכנים

כך שתוכלי לחזור ולהמשיך להעמיק

בכל פעם שהמציאות תזכיר לך 

שיש פה עוד הזדמנות לריפוי עבורך

~~~~


לחיים של ביטחון ויציבות

לצד החופש להיות מי שאת!


גלית אליאס

ממחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך


בנוסף אני פה בשבילך גם ב:


פגישות אישיות(לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

  • תהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

  • בקרוב יוצאת לדרך קבוצת נשים בפריד(ח)ה פרטים נוספים נמצאים בלחיצה כאן