גלית אליאס

כשמגיע אלי זוג לתהליך, בקלות רבה אני יכולה לראות את האישיות המרשימה של כל אחד מהם, כמה הוא והיא מוכשרים, רגישים, עם לב רחב, מצחיקים, חכמים...  ועוד אינספור איכויות נפלאות שניכרות מכל אחד מהם. איכויות אותן קל להם לבטא מחוץ לבית - לפחות קל יחסית לאיך שהם מביאים את עצמם זה אל זו בבית.. ההסבר הנפוץ למצב השכיח הזה, הוא - שמצד אחד יותר קל לנו להביא את עצמנו הפתוח, הנותן, המחייך החוצה כי אנחנו מספיק רחוקים ממי שבחוץ בשביל לא לצפות ולהתאכזב מהם ומצד שני אנחנו מתנהגים יותר "בנימוס" בחוץ, בהתאם לכללים החברתיים, בעוד שבבית אנחנו מרגישים חופשיים להיות מי שאנחנו או יותר מדויק לומר: שכשאנחנו מרגישים בבית - ההתנהגויות הלא מודעות שלנו חופשיות להביע את עצמן דרכנו, כלומר - השדים שלנו שלוחי רסן. אבל הפעם,  אני רוצה להתייחס לפער הזה מזווית נוספת ❤❤ לא לפני שאוסיף ואומר שחשוב לנו לזכור את ההפרדה בין האדם לבין ה הרגלים שלו, (אלה שלפעמים מתבטאים יותר כמו שדים..) כי ההפרדה הזו תעזור לנו לשמור על האהבה שלנו לאדם ולהסתייג רק מהתנהגות כזו או אחרת. כשאני מקבלת ומאפשרת לאהבה שלי להתקיים לאותו אדם, שמ

השבוע היתה לי חוויה מכוננת ! משהו פעוט לכאורה.. אבל משמעותי עבורי :-) זה קרה בערב שבת, סיימנו לאכול את ארוחת השבת, נשארנו לשבת ולדבר עוד קצת כשהאוכל והצלחות עדיין לפנינו על השולחן ואז, קמתי לרגע לסדר משהו שקרא לי בדחיפות, (כן.. כשהצלחות שלי ושל כולם עדיין על השולחן) שזה.. לא דבר שקורה לי בדר"כ .. ואז, באורח פלא בעודי מתעסקת עם מה שלשמו קמתי מהשולחן אני שומעת ברקע צלילי צלחות נערמות לשטיפה ולמדיח ! בני משפחתי היקרים קמו והרימו את הצלחות למדיח וזה.. גם לא דבר שקורה להם בדרכ !! :-) (אולי יותר לאחרונה  ועדיין נעמו לי עד מאד צלילי הצלחות הנשטפות שלא על ידי) מה שנקרא בשפה הצה"לית: " אין וואקום " : כשאני לוקחת צעד לאחור זה מאפשר לאחרים לקחת צעד קדימה אבל.. רגע לפני שלוקחים צעד לפנים או לאחור... חשוב להבין ש לא מספיק השינוי ההתנהגותי אם הייתי ממשיכה להחזיק רגשית את האחריות עלי כמו שבעבר הייתי, יש סיכוי סביר שלא הייתי מתענגת על צלילי צלחות שנשטפות ברקע כאישה, יש לי נטייה כזו לקחת עודף אחריות, זוהי התניה חברתית בתרבות בה אנו חיים שמלמדת אותנו הנשים לקחת אחריות בעודף, כלומר על

" למה כל הנטל עלי? " " עם מזגן? / בלי מזגן? " " איך להגיב במצבים שונים בחינוך הילדים? " ועוד אינספור עניינים שמתגלעות בינינו מחלוקות לגביהם - על פניו - ללא מוצא לרוב במצבים כאלה נמצא את עצמנו מתבצרים בעמדתנו, מאחורי אג'נדות מוצקות ומוצדקות, מתרחקים יותר ויותר זה מזו, מהסיכוי למצוא פתרון ענייני והכי חשוב ממה שמסתתר מתחת לפני השטח - לב ליבו של העניין - שכשניתן לו את תשומת הלב ונבין שהוא בעצם הכיכר המרכזית של האירוע.. הפתרון הענייני לדבר עליו רבנו, יהיה רק טיפה קטנה בים הרווחה לה נזכה... כל עוד אנחנו מתווכחים על מה ש על פני השטח , אנחנו מפספסים את העיקר  וגם.. את הסיכוי לפתור את העניין  (נכון... אני לא מגדירה פשרה או כניעה כ פתרון רצוי ..) כשאנחנו מתווכחים,  השכל (שאינו התודעה התבונית שלנו) - שולט ביד רמה במעמד הויכוחי הזה ו"שומר" עלינו.... בעיקר מנותקים זה מזה וגם... מנותקים מעצמנו כי כשאנחנו בשכל... אנחנו לא מרגישים (!!) הרי זו אחת המטרות שלו... להגן עלינו מפני הכאב הרגשי. הוא כאילו מציל אותנו,  אבל בעצם מתעתע בנו ומשאיר אותנו שבויים בשקר

 כמה זה יכול להיות מתסכל ששוב ושוב אני מבטיחה לעצמי - ש: " את זה (!) never again ! עם זה סיימתי ! " בין אם אני בצד ה אקטיבי ואני מתכוונת בהבטחה שלי - שאני אפסיק להתפרץ ולצעוק כשאני כועסת, או להתבייש ולשתוק גם כשיש לי מה לומר, או שאני אתחיל לנהל את הזמנים שלי כמו שהייתי רוצה, או לארגן היטב את המרחב שבו אני חיה (וכו'...) ובין אם אני בצד ה פסיבי שסופג ו"מאפשר" לאחרים להתנהג אלי באופן שאני לא מוכנה יותר לסבול... ועוד מיני הבטחות לעצמי  שאני מוצאת את עצמי מפרה שוב ושוב  מתוסכלת עד כדי יאוש מהחזרה העיקשת  כאילו ההרגלים הלא רצויים שלי אומרים לי...  "חבל לך על הזמן... אנחנו פה כדי להישאר..." ~~~~~~~~~~ אתמול טיילתי בעוד מקטע של שביל ישראל וכמו תמיד - זמן שהייה בטבע הוא זמן מוצלח לעיכול תכנים למחשבות, להגיגים והשראה ואז ראיתי את  זה: ומייד חשבתי כמה הסלע הזה שבתמונה  יכול להמחיש את התשובה לכך ואף להרגיע את התסכול ואת חוסר האונים שעשוי לעלות כשאנחנו נתקלים שוב ושוב בתסכול עד חוסר אונים מהרגל שחוזר על עצמו ולא מרפה.. אני לא מתיימרת להסביר הסברים פיזיולגיים ובכל